חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן לה
שבע בעיי.
איש שר ואוהב לא כהתה עינו חופש כל חדרי תורה משגיח מן החלונות מציץ. בוצין בוצין מקטפיה ידיע והוא נער חצ"ר לב ויוצא פרח ויצץ ציץ הן גביר דגמי' וסביר כמהח"ר נר"ו יהי שמו לעולם ועליו יציץ. כי"ר:
רחימו דנפשין הן כל יקר ראתה עיני הני שבע בעיי נשאל נשאל דוד מאתך תהלתי ואשיב"ה אתהן לפי קוצר דעתי ואתה קדוש תבחר ותקרב מאשר תעלה מצודתי כן יצי"ץ. ריש תור"ה אמר מר וז"ל ראיתי הגהה כ"י להרב דוד קורינאלדי ז"ל שכתב על דברי גור אריה א"ח סוף סי' ב' ולא ילך ד' אמות בגלוי הראש זהו משום מדת חסידות אבל אין שום איסור בדבר לילך בגלוי הראש כמ"ש בהדיא סי' נ"א בשם הכלבו והר"ם וכ' גם כן דיש אומרים שמותר לברך בגלוי הראש אעפ"י שהוא אינו פוסק כן עכ"ל ועל זה כתב הרב רד"ק הננו ליתא דבמס' סופרים פרק י"ד הלכה ט"ו תני בהדיא דבראש' מגולה אינו רשאי להוציא אזכרה מפיו כמ"ש שם בב"י ובפי"ג שם מבואר דאזלי' בתר המחמיר עכ"ל ונבהלתי מראות מה יענה הרב גור אריה לזה עכ"ל כת"ר. ואני בעוניי אענה דלשון מס' סופרי' פי"ד הכי אתמר. פוחח הנראין כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה פורס על שמע ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פורס אבל לא בראשו מגולה אינו רשאי להוציא אזכרה מפיו עכ"ל ומרן בב"י סי' נ"א הביא דברי מסכת סופרים הללו וכ' עלה נראה שהוא מחלקת אם מותר לברך בגלוי הראש או אסור וכיון דרבי' ירוחם פסק דאסור הכי נקיטינן עכ"ל הראת לדעת דמ"ש בס' גור אריה מדברי מרן סי' נ"א דבריו נאמנו מאד כמבואר. א"כ איפה מה חרי האף של הרב מהר"ד הנז' אשר כתב עליו ליתא וכו' הרי מרן כתב שהוא מחלקת והיינו דכתב בס' גור אריה דכ' מרן די"א שמותר לברך וכן הוא האמת דבריש' תני במ"ס דפוחח בראש מגולה פורס על שמע. ובס' גור אריה לא נטפל לענין הדין. ומרן כבר כתב דכיון דרבי' ירוחם פסק כמ"ד דאסור הכי נקיטינן ומה לו כי יזעק להרב הנז'. ותו דאם זה שכ' הרב גור אריה די"א שמותר לברך היה איזה פוסק היה מקום לומר שכונת הר' מהר"ד היה דליתא לסברת פוסק זה ומייתי ראיה ממ"ס עצמו פי"ג. אמנם נראה פשוט דהני יש אומרים שכ' בס' גור אריה הוא על מ"ד במס' סופרים עצמו דשרי לברך בגלוי הראש והיינו מ"ש בבית יוסף סי' צ"ח כמבואר. ומאחר שכן מאי קאמר הרב הנז' דליתא ומוכח לה מסברת החולק וסייעיה למילתיה ממ"ש בפרק י"ג דאזלינן בתר המחמיר וכל