חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן לח
קצת חידושי דינים ספיקות הרגשות זכרונות והערות דרך קצרה. איכא ביניהו דבעו העמדה והארכ"ה וטעונים לינה וגלילת ספר"י וספר"א. והיו לכם לזכרון לציו"ן הנה הנם אתיא זכירה. על דרך סימן ד"ע בח"א ומשם באר"ה:
א' עדים שנטלו שכר להעיד נסתפק בס' שונה הלכות ח"ב דף נ"ט אי חייבים בשבועת העדות עיין שם והרב המחבר ודעמיה לא גילו דעתם בזה כאשר יראה הרואה. ולפום ריהטא נראה דחייבים בשבועת העדות וזה ממ"ש הריטב"א בחידושיו סוף פ"ב דקדושין משם הרמב"ן שאם החזיר השכר חוזר ומעיד באותה עדות דכיון דלאו פסולא אחרינ' הוא אלא משום קנסא מכיון דאהדריה לאגריה וחזר והעיד תחילתו וסופו בכשרות ומהאי טעמ' נמי כל שנודע שלא נטל שכר על אותו דין או אותה עדות מעשיו קיימין שאינו פסול לעדות שתפסלנו עד שיחזור בתשו' לגמרי אלא כל עדות ודין שלא נטל עליהם שכר כשרים וכו' ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צרופיו וכו' עכ"ל וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן. ולמדנו מדבריהם ז"ל שהנוטל שכר להעיד אינו מפסולי עדות אפי' דרבנן ואי אהדריה לאגריה תחילתו וסופו בכשרות וחוזר ומעיד באותה עדות ומאחר שכן נראה דחייב בשבועת העדות. וראיה לזה מדקאמר הש"ס ריש פ' שבועת העדות דמאי דתנן ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאפוקי משחק בקוביא דפסול מדרבנן ואי אמרת דנוטל שכר להעיד גם הוא אינו חייב בשבועת העדו' משום דאכתי לא אהדר אגריה ומחוסר מעשה הו"ל להש"ס לאשמועינן רבותא ולימא לאפוקי ניטל שכר להעיד והיינו רבותא אפי' דאינו פסול לעדות לא מדאורית' ולא מדרבנן אלא משום קנסא ואם החזיר השכר חוזר ומעיד אותו עדות. אפ"ה כל עוד שלא החזיר אינו ראוי להעיד קרינן ביה ואינו חייב בשבועת העדות. ומכ"ש משחק בקוביא דהוא פסול ממש מדרבנן. אלא ודאי דדוקא משחק בקוביא דהוא פסול אינו חייב. אבל נוטל שכר להעיד אינו חייב
ומהא דכ' הרמב"ן דזה שנטל שכר להעיד הוי תחלתו וסופו בכשרות מוכח דאף בפסולי עבירה בעי תחילתו וסופו בכשרות הפך מ"ש הרב שפתי כהן ח"מ סימן ל"ד ס"ק ל"ב דבפסולי עבירה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכבר אני הדל בברכי יוסף שם סימן ל"ד אות מ' הבאתי מראשונים ואחרונים דמוכח מינייהו הפך הרב שפתי כהן. ושם כתבתי דכ"כ בשיטה מקובצת כתובות פ"ב דף י"ד ממהר"י ן' מיגש ונראה מדברי הרמב"ן שמסכים בזה למהר"י ן' מיגש דלא דחה פירושו אלא מטעמ' אחרינ' עיין שם ולפי האמור הכי מוכח מדברי הרמב"ן גופיה כמבואר. וראה בעיניך מ"ש שם דהרב ש"ך גופיה סימן ל"ה ס"ק ז' תבריה לגזיזיה. ואחר זמן נדפס ס' אורים ותומים ושם ראיתי בתומים סימן ל"ד שהוכיח דלא כהש"ך וכתב דנעלם מהש"ך בלי ספק התוספת' פ"ה דסנהדרין ואח"כ כתב שוב ראיתי בסי' ל"ה שהש"ך גופיה חזר בו ודעתו נוטה דפסול רשעות בעינן תחילתו וסופו בכשרות עכ"ל ולא כתב דהש"ך הביא התוספת' רפ"ה דסנהדרין שכ' דבלי ספק נעלמה מהש"ך ומכח התוספת' הזו עצמה ודברי קצת אחרונים חזר בו עיין בדבריו וכמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף שם בס"ד.
ב ח"מ סי' ג'. כרגע נראה לי ס' אורים ותומים ואחד כרעא ראיתי שם סימן ג' הגהה דין ב'. שכ' בתומים ס"ק ד' דב' סמוכים גם לדעת הרמב"ם ההודאה שמודים לפניהם הודאה והאריך בזה. ולי ההדיוט אין דבריו מחוורים כי לשון מרן בש"ע הפך דבריו דאפילו סמוכים לא מהני עד שיהיו ג' וסברותיו שכ' יש להשיב עליהם כמתבא' ממ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף לך נא ראה.
ג סי' ח'. בתומים תירץ להרמב"ם אמאי שביק דרשת הש"ס דטעמו מכח סוגית ע"ז ולכך נקט דרש' דספרי מפ' ולא תקים לך מצבה ע"ש באריכות. ועמו הסליחה דאין דרשא זו בספרי. וכל דברי האחרונים הוא על אשר לא נמצא' דרשא זו אשר דרש דרש משה הרמב"ם ז"ל ברז"ל כאשר יראה הרואה. הן אמת דחסר לנו המכילת' דמזכירי' אותה הרמב"ם והסמ"ג והמגדל עז. וכבר במקום אחר הרגשתי על הרב דינא דחיי שכ' דמ"ש סמ"ג תניא במכילת' ט"ס וצ"ל ספרי ולא זכר דהם ז"ל הי' להם מכילת' על כל התורה. הנה כי כן יתכן דדרשא זו ישנה במכילת' ומשם חפר אוכל הרמב"ם.
ד סי' ט"ו. בתומים הסכים לדברי הרב שבות יעקב ח"א סי' קד"ם דגם לדברי מהרי"ל ומהר"י וייל וסיעת' דאין דין ת"ח בזמן הזה. מ"מ הא מיהא יש דין צורבא מרבנן בזה"ז ע"ש. ואני בעניי הוכחתי בס' הקטן ברכי יוסף דלמ"ד דאין דין ת"ח בזה"ז גם צורבא מרבנן ליכא ע"ש ראיות ברורות. ומיהו לדין להפך לזכותו נראה דנוהג גם בזמן הזה אליבא דכולי עלמא כדכתיבנ' בעניותין שם בברכי יוסף. והנה שם בברכי יוסף אנכי עמדתי על דברי הריטב"א והאחרונים. ועתה נדפסו חידושי שבועו' להריטב"א ושם דף ל' כתב בשם התוס' לחלק בין חכם לקרובו והוא כמ"ש הרב בית חדש. ועוד תירץ דהתם ידע בע"ד דאינו קרובו והוא כמ"ש בשיטה מקובצת כתובות משמו של הריטב"א. ובשם מהר"ם הלוי כתב דלת"ח אפי' פתחו וכו' כמ"ש בכתובו' בשם מורינו. אבל יש הפרש גדול דבכתובו' במ"ש משם מורינו היינו דהתם בכתובו' לא פתחו בדינא ויש חילוק בין ת"ח לקרובו. ולפי שיטת ר"ם הלוי גם התם איירי בפתחו ולא חילק בין ת"ח לקרובו. ואח"כ כתב דדעת רבותיו דאם פתחו אין לכבד אפילו לת"ח ולא אמרו למשרי תיגריה אלא אפילו שבאו קודם לו לא אם פתחו. ויש להרגיש דבכתובו' הביא דעת מורינו סתם וכ' שזה דעת רבינו פנחס הלוי ולא הביא דעת רבותיו. ואם דעת מורינו שכ' שם הוא מהר"ם הלוי יש סתירה בפי' הסוגי' ובדין קרובו. ואם הוא אחד מרבותיו הוא הפך מ"ש בשבועו' ודעת רבותי וכו'. ומ"מ דבר ה' בפי מרן אמת דלא פסק הא דפתחו בדינא כמ"ש בברכי יוסף דכן הסכמת רבותיו של הריטב"א ונראה שגם הוא ז"ל סבר כן. ובענין זה ראיתי בס' אורים ותומים וס' חשק שלמה שנדפסו מחדש האריכו למענית"ם ופנאי לא הי' לי לעמוד על דבריהם.
ה סימן ל"ד. כתבתי בעניותי בחיים שאל ח"א סימן ד"ע אות כ"ט דגנב מגוי מהרדב"ז פסל ומהריק"ש הכשיר ע"ש. ואח"כ נמצא בשו"ת רדב"ז דפוס ליוורנו סי' ר"ה דהרדב"ז שם פסל ומסיק שמצא להם הכשר שאינם יודעים שאסור ונפסלי' לעדות מפני זה אלא אדרב' סברי דמצוה עבדי וכיון שחושבים שהוא התר לא נפסלו לשום עדות עד שיתרו בם וכו' ע"ש וראיתי בס' חשק שלמה על ח"מ שנדפס מחדש שכ' דבהגלות נגלות דברי הרדב"ז הללו מוכרח שט"ס נפל בדברי מהריק"ש ע"ש. ואני בעניי אומר שאין כאן ט"ס רק מ"ש מהריק"ש ונ"ל להכשיר היינו ונרא' לו להכשיר ור"ל כי הרדב"ז פסל ואח"כ כתב שמצא להם הכשר וכו' ומשו"ה כתב מהריק"ש בסגנון זה ודוק.
ו סימן מ"ב דין ז'. ומלמטה קפל וכו' עמ"ש הסמ"ע והרב בית יעקב סי' ק"ט פליג על הסמ"ע בדין קפל דהזבוב אינו מוחק אלא מוסיף ע"ש באורך. ונהירנא ששמעתי מאהוב ונחמד החכם השלם והכולל במה"ר יוסף הלוי פולאקו זלה"ה דמצא בחידושי רבינו מהר"ר יוסף אבן מיגאש ז"ל לבתרא שכ' כדברי הסמ"ע דשותה הדיו ע"ש ודוק.
ז סי' מ"ג. דין ב' הגהה. מרן נסתפק אי מה שכ' מהר"ר איסרלן היינו גם בשטרו' והרב ש"ך הכריע דדוק' בגיטין אבל בשטרו' כשר. ושאלני חד צורבא מרבנן דנעל' ממרן ומהרב שפתי כהן דמהרא"י בכתביו סי' י"ט ביאר דה"ה בשטרות משום דמחזו מילי דרבנן כחוכא לחלק בין מוקדם למוקדם עכ"ד. ואני אמרתי בחפש"י שמענה ואתה דע לך דכבר קדמוך רבנן הרב ב"ש והביאו הרב גט. פשוט סוף סי' קכ"ז שהקשה דמשמע ממהרא"י בכל כתביו דה"ה בשטרות. והרב בכי יעקב סוף דף כ"ב הק' על מרן והכריע ממהרא"י בכתביו סי' י"ט וכ' ועיין בשו"ת דברי אמת דף כ"א ע"ג ובס' ריח שדה דף כ"ד וכ"ה.
ח סי' מ"ה דין ו'. הסמ"ע ס"ק כ"ה אם טייטו לפני חתימתן פסול דאטיוטא חתמי. וכן כתב הרב בית חדש. ורחימו דנפשין ואור עיני גם החכם השלם סוה"ר כמהרי"ל נר"ו הוכיח מדברי רבותנו בעלי התוס' בבתר' דף קס"ד ע"א הפך דבריהם ממה שכתבו דמה שיטות וכו' עיין בדברי קדשם ודוק היטב.
ט סי' מ"ו דין ז'. שיהיו העדים מכירין כתב ידי העדים וכו' שטר שעדיו מפורסמי' לבית דין כגון סופר הקהל ושליח ב"ד יכולין ב"ד לקיימו אף שלא יהיו במות' תלתא כחדא וכדאין הן רבוואת' דסברי הכי לסמוך עליהן בשעת הדחק. וכל זה להקל לחתום כל א' לבדו אבל אם הם שנים ביחד פשיטא דמצו לחתום כן כתב הרב מהר"י זיין בשערי ישועה כ"י ח"מ שער א' סי' ז'. ועיין בסמ"ע ס"ק י"ג. ובשו"ת מהרח"ש א"ה סי' ג' בתשובת מהרימ"ט והרב מהרח"ש ע"ש ופשוט דבאופן הנז' לא יכתבו במותב תלתא כחדא הוינא. רק הנפק שטרא דנא קדמנא וכו'. ועמ"ש הרב המפורסם מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה בדיני קיום שיש להשיב על דבריו כאשר יראה המעיין.
י סי' נ"א דין ה'. צואה שנמצא אחד מעדיה וכו' זהו מתשובת הרא"ש שהביא הטור. והרב משנה למלך סוף פ"ה מהלכו' עדות מותיב ומפרק בתשובת הרא"ש הלזו. וחד מינן הקשה דקדמוהו רבנן הסמ"ע והרב כנסת הגדולה והרב שפתי כהן ויעויין בש"ך סי' זה ס"ק ד' ובסי' מ"ב ומשם באר"ה. וגם במה שכ' הרב משנה למלך הרא"ש מטעמא דאמרינן רווחא שבק וכו' נחלקו האחרוני' כמבואר בשפתי כהן:
ולעיל דין א' עד א' בכתב וכו' לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי וכו'. הסמ"ע פירש דגובה נמי ממשעבדי והרב ש"ך חלק עליו דאינו כשטר אלא לענין שאינו יכול לומר פרעתי וכמ"ש מרן בכסף משנה עיין שם. ולי ההדיוט נראין דברי הרב ש"ך כדמשמע מדקדוק הלשון. וגם הסברא מסייעת לומר כן. ובמקום דהסברא ודקדוק הלשון עלו בהסכמ"ה יציבא מילתא. ומה גם דהכי אמר רב מרן בכסף משנה. ומאי דקשיתיה לסמ"ע דאם כן עד ב' דעל פה למה לי הרי כתב הרמב"ם ופסקו מרן בסמוך דין ב' דעד אחד בכתב אינו יכול לטעון פרעתי תשובה נצחת השיבו הרב ש"ך. ועוד נ"ל ההדיוט דהתם בדין ב' לאו מדינא הוא דאינו יכול לטעון פרעתי אלא מכח מאי דאמור רבנן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל הכא אינו יכול לטעון פרעתי מדינא דהו"ל מלוה בשטר וזהו שהאריך הרמב"ם בלשונו לומר לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי להורות דמה שאינו יכול לומר פרעתי הוא מדינא שנעשית מלוה בשטר.
