אור ברסלב

חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן לא

סימן ל

הגהות על הרמב"ם ה' ערכין פרק הששי בס"ד.

א הרמב"ם ה' ערכין פ' הששי דין א'. שסתם חרמים לכהנים מרן ז"ל בכ"מ תמה דהרי אמרו בש"ס דף כ"ט אמר רב הלכה כר' יהודה בן בתירא וכו' וא"כ הרי רב פסק דסתם חרמי' לבדק הבית. ואף דעולא סבר סתם חרמים לכהנים אין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דרב יהודה סבר סתם חרמים לבדק הבית ועביד בה עובדא וצ"ע דכ"ד. והיה מקום לומ' להאי קושיא דאין הלכה כתלמי' במקו' ערב במאי דכתבו קמאי דלא אתמר הא אלא כשנחלקו פנים בפנים אמנם מדברי מרן בכסף משנה פ"א דהלכות מילה דין ז' מוכח אהאי כללא אינו אלא כי חזינן דבתרא אמר טעמא דיש לתלות דרביה לא ידע הך טעמא ואי ידע הוה הדר ביה ע"ש והכא עולא לא קאמ' טעמא כלל. ומאחר שכן הא רב ידע להך סברא דסתם חרמים לכהנים ופסק להפך והדרינן לכללין דאין הלכה כתלמיד במקו' הרב. ואם נפשך לו' מ"מ הא הכא איכא רב יהודה דסבר כרב ועבי' עובדא. וחזה הוית להרדב"ז ז"ל בביאורו הנדפס מחדש שכתב וז"ל פלוגתא דתנאי ופסק כחכמי' דסתר חרמי' לכהנים וריב"ב פליג ואמר סתם חרמים לבדק הבית והתם איפסיקא הלכתא סתם חרמים לכהני' עכ"ל ודברי הר' קשים בעיני דהיכי קאמר דאיפסיקא התם הלכתא כחכמים והרי רב פסק כריב"ב ואם כונת הרב על עולא הרי רב ורב יהודה פסקו להפך ורב יהודה עבד עובדא וכמו שהקשה מרן ז"ל. והסמ"ג עשין קל"ב כתב וז"ל מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נתנים לכהנים סתם הנמצאים באותו מקום שהלכה כדברי האומר סתם חרמים לכהנים שכך פסקו רב ועולא פ' המקדיש ואין הלכה כרב יהודה שאומר סתם חרמים לבדק הבית עכ"ל וכבר הרב ברכת הזבח רמי ומקשי דהסוגיא להפך דר' ס"ל כרי"בב דמשנתנו דסתם חרמים לבדק הבית. ותירץ וז"ל והנלע"ד דהסמ"ג ס"ל דהכי פי' הסוגיא אמר רב הלכה כר' יהודא בן בתירא וקס"ד כר"י דמתני' וכו' ומסיק דלמאי דאפכיתו ותניתו א"כ איכא שתי נסחאות במתני' דידן דאתם תניתו דר"י סובר לב"ה ורבנן ס"ל לכהנים ואני קבלתי איפכא ואני רוצה לפסוק כחכמים דתניתו לכהנים בע"כ אני מוכרח בלשוני הלכה כריב"ב וא"כ כונתי לר"י דבריתא דאי לר"י דמתני' כיון שיש שם חילוף גירסאות לא נדע כאיזה ר"י אי כר"י כמו שאני שונה או כר"י שאתם שונים משמו אבל בברית' ליכא חילוף גירסאות ור"י סבר לכהנים כונתו לאותו ר"י ולהכי נמי לא אוכל לומר הלכה כרבנן מפני חילוף גירסאות שבמתני' וא"כ יסברו דלחכמים דבריתא כוונתי ואני רוצה לפסוק כר"י שבבריתא וכחכמים דמתני' למאי דאפכיתו עכ"ל. ויש להעיר בדרך הזה חדא דכיון דרב שנה משנתו להפך דרבנן סברי לבדק הבית והכי תניא בברית' הגם דאינהו מתנו במתני' איפכא גירסת' ליתא דרב ממניני' דרבי ואיהו קבל גירסת המשנה איפכא ותו דבבריתא תניא איפכא וליכא גירסאות בבריתא. וכיון דבמשנה איכא נסחי ובבריתא ליכא אלא נסחא חדא ודאי הדין נותן להכריע כגירסתו דרבנן סברי לבדק הבית וא"כ הו"ל לפסוק כרבנן דמתניתין ומתניתא דהכי הויא הנסחא העיקרית והכי סבר וקבל במניניה דרבי והיכי פסק לכהנים דהוא סברת ריב"ב לפום קושטא דמילתא. ותו דהש"ס ברוב השקלא וטריא הוה סבר דרב פסק לבדק הבית. ובסוף לפי דרכו דהדר ביה הש"ס באומרו ה"ק למאי דאפכיתו ותניתו אמאי לא קאמ' אלא. והגם דזמנין דמשכחת דהדר ביה הש"ס ולא אמר אלא כידוע. מ"מ כל כי האי מילתא דאיכא למטעי דכולא שמעתא בחד גיונא דרב פסק לבדק הבית הול"ל אלא להאיר עינינו דהדר ביה הש"ס. ותו דמי דחקו להש"ס דהדר ביה ממאי דס"ד דרב פסק כמ"ד לבדק הבית הלא סמא בידיה ליתובי מילתיה דמאי דנקט רי"בב היינו למאי דאפכי מיפך כמו שהוא פשט השמועה השתא. ולשיטת הרב הנז' דהדר ביה יקשה עלינו דלימא הש"ס דלעולם רב כרבנן דנסחתו דהוי לב"ה פסיק אלא דנקט רי"בב לסייועי מילתיה