זה אין לו ענין על מ"ד במ"ס דשרי והרי הוא כמבוא"ר ומ"ש בס' גור אריה אעפ"י שהוא אינו פוסק כן אין כונתו דדעת מרן לאסור והוא מתיר ח"ו ואולם לפום ריהטא יש להרגיש על מרן סי' צ"א במה שכ' וכיון דרבי' ירוחם פסק כמ"ד דאסור הכי נקיטינן דמשמע דדוק' משום דחזינן לרבי' ירוחם דאסר הכי נקיטינן והלא בלאו דברי רבינו ירוחם הדבר מוכרע ומכיפיה מבריך ממסכת סופרים גופה שהרי פי"ג גבי מנהג ישראל זאת לפנים לענות בברכת ההפטרה שלאחריה נאמן אתה הוא ה' אלהינו וכו' אתמר התם זה אחת ממחלק' בני מזרח ובני מערב שבני מזרח עונים אותו בישיבה ובני מערב בעמידה ובכל מקום שנחלקו שני תנאים או שני אמוראים ולא בדיק לן הלכתא כחד מינייהו אזלינן בתר מחמיר כ"ש בשבח ותהלה של חי העולמים וכו' ע"ש ולפ"ז כ"ש שאסור לברך בגלוי הראש והם דברי מהר"ד הנז'. אמנם כד דייקת פורתא לק"מ דמ"ש במ"ס פי"ג הוא כשהוא מחלוקת שקול אבל הכא במ"ס פי"ד תני סתמא דראשו מגול' פורס על שמע ובתר הכי בשם יש אומרים קאסר וכבר נודע דארחייהו דמשניות ובריתות דתני בהו הסברא המוסכמת בסתם ואינו ענין למה שאמרו פי"ג. ומשו"ה מרן תלה ברבינו ירוחם דלולי דבריו היה מקום לפסוק כמ"ד דשרי דתנ' ליה בסת'. אך מאחר דרי' ירוחם שפר קדמוהי לפסוק כמאן דאסר משום כבוד ה' הכי נקיטינן. א"נ אפשר דלקום באמירת אתה הוא ה' אלהינו דברכת ההפטר' הוא דרבנן למי שסובר לקום ואנן קי"ל פ"ק דע"ז היכא דאיכא פלוגתא וליכא הכרעה בשל תור' הלך אחר המחמי' ובשל סופרי' הלך אחר המיקל וכ"כ הרמב"ם סוף פ"א דממרים (ועמ"ש בכללי הרב גט פשוט) וא"כ לא קי"ל כמ"ס בהא וגם בדין לברך בראש מגולה נראה דהוי מדרבנן מ"ד דאסור דכיון דאידך שרי לא מסתבר לומר דמאן דאסר הוא מדאורייתא ומאן דשרי הוא אפי' מדרבנן ומאחר שכן לפום מאי דקי"ל דבשל סופרים הלך אחר המיקל הוה פסקינן להתיר אלא דחזינן לרבינו ירוחם דאסר וקי"ל כוותיה. ובוודאי דטעם רבי' ירוחם משום מורא וכבוד שמים. ובלשון מרן בב"י יש להרגיש שכ' נראה שהוא מחלק דאמאי אפיקיה בלשון נראה והלא מפורש הדבר שהוא מחלקת. גם בלשון מ"ס פי"ג יש בו מן הדקדוק לא ע"ט האסף. והוי יודע שבענין זה כתבתי בעניותי באורך בס' הקטן ברכי יוסף ומחזיק ברכה שם בסי' ב'. ועבר"י אנכי הבאתי ראית מהרש"ל בתשובה מהמדרש והעליה. ועיין לשון המדרש שהביא רשב"ם בפירושו על התורה פ' ואתחנן ודוק הטב, ודע שכתבו האחרונים דהפירוק"א נחשבת ככיסוי ומיהו נהגו שלא לברך בלי כובע על ראשו.