יא סי' נ"ב. דין א'. או שקרוע שתי וערב וכו' כתב הרב הגאון בשפתי כהן דבעי קריעה שתי וערב בכל. ושמעתי מחד דפקיע שהקשה על הרב שפתי כהן דנעלם מכבוד חכמתו תשובת הריב"ש סי' שפ"ג ע"ש ודוק ועיין בתשובת הרב משאת משה:
יב סי' ס"ו. דין כ"ג. אם חזר ומחלו וכו' מכר שט"ח וחושש פן ימחלנו המלוה ובשבועה לא הימניה יכתוב הודאה שסך הכתוב בשטר הוא מעיקרא של פי. רדב"ז בתשו' דפוס ויניציא סי' שכ"ה מההיא דאיסור גיורא ע"ש באורך וק"ק דפלוגתא דרבוואתא היא דאיכא פוסקים דסברי דאודיתא לא הוי קנין. ויש לחלק בזו כאשר ירא' המעיין הטב ודוק. וכן הרגשתי אני בעניי על תשובות הרדב"ז כ"י סי' ב' אלפים ושנים בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סוף סי' מ' ומשם באר"ה.
יג סי' ס"ז דין ב'. שביעית משמטת את המלוה וכו' המלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה הוי דומיא דהלואת כסף ושביעית משמטת לא מיבעיא אם זקפו עליו במלוה במעו' שאמר לו דמי כך מדות חטים או מדות שמן או דמי כל כך ביצים או אגוזים אתה חייב לי דהוי ממש זקפן עליו במלוה ושביעית משמטיתו אלא אף שא"ל הרי הלויתי כך וכך מדות חטים או כל כך שמן ויין או כ"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד אלא אפי' ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן ויין שהלוהו השביעית משמטת דלא דמי לשוחט הפרה והנך דמתני' דבעי זקפן עליו במלוה משום דהנך לא באו בידו מעיקרא בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו ודאי שהשביעי' משמטתן. הרב מהר"ר שלמה עדני זלה"ה בס' מלאכת שלמה כ"י פירוש המשניות ועוד האריך בזה:
ומ"ש ואפילו בשטר שיש בו אחריות וכו'. בירוש' פ"י דשביעות אמרו אתא עובדא קמי ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים והור' משמע וכו' וחזה הוית להרב מהר"ר אליהו מפולדא זלה"ה המפרש שכ' על דברי הירוש' הללו דהכי גרסינן אתא עובדא קומי רבי יוחנן בשטר שיש בו אחריות נכסים וכו' ע"ש ואנחנו לא נדע אמאי אינו מעלה בזכור"ו דרבינו שמשון ז"ל בפרישתו מייתי כנסחת הספרים דקמן בשטר שאין בו אחריות נכסים ופיוש דמן הדין אינו משמט דכיש בו אחריות דמו דקסבר רבי יוחנן אחריות ט"ס עש"ב. איברא דבתלמודין פ' השולח דף ל"ז מייתי הך עובד' דרבי יוחנן בשטר שיש בו אחריות ע"ש. ועיין מה שכתב הרא"ש בפירושו ודוק הטב.
י"ד סי' ס"ט. דין א'. הוציא עליו כתב ידו וכו' אבל אם טוען פרעתי נאמן וכו'. בעיר שנהגו דכתב יד דינו כשטר דאין נאמן לומר פרעתי והלוה נתישב בעיר דלא נהגו כך אלא דעל כ"י נאמן לומר פרעתי והלוה הזה טען פרעתי כמנהג המקום שיושב עתה. נראה דאזלינן בתר מקום שנתחייב בו דכ"י דינו כשטר. ויש להביא ראי' מתשובת הר"ן סי' ס"ב ומתשובת הרדב"ז סי' שס"ח הבאתים אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ג' דף ח' ע"ג וע"ד ע"ש ודוק היטב.
טו סי' ע'. דין א'. אסור להלוות מעותיו בלי עדים וכו'. מהר"ש יונה בביאורו דקדק על הטור דכתב אסור ולא כתב דעובר על לפני עור וכתב דהטור אינו חש לזה ואין לתפוס אלא על הרמב"ם ע"ש. וק' דהרא"ם בתוספותיו לסמ"ג ריש ה' חמץ כתב דארחיה דהרמב"ם לומר אסור אפי' במקום מלקות ואיך כ' שיש לתפוס על הרמב"ם. ואפשר דמהר"ש יונה סבר כמ"ש הרב כנה"ג ח"מ ריש סי' שנ"ט בעד מרן הכ"מ ה' גניבה ע"ש. ועמ"ש הרב לח"מ פ"א דמלוה בדין אסור להראות לפני ב"ח וכנה"ג י"ד סימן קפ"א הגה"ט אות ד' ודוק הטב. ומהרשד"ם ח"מ סי' כ"ג כתב דמלוה בעדים בלא שטר איסורא ליכא פשיעה איכא וכו' ע"ש. וק"ק דהטור כתב יכול להלוות בעדים וכן מוכח מלשון הרמב"ם דבשטר משובח יותר נראה דבעדים שבח איכא וכן הוא משמעות הפוסקים כאשר המעיין עיניו ישר יחזו.
טז סי' ע"ב. דין י"ב. הרב ש"ך האריך והקשה על הרא"ם בתירוצו להרא"ם והבין שתירוץ הרא"ש לבית מלא הוא שלפירות מיקרי אפי' פחות מש"פ והקשה לי הרב הכולל כמהר"ר אליה מוצירי בהיותו אב"ד ור"מ בעיר נא אמון יע"א שזהו דין מחודש. ועיקר התירוץ הוא שאינו מודה אלא אומר כמו שהנחת וכו' והדין עמו. עוד הקשה הרב ש"ך במ"ש הרא"ש ז"ל דרגילות לומר מלא אף אם חסר מעט דהא בש"ס אמרו אפילו בית זה מלא והקשה הרב הנז' שהרי כתבו התוס' שה דאף בבית זה אין ידוע מה ביניהם. ואני הדל אמרתי לו דהדין עם הש"ך די"ל בסוגיא דודאי אביי ורבא לא פליגי במציאות וא"כ לאביי מה בין בית לבית זה וצ"ל דהן אמת דגם בבית זה רגילות לחסר מעט אמנם כשהוא חסר הרבה ידוע שעכ"פ אין רגילות לחסר כל כך ובודאי ידיע' טעותיה אף שאין ידוע בדקדוק דאין ידוע כיצד היה המילוי ורבא ס"ל דאף דודאי חסר מ"מ כשאין ידוע בדיוק לא מקרי דבר שבמדה ושפיר הקשה הרב שפתי כהן להרא"ש. והודה לי הרב הנז'.
י"ז . סי' ע"ג. דין יוד. ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז וכו' מכר סחורה בקנין ולא משך ורוא' שהקונה הוא מבזבז עיין תשובות הרדב"ז דפוס ויניצי' סי' ן'. ומ"ש בהגהה נשתרבב המנהג לעקל וכו' עיין מהרח"ש בתורת חיים ח"א סי' פ"ד ובשו"ת מהר"י קצבי סימן כ"ב. עדות ביהוסף ח"ב סי' ט"ז. ועיין בשו"ת מהריק"ש סימן ד' כמה חידושי דינים. ובשו"ת הרדב"ז דפוס ויניציא סי' ס'.
ח"י סי' ע"ה. דין א'. ברר דבריך וכו'. הטור הביא תשוב' הרא"ש בזה ומדברי מרן בב"י משמע דסבר דהרא"ש חולק על הרמב"ם. ובס' בית הלוי בביאורו הסכים דברי הרא"ש להרמב"ם. ונרא' שהדין עמו אבל לא מכח מה שדקדק מלשון הש"ע. והסמ"ע הביא דברי הנמקי פ' המוכר את הבית וכתב הרב ש"ך דפשפש ולא מצא דברי הרב הנמקי ע"ש וק' דהרי דברי הנ"י קיימי בדוכתייהו פ' המוכר את הבית קרוב לסופו ד"ה שלח ר"ה בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר ע"ש. (ואחר זמן רב נדפס ס' יד מלאכי וראיתי בח"ג אות שנ"ח שכ' דטרח ומצאם ואחר זמן בא לידי ס' חידושי הגרשוני וראיתי שכבר קדמנו הרב ז"ל והשיג על הרב ש"ך דלא חיפש יפה ע"ש):
ומרן בב"י. מחודשין י"ג הביא לשון מרדכי בריש מציעא שפסק רבינו שמחה וכו'. והרב גדולי תרומ' דף ק"ו תמה על ראית מהר"ם מדאמרו מאי איכ' בין שבוע' דאוריתא לרבנן עש"ב. ולי הדל ראית מהר"ם נכונה דהמתרץ ה"ל להשיב הך רבותא רבתי דאיכא. ומה שהק' על מרן ז"ל לק"מ. ולברר דעת הרשב"א עיין בתשו' ח"ב (והוא ספר תולדות אדם) סי' רל"א והריטב"א פ"ק דמציעא ודוק הטב כי קצרתי ויהי הקצ"ר אמיץ.
י"ט . סי' ט"ז. דין א'. שנים שלוו מאחד וכו' עמ"ש הרב שפתי כהן על דברי מור"ם בתשוב' סי' ז"ך. ואנכי איש צעיר נרא' לי דהעיקר כדברי הרב ש"ך דבירושלמי מוכח פקדון סתמא בלא תנאי הפך מור"ם ואחר זמן רב ראיתי להרב שבות יעקב בח"א סי' קע"ח שכתב כדברי עלץ לבי. ולענין שטר ע' תשובת הרב המבי"ט ח"ב סי' כ"ח. ועיין בשו"ת מהר"ש בן הרשב"ץ סי' רכ"ח ובמ"ש שם בדעת הרמב"ם והרמב"ן נ"י.
ך' . סי' ע"ח. דין א'. דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואפי' מיתמי וכו'. הרב ש"ך ס"ק ב' כתב דלא מ"ל קי"ל ותמה על מהרש"ך ח"ב סי' קי"ג ובנוספות סי' כ"א ע"ש. ונרא' לענין הלכ' במקומות נושאי דגל הקי"ל דודאי מצי למימר קי"ל וכ"כ הרב כנה"ג שם הגהת בית יוסף אות ח':
ויש להרגיש על הרב ש"ך דהו"ל להקשות על מהרש"ך ומיניה וביה כמ"ש שם הרב כנה"ג. והרב בית חדש סי' ק"י כ' דה"ה ישראל דלוה מגוי איתא לחזקה דלא פרע גו זמניה ע"ש ויש מי שהקשה עליו מדברי הרשב"א בתשוב' סי' אלף ע"ג ע' בדברי הרשב"א ודוק. וסחורה עביד דפרע איניש גו זמניה מהר"א ששון סי' ע"ד ועמ"ש הרב פני משה חלק ג' סי' ז"ל.
כ"א . סי' פ"ז דין ח'. ויש שבוע' אחרת וכו' מי שיש לו תביעה על שני אנשים אי די בשבועת האחד והשני יענה אמן ע' סמ"ע ס"ק כ"ט. וכתב מורינו הרב מהר"י הכהן ז"ל בעל בתי כהונה נרא' דלדידן. דנהגינן אפילו בשבוע' הסת דהנשבע נקיט חפצא בידיה אינו נפטר בשבוע' חבירו אפילו שעונה אמן ובעיקר מ"ש דעונ' אמן סגי או אף אני כמוהו יש לדון דכל כי האי גוונא לא אמרינן דמוציא שבוע' מפיו הואיל ואין השבוע' לזה שעונה אמן. ומי שנתחייב שני שבועות לשני אנשים אי נשבע לשניהם בבת אחת עמ"ש הרב פנים מאירות בח"א סי' צ"א. ועמ"ש הרב הנז' בח"ב סי' קל"ז במי שמחל שבוע' לחבירו ואח"ך נתחייב לו שבוע' אי מצי לגלגל הראשונ' ע"ש וע' מ"ש בעניותי לקמן אות כ"ט בס"ד.
כ"ב שם דין י"ד. כפר הכל ונשבע וכו'. מי שמחוייב לחבירו שבוע' הסת אעפ"י שהחרימו בבית הכנסת אינו נפטר משבועתו שאין חרם סתם פוטר שבועת הסת כשם שאין שבועת הסת פוטרת משבועת התור'. הריטב"א בחידושי שבועות כ"י סוף דף ל"ח מהש"ס. וזה כדברי הרב גדולי תרומה דף ס'. ועמ"ש הרב כנסת הגדול' הגה"ט אות ל"ד (אחר זמן רב נדפסו חידושי הריטב"א לשבועות).
כג . שם דין ט"ו. ואם לא אחז אלא תפילין. יש אומרי' דהוא הדין נשבע בציצית וליתא דהא דנקיט בעינן של קדוש' משא"כ בציצית שאינו אלא תשמיש של מצוה וכן עיקר. הריטב"א שם. ומ"ש ויש מפרשים דה"מ בפעם ראשונ' וכו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה וכ' הרב ב"ח דדעתו דמאי דהחמירו באינו ת"ח דבעי ס"ת ומעומד היינו ששם שמים שגור בפיהם לבטל' וכו' משא"כ ת"ח אבל אם כבר נשבע וכו' ע"ש. והריטב"א בחידושיו גלי לן טעמיה וז"ל גירסת ספרינו ות"ח לכתחילה בתפילין ורבינו מאיר הלוי ז"ל גורס ות"ח בתחילה בתפילין ופירש ז"ל בפעם ראשונה בלבד לומר שאם שונה הוא להביא עצמו לידי שבוע' ב"ד כשאר בני אדם הוא נדון בזה שלא לחוש לכבודו עכ"ל. שוב ראיתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' קנ"ג ביאר דעת הרמ"ה ואסיק דאפילו לגירסתנו הדין דין אמת:
ומ"ש בהגהה וי"א דת"ח לאו דוקא אלא ה"ה שאר ספרים שיש בהם שמות. הרב ש"ך ס"ק מ"ב חלק על מור"ם ומהרי"ו וכתב דמה שהביא ראיה מדברי המרדכי אינה ראיה דלא איירי התם אלא משבועת ביטוי מה שאין כן בשבועת הדיינים וכו' ע"ש ודעת שפתו"ו ברור מללו וכן מצאתי שכ' הריטב"א בחידושיו כ" וז"ל והא דאמרי' שבוע' בס"ת לא סוף דבר ס"ת ממש אלא אפי' בכתב חומשין כמנהגנו בקונטריסין ובלבד שיהא שלם כלו לאיים עליו אבל בנביאים וכתובים חוזר ומיהו לחייב שבועת ביטוי כתב הגאונים שאפי' נשבע בסדור תפלה ונקיט ליה בידיה שבוע' חמור היא שהרי יש בו שמות ובמה שכתוב בו נשבע עכ"ל. הראת לדעת דאף אם נשבע בנביאים וכתובים חוזר אך בחלקות ישית בשבועת ביטוי שכתבו הגאונים דהויא שבועה בסדור תפלות כמ"ש בשו"ת הגאונים סי' רכ"ה ובטי"ד סי' ר"ל ע"ש. ומ"ש דס"ת לאו דוקא אלא ה"ה בחומש שלם יש מקום לומר דהיינו חומש כתיבת יד כס"ת לאפוקי חומש דפוס כדמשמע ממהרי"ו סי' קע"א. אך לשבועת ביטוי חייב בסדור תפלה אפי' סדור שני גזרי. ומה שהביא ראי' מהרי"ו ממ"ש הרא"ש פ' שבועת הדיינים ס"ת או חפץ של מצוה דחה הרב ש"ך דהרא"ש לא קאמר אלא לדינא והיינו בדיעבד ע"ש ולדבר הזה יסלח האדון דהא לשון הרא"ש הוא ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע לכן נותנין הס"ת או חפץ של מצוה בזרועו וכו' ע"ש ומוכח דלכתחלה קאמר אמנם כונת הרא"ש דנותנין ס"ת לע"ה או חפץ של מצוה לת"ח ואין ראי' מדבריו כלל. שוב ראיתי להרב ט"ז שגם הוא השיג על מור"ם ומהרי"ו ופירש דברי הרא"ש ז"ל כדכתיבנא בעניותין.
כ"ד שם דין ך'. וכאן ממנו וממשפחתו וכו' כתב הסמ"ע ס"ק נ"ה וז"ל הטור כתב וממשפחתו שמחפין על זה ומדכתב שמחפין בשי"ן ולא כתב המחפין בה"א ס"ל להמחבר שהוא נתינת טעם דלכך נענשים ג"כ ממשפחתו משום דמסתמא מחפין עליו ולא שהוא תנאי שאינן נענשים אלא דוקא המחפין ומש"ה השמיטו המחבר עכ"ל וכאשר ירדוף הקור"א ירגי"ש אדם שמרן בב"י כתב וז"ל ומ"מ משמע דבין בשבועה בין בשאר עבירות אין בני משפחתו נענשים יותר מכל העולם אלא השמחפין עליו ולפיכך כתב וכאן ממנו וממשפחתו כשמחפין עליו עכ"ל ומשמע שדבריו נגד מ"ש הסמ"ע וכד הוינא טליא נגהי ארביסר הוקשו לי דברי הסמ"ע ושאלתי לחכמים ואין מגיד לי. וכדו חמותי ראיתי אור דהדברים פשוטים דלעולם בין אי הוי תנאי בין אי הוי נתינת טעם ודאי דהמחפין לוקין ושאינן מחפין הוו ככולי עלמא וכל כי הני מילי לצד עילאה ידע מה בחשוכא הא בבתי גואי אמנם אי כוונת הטור תנאי הו"ל למרן לכתבו דתנאה הוי ולא לסתומי מילתיה ואולם אי אמור רבנן בטעמא בפרו"ע פרעו"ת דמסתמא מחפי' מרן בשלחנו לאו לטעמ' עביד ולכך השמיטו ולעולם דתנאי ונתינ' טעם כי הדדי נינהו וק"ל:
כה שם דין כ"ב כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה וכו' יש לו להתרים וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל פ' ראשון מהלכות טוען ונטען הורו רבותי שכל מי שנתחייב וכו' וכן מצאתי בתשובות האשל הגדול רבו של הרמב"ם מהר"י אבן מיגאש ז"ל כתיבת יד סי' מ"ג שכ' שהוא תקן תקנה זו ואחרי כן שמע שכך נמצא בתשו' לרבי' יצחק הרב הגדול הוא הרי"ף רבו או לאחד מן הגאונים ושמח בזה. ומדברי מרן בבדק הבית על דברי הרמ"ה דלעיל דין י"א משמע שאין זה בשבועת השותפין וראיתי בביאור הרב מהר"ח אורי אשכנזי ז"ל כתיבת יד שם שחולק.
כו שם דין כ"ד. הגהה ואומר שיש לו תביעות אחרות וכו' עד אותו היום. עיין מה שכ' הרב כנסת הגדולה מהדורא בתרא בשם פסקי הרב מהר"ם ריקאנאטי סי' רנ"ו. והוא בתשובת מיימוני הלזו שממנה לוקחה ההגה הזו ושם בסופה כתוב כמ"ש בפסקי מהר"ם ריקאנאטי ע"ש. ולא זכר שר הרב כנה"ג ממנה ששם כתב כדברי ריא"ז שהביא מהר"ם ריקאנאטי. ועיין בתשובת הרב שבות יעקב חלק שני סי' קמ"ח.
כז סי' כ"ט דין ב'. אפי' היה שכרו פרוטה וכו' הטור כתב ובלבד שתהא הכפירה שתי כסף וכ"כ הרמב"ם והראב"ד השיג וכו' ומסתברא כדברי הרמב"ם. וכ' מרן בבדק הבית דקי"ל כהראב"ד דלא מצינו לו חבר להרמב"ם וכו' וקשה לי הדל שהרי הטור כתב דמסתברא כהרמב"ם וגם הסמ"ג ורבי' ירוחם ס"ל הכי:
וק"ק על הרב שפתי כהן שהביא כל זה ולא נשא על שפתי"ו דברי מרן בבדק הבית ולהקשו' עליו. ועמ"ש מרן בבית יוסף ז"ל שישנו בנותן טעם להטו' שכ' דמסתבר' כהרמב"ם. והרב בית חדש תריץ יתיב להראב"ד דטעם כדי חייו הוא למסקנ' נמי וק"ק דהו"ל להקשות על מרן דהרא"ש כתב לקושטא דמילת' טעם כדי חייו ואיך הטור כתב דמסתברא כהרמב"ם. והיותר קשה על מרן הוא מה שהקשה הרב גדולי תרומה דף צ"ז. ומ"ש בדין ג'. וישבע בע"ה הסת ואם הודה מקצ' וכו' זהו דעת הרמב"ם ודנא כסבר' ר"י כמבואר מחלקותם בטור, וחזיתיה להרב מהרשד"ם בתשובותיו ח"מ סי' קצ"ד שהקשה על הטור דשביק דעת הרא"ש אביו ונקיט כר"י וכו' עש"ב וק' לי הדל דהרי הטור כתב דמסתברא כהרמב"ם וא"כ הכריע דלא כר"י, והנה הרב גדולי תרומה והר' כנה"ג הקשו דהטור ס"ל מגו לאפטורי משבוע' ואיך כתב דמסתבר' כהרמב"ם דבמודה מקצת ישבע שבועת התורה. ושמעתי מקשים דבמודה מקצת דהוי מגו דהעז' גם הרא"ש מודה דנא מהני מגו כמבואר בפסקיו פרק כל הנשבעין והכי נמי בשכיר דיינינן ליה במודה מקצת דעלמא ולמה יגרע:
כח סי' צ"א דין ה', יש לדון על פי פנקס וכו'. מרן בבדק הבית סי' ס"ט הביא דברי הרשב"ץ ומוכח מדברי מהריק"ש שם דהרא"ש חולק על הרשב"ץ וכן כתב באורך הרב מטה יוסף ח"א סי' ח' עיין שם באריכו'. ועתה שזכינו לתשובו' הרשב"ץ שנדפסו מקרוב. ראינו להרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' קצ"ו שהביא דברי הרא"ש והסכים עמו. וע"ש בהרשב"ץ שם בח"ב סי' צד"ק. ודוק הטב בדבריו וכמ"ש האחרוני' והרב מטה יוסף הנז' ועמ"ש מהר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סי' י"ד וסי' רפ"א וסי' תמ"ט ודבר משה ח"מ סי' יו"ד ובית דוד סי' כ"ז.
כט סי' צ"ד. דין א'. יכול לגלגל וכו'. כתב הרב כנה"ג סי' פ"ז הגהת הטור אות י"ט על ידי גלגול שבועה יכול להשביעו על העתיד לא למעשה אני אומר לפי שלא ראיתי לפוסקים שדברו בזה. מורי הרב ז"ל בתשו' ח"מ סי' ק"ה ונ"ל ראיה לדברי מורינו הרב מדתנן בסוטה פרק ארוסה אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ואמן בו שבועה עכ"ל. ובילדותי שמעתי ממורינו הרב מר קשישא כמהר"ר אליעזר נחום זלה"ה שדברי הכנה"ג תמוהי' דלא זכר דראיה זו שהביא לדברי רבו מהרימ"ט ז"ל הביאה מהרימ"ט עצמו שם ומאי קאמר ונ"ל ראיה לדברי מורינו הרב. והנה אם עמדו לדין ונתחייב שבועה ואח"ך התובע מחל השבועה לחבירו ואח"ז נתחייב לו הנתבע שבוע' אחרת כתב הרב פנים מאירות ח"ב סי' קל"ז דאינו יכול לגלגל הראשונה שכבר מחלה והאריך לברר דבכי האי גונא לכ"ע אינו יכול לגלגל הראשונה שכבר מחלה. ובלא"ה אין הלכה כדברי הנ"י פ' הכותב ולא חשו ליה מרן ומור"ם ע"ש שהאריך והביא ראיה משבועות דף מ"ח לוה הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף אין מגלגלין דשביעית משמטת השבועה ע"ש ואני אמרתי בחפזי דקצת יש לדחות דשאני התם דהתורה פטרתו דכתיב וזה דבר והרמב"ם מייתי לה מלא יגוש וזה פטור גמור משא"כ אם התובע מחל. תדע דאם הדין פשוט במחל אמאי אצטריך לאשמועינן בשמיטה פשיטא וזה דחיה בעלמא ודוק כי קצרתי.
ל סי' צ"ז דין ט"ז הגהה. מצות השבת העבוט וכו' עמ"ש הרב משנה למלך פ"ז דמתנות עניים ופ"ג דעבדים ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ח. ועתה נדפס מחדש ס' אשד הנחלים דף כ"ג ע"ד ושם מקשה על דברי הרב מש"ל ובעניותי כתבתי על דבריו בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ח ע"ש באורך ומשם באר"ה.