ב ואשר שאלת דהמנהג הוא שלא ליפול על פניהם ממוצאי י"הכ עד אחר ר"ח חשון ומרן בשלחו הטהור כתב בסי' קל"א דאין נופלים על פניהם בכל חדש ניסן ולא בין יה"כ לסוכות ומשמע דאחר אסרו חג סוכות נופלים ע"פ ע"כ דברי כת"ר. זאת אשיב אל לבי ואור עיני. הנה הרב פר"ח כתב שם סי' קל"א וז"ל ולא בין יה"כ לסוכות לאו דוקא אלא כל חדש תשרי עכ"ל ובמטו מיניה דמר דמוכח מדבריו דכתב זה בעד מרן ז"ל ולשון מרן כנגדו דדייק לו' כל חדש ניסן ולא בין יה"כ לסוכות ומוכח בהדיא דאחר אסרו חג הסוכות נע"פ. ותו דימים שבין יה"כ לסוכות טעמא רבא איכא דהן ימים שנבנה בית המקדש כמ"ש בבית יוסף. ומה הלשון לאו דוקא בענין זה. והנראה הוא שדעת מרן כן הוא דיפלו ע"פ אחר א"ח סוכות. אמנם נהגו שאין נופלים ע"פ כל החדש ממוצאי יה"כ ע"ס החדש. ואל תתמה על זה איך נהגו שלא כדע' מרן ז"ל ובפרט בארץ ישראל דמארי דאתרא הוא. דע דאשכחן כי האי גוונא בא"ה סי' ס"ב דין ט' שכ' דאין צריך כוס אחר לשבע ברכות וכן פשט המנהג. ועינינו הרואות דהמנהג בארץ ישראל ובארץ מצרים להצריך כוס אחר לשבע ברכות. וכיוצא בזה כתב מרן בגט דנהגו לכתוב בנפשיכי בשני יודין ובעה"ק צפת בזמן מרן נהגו לכתוב ביוד אחד וכמ"ש הרב המוסמך מהרים גלאנטי ז"ל בתשובותיו סי' ו' וסי' קכ"ד וכתב שם דשאל למרן עצמו על זה. והשיבו אם כך נהגו לא ישנו המנהג ע"ש והרי אפי' בדבר שמרן כתב שכך נהגו המנהג בהפך. ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך ואינו כן. והוא הדין בזה שהמנהג היה מקדם שלא ליפול ממוצאי יה"כ ע"ס תשרי ומרן אגב דטריד בגירסיה ומשפטיו עם ישראל לא שת לבו בעת ההיא. ואולם טעם למנהג שלא ליפול ע"ס החדש כבר הר' שוירי כנה"ג האריך בזה בצדדין וצידי צדדין ועד אחרן מייתי מדברי מרן בב"י סי' תצ"ב שנתן טעם לג' תעניות שנהגו באשכנז להניחם עד חשון מפני שחדש תשרי מרובה במועדות ע"ש. והנני יוסיף לגדל ולחזק טעם זה במ"ש בילקוט סוף סדר פנחס א"ר לוי בכל חדש וחדש בקש הקב"ה ליתן מועד לישראל בניסן נתן להם באייר נתן להם פסח קטן בסיון נתן להם בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטלו אב אלול ובא תשרי ופרע להם ר"ה כיפו' וסוכות אמר הקב"ה לאחרי' הוא פורע ושלו אינו נוטל תן לו יומו ביום השמיני עצרת תהיה לכם עכ"ל. ויתכן כי להראות שאנו שמחים במועדות שהחזירם לנו שפרא באנפי גאוני הדורות שלא ליפול ע"ס החדש להורות גילת ורנן על חזרת המועדות שאבדנו. ובשמחת החג אינו ניכר פרט זה כי גם שמרבים שמחה נראה שהוא על החג. לכן תקנו שלא ליפול ע"פ ע"ס החדש כדאמרן ודוק הטב.
ג ומה שהקשה כת"ר על דברי הטור א"ח סי' תרכ"ט שכ' ענפי תאנה ובהם תאנים זמורות ובהם ענבים אם פסולתם מרובה על האוכל אז האוכל בטל ומסככין בהם ואם האוכל מרובה על הפסולת אין מסככין בהם עכ"ל ואמאי שינה מלשון הש"ס בבריתא דתני אם פסולה מרובה על האוכל כשרה ואם לאו פסולה וכיוצא בזה כתב הרמב"ם פ"ה. ותו דמלשון הטור שכתב ואם האוכל מרובה על הפסול' אין מסככין בהם משמע דדוקא כשהאוכל מרובה אין מסככין הא מחצה על מחצה מסככין. ומלשון הש"ס דתני ואם לאו פסולה מוכח דמחצה על מחצה אין מסככין עכ"ד כת"ר. והאר"ש תענה עינך לנכח יביטו דהרא"ש בפסקיו הביא לשון הבריתא כמ"ש הטור וכן כתוב בקצור פסקי הרא"ש. ומוכח דהכי גריס הרא"ש בגמ'. והרמב"ם גריס בש"ס כנסחא דקמן. וכבר ידוע דכמה זמני אשתכח לראשונים דיש להם גירסאות ונסחאות אחרות וא"כ ל"ק על הטור דהוא גריס כגירסת אביו הוא הרא"ש. ומיהו יש להרגיש קצת על מרן בבית יוסף שעל דברי הטור צדיק עת"ק נסחת הגמ' דקמן ולא יעי"ר דגירסת הרא"ש והטור נסח אחד וכל כי הא הו"ל לאודועיה כי ארחיה ארח לצדיק ומיהו לענין דינא שתי הנסחאות שוו בשיעוריהן ורוח אחד להן דבנסחת הרא"ש והטור קשיא דיוקא אדיוקא דמרישא דתני אם הפסולת מרובה כשרה משמע הא מחצה על מחצה פסולה אימא סיפא אם האוכל מרובה פסולה ומשמע הא מחצה על מחצה כשר. וארחא דמילתא בכה"ג לומר נעשה דכי דייקינן מרישא נדוק הכי הא מחצה למחצה נעשה כאלו האוכל מרובה ופסולה וא"כ לענין דינא שתי הנסחאות שוות. וכמה זמני איכא טובא דקשיא דיוקא אדיוקא וצריך לומר נעשה והש"ס לא קאמר כלום כידוע. וכל זה פשוט בעיני.