לא סי' ק"ד. דין א'. מי שיש עליו ב"ח הרבה וכו' ראובן שמכר לשמעון סחורה וזקפה עליו במלוה ומת שמעון והן רבים עתה בעלי חובות הסכמת האחרוני' דיד כל הבעלי חובות שוים בסחורה ובכל נכסיו ודלא כהרב בית חדש ועיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות ט"ז. ומ"ש ואם קדם המאוחר וגבה וכו' מנהג בשלוניקי דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ומוציאין מידו ונותנין למוקדם כדעת מרן בב"י סי' ס'. הרב בית דוד ח"מ סוף סי' י"ב ועמ"ש הרב מהר"י אלפנדארי במוצל מאש דת סי' מ"א:
לב סי' ק"ה. דין א'. וקדם א' ותפס וכו' תפוס שהפקיד מה שתפס ביד אחר מיקרי תפוס הרב פני משה ח"ב סי' ס' וח"ג דף ק"ב (ואין זה ענין לתופס של דין זה):
והנה דעת מרן דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אפי' עשאו שליח לא הויא תפיסה כמבואר ויש חולקין ובח"ל יכולים לומר קי"ל כמ"ש הרב כנה"ג. וזה היה מעשה בראובן שעומד בח"ל ושמעון עומד בא"י וחייב לראובן. וראובן שלח שליח ותפס מנכסי שמעון שהם בח"ל. ושמעון שעומד בארץ ישראל טוען דאין תפיסתו תפיסה דבא"י דנים כמרן דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אפי' היה שליח לא הויא תפיס' ובא"י לא נהיגי בקי"ל והלכה רווחת כמרן. וראובן טוען אני עומד בח"ל והתפיס' מנכסיך בח"ל ובח"ל אומרי' קים לי. ולפום ריהטא נראה דכיון דהבע"ח בח"ל והתפיס' היה בח"ל מנכסי שמעון שהם בח"ל הדין עם ראובן ומה גם דשמעון יש לו מורשה בעיר ראובן על כל ריב וכיוצא דשייכי לשמעון ונכסיו אשר שם וא"כ ראובן עומד לדין עם מורש' כללי של שמעון ויזכה בתפיסתו כמנהג ח"ל ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ג' דף ח' ע"ג וע"ד ובמקומות אחרים כתבתי בזה ג"כ:
(ראיתי בקונט' כ"י מכמה ענינים מידי אביר הרב המופלא כמהר"ח אבולעפיא בר דוד ז"ל שנסתפק אם ראובן חייב לשמעון ולוי ויהודה וקדם חנוך בן שמעון ותפס מראובן בעד חוב לוי והוציאוהו מידו מטעם תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. ושוב נתברר שבשע' שתפס חנוך בן שמעון בעד לוי באותה שעה כבר מת אביו שמעון במדינת הים ונפלו הנכסים לחנוך מי אמרינן דזכה לוי כיון דחנוך התופס בעדו תפיסתו מעליא כיון דגם לו היה חייב ראובן לפי מה שנודע שכבר מת שמעון אביו וזכה במגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה. או"ד כיון דבעת התפיסה לא היה יודע שמת אביו אין כאן מגו דזכי לנפשיה וכעת הדבר צ"ע עכ"ל הרב מהר"ח הנז' ז"ל. והנה אמרי' בעלמא איסורא מממונא לא ילפינן ולכאורה נראה דממונא מאיסורא ילפינן ואפי' בהא דאמרינן בעלמא איסור מממונא לא ילפינן בכמה דוכתי מדברי התוס' במציעא דף ד' ריש ע"ב למאי דמשנו בתירוץ אחרון דלא אמרה אלא בההיא דשני שוירי מוכח דאי לאו הכי ילפינן איסורא מממונא ולכאורה דבריהם קשים וכמה נדחקו האחרונים ולא יגהו מזור והנכון מה שישב מורינו הרב בתי כהונה דכי פריך איסורא מממונא לא ילפינן היינו אליבא דרב דסבר דגם בממון הולכים אחר הרוב. אבל אליבא דשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב והכי קי"ל בהא הקשו התוס' במציעא דף ד' הנז' ותירצו זהו תורף דבריו בקיצור נמרץ. ולכל הדברות נראה לפום ריהטא דממונא מאיסורא ילפינן והרי באיסור גבי אסור לבועל מוכח דאי פקעי קידושין דהיו על תנאי מותרת לבעל הגם שהוא כיון לאיסור כמו שהוכחתי אני בעניי בס' הקטן בר"י ח"ה סי' י"א אות ה' דף ק"ז ע"א ומזה הבאתי ראיה למה שנסתפק הר' מהר"י אלאפאנדארי ז"ל במוצל מאש דת סי' מ"ו בראובן שבא על א"א שהיה בעלה במדינת הים ושוב נתברר שהיה מת הבעל בעת ההיא שמותרת לבועל ע"ש. וא"כ נילף מינה בנ"ד דכיון דבשעה שתפס היה מת אביו ואיכא מגו דמהני תפיסתו ללוי. אמנם לאו שמא מתיא דהכא בעת התפיסה לפי דעתו תפס תפיס' דלא מהניא וכבר הוציאוה מידו ומאי דאמרינן מגו דאי הוה בעי זכי לנפשיה ליתא הכא והספק במקומו דשאני התם דהדבר תלוי אם האשה היתה אשת איש או פנויה ולצד זה דעתי הקצרה נוטה דאין תפיסתו מעליא מגן שויא דלאו בר זכיה הוא לדעתו וכדי נסבה).
לג שמעתי מאחד מגדולי דורינו שהקשה על תשובת הרדב"ז סי שי"ג דפוס ויניציא דסבר דגבי כלים אמרינן דומיא דהכישה במקל דחייב להחזיר בזקן ואינו לפי כבודו והוא תימא דלא אמרי' הכי אלא בבעלי חיים דאנקטה נגרי בריתא לא בכלים כמבואר בב"י ח"מ סימן רס"ג אלו דבריו. ואני בעניי בראותי תשובת הרדב"ז ז"ל אמרתי דלק"מ והוא דנדון הרב הרדב"ז ז"ל הוא בזקן שלקח כסות בפקדון שמחויב לנערה וכ' הרב ז"ל דכיון שקבל עליו לשמור הוה ליה כדין הכישה במקל ודברים של טעם הם דבשלמא במציאה אמרינן דבכלים אף דנגע בהם לא דמי לבהמה דאנקטה נגרי בריתא דבכלים לא עשה שום נזק. אמנם בקבל הפקדון ונתחייב בשמירתו הו"ל כהכישה במקל דבהמה דבא נו נזק מחמתו וה"נ לא הי"ל לקבל כיון שאינו רוצה לטרוח לנערה וכיון שקבל נתחייב לנערה שלא תתקלקל מסיבתו שקבל שמירת' והוא פשוט בעיני.
לד ראובן שציוה תנו מנכסי מאתים זהובים לבני שמעון אם כונתו מאתים לשני בני שמעון או מאתים לכל א' נסתפק בזה הגאון מהר"ר גרשון ז"ל בס' חידושי הגרשוני בח"מ סי' רצ"ג וכ' עיין בחגיגה דף ג' ע"א ד"ה חרש באזנו אחת עכ"ל ונראה שכונתו ממה שהביאו התוס' שם פלוגתא גבי ולבני אהרן תעש' כתנות והלכה דשני כתנות לכל א'. וכבר הי' מקום להביא כיוצא מזה מהנהו דוכתי דמייתי הרב פר"ח גבי מתנות לאביונים ע"ש ובברכי יוסף. אמנם לפק"ד אין להביא ראיה מזה ללשון בני אדם דהגם דנימא דבלישנא דקרא הוא שנים לכל א' אין ללמוד ללשון בני אדם.
לה . א"ה סי' קנט. דין ג' הגהה. ויש אומרים דאסור' לבועל משום קנסא. מהרש"ל בים של שלמה פ"י דיבמות סי' כ"ג הביא סברת הריטב"א הלזו וכת' דאין לו הכרע מן התלמוד ומשום הכי בדיעבד שריא. גם הרב משנה למלך סוף פ"ב דסוטה כתב דלא ידע היכן נאמר' גזרה זו. וראיתי להרב בית שמואל ס"ק ט' שכתב דעכ"פ כפי דברי הריטב"א בזמן הוא המאנס אשת ישראל אסורה לו. ולי ההדיוט נראה דכיון דאשכחן להתוס' והרא"ש וריב"ם והרשב"ץ שכתבו דאנוסה מותרת לבועל כמ"ש בעניותי בהגהותי סי' י"א אית לן למימר דדברי הריטב"א אינם אלא בזנתה ברצון וכמו שצדד הרב משנה למלך שם אבל האונס אשת ישראל מותרת לו וכדעת כל הגדולים הנאמרים באמת.
ל"ו . ח"מ סי' קצ"ח דין ה'. אבד באונס. ואי אתניס ללוקח אתניס דמצי מוכר לומר קים לי כדסברי מרנן הרז"ה ורש"י הרב מהר"ר יצחק חנין בס' בני יצחק דף ס"א ע"ג.
ומה שכתב מור"ם בהגהה דאם התנו בהדיא דהמעות יקנו קנו. הרב שפתי כהן ס"ק ט' חלק בדין זה. וכן סבר למימר מהר"י חנין בספר בני יצחק דף ס"ב ע"ד. ובתר הכי הסכים דקנה בפריש. ולפי לשון הריטב"א שהביא הרב ש"ך יש לגמגם בדברי מהר"י חנין כאשר עיני המעיין ישר יחזו. (ויש לדקדק על הרב משאת משה ח"א ח"מ סי' א' דף א' ריש ע"ב דהי"ל להביא ראיה מדברי הר"ן שהביא מרן סי' קצ"ז ומדברי הריטב"א שהביא הרב ש"ך סימן קצ"ח ודוק כי קצרתי ועמ"ש. אני בעניי בקונטריס כסא דוד דף כ"ז). ומדברי הריטב"א הללו שכתב הרב שפתי כהן אפשר להביא ראיה למה שנסתפק מהריב"ל ח"א סוף כלל י"ג אי מהנה פריש בשטר. ובלא"ה כתבתי בעניותי בריש קונטריס אהבת דוד דהדבר מפורש דבשטר מהנה פריש בחידושי הרמב"ן והרשב"א ותוס' רבי' ישעיה והריטב"א וחידושי חד מקאמיא שם פ"ק דקדושין באותו פרק ובאותו מקום.
ל"ז . סי' רי"ב דין ד'. המוכר גוף קרקע לזמן קצוב. נראה דהרא"ה פליג על זה שכתבו בשמו הריטב"א והר"ן בחידושיהם לגיטין פ' המגרש דהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות לזמן פ' הרי הוא שלו לעולם והיה טעמו כיון שנתרוקן ממנו שעה אחת רשות הבעלים. והרב בני אהרן ה' מתנה דף קכ"ח ע"ג הביא דברי הר"ן הנז'. והרב מהר"א נבון גמגם עלה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ותריץ יתיב מורינו הרב מהר"י זאבי בספרו לימוד מ"ו מ"ז מ"ח. וע' בס' זכרון דברים למהר"א הכהן פרחיה דף ל"ד ע"א ובס' דברי אמת בקונטריסים דף ז' ע"ד. ובס' קרית מלך רב דף ס"ד ע"א ובשו"ת לחמי תודה סי' ל"א.
ל"ח . א"ה סי' קס"ה דין א'. הגהה. ויש אומרים דאם יש לו אשה אחרת וכו'. כשיש לו אשה ובנים עיין מה שכתב הרב גנת ורדים א"ה כלל ב' סי' ז' והנמשך. ואתה תחזה להרב ז"ל שם בסוף סי' ח' שכתב דדעת הרב מהר"י קשטרו להחמיר והורה להפך הרב מהר"י אברהם סכנדרי ע"ש. וקצת יש להרגיש על הרב שאינו מעלה בזכור"ו שהרב מר אביו בס' דרכי נועם א"ה סוף סי' מ"ב נקיט כהרדב"ז וכתב דכן דעת מהריק"ש הפך דבריו ע"ש.
ט"ל . ת"ח אחד שלא רצה לשתות מקנקן יין שנגע בו א' שהמיר שהיו רוצים להרגו ואח"ך נסתכן בעצמו וברח וזה ג' שנים שחזר להיות יהודי כשר ועשה קצת תעניות על מה שעבר. ושאלתני אם יפה עשה הת"ח. דע שטעה הת"ח הוא משום מ"ש בשם מהרח"ו ז"ל שכתב פעם א' שתיתי עם מומר ישמעאל שעשה תשובה ועדיין לא השלים תשובתו והראו במצאי ששתיתי יי"נ ואמר לי מורי שצריך לעשות תשובה שותה יי"נ שהם ע"ג תעניו' עכ"ל ובנ"ד שלא קבל סדר התשוב' מחכם דפקיע או מב"ד לכך לא רצה הת"ח לשתות מקנקן היין הנז'.
והנה אני הדל זה שנים שעמדתי על זה שכתבו משם הרב מהרח"ו ז"ל שהרי כתוב בס' החסידים סי' ר"ג וז"ל מומר שחזר בו ואמר שקבל לעשות תשובה כאשר יורוהו החכמים משעה שקבל יכולים לשתות עמו יין. וזה הפך ממ"ש מהרח"ו בשם רבו כי מומר שעש' תשו' ולא השלים תשובתו העלה עליו הכתו"ב והיה על מצח ששתה יי"נ. והזקיקו הרב לעשות ע"ג תעניות כמי ששותה יי"נ. וכבר אנא זעירא באתי אל הישו"ב בשיורי ברכה י"ד סי' קכ"ג ובקונט' ברית עולם (הגהות על ס' החסידים) שם. ועוד אפשר לומר דבנדון מהרח"ו היה מתעצל להשלים התקון והתשוב' ומ"ש ועדיין לא השלים תשובתו היינו מעצלות שזה מודה שלא הכיר בגודל חטאו ומשו"ה הקפידו מן השמים על מהרח"ו ז"ל. אך בס' חסידים מיירי שקבל תשובה ורוצה לעשותה מיד כי לבו מר לו וטוב מרדות וכו' (ודברי מהרח"ו ז"ל בהוייתן לא ראיתי רק מ"ש סלת בלולה) ובנ"ד יש כמה טעמים לשבח אחד שמה שהמיר מעיקרא מעלילה א' שאם לא המיר הרגו אותו ואע"פ שהי"ל למסור על ק"ה מ"מ מי שעבר ולא נהרג אם היה אנוס פטור ממלקו' ומיתה כמ"ש הרמב"ם פ"ה דיסודי התורה. ועוד דאח"ך ברח ומסר עצמו לסכנ' שאם היו משיגים אותו וכיוצא אחת דתו להמית. וזה שנים שחזר לנור"ו צור ישראל ועשה כמה תעניות. ואפשר דבנ"ד גם הרב האר"י ז"ל היה מתיר לשתות עמו. ומה גם דבנ"ד היה נגיעה בקנקן לבד. והנה אם זה הת"ח שהחמיר על עצמו היה באופן שלא הכיר בו זה הישראל שחזר בו. תבא עליו ברכה דרשאי אדם להתקדש במותר לו. ואין בנ"ד משום מה שאמרו בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ומה גם דהוא בשב ואל תעש'. ועוד שהוא מתנהג ביתר ענינים בחסידות ואמרו בירושלמי פ"ט דתרומות דלא נגלה אליהו זכור לטוב לריב"ל ואח"ך אמר לו ולא משנה עשיתי א"ל לאו משנת חסידים היא. אמנם אם היה זה שלא רצה לשתות בפני ישראל החוזר ואמר הנה נגע זה ואיני שותה ודאי לא נכון לעשות כן שהוא מרפה ידי בעלי תשובה ומביישם כי אין נ"ד דומה לנדון מהרח"ו ז"ל כמבואר.
מ . י"ד סי' קנ"ז. דין א'. ואם ירצה להחמיר עצמו וליהרג רשאי וכו'. התוס' והרא"ש הביאו ראיה מהירושלמי פ"ד דשביעית. ולפום ריהטא דבריהם קשים מסוף הירושלמי וכבר האחרונים העירו בזה ואני השפל עמדתי קצת בענין זה בקונט' ברית עולם דף ק' ודף קמ"ה ע"ש ומשם באר"ה העולה במצודתי קלה כמות שהיא.