ד ועל אודות מה שנהגו באתריה דמר דכי איכא חופה בחג יום יום מז' ימי חופה הם מזמיני' מחשובי העיר לסעוד עם החתן וכלה כל יום חדשים לבקרים ועורכים שלחן בבית החתן והקרואי' עם החתן אוכלים בבית בלי סוכה אי שפיר עבדי. נראה דלא נכון לעשות כן דאפי' לדעת הרמב"ם לא פטר אלא בני חופה והדבר פשוט וברור רבני החופה הם אותם האוכלים בבית החתונה כל ז' ימי חופה ימים ולילות עם החתן והכלה ואלו קראו בשמותם בני החופה אמנם אלה קרי"אי קרואי"ם והולכים בסעודה אחת ותו לא ולמחרת קר"או שם אחרים לסעודת מחר וכן על זה הדרך אלו אינם נקראים בני חופה ואלו הקרואים כל אנשי"ם דיין שעתן בסעודה א' ולאו בני חופה מיקרו וכן מוכח מלשון הר"ן שכתב דלא מיקרו עוסקים במצוה והא דפטירי מסוכה משום דמצטערים הם כל היכא דלא חדו בהדי חתן כל ז' ע"ש באורך אלמא בני החופה הם השמחים עם החתן כל ז' ומהיכא תיתי לפטור הקרואים בכל יום חדשים לבקרי' שאינם עם החתן אלא אותם שעות בלבד ביום ההוא לבד ומסתיין לפסוק כהרמב"ם במה שמפורש בדבריו דהיינו בבני החופה שהם האוכלים ושמחים עם החתן כל ז'. אבל בקרואי' שאינם מבני החופה נימא דיודה הרמב"ם דפטירי. וכבר ראיתי להרב גנת ורדים א"ח סי' י"ג מכלל ד' שהאריך בזה וצדד צדדים והעלה דהקרואים חייבים בסוכה ע"ש. ומה גם בזמנינו שכל בני החופה קורין ק"ש ומתפללי' ומניחין תפילין וגם החתן עצמו ועיין בכנה"ג סי' ל"ח מצדד בזה. אבל בזמנינו נתפשט המנהג כמ"ש מור"ם בתשו' ס' קל"ב ומהר"ש הלוי בתשובה והזכירה הרב כנה"ג ז"ל. וכמדומה לי קרוב לודאי שבעה"ק ירושלם ת"ו גם החתן ובני חופה קובעים סעודתן בסיכה. ותשובת הרב תה"ד סי' ז' לענין תפלה. המעיין יראה שדעת הרב תה"ד לחייב בתפלה כדע' הרא"ש. ואע"ג דקצת משמע מתה"ד דהקרואים נמי נקראו בני חופה יש לדחות כאשר יראה המעיין. באופן דיראה לדעתי הקצרה דהקרואים לא פטירי מסוכה וכמ"ש הרב גנת ורדים ז"ל:
ה ומה שכתבת על ראית הרב מהר"י אירגז ז"ל בתשובותיו היקרות ס' דברי יוסף בסי' נ"ג עמ"ש הרב ב"ח א"ה סי' קס"ה דמי שנתקשר בק"ס לחלוץ ליבמתו ואח"כ אינו רוצה לחלוץ אלא תבעה להתיבם אין כופין אותו לחלוץ דהו"ל מתנה על מ"ש בתורה והקשה הרב הגדול מהר"א יצחקי ז"ל דאמאי הוי מתנה עמש"ב הא בדידיה תלי רחמנא אי בעי חליץ אי בעי מיבם. ועל זה כתב הרב מהר"י אירגז ז"ל דעם היות שתלוי ברצונו אין כח בידו להתקשר ולהתנות קודם לכן שכשתפול לפניו יפטרנה בחליצה והראיה מקדושין דף י"ט המוכר בתו ופסק על מנת שלא ליעד אותה אם רצה ליעד מיעד מפני שהתנה עמש"ב ופסקה הרמב"ם ספ"ד דעבדים הא קמן דעם היות דבדידיה תלי רחמנא דאי בעי מיעד אי בעי לא מיעד מ"מ אינו יכול להתנות ולהתחייב שלא ליעדה וה"ה בחליצה עכ"ד. ואתה