מ"א . סי' קע"ט. אני בעניי כתבתי בשיורי ברכה משם גדולים דמותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה ע"ש. ואחר זמן ראיתי בס' מעש' רקח בתחילתו בחידושי הראשוני' ושם נאמר משם הרמב"ם שאין ראוי לפתוח חומש על דרך גורלות הגוים וש"ץ שעש' זה אין לבטלו ממינויו ולא להכותז עכ"ל וכאשר ירדוף הקור"א יסבור שהוא נגד דברי הגדולים הנז'. אמנם נרא' דמ"ש הרמב"ם הוא על ש"ץ שחוזר על הבתי' ועושה גורל לנשים והאנשים הנגשי"ם כדרך הגוי שמחזרין על הפתחי' בדפין ועושין גורל ובמציאו' זה כתב הרמב"ם שהוא אסור. ואולם הרוצ' לימלך בתור' בינו לבין עצמו מותר. ודמי למאי דאמרי' בכמה דוכתי שהיו הראשונים אומרים לתנוק פסוק לי פסוקך. והכי חזינ' לרבנן קשישאי שפותחים הספר בצר להם כמו גורל
מ"ב . סי' קצ"ב. דין ד' עבר וכנסה וכו' בדין אם תנש' בתוך ימי חימוד כתבתי בעניותי בשיורי ברכה. ואחר זמן ראיתי לעטרת ראשי מורי הרב ז"ל בס' גט מקושר סי' קי"ט דף ב' ע"ג שכתב דעשו מעשה בתוככי ירושלם תו' על פי הוראת מורינו הרב הגדול סבא דמשפטים כמהר"ר יצחק הכהן זלה"ה דלסיב' קלה התיר לכנוס לכתחי' תוך ז' נקיים דחימוד על ידי שמירה שלא תתיחד כמו בנדה ע"ש
מ"ג . סי' קצ"ה. דין ה'. הגהה ואסור לישב על הספסל וכו' עמ"ש בעניותי בשיורי ברכה אות ט"ו ובסוף הלשון נשמט קצת וזהו. ונרא' לפי דעתי הקצר' דירא שמים לא יטייל עמה בעגלה. אמנם כשאינו לטייל יש להקל לשבת יחדיו בעגלה. אך יש ליזהר שלא יגעו המלבושים שלו במלבושים שלה זה בזה ודוק היטב. (ובס' יערות דבש ג"כ החמיר בטיול בעגלה אחת והוא כדברי מור"ם)
מ"ד סי' רמ"ו. דין א'. אפילו לא קרא אלא ק"ש וכו'. אני השפל כתבתי בקונט' שיורי ברכה דנהירנא דבתקוני הזהר הקדוש שם נאמר דאפילו לא קרא אלא ק"ש קיים לא ימוש. וכן הוא בדף ס' ע"א דפוס קושטנדינא. וכן בדף קמ"ה ע"א אמרו כן ונראה קצת שהם דברי רבי שמעון שנזכר דף קמ"ד ע"ב ע"ש ודוק. ומ"ש בהגהה. ויכול להתנות וכו'. יש להרגיש דהוה ליה למור"ם להשמיענו דאפי' נותן חלק אחד במה שלומד והעשיר יתן לו חלק פרנסה שרי כמו שכתב רבינו ירוחם שם סוף נתיב ב' ואין צריך שיתן לו חצי הרויח והוא יזכה בחצי הלמוד ודוק הטב.
ומור"ם בדרכי משה הביא הירושלמי פ"ק דשבת שאמרו אם אתה יכול לשלשל השמועה וכו' ועיין מאי דכתיבנא בעניותין ביעיר אזן בחלק עין זוכר מערכת כ"ף אות ו' בס"ד. סי' רמ"ט. כתוב בשיורי ברכה אות ג' אב ובנו וכו' ע"ש. שוב ראיתי להרב טורי זהב סוף סי' של"א שכ' קרוב לזה עיין בדבריו ז"ל והדברי' פשוטים.
מה סי' רע"ו. עבר"י אנכי הבאתי תשובת הרדב"ז בדפוס ויניציא סי' ק"ב דאזכרה קרי לשם המיוחד דוקא ובשיורי ברכה כתבתי גם כן בזה. והן עתה ראיתי בתשובות הרדב"ז חדשות שנדפסו בפירד"א סי' תרמ"ז שכ' סברא זו גם כן לענין תולין את השם וז"ל והשם האמור הוא שם בן ד' אותיות והכי משמע בירושלמי פ"ק דמגילה טעה והשמיט את השם אית תנא תני תולה את השם אית תנא תני מוחק את החול כותב את השם ותולה את החול רבי זעירא בשם רב חננאל בשם רב אמר ואם הי' כגון אני ה' אלהיכם מותר למה מפני שהם ג' תיבות או מפני שיש בו חול מה נפיק מביניהון אל אלהים ה' אי תימא מפני שהם ג' תיבות הרי הם ג' תיבות אי תימא מפני שיש בו חול הרי אין בו חול ואם איתא דשאר שמות בכלל והרי אל אלהים ה' אינו יכול לתלותו אפי' למ"ד מפני שהם ג' תיבות אלא ודאי לא נאמר דין זה אלא להזכרות לבד וכו' וא"ת היכי משכחת לה הא דתניא הי' כותב ב' וג' שמות וכו' גם למדנו מן הירוש' שדין תליית השמות נוהג בכל כתבי הקדש שהרי אל אלהי' ה' בתהלי' הוא אבל לענין לכתוב האזכרו' לשם קדושת השם לא שמענו זולת בס"ת עכ"ל. ומה שהביא ראיה מהירושלמי לפום ריהטא לא זכיתי להבין דבריו דכונת הירושלמי פשוטה דאם הם ג' תיבות ליכא גנאי דנרא' כמו שורה קטנה ולטעם זה אפי' אל אלהים ה' שבכל אחד מהם אין תולין כיון שהם ג' מותר ומי הגיד להרב ז"ל דג' שמות אין תולין ודברי הירוש' פשוטים ולעולם אימא דדין זה דאין תולין לדעת הירושלמי הוי בכל שמות שאינם נמחקין אבל אם הם ג' שרי דנרא' כשורה קטנה. והיינו הנפקותא דאי אמרי' דטעמא דשרי באני ה' אלהיכם הוא שיש בו חול וכיון שיש תיבת חול אינו בזיון לשם א"כ אל אלהים ה' אסור ואי טעמא מפני שהם ג' תיבות ואינו גנאי דנרא' כשורה קטנה ה"ה אל אלהים ה' דשרי אעפ"י שכל א' מהם אין תולין ומה יוכיח הוכח הרב ז"ל. ואפשר לומר דכונת הרדב"ז בזה הוא משום דקשיא ליה בירושלמי דלמ"ד מפני שהם ג' תיבות קשה למה נקט אני ה' אלהיכם ה"ל למנקט אל אלהים ה' ובשלמא אי אמרת דשם הויה דוקא אין תולין אבל שאר שמות שאינם נמחקים תולין י"ל דנקט אני ה' אלהיכם וה"ה אל אלהים ה' דאע"ג דאל אלהים אינם נמחקים לגבי דין תליה תולין אפי' שם א' מהם ונמצא דשם הויה שאין תולין עם שני שמות אחרים דדינא הוי דתולים והם כשורה. ואלו השמות לגבי דין תליה שוו לאני ה' אלהיכם ואע"ג דהללו קדש הם ואינם נמחקים מ"מ כביכול אינם בסדר המדרג' והוא נראה כשורה א' א"כ אל אלהים בצד מה לענין זה דינו דומה לתיבת חול. אא"א דהכל בכלל. מדלא נקיט אל אלהים ה' ונקט אני ה"א הא אמרי' שאין תולין דכלן שמות שאין תולין דאי לאו הכי לנקוט אל אלהים ה' ולמה נקט ה"א. ומ"ש ג' תיבות לאפוקי אם הם ב' אני ה' לבד דלמ"ד ג' לא מהני בשתים. זה אפשר לומר בכונת הרדב"ז כאשר יראה המעיין מצד הענין ובלשון הרב ז"ל. ואינה ראיה דאימור דלמ"ד ג' תיבות נקט אני ה' לרבותא דלא תימא דוקא אל אלהים ה' דהן כלן שמות שורה א' משמות הקדש שרי אבל אני ה"א דיש חול לא דאינו כבוד לשמות הקדש לעשות שורה בצירוף חול ושאני היכא דכתיב כתקנו בתוך הס"ת אבל הכא שבאת להכשירו מכח שהם שורה אין לערב חול ולאפוקי זה נקט אני ה"א וה"ה הג' שמות כיון דהם ג' תיבות נראה כשורה ואין ראיה. ומה גם דיש כמה הוכחות דכל שמות שאין נמחקים צריך לקדשם ודוק כי קצרתי מאד. והא דאשמועינן הרב ז"ל בסיפא דמילתיה דאין צריך שיכתוב לשם קדושה האזכרות אלא בס"ת בלבד ק"ל על הרב דמהירושלמי דסוכה פ"ג ופ"ק דמגיל' דאמרו שם דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר"מ מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוון לקדשן מוכח בהדיא דגם בכתובים צריך לקדש האזכרות. וכבר מהירושלמי הזה הוכחתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף דכל שמות שאינם נמחקין יש לקדשן נגד סברת הרדב"ז בתשו' דפוס ויניציא סי' ק"ב ע"ש באורך ובהשמטות הוכחתי מהירוש' לענין קדושת השם כדאמרן ע"ש. ואתה תחזה אשר כתבתי אנכי איש צעיר בברכי יוסף דמ"ש בירו' פ' אין עומדין תני הי' כותב ב' או ג' שמות כגון אל אלהים ה' ה"ז גומר אחד וכו' האי כגון אל אלהים ה' אינו מהירוש' אלא גליון שהכניסוהו בפנים ואעידה לי עדים נאמנים על זה כמ"ש שם באורך. ועתה ראיתי להרב המופל' מר מחותני מהר"ד פארדו זלה"ה שכתב בספרו הבהיר חסדי דוד פירוש התוספתא ברכות פ"ג פירוש כגון אל אלהים ה' כמ"ש בירושלמי והגיה בתוספתא ד' שמות או ו' ע"ש ואלו חזה מר דברי הרב הנמקי ומרן בב"י. שם אל לבו דהאי כגון דירוש' הוא הגהה מבחוץ ואין צורך להגיה בתוספתא דפירוש' כתרגמ' הרב הנמקי ז"ל ודוק כי קצרתי:
ומ"ש בהגה' בדין יו"ד והשם שכותבין בסדורים ב' יודין וא' על גביהם וכו' עמ"ש בעניותי בשיורי ברכה אות ד' בס"ד. ומצאתי בפי' התור' כ"י לרבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל שכ' פ' נשא כנגד ג' יודין יברכך יאר ישא כנגד זה כותבין את ה' בג' יודין עכ"ל.
מו מי שמתו מוטל לפניו ושערו כבד המקל להסתפר לא הפסיד הפך ההגה' סי' שמ"א כן כתב בס' שונה הלכות ח"א דף ז' וח' והסכים עמו הרב המו' מהר"א גירון ע"ש. ולא זכר שמהריק"ש בהגהותיו תניא דמסייע ליה שכ' דאיכא פלוגתא אי באנינו' נוהגים דיני אבלות ונקטי' לקולא ע"ש. אך הרב דבר משה י"ד סי' ע"ב כתב דדוקא בארץ מצרים נוהגים כן דאתריה דהרמב"ם הוא אבל לא במקום אחר ע"ש. וכן המנהג בארץ הצבי ובטורקיא' שלא להסתפר כמ"ש הרב דבר משה. ובדבר שפשט המנהג לאיסור מכמה דורות אין לומר הלכה כדברי המקל באבל כמ"ש במקומות אחרים בס"ד.
מז אחד שמתוך הבלבול שכח לקרוע על מתו ועברו ב' ג' ימים ואז זכר. נראה דיקרע כשזכר ועמ"ש מרן בש"ע סי' ש"מ דין י"ח. ונ"ל דלא יברך דיין האמת בשם ומלכות כמו שפשט המנהג אם לא קרע בזמן הקריע' כנ"ל ודוק כי קצרתי. שוב ראיתי להרב מהר"י עייאש בספר שבט יהוד' סוף דין א' שכ' אם לא קרע באותה שעה יקרע כל זמן שיזכור ואפי' לאחר קבור' דלא קבעו זמן בשעת חמום אלא בחכם לקמן דין ז' עכ"ל ודוק.
מח ראובן נשא קטנה והתנה עם אביה שאם תשהה עשר שנים ולא ילדה זש"ק שיוכל לישא אשה אחרת ושהתה עשר שנים ולא ילדה והיא אומרת שאין מונים עשר שנים אלא מזמן שראויה לילד והבעל או' שמונין מיום שנשא' כתב הרדב"ז בתשובותיו כ"י סי' ב' אלפים רצ"ג שהדין עם הבעל שהרי מן הדין יש לו לישא כמה נשים והם באים עליו מכח התנאי וכיון שהם אשר התנו הי"ל לפרש וכיון שלא פירשו הפסידו. ותו דיד בעל השטר על התחתונ' וכיון דאיכא לפרושי הכי והכי יד הבעל על העליונ' ולא יתבטל מפו"ר וכלל זה יהי' בידך כל הבא מכח תנאי או מכח מנהג להוציא ולדון עם מי שבא מכח הדין עליו הראיה להוכיח שכן הי' התנאי או התקנ' וכן כל כיוצא בזה עכ"ד (כפי הכתוב בזכרונותי). והנה בארץ ישראל מנהג פשוט שמתנים בכתוב' וכותבים כלשון הזה ולא ישא אשה אחרת עליה בחייה אא"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק ונשבע ש"ח ע"ז ועל שאר התנאים. וכאשר יהי' האופן דאיש ואשה שזכו להעמיד תולדות בבחרותם תכף לנשואין והי' להם בן ובת והנם קיימים ואח"כ שהתה האשה עשר שנים ולא ילדה והבעל רוצה לישא אשה אחרת כפי התנאי והאש' טוענת זה התנאי הי' אם לא ילדתי לך זש"ק ולא קיימת פו"ר. אבל אני ילדתי לך והילדים אשר חנן אלהים בני הנעורים כנטיעים מגודלים. והבעל טוען לא כי אני רוצה לקיים מצות ולערב אל תנח ידך. נרא' שהדין עם האש' ואפילו לדברי הרדב"ז בתשו' הנז' בנ"ד יודה חדא דהתנאי הזה הוא פשוט ואין האש' מתנה בזה כנדון הרדב"ז. והראשונים שתקנו זה המנהג הי' בעבור פו"ר דוקא ומעשים בכל יום שתכף לנשואין מקיימים פו"ר ותעמוד מלדת ומעולם לא נשמע דמשום ולערב ישא אחרת וא"כ כשנשא זה על דעת כן נשא. ועוד דנשבע ש"ח ומידי ספקא לא נפקא ואריא דשבועת' רביע עילויה וספק שבוע' להחמיר ומה גם דפשט הל' כשלא ילדה כלל. וגם בנדון הרדב"ז עצמו אם הי' בארץ ישראל שהוא תקנה ומנהג קדום אם נשא אשה בקטנות' דעתי הקצר' שימנה עשר שנים מזמן שתהא ראויה לילד דלא כתב כן הרדב"ז דהדין עם הבעל אלא בתנאי חדש שנעש' בנשואי הקטנ' והי"ל לפרש אמנם בארצנו שתקנו הראשונים כך ודאי דעתם למנות עשרה שנים אלו משתהא ראויה לילד כמו שאמרו רז"ל גבי יצחק אבינו ע"ה וזה נשבע לקיים התנאי כמו שתקנו ובודאי שכך תקנו למנות משתהא ראויה לילד כן נ"ל.