קדוש מתקה לחיכך ראיה זו ולפי רוב הענוה דרשתני אביע אומר אם יש להשיב על ראיה זו ולעשות רצונך דרך מצותך ארוצה די"ו לכתוב שתי אותיות. שמע נא בן אחי טו"ב כי הראיה הלזו הביאה גם כן הרב דבר משה בראשון א"ה סי' כ"ו בשם מהר"ן יעקב אלגאזי ז"ל. והרב ז"ל כתב דאחר העיון יש לדחותה דלא אמרו דמקרי מתנה עמש"ב אלא משום דמצות יעוד ופדיה לא אתו בשעה א' דיעוד חל על האדון תכף בלקיחת האמה אבל מצות פדייה אינו מוטל תכף וכו' ולכן דין הוא דאם התנה שלא ליעד דהו"ל מתנה עמש"ב כיון דאם עדיין לא יתקיים מצות פדייה מחמת איזה עיכוב יכול לקיים מצות יעוד והוא התנה שלא ליעד הרי ביטל מצוה א' וביני ביני עומד' בעבדותה עד שיהיה יכולת לפדותה אבל ייבום וחליצה שתכף במיתת הבעל חיילי שתיהם בבת אחת והיכולת בידו לעשות או זה או זה א"כ אם יחלוץ אינו מבטל המצוה ואם התנה לחלוץ אינו מתנה עמש"ב זה תורף דבריו עש"ב. ובסגנון זה שכ' הרב ז"ל לדחות הראיה הזו יש להשיב דדיחוי זה חוזר ונראה דהראיה נביא אותה מיעוד לבד דכיון דהתורה נתנה רשות לאדון דאי בעי מיעד אי בעי לא מיעד כי מתנה שלא ליעד לאו מתנה עמש"ב הוא דהא אי בעי לא מיעד ומאחר דהלכה כרבנן דמיקרי מתנה עמש"ב הואיל דאי בעי מיעד ה"ה לחליצה ומאי אית לן אי לא מתקיים פדייה מאיזה סיבה, והי' אפשר לקיים דחיה זו בסגנון אחר בקיצור ונימא דשאני יעוד דאע"ג דיכול שלא ליעדה מ"מ בתנאי זה אינו עושה שום מצוה ומשו"ה הוי מתנה עמש"ב אבל האח המתנ' שלא ליבם אלא לחלוץ הנה בתנאי זה נמי מקיים המצו' דהחליצ' מצוה ומשום הכי לא חשיב מתנה עמש"ב ואין ראיה מיעוד לחליצה. עוד יש לדחות ראיה זו דבחליצ' מתנה מי שעליו המצוה אחיו של זה דאם תפול לפניו עליו מוטל ליבם או לחלוץ והוא מתנ' לחלוץ ובכי האי גונא נימא דתנאו קיים ואינו מתנה עמש"ב כיון דלפי התורה מצי הוא לחלוץ אי לא בעי ליבם ותלוי ברצונו וכדברי הרב מהר"א יצחקי ז"ל. אבל גבי יעוד האב כשמוכר בתו הוא המתנה על מנת שלא ייעד האדון והאב אין לו שייכות בזה ומשו"ה הוא מתנה עמש"ב דהוא אין לו עסק בזה ואע"ג דהאדון נתרצה בזה אינו כלום כל שהתנאי עשאו אביה המוכר וקרינן ביה מתנה עמש"ב. אבל הכא התנאי עשאו החולץ דבדידי' תלי רחמנא דאי בעי חליץ או מיבם כן נראה לפום ריהטא
ו תו חזיתיה ליקר הדרי לי יאור"י בדיק לן מר בדברי מרן הכסף משנה פ"ב מאיסורי מזבח דין יו"ד דמרן תמה על הרמב"ם דמפיק איסור טריפה מהקריבהו נא לפחתך דבספרא ובתלמודין בתמורה דף כ"ט מעיט טריפ' מקרא דמן הבקר ותירץ דסבר הרמב"ם דאסמכתא בעלמא הוא. וק"ל למר דהו"ל למרן להקשות מסוגית ע"ז דף ה' ודף ז' דממעט טריפה לבני נח ופריך האי מיבעי ליה נמעוטי טריפה וכו'. ובהא לא שייך תירוצו דהוי אסמכתא