מט אה"ע סי' ד'. דין י"ד. וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר וכו' ראיתי ב ספר תפארת צבי פ' וירא שכ' משם הגאון מהר"ר אברהם ברודא ז"ל שהתיר בילדה בי"ג חדש מטעם אשתהי וכתב שהסכימו עמו חכמי פרנקפורט הלכה למעש'. ומשום שתלה באילן גדול ורבנן דעמיה. מוכרח להסיר המכשל' הזאת דנרא' ודאי דלא יצא מפה קדוש הגאון הנז' ורבנן סמוכי להכשיר הולד נגד רבוואתא קמאי והש"ע דהסברא אחרת שכתב מרן היא מבה"ג דאפשר דבא על ידי שם כאבוה דשמואל ומסיק הש"ע דהוי ספק ממזר. אבל לומר דאשתהי יותר מי"ב חדש אין לנו דרוב הפוסקי' וכמעט כלם סברי דלא אמרינן אשתהי רק עד י"ב חדש וסברת הגהה כ"י נדחה קרו לה כמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף משם גדול מורינו הרב מהר"י זאבי ז"ל וידענו נאמנ' מזקני שער דכן הורו הלכה למעש' באשה אחת מעיר שכם הרבנים הגדולים מורינו הרב הנז' וחתנו מורינו הרב מהר"א יצחקי זכרם לחיי ה"ה ופסלו הולד. והראיה שהביא בספר הנזכר משם הגאון מהר"א ברודא הנזכר ממה שאמרו רז"ל שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעבר' שרה ואמרו בש"ס דמעובר' היתה אותה שנה והיו י"ג חדש. אינה ראיה כלל וח"ו להכשיר ממזר ולהביא ראיה מליצני הדור. ועוד כי השתות יהרסון דמנ"ל דלדעת המדרש שנה מעוברת היתה. ותו דליצני הדור היו אומרים שנתעבר' מפרע' או מאבימלך ואיך יתכן מפרע' אלא ליצנות בעלמא וכן הוא בתנחומא שהיו ליצני הדור אומרים מפרע' או מאבימלך כמ"ש הרא"ם פ' תולדו' והגם שהרב נחלת יעקב שם תמה על הרא"ם בזה. הרוא' יראה בתנחומא שבידינו שכתוב כדברי הרא"ם. ותו לדעת המדרש בניסן באו המלאכים ומעש' אבימלך באמצע השנה ויש חילופי דעות ברז"ל בענין זה כמ"ש הרב נחלת יעקב פ' וירא באופן שאין ראיה כלל דאין מופת חותך שיהי' מעש' אבימלך בפסח ואינו מוכרח שהיתה שנה מעוברת. וכבר אמרו דאין מביאין ראיה ממדרש. ומה גם להכריע מסברות אלו דבקל נדחים נגד דין מפורש בראשונים ואחרונים. ולכל הדברות פשיטא לי דלא הורה הגאון ז"ל ודעמיה בזה לא להלכ' ולא למעש' רק אפשר דרך חידוד לחדודי לתלמידיו אמרה ושמע השומע וטעה:
סימן ה' דין י"ב. המשק' כוס עיקרין וכו' עמ"ש בעניותי ביעיר אזן בכללים מערכת אלף אות ח"י שהארכתי בענינים אלו. דין י"ד. הגה"ה. עבר"י אנכי הבאתי תשובת הרב בה"ז הובא' בנחלת שבעה והיא בתשובותיו ס' אמונת שמואל סי' מ"ה ראשון:
סימן ו' דין ו'. עבר"י אנכי הבאתי דברי התוספו' פ"ק דחגי' שכתבו כי יקח כי יקיח וכו'. ופ"ק דקדושין דף ט"ו קרי ביה יקנו מ"ט קרית יקנו משום דכתיב ומכר ה"נ קרי ביה כי יקח דכתיב את בתי נתתי וע"ש בפירש"י ודוק הטב.
נ שם סי' ט'. דין א'. לא תנשא לשלישי וכו' בס' הקטן ברכי יוסף הבאתי הכרעת הרב הגאון מהר"ר צבי דגם יבמה יש בה משום קטלנית מרש"י והרמב"ן פ' וישב ואני הדל בעניותי דחיתי ראיתו ע"ש. ועתה נדפס ס' בנין אריאל להגאון מהר"ש נכדו וראיתי שם פ' וישב שדחה ראית מר זקנו דשאני התם דהיתה יכולה למאן ואין כאן מצות יבום ויבא לידי סכנה דקי"ל מעיין גורם וכו' ע"ש ואין זה מספיק דלא משמע הכי מדברי רש"י והרמב"ן. ומ"ש דקי"ל מעיין גורם ק"ק עליו דמור"ם בהגה' רבן של בני אשכנז פסק להפך דמזל גורם. וראיתי בשו"ת נודע ביהוד' להגאון מהר"ר יחזקאל באה"ע סי' יו"ד שהתיר מסבר' יבמה קטלני' דשומר מצוה לא ידע דבר רע ע"ש. ואני תמיה שנעלם ממנו כמה פוסקים שעמדו על זה אי ביבמ' אית בה משום קטלני' הנה הנם הרא"ם ומהר"ל ן' חביב ומהרד"ך ומהר"ר צבי זכרם לברכ' ואיך לא נשא את שמותם על שפתיו כאלו לא קדמו אדם בענין זה. גם אשו"ר להרב שם סי' ט' באונו שר"א לאשה שמצלחת אחרי מות אישה ומתפרנסת שלא בצער שאין בה משום קטלנית ויליף לה מתשובת הרא"ם שנתן טעם שמזלה להיות עניה דין גרמ"א להמית בעל' ע"ש. וכבר כתב הרב עצמו שהוא התר חדש לא נרא' בפוסקים. ואני בעניי אומר דכל כי האי גוונא אמרינן אי איתא להאי מילת' לא הוו שתקי קמאי מיניה וכמ"ש הרי"ף על דברי רב יהודאי גאון פ' האשה ורבנן בתראי נשתמשו בזה וע' בכללי הרב גט פשוט כלל ד'. ותו כי בעי בגמ' פ' הבע"י דף ס"ד מאי בינייהו דמ"ד מעיין גורם או מ"ד מזל גורם אמאי לא קאמר נפקותא זו דלמ"ד מעיין גורם הצלחת' לפרנס עצמה מגן שויא וכמ"ש הרב עצמו ע"ש וקאמר בש"ס דאיכא בינייהו אירסה או נפיל מדקלא דבתרוייהו למ"ד מעיין גורם אין זו קטלנית והול"ל נפקותא זו דלמ"ד מזל גורם אין זו קטלנית. וידוע דהתוס' ודעמיהו דייקי בזה דאי איתא אמאי לא אמר הש"כ דאיכא בינייהו דבר זה. ודידן עדיפא דיש צד לומר דאפילו לרבוותא דלא קפדי בהא מ"מ בהא דנקט תרי נפקותי דלמ"ד מעיין אין זו בכלל הו"ל למנקט הא דלמ"ד מזל אין זו בכלל ולנקוט חדא למ"ד מעיין וחדא למ"ד מזל. ותו דאי קאמר בינייא זו אשמועינן טעמא ואשמועינן הלכתא דמינה ידעינן נמי דהטעם כמ"ש הרא"ש. אלא ודאי דליתא להך שריותא אף למ"ד מזל גורם ואין לסמוך על זה כלל. ותו דכפ"ז נתת דבריך לשעורין דכל קטלנית תאמר שהיא נזוני' כרצונה בלי צער ולא תצא מהכלל אלא אשה מפורסת בעוני וחוסר לחם. והרא"ש בתשובה בא לתת טעם דלאיש לא אמרי' קטלן ולא בא להורות שום דין. ותו דנימא דמזלה להתפרנס ע"י עצמה בדאגה תמיד שמא לא תרויח לא כן כשבעל' חי היא בטוחה שבעלה יביא לה טרף וכיוצא יש לה לתלות במזלה כמה הפסדות שגורמין לה מיתת בעלה דלא שייכי באנשים והרא"ש חדא מינייהו נקט ותו דאין להוציא דין מכח טעם אחד כמ"ש מהר"ר איסרלן בכתביו סימן ק"ח וז"ל לפי טעם סמ"ג מכח שני עדים מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת נראה דאין לחלק כלל בשביל טעם זה דמפרש סמ"ג דרך אגדה בעלמא ולא מחלקינן בשביל אותו טעם כי הא דאמרי' פ' המפלת אמר' תורה מילה לח' פירש"י אבל לא לז' ומפרש הטעם שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבין פי' שהן אסורין בת"ה ולפ"ז אם ילדה בזוב שצריכ' ו' נקיים לאחר ז' ימי לידה וכי ס"ד שיהי' הבן נימול לי"ד וכאלה רבות בתלמוד עכ"ל למדנו מדבריו שאין להוציא דין מכח טעם שנותנין דרך אגדה וה"נ דכותא לדעתי הקצר'. ומ"ש אבל משני יש לה כתובה וכו' עבר"י אנכי עמדתי בכמה דינים דבעינן ג' ובכלל כתבתי וכן בס"ת שנמצא בו ג' טעיות בסי' רע"ט דהוחזק למוטעה והיא סברת רשב"ג וכו' והלשון סתום וכבר בשיורי ברכה י"ד שם סימן רע"ט פירשתי שיחותי ושם רמזתי מ"ש אני בעניי בס' הקטן מחב"ר סי' יו"ד וסי' פ"ד ודוק.
נ"א סי' י"א. דין א'. הגהה. וה"ה וכו'. עבר"י אות ו'. ועתה בא לידי ס' קרבן העדה פי' ירושלמי סדר נשים וראיתי לו ז"ל בהעברה בעלמא שהגיה בדברי מור"ם הללו וכ' דצ"ל וה"ה אם לא נאסר' בשבילו ופירש דאפילו היא שוגגת דשריא לבעל' כל שהוא מזיד אסור' לבעל' ע"ש. ולי הדל אינו מחוור דאעיקרא דדינא פירכא דגדולי הראשונים כתבו להפך דבדידה הדבר תלוי ומוכרח לפרש הירושלמי מסכים הולך לדבריה' דרבנן קמאי וכדתרגמה רבינו הגדול במשנה למלך והיסוד בטל וכבר בעניותי לפנים הארש יסדתי קדמוני ברכי"ם סי' ג' אות ג'. ותו דהן לו יהי כדבריו לענין דינא אינו נכון לפרש דברי מור"ם בהגהה שהוא מחדש דינים מחודשי' אשר לא שערום מרן בבית יוסף ומור"ם בדרכי משה כידוע דמור"ם בטרם תחיל הגהתו יודיע דרכי"ו דרכי משה או כבר מפורש בבית יוסף וזה מפורסם. ולא עוד אלא דקיצר מור"ם מאד בדבריו לפי דרכו. ואולם לא אכחד דשפר קדמי הגהה זו וצ"ל וה"ה אם לא נאסרה בשבילו לבעל' אסורה לו. והוא דין פשוט ומבואר דראובן בא עליה בסתר ולא ידע איש ולא הי' קול ולא נאסר' על בעלה. אך ראובן עצמו יודע שבא עליה ואסור' לו והוא תשובת הרא"ש כלל ל"ב והביאה מרן בבית יוסף והביא ראיה מסוגית פ"ק דכתובות ע"ש. וכן כ' הרא"ש עוד בתוספותיו פ"ק דכתובות שם כמ"ש בתשוב' דמפרשי מ"ש שם בגמ' וכי תימא מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה דהיינו דאע"ג שלא הית' אסורה לאוריה דליכא עדים אסור' מיהא לבועל דידע שבא עליה שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל עכ"ל הרא"ש בתוספותיו וכן כ' הריטב"א בחידושיו שם. והן הן דברי מור"ם דהגם דלא נאסרה בשבילו דלא היו עדים ולא קול והית' יושבת תחתיו. מ"מ אסור' לו שהוא יודע שבא עליה באיסור ונאסרה לו והוא דין פשוט מבואר בבית יוסף משם תשובת הרא"ש כמו שנא'.. והגם דהרא"ש בתוספותיו שם אח"ך מפרש הסוגיא דהתם בענין אחר. סבר שהדין דין אמת מה שפירשו המפרשי' והביא ראיה מהם בתשובה. והריטב"א בחידושיו הביא זה משם ר"י ע"ש. ובתוספות שם פירשוה משם ר"י אלא שקצרו בדבריה' ע"ש. ומה שציין המציין על הגהה זו. סברת הרב אין להשגיח בזה דכל היודע סדרן של כתובי"ם ידע מה הציו"ן הלז. דנעשו הציונים האלו אחר זמן ממה שעיינו בב"י ובד"מ וכמה זמני לא צדק המציין כידוע וכמו שכתבתי בעניותי במקום אחר בס"ד.
נ"ב . סי' י"ג. בדין הבחנה כתבתי בעניותי על הברכי' אות ד' ועיין דף ק"ט ע"ג ד"ה איברא דסברת רש"י. ודע כי באו לידי הקצר' תוספות קידושין כ"י לר"י בעל התוס' עצמו בכתב ישן נושן וראיתי שם בפ"ק דקידושין שכ' וז"ל ובירושלמי בהלכתא רבתי הכתוב' אחר מס' ע"ו גרסינן רב אמר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה ר' יוחנן אמר לא ביאה ראשונ' ולא ביאה שניה אלא אחר כל המעשי' ורב דאמר בסנהדרין תמר בת יפ"ת הית' לטעמיה דשרי בירושלמי ביאה ראשונ' עכ"ל. הראת לדעת מפום ממלל רברבן ר"י עצמו בעל התו' שכ' דהוא פלוגתא דרב ורבי יוחנן בירוש' ולא כמו שכתוב בתוס' סנהדרין דף כ"א דהוא פלוגתא דרב ושמואל. גם כ' ר"י דרב שאמר בת יפ"ת אזיל לטעמיה כדכתיבנא בעניותין. גם הנך רואה שכ' הירושלמי הוא בהלכת' רבתי וכו'. וכן כ' סמ"ג במימרא אחרת וז"ל ובירושלמי דהלכתא רבתי ראה מורי רבינו יהודה שר' יוחנן חולק וכו' ע"ש עשין ע"ה דף קנ"ה ע"ב. נרא' שהיה להם סדר אחר בירושלמי
ג"ן . סי' כ"א. דין א'. פגע אשה בשוק וכו' הרב כנסת הגדולה הביא תשובת הרדב"ז והוא בדפוס ויניציא סי' תש"ע ע"ש. ובדין ד' מותר להביט באשתו אף עפ"י שהיא נדה וכו' אבל לא ישחק וכו'. אשתו ארוסה בקדושי' מותר ליגע בה וכו' כיון שהיא יוצאה פרועת ראש כמ"ש בשבות יעקב וזהו שכ' הרב המגיד ריש פכ"א מהלכות אשות בדין הקריבה וכבר אמרו שיוצאה וראשה פרוע אסור מן התור' שאין לו שייכות רק כיוון להשוות דין הנגיעה עם פרועת ראש. כן כתב מורה אחד הובאו דבריו בשו"ת שאלת יעבץ ח"ב סי' ב'. ואין לסמוך עליו ויש להשיב על כל דבריו. וכן נראה מדברי הרב המחבר שחולק עליו.
נ"ד סי' כ"ח. דין י"ט. השואל חפץ מחבירו וכו' מדקדוק דברי הרא"ם שכ' דזה המשאיל משום דלא גמיר אמר שמשאילו הטבעת וכו' צדדתי דאם היה ת"ח שיודע ועכ"ז אמר לו שהוא משאילו אפשר דאינה מקודש' וכמ"ש במ"א. ועמ"ש הרב משאת משה בשניות על לשון הרא"ש סי' ב' ומ"ש במחב"ר א"ח סי' י"ד. וזכורני שזה שני' רבות שראיתי להרב בית דוד א"ה סי' כ"א שכ' דאם לא ידעה האש' שהוא שאול לכול' עלמא אינה מקודשת ובי בפ' אמרתי דאשתמיטיתיה מ"ש הרב מהר"י אדרבי סימן יו"ד דהפוסקי' דשרו בשאול וכיוצא מי שנסתפק מיירי בלא ידעה האשה שהוא שאול וסברה שהוא נותן לה החפץ לגמרי עיין שם.
נ"ה סי' נ"ה. דין ג'. אי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאם שידך אשה והכניסה לחופה ובירך שבע ברכות ואח"כ קדשה הרי היא כאשתו לכל דבר ודבר זה צל"ע עדיין. כן כתב הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סי' שע"ב. ואני בעניי עמדתי בענין זה בקונטריס עין זוכר במערכת חי"ת אות י"ג ושם הבאתי דברי הרב מש"ל פ"י דאשות ושאר אחרונים. והרב מש"ל שם סבר כהרדב"ז ואני הדל הבאתי ראיה לזה שם. ועתה מצאתי בהגהות מרדכי בקדושין קודם פ"ג שכתב משם תשובת רש"י ואעפ"י וכו' ונמצא שהיתה קודם קדושין מה בכך וכו' ע"ש והיינו כדברי הרדב"ז והרב מש"ל וכמדומה שלא הוזכרו דברי הגהות מרדכי הנז' בדברי האחרוני' שהבאתי שם. ומ"ש מרן בדין זה הרי זו נשואה גמורה פי' ליורשה אבל אה"נ דאסור לבא עליה דכלה בלא ברכה אסורה. וכן מבואר בבית יוסף ס"ב דשם מרן חלק על מ"ש מהר"ר איסרלן בכתביו סי' ק"ם בשם תשובה מיימונית ע"ש באורך. ומ"ש הרב המגיד על זה פ"י דאשות דברבות אינן מעכבות וכ"כ הרא"ש בתשובה הביאה מרן בבית יוסף סוף סי' נ"ז היינו דהברכות אינן מעכבות ותהיה נשואה גמורה אבל אסור לבא עליה. תדע דהרי מרן חלק על תשוב' מיימונית וסוף סי' ס"א כתב דדעת הרמב"ם כתשו' הרא"ש הנז' והכא בש"ע העתיק דברי הרמב"ם מוכרח דסבר דכונת הרמב"ם שכתב הרי זו כנשואה גמורה היינו ליורש'. וכן מ"ש הרא"ש והה"מ דברכות אינן מעכבות היינו לענין שתהיה לה דין נשואה אבל אסור לבא עליה משום דכלה בלא ברכה אסורה וזהו שכתב הרמב"ם ויברך ז' ברכות אחר כמה ימים כלומר קוד' שיבא אליה. זה נראה דעת מרן. וכן דעת הרב כנסת הגדולה סי' צ"ב הגהת ב"י אות ז' ואות ח' שחולק על תשובת הרדב"ז והיא בתשובותיו דפוס ויניציא סי' שב"ע. ויש להעיר על הרב בית שמואל סי' זה ס"ק א' שכתב דהרמב"ם ס"ל כתשובת מיימונית דכלה בלא ברכה פירושה בלא חופה ע"ש ולא שת לבו דמרן כתב לשון הרמב"ם בש"ע והוא חלק בסי' ס"ב על כל תשובה מיימונית. וא"כ לדעת מרן גם להרמב"ם מ"ש כלה בלא ברכה היינו ממש ברכה ואינה כנדה ממש וכמ"ש הרב בית שמואל בסוף דבריו ונשואה מיקריא בלי ברכ' אלא דאסור לבא אליה ככל אשר דברנו ודוק.
נ"ו . סי' ס"ב. דין א'. צריך לברך ברכת חתנים וכו' אין ראוי שיברך החתן עצמו ז' ברכות לפי שז' ברכות הם שבח לשם יתעלה וברכה לחתן והכלה וישראל ולכן הראוי שיברך אותם הגדול שבנמצאי' ואין ראוי שיברך אותם החתן לפי שהם ברכה לו ואין ראוי שיברך אדם ברכה כזו לעצמו והרמב"ם כעס על החתן שבירך ברכות אלו לעצמו. כן כתב רבי' אברהם בן הרמב"ם משם מר אביו. חידושים שבס' מעשה רקח בתחילתו בדף ראשון. וידעתי שגדול אחד בירך ז' ברכות לעצמו. ואני בעניי אמרתי דנעל' ממנו דברי הרמב"ם ז"ל ושהוא ז"ל הקפיד על זה. והנה הרדב"ז בתשוב' דפוס ויניציא סי' שע"ב כ' דדעת הגאונים דמחזיר גרושתו יברך ברכת אירוסין ולא ברכת נשואין ואין כן מנהגנו וכן כתב בתשובה אחרת הביאה הרב גנת ורדים א"ה כלל א' בסי' טו"ב ובס' גן המלך סי' קל"ג. ועוד תשובה אחרת מהרדב"ז הביאה שם שסבר שלא יברכו ז' ברכות בסעודה במחזיר גרושתו ועשה סניף מסברת הגאונים ע"ש ואשתמיטיתיה תשובת הרי"ף הביאה מהר"ר דוד אבודרהם שער ט' שכתב דלא ידע מנו הגאון דאמר דבר זה שלא יברכו ברכת נשואין במחזיר גרושתו ודחה סברא זו באמת הבנין ע"ש ומי לנו גדול ובקי בדברי הגאונים כהרי"ף ומאחר כי הוא אמר דלא ידע מנו הגאון שאמר זה ודחה סברתו תו אין להשגיח בסברא זו כלל. ומסתמות דברי הרי"ף וכל הפוסקים נראה דיברכו ז' ברכות למחזיר גרושתו גם בסעודה ראשונה וכן ראיתי שכתב הרב הגדול מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל סי' ער"ה ע"ש. וכן דעתי הקצרה נוטה ועמ"ש בסמוך אות נ"ז בס"ד. ואם קדש בטבעת שאולה ונכנס לחופה ואח"כ נודע לו שהוא שאולה והוצרך לחזור ולקדש אין צריך נחזור ולברך ז' ברכות. כן כתב הרדב"ז ח"א סי' קפ"ה וח"ב (הנדפס בויניצא) סי' שב"ע והביאו דבריו הרב כנסת הגדולה והרב יד אהרן. ולא זכרו דשל כת הקודמין היא תשובת רשב"א הובאה בתשובות דשייכי לסדר נשים שכתב כן. ושם מבואר דין קטן שקדש דאין צריך לברך ז' ברכות בגדלותו. והרב כנה"ג סי' ס"ב הגהת הטור אות ו' ואות ז' כ' בזה ולא הזכיר תשובת רשב"א. אמנם ס' הפוסקי' שרמז הרב כנה"ג כעת אין עמדי וצריך לראות אם א' מהם לא זכר תשובת רשב"א.
נ"ז . נשאל מהרימ"ט בראשון בסי' ס"ד אי מברכין שהשמחה במעונו למחזיר גרושתו ויליף לה מדתנן פ' משוח מלחמה דמחזיר גרושתו אינו חוזר והתם כתיב ושמח את אשתו משמע דמחזיר גרושתו אינה בכלל ושמח. ושוב דחה הרב ז"ל דהתם מאשה חדשה דייק וקשיתיה אותה שאמרו פ"ק דסוטה ויקח ויחזור מבעי ליה וה"נ אמאי לא דייק מדכתיב כי יקח ולא כתיב כי יהיה וניחא ליה דכי יקח אצטריך לחלק דינן של אירוסין מדינן של נשואין וכו' עכ"ד. ולפום ריהטא היה מקום לדקדק להפך דאי איתא דבמחזיר גרושתו ליכא שמחה אמאי אצטריך לכתוב אשה חדשה לשתוק ואנן ממעטינן ליה מדכתיב ושמח דבמחזיר גרושתו ליכא שמחה. ויש לדחות דבמחזיר גרושתו יש שמחה קצת כדמשמע מרש"י ורבי' עובדיא פ"ק דמ"ק שכתבו דבמחזיר גרושתו ליכא שמחה כל כך משמע דאיכא קצת שמחה ואמטו להכי אצטריך אשה חדשה דאי לא הו"א דבכלל ושמח הוא מחזיר גרושתו דיש שמחה קצת. ומיהו אין לברך במחזיר גרושתו שהשמח' במעונו דהרי אמרו פ"ק דכתובו' דלא אמרי' שהשמחה במעונו בבי מהולא דאית ליה צערא לינוקא בשגם עין רואה גיל יגיל אבי הבן ואיכ' שמחה ואמרי' פר"א דמילה דעדיין עושין המילה בשמחה. מ"מ כיון דאינה שמחה שלימה לא אמרינן שהשמחה במעונו וה"ה למחזיר גרושתו אע"ג דיש קצת שמחה. ומאי דדייק הרב במ"ש פ"ק דסוטה ותריץ יתיב כתבתי על דברי הרב ז"ל בעניותי בס' הקטן פתח עינים שם בסוטה. ומאי שיישבתי שם אני הדל להא דקאמר ויקח ויחזור מבעי ליה מעין דוגמא וקרוב לזה כתבו התוספות בחולין דף ה' וע"ש בפתח עינים דעפ"י דברי התוס' יש לישב כמה מקומות. ומאי דתלי זייני' מהרימ"ט בדברי התוס' דפ' משקין יש לדחות קצת כאשר יראה המעיין. ובסמוך לעיל אות נ"ו הבאתי תשובת הרדב"ז סי' שע"ב וכו' בדין ז' ברכות למחזיר גרושתו. ועתה ראיתי בתשובות שנדפסו מחדש בפיורד"א סי' תקס"ו והיא התשובה שרמז מהריק"ש ושם כתב באורך דבס' משפט שלום הביא תשובת רבי' הגאון רב האיי ודברי רבי' אפרים תלמידו של הרי"ף ודברי מהרי"ן מיגש וכתב דהספר ההוא לא יצא טבעו ואין לסמוך עליו והוא מסופק אם כתבו כן רבינו האיי גאון ורבי' אפרים ע"ש ואי הוה חזי מר תשובת הרי"ף שהביא מהר"ד אבודרהם שהבאתי לעיל ישמח צדיק כי חזה דספיקות שלו ודאות הן.