דמדפריך הש"ס האי מיבעי ליה למעוטי טריפה מוכח דהוי דרשא גמורה. ועוד דרשתני כי יען ממעיי"ני הישועה בי מותבא רבא נחלקו בכונת דברי מרן הכסף משנה שם פ"ב דאיסורי מזבח דין י"ד אביע אומר מה שאני מבין בכונת דברי הכסף משנה ע"כ דבריך ידיד נפשי בשו"ה קירית"ים רח"ם רחמתי"ם. והריני משיב דברות שתים לבטא בשפתים ויהי דוד נחפז ורגליו לנחוצתי"ם. הא דקשיא ליה על דברתי מלכי צדק כספו לו נתן בדין יו"ד. אגב רהטאי אפשר לי לומר דמהנהו קראי דיליף פ"ק דע"ז לא שמעינן איסור טריפ' לבני נח אלא דלא יקדיש טריפה דבעת ביאת נח אל התיבה כתיב אבל הקדישה ובסוף נטרפה דבעידנ' דאקדש' הוה חזיא ליכא למילף מההיא דפ"ק דע"ז וא"כ יש מקום לומר דאמטו להכי יליף הרמב"ם מהקריבהו נא ואיירי אפילו הקדיש' ובסוף נטרפ' כדמוכח מדבריו ומשום הכי מרן לא הזכיר ההיא דפ"ק דע"ז דאינה ענין למאי דקמן. ופריך מההיא דתמורה דמוקי שם ומנחות דף ו' דמן הבקר אתא להקדיש' ולבסוף נטרפ'. וניחא לי' דהוי אסמכת'. אמנם נרא' דהעיקר כתירוץ שני שתירץ מרן דמלבד איסור תורה איכא נמי משום הקריבהו נא לפחתך דסוגי' דמנחות רהטא דדרשא גמורה כמבואר שם. ודע דמהרש"ל בחכמת שלמה בפסחים דף נ"א כתב דקר' דמן הבהמ' להוצי' הטריפ' ע"ש והוא אגב שטפיה דקרא דאם עולה קרבנו מן הבקר להוצי' הטריפ'. ומ"ש מרן שם פ"ב דאסורי מזבח דין י"ד לי ההדיוט נרא' דכונת מרן שם בכסף משנה לדקדק דרבינו על כלם הוא אומר הרי זה ספק כלומר דנסתפק לנו אי רפוא' שלא כסדר נמי משוי להו קבועים וכדבעי בש"ס ועל זה דקדק דאין זה ספק מכח הבעיא בסעוד' ראשונה דכבר הופשטה באת"ל ובודאי כי רפואה זו לא משוי להו קבועים כל שלא עשו כן בסעודה ראשונה. ואע"ג דבעיניו עמדו המים ובין הכי ובין הכי אינה קריב' ואינ' נפדי' מ"מ אינו בסוג זה כאינך בעיות אחריה רעותי' מובאות וזה פשוט בעיני מאד ולא ידעתי על מה אדני המחלקת בינ"ן של קדושים הטבעו. והטיב אשר דיבר הרב לחם משנ' דכונת הבעיא אי די בסעודה הראשונה או איבעי ליה למיכל הכי בכל סעודה וסעוד' וסלקי דברי הרמב"ם כהוגן אלא דבמ"ש דמרש"י נראה כפירוש מרן ז"ל כעת לא חזינא כי האי סימנא בדברי רש"י דהמדקדק בעיניו יראה דמשתמען מילוהי דרש"י כפירוש רבינו וכדתרגמא הרב לחם משנה ז"ל, ובמשנתו של רבי אליעזר בן יעקב נחום הוא מורינו הרב חזון נחום ז"ל חזה הוית דבבכורות פ"ו משנה ג' הקשה אמאי השמיט הרמב"ם הא דאמרו בגמ' בעי רב אשי את"ל בשדה גינה הסמוכה לעיר מהו תיקו וצ"ע עכ'"ל. ולא זכיתי להבין דבריו כעת דהרי הרמב"ם בדין ט"ו קאמר בהדי' או שהית' בגינה הסמוכ' לעיר ובדין זה נקט שדה כי ארחיה דשדי ובחס"רו של אדם אחד מהתנאי' נקט לבעיית רב אשי דאם הית' בגינה הסמוכ' לעיר ספק כאינך.
ו הגם הלום ראית בס' קול אליהו שנדפס מחדש לעמיתנו בתור' הרב מהר"א ישראל ז"ל שחקר בריש ספרו במאי דקי"ל לענין צירוף עשרה דבעינן רוב בני אדם מעשר' שעדיין לא יצאו י"ח כמ"ש בסימן ס"ט ואמאי הא אמרי' פ' תמיד נשחט הפסח בג' כתות ואמר ר' יצחק דבעינן שלשי' בכל כת משום דמספק' לן אי כלן בבת אחת או בזה אחר זה הלכך בחמשין סגי דעיילי ל' ועבדי ונפקי עשר' ועיילי עשר' אלמ' שמעי' דאע"ג דבעינן ל' בכל כת אפ"ה סגי בשליש מבני אדם מן החדש על הישן וא"כ בצרוף עשרה לכל דבר שבקדושה הול"ל דע"י ד' בני אדם מן החדש סגי ומסגי דהא איכא טפי משליש עשר'. ובעיניך היא חקירת חכם ולפי שהרב הנזכר לא מצא דבר מתישב. רצית לתהות אקנקני אביע אומר מה עמדי. ואני אענה בע"ט חיה דהנ' הרב הנז' עלה במחשב' לפניו ואיהו מפרק לה וז"ל ואפשר לומר דדוק' התם הקלו משום דאותו שליש הוא דבר חשוב בעלמ' דהוי חשוב לכל דבר שבקדוש' וכו' מה שא"כ לעשר' דלא אשכחן בעלמ' דד' הוא דבר חשוב וכו' ואין זה מספיק דאפי' ג' הוי מנין חשוב לזמון וכ"ש דד' הוי דבר חשוב עכ"ל. ולפי דבריו אי הוה קאמר הסגנון זה דדוק' התם הקלו משום דעשר' חשוב בעלמ' להזכיר ה' משא"כ לענין עשרה דארבע לא סליק להזכיר ה'. תו לא רשיא מג' דזמון. אמנם אין אנו צריכין לזה. דאעיקר' לא שמא מתיא ולא קרב זה אל זה. דהתם כתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ומזה למדנו דנשחט בל' בני אדם קהל ועד' וישראל ומשו' דמספק' לן אי בבת אחת או בז"אז בעינן ג' כתות מל' בני אדם ובן' סגי דעיילי תלתין ועבדי עיילי עשר' ונפקי עשר' וכו' והשת' כי עיילי עשר' ונפקי עשר' לצד א' שהוא בזה אתר זה הא עבדי כתקנו דלא בעי אלא עשר' בכל כת. אך לצד דבעי ל' בבת אחת האיכ' ל' הני עשר' דעיילי ועשרים דכבר עבוד והם שם ותסגי בהא כיון דלצד דהוי בזה אחר זה עבדי המצוה במאמרי. וגם לאידך פירוש' דבבת אחת בעי קהל עדת ישראל קמאי עבוד מצוה כתקנ' והני שני כתות תסגי עשר' במעמד ך' הראשוני' ומשו"ה מהני דלצד דפירוש הכתוב בז"אז עושים כמצותן. משא"כ בדבר שבמנין עשר' דארבע לא חשיבי והדברי' פשוטי' ומבוארי'. ומה שחקר עוד דקי"ל לענין פורס על שמע אפילו על יחיד וכפ"ז למאי דקי"ל שוחטין הפסח על היחיד תסגי בל"ב ואמאי בעי ן' ע"ש באורך. נרא' דאין כאן חקיר' דכשפורס על שמע בשביל יחיד לא אהני חלא שיכול לומר ברכו וכו' אבל ודאי אינו חשוב כמתפלל בצבור אלא הוא יחיד המתפלל אלא דעבדי ליה תקנת' בשביל קדוש וברכו וכו' דלא יפסיד. וא"כ בשחיטת ק"פ בעינן דיעשו מצוה כתקנ' בשלימות ולהכי בעי ן'.