ח"ן . אלמון מן האירוסין שנשא אלמנה דין בחור יש לו ומברכין כל ז' כדין בחור כן כתב הרב אדמת קדש ח"ב סי' ד' ומ"ש הרב ז"ל שם דאלמון המוזכר בדברי רז"ל הוא אלמון מן הנשואין ובודאי דכשאמרו אלמון יום א' לברכ' הוא דוקא אלמון מן הנשואין דזה נקרא אלמון סתם וכו' ע"ש. יש להשיב עליו ממאי דאמרי' ביבמות דף כ' ודף ס"א וסנהדרין דף י"ח. דאלמנ' דתנן קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין לא שנא מן הנשואין וזה הפך דברי הרב ז"ל ועוד עמדתי על דבריו בילדותי כשכ' הרב ז"ל תשוב' זו ככתוב באמתחתי. אמנם לענין דינא נרא' פשוט דאלמון זה כיון שלא נשא כלל רק קדש אשה ומתה דדין בחור יש לו ויש לו שמחה שלימ' כיון דעדיין לא נשא וכמ"ש ז"ל דהכל תלוי בשמח' וכמו שהוכיח הרב הנז' מלשון הר"ן ז"ל אבל מאי דתלי זייניה בתיבת לעולם שכ' הר"ן לדבר הזה יסלח האדון דאינו כדאי דקדוק זה להוליד דין דיש לו' דלעולם דקאמר היינו כמו שסיים לעולם ז' ואפי' נשא אלמנ' וכו' ע"ש אמנם הדין דין אמת וכיוצא כתב הרב כנה"ג הגהת הטור אות ל' בדין שהשמח' במעונו במחזיר גרושתו וז"ל וברור הוא דהיינו דוקא במחזיר גרושתו מן הנשואין אבל מן האירוסין צריך לברך שהשמח' במעונו עכ"ל וכן מרן בא"ח סי' מתו"ק פסק דמחזיר גרושתו מן הנשואין שרי במועד אבל מן האירוסין אסור דאיכא שמחה כל שלא כנסה וכמ"ש בעניותי שם בס' הקטן ברכי יוסף אות ב' ע"ש. ואולם חזה הוית להרב אדמת קדש הנז' שם דהשואל נסתפק בנושא אשה בחזקת בעול' ומצא' בתול' אי יכול לברך כל ז' ז' ברכות או יום א' ועל זה השיב הרב ז"ל דמתוך דברי הר"ן שכ' והיינו טעמא שמברכין לבתול' שנשאת לאלמון ז' וכו' משום דאלמון נמי כשנושא בתול' שמת טפי וכו' ה"נ בנ"ד כשמצא' בתול' דאית ליה שמח' טפי א"כ מה לי אם נשאה בחזקת בעונ' ומצא' בתול' הכל הולך אחר שמחת לב החתן והא אית ליה שמח' טפי ואין בין זה לזה כלום וזו ראיה שאין עליה תשוב' עכ"ל. ולי הדל שערי דחיה המה פתוחו"ת דמעולם לא כתב הר"ן אלא בשנשא' על דעת בתול' והי' לו שמחת הלב בעת הנשואין כי הכל יודעים שנושא בתול' אבל אם נשאה בחזקת בעול' הרי בעת הנשואין אינו שמח' גדול' והגם שמצא' אח"כ בתול' ושמח אינו שמח' שלימ' מתחיל' ועד סוף והר"ן דייק בלישניה ואמר דאלמון כשנושא בתול' וכו' ותלה אותו בעת הנשואין. ותו קשה על הרב ז"ל דלא זכר מ"ש הרב בית חדש על דברי הטור סי' ס"ד ואם היא בעול' שמח עמה וכו' וז"ל איכא למידק מדלא כתב ואם היא אלמנ' אלמא דוקא בעול' אבל אלמנ' שלא נבעל' דין בתול' יש לה לענין שמח' וכ"כ הרמב"ם פ"י דאשות בעול' מיהו לענין ברכה כל שהיא אלמנ' אעפ"י שלא נבעל' דין אלמנ' יש לה דאינו שמח כל כך כשכבר נשאת וכן נרא' מדברי הרמב"ם פ"ב מה' ברכות מדלא הזכיר לשם בעול' כי אם אלמנ' והכי משמע מלשון רבי' סס"י ס"ב עכ"ל וכן נקט מרן בשלחנו הטהור גבי שמחה בעול' וגבי ברכ' אלמנ'. ומדברי הרב בית שמואל נרא' שמסכים עם הרב בית חדש. גם בס' עצי ארזים הנדפס חדש ממש מסכים כהרב בית חדש במה שפירש כדברי הטור והרמב"ם והביא ראיה לזה ע"ש. ולפי זה דאלמנ' שלא נבעל' דין אלמנ' יש לה לז' ברכות ה"ה לנ"ד שנשא' בחזקת בעול' ונמצאת בתול' אין מברכין כל ז' ומיהו אהני שישמח עמה ז' ימים וכמ"ש הרב בית חדש. הן אמת דהרב אדמת קדש הנז' בכלל העונ' כתב הנושא אשה בחזקת בעולה כגיורת וכיוצא. הנך רואה דבשאל' ובראיה שהביא לא הזכיר גיורת ומשמעות דבריו בנשאת והי' סבור שנבעל' ומצא' בתול':
ובזה לפי דברי הרב בית חדש ודעמיה נרא' דאין מברכין כל ז' כיון שכבר נשאת ולא היתה שמח' שלימה מתחיל' ועד סוף כמש"ל הפך דברי הרב ז"ל. אך בגיורת שהזכיר בסוף ויצא לידון בדבר חדש יש צד לומר דכיון דגיור' זו לא נשאת וגם מתחיל' הי' מסופק שמא לא חלו בה ידים גם לברכ' אפשר לברך כל ז' ובזה מורה הרב בית חדש דאם גיורת זו שלא נשאת מצאה בתול' יברך כל ז' ודוק היטב.
נט אלמון שנשא אלמנ' בג' ימי שמחה כתב הטור דמברכין שהשמח' ואשר ברא כל ג' ימי שמחתה וכ"כ הרב שלטי הגבורים והרב בעל ס' הזכרון. אמנם מדברי הרמב"ם פ"ב דברכות נרא' שאין לברך בג' ימים לאלמנ' בסעוד' אשר ברא שכ' וז"ל עד כמה מברכין אותה אם הי' אלמון שנשא אלמנ' מברכין אותה ביום ראשון בלבד וכו' ואם הי' בחור וכו' מברכין אותה כל ז' ימי המשת' וברכ' זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונ' מז' ברכות של נשואין בד"א שהיו האוכלים שעמדו בברכת נשואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת הנשואין מברכין בשבילם אחר בהמ"ז ז ברכות כדרך שמברכין בשעת נשואין עכ"ל הרי מבואר דכתב דאם הי' אלמון שנשא אלמנ' מברכין אותה ביום א' לבד ופירש דהיינו אשר ברא. אלמא אשר ברא לאלמון אין מברכין אלא ביום א' לבד ולא בג' ימי שמח' ונרא' דגם להרמב"ם באלמנ' לאלמון ביום ראשון אם היו אוכלים אחרים שלא נמצאו בעת נשואין דזהו פי' פנים חדשות שאמרו בגמ' לדעת הרמב"ם מברך ז' ברכות גם לאלמנ' שנשאת לאלמון כדמוכח מסדור ודקדוק דבריו ז"ל.
אכן זו היא שקשה לדעת הרמב"ם שנרא' שדעתו ז"ל דאין חילוק בבחור בין יום א' לשאר ימי חופה והם שוים בשעוריהם דאם יש פ"ח מברך ז' ברכות ואם לא יש אפי' ביום ראשון מברך אשר ברא והדבר קשה דתלמוד ערוך בידינו פ"ק דכתובות דף ח' ע"א רב אשי אקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כלהו מכאן ואילך אי איכא פ"ח בריך כלהו ואי לא אפושי שמח' בעלמא הוא מברך שהשמח' במעונו ואשר ברא. הרי מעשה רב דרב אשי קרי בחיל דיומא קמא בלא פנים חדשות בריך כלהו הפך הרמב"ם. וכבר קדמו שרים לישב דעת הרמב"ם בזה. והרמ"ע מפאנו ז"ל בתשובותיו סי' מ' כתב על דברי הרמב"ם וז"ל נראה שהוא מפרש דרב אשי לא הי' קרוא בי רב כהנא ולא הי' בשעת החופה אלא אקלע בהדייהו בין חופה לסעוד' ולפיכך יומא קמא בריך כלהו לכבוד עצמו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בר מיניה וכו' עכ"ל ויש קצת סמך לפי' זה דרב אשי אקלע בין חופה לסעודה מדלא קאמר לבי הלולא וקאמר לבי רב כהנא לומר דלא היה בחופה על דרך מ"ש בתוס' בסוכה דף מ"ד ע"ב שדקדקו דרב לא באמצע הלל בא מדקאמר רב אקלע לבבל ולא קאמר רב אקלע לבי כנישתא ויש לדחות. אמנם לשון הש"ס דקאמר יומא קמא בריך כלהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות וכו' מוכח דיש הפרש בן יומא קמא לאינך דאי לא לימא רב אשי אקלע לבי רב כהנא וכל ז' אי איכא פ"ח בריך כלהו ואי לא אפושי וכו'.
וראיתי להרב מהראנ"ח בתשובותיו ח"ב סימן מ"ה שכתב וז"ל ומ"ש רב אשי יומא קמא בריך כלהו מפרש הרב ז"ל דעל ברכת הנשואין קאמר דיומא קמא ודאי בריך כלהו אבל מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות וכו' א"נ אפי' אי על הסעודה קאמר ודאי איכא פנים חדשות שלא שמעו הברכות דלחיוב הברכות בעשרה סגי ומסתמא לא היו רוב עם ובסעודה היו הרבה וכו' ולכך קאמר דיומא קמא ודאי בריך כלהו מכאן ואילך וכו' עכ"ל ותירוץ ראשון הוא קשה לפרש יומא קמא על ברכת הנשואין. ותירוץ שני אף שהוא קצת דוחק מ"מ מצאתי בארחות חיים ה' ברכת מזון דף ל"ו ע"ג אות נ"ח ובכלבו ריש דף כ"ה שכתבו וז"ל ונראה שהטעם שמברכין אותן יום ראשון לפי שאי אפשר שלא יהיה שם מי שלא שמען בשעת נשואין ומיום א' ואילך אין אומרים רק אשר ברא אם אין שם פנים חדשות שלא שמען עדיין עכ"ל ולפי דבריהם היינו דקאמר רב אשי יומא קמא בריך כלהו וכמו שפי' מהראנ"ח בתירוץ שני ונעלמו ממנו דברי הכלבו (כי א"ח לא יצא לאור בזמנו) וכן מהרמ"ע ומשאר אחרונים כי צללו במים אדירים לתרוצי סוגיא לדעת הרמב"ם ולדברי הכלבו הדברים מרווחים ואי חזו דברי הכלבו הקולות יחדלון ומהראנ"ח הי"ל להביאו כי הוא תניא דמסייע ליה. והוי יודע דבכלבו סמוך לזה יש חיסור לשון והוא מבואר ועיין בא"ח. ומהריט"ץ בתשובותיו סי' ע"א הביא פלוגתא דהרמב"ם והרא"ש בפי' פנים חדשות וכתב דהרמב"ן ס"ל בפי' פנים חדשות כמ"ש הר"ן בשמו ע"ש וכתב הרב זה לפי שלא ראה חידושי הרמב"ן. אבל הרואה יראה בחידושי הרמב"ן דקודם מ"ש הר"ן בשמו פי' פנים חדשות שלא אכל שם ז' ימי משתה וכן פירש"י וכו' ע"ש. והנה מרן בש"ע תפס לשון הרמב"ם וכבר כתבנו דמדברי הרמב"ם מוכח דאין מברכין אשר ברא בג' ימים לאלמון שנשא אלמנה זולתי ביום א'. וראיתי להרב מהר"ר ישועה זיין ז"ל בתשובותיו כ"י שכ' דמאחר דמרן כתב כהרמב"ם ומוכח דאין לברך אשר ברא בג' ימים לאלמון ואלמנה כי אם ביום א' במקום שלא יש מנהג קבוע כהטור לא יברכו דס' ברכות להקל. והיכא דלא סעדו ביומא קמא כי אם בלילה שלאחריו דאיכא פלוגתא וכתב מהריק"ש דספק ברכות להקל מסתברא דיאמרו הא מיהא אשר ברא כיון דלהטור ושה"ג מברכין כל ג' עכ"ד הרב מהר"י זיין (כפי אשר כתוב בזכרונותי) וכן ראיתי להרב מהריט"ץ סי' הנז' שכתב דסברת הטור דיברך אשר ברא בג' ימים לאלמון ואלמנה היא סברא יחידית וקרוב דכל הפוסקים פליגי עליה ע"ש ועיין בש"ות הרדב"ז דפוס ויניציא סי' תקע"ו ודפוס פיורדא סי' תכ"ד. איברא דיש לצדד דמרן ס"ל כהטור כנראה מסתמות דבריו בבית יוסף ובדק הבית אלא דבש"ע תפס לשון הרמב"ם. ומדבריו נראה דלאלמנה אין מברכין ביום א' בסעודה ז' ברכות וגם לא הזכיר דין סעודה א' בבתולה. ומסתמות דבריו בב"י ובדק הבית משמע דס"ל כהטור דמברכין ז' ברכות לאלמון שנשא אלמנה בסעודה א' אפי' לא אכלו אלא בלילה שלאחריו. וכ"ש בבתולה. אלא שבש"ע תפס לשון הרמב"ם וק"ק על הר' כנה"ג הגה' הטור אות כ"ח שכתב וז"ל בסעודה א' וכו' וכ"כ הרא"ש וכ"כ רבינו ירוחם ורבי' ב"י שכתב בספרו הקצר שכתב אין מברכין אותה אלא יום א' בלבד סעודה קמיתא קאמר עכ"ל והרואה יראה דמרן בש"ע לא כתב ביום הראשון אלא באלמנ'. ובודאי פליג רבי ירוחם באלמנ'. ותו דנרא' דהרמב"ם והרא"ש והטור חלוקים בפי' יומא קמא כמ"ש מהריט"ץ ע"ש באורך. וכמדומ' לי שברוב גלילותנו נהגו כטור ודעמיה. וכן ראיתי להרב המובהק נזר החסידים כמהר"ר יהודה חאבילייו ז"ל בהגה' מכתיבת ידו שכ' על דברי מרן בש"ע שיברכו שהשמח' במעונו באלמון שנשא אלמנ' בג' ימים וה"ה שיברכו אשר ברא כמ"ש הטור עכ"ד וכ"כ איזה אחרונים.