לרבנן דמהפכי ומתנו דרי"בב ס"ל לב"ה אבל איהו כרבנן פסק דהכי סברי לב"ה לפום מאי דקבל וגריס במתניתא ומתניתין. ותו דהלא רב יהודה תלמידיה דרב הוה ומאחר דרב פסק לפי שיטת הרב הנז' לכהנים היכי פליג עליה ועביד עובדא דלא כרביה. ואחזה אנכי להר' צאן קדשי' שכתב דהרב בה"ז האריך שלא לצורך והדבר פשוט דמתחלה ס"ד דהיינו דקאמר רב הלכה כר"י היינו לב"ה עד דמסיק דה"ק רב למאי דאפכיתו ותניתו במתני' דר"י ס"ל לב"ה ורבנן ס"ל לכהני' ורביה אגמריה דמתני' משבשתא דרבנן ס"ל לב"ה ור"י ס"ל לכהנים והלכה כר"י לכהנים משום דמפרש טעמיה וטעמייהו דרבנן כדפריך השתא לר"י ונמצא מסתבר טעמי' דר"י ומשו"ה פסק לר"י לכהנים וכו' ע"ש. ושותיה דמר לא גמירנא דמלבד דקצת דיוקים שדקדקנו לדרך הרב בה"ז ישנם לפי דרכו. עוד בה דאיהו דקאמר דהרב בה"ז האריך בדברים שלא לצורך לישב לסמ"ג. ודאי דהכי מילי דלית בהון צריך לדידיה. היינו הא דקאמר הרב בה"ז דמשום דלא מסיימא מילתא השתא דאיכא תרי נסחי נקט רי"בב להודיע דאריב"ב דבריתא קאי. וכי מדלית הכי מילי דהר' ברכת הזבח תו היכי מצי לפרש מאי דקאמר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כריב"ב דר"ל כריב"ב דגירסתו והא למאי דאפכיתו קאמר והול"ל למאי דאפכיתו הלכה כריב"ב דנסחתי. ותו דמאי מסתבר טעמיה איכא הא מסיק הש"ס דלמ"ד לב"ה חרם החרם לא משמע ליה והכי ארחיה דתלמודא בכמה דוכתי לשנויי הכי. באופן דרבנן קדישי הרב בה"ז והרב צאן קדשים לא הרוו צמאונינו לישב דברי הסמ"ג והסוגיא כלה מקשה אחת לדעתו ז"ל. וכבר עלתה על דעתי לפרש כל הסוגיא דהלכ' כריב"ב דבריתא קאמר רב על דרך שפירש הרב בה"ז מאי דקאמר למאי דאפכיתו. וכך היתה כתובה לפני מימות החור"ף כד הוינא טליא וגם עתה תלינא בה כ פי ואונם כל זה איננו שוה לי כי הוא דוחק בלשון הש"ס. וגם מאי דפירש הרב בה"ז במאי דקאמר למאי דאפכיתו מלבד מאי דהוינן בה. הלשון מצד עצמו דחיק ואתי מרחוק ומה גם שראיתי בנסחא כ"י שהביא רבי' בצלאל בלקוטי' כ"י דגריס הכי למאי דאפכיתו ותניתו ריב"ב הלכה כריב"ב. ונוסף גם הוא סוגית קמא דף צ"ו ע"ב אשר היא כעין סוגייתנו ומבוררת דכונת רב לפסוק כרבנן דידיה וכמ"ש הרב בה"ז וז"ל אפס בזו הסוגיא מצינו בב"ק וכו' ושם א"א לפרש כך לפי פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש עכ"ל. ולא היה צריך הרב דהוכיח מהפוסקי' דהדבר מבואר בש"ס שם דמאי דקאמר רב התם הלכה כר"מ והוינן בה ואסיק למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר"מ הכונה הוא כר"מ דתניתו דהוי כרבנן דידיה דבעבדים אומר לו הרי שלך לפניך דהא אתמר עלה בש"ס ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר וכו' ע"ש. ומבואר הדבר דכונת הש"ס לעיל באומרו למאי דאפכיתו היינו כר"מ דתניתו דהוי כרבנן דידי ואהא פריך ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי. ותו יש להעיר על הרב בה"ז דממ"ש ושם א"א לפרש כך לפי פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דהני סרכין תלתא שוו בשעוריהן והרי הרי"ף פסק שם עבד' כמטלטלי דמי והרמב"ם והרא"ש פסקו כמקרקעי דמי. ועמ"ש הרמב"ן במלחמות. הן אמת דהגם דהרי"ף פסק כמטלטלי דמי מ"מ כתב דלית הלכתא כרב דפסק כר"מ ומזה מוכח נמי דפירוש הסוגיא כאשר כתבנו. גם הסמ"ג עשין ע"ג פסק כהרמב"ם וא"כ הרי מוכח דכונת רב התם לפסוק כרבנן דידיה ומאחר שכן גם שמעתין הכי מתפרשא דפסק כריב"ב דגירסתנו דהוא כרבנן דידיה דהוי לבדק הבית הפך הסמ"ג. וזה חזיתי למהרש"ל בים. של שלמה פ"ה דקמא סימן ל"ה שתמה על הרמב"ם והסמ"ג שפסקו כעולא דהרי רב היה קדמון וגדול בחכמה ובמנין וסבר להפך והוא גמיר מרביה דמתני' איפכא תניא ועולא לא גמיר מרביה והאריך בזה והביא סוגית קמא הנז' ואסיק דאם החרים בזה"ז דינו כהקדיש ומ"מ טוב לחוש לדברי הרמב"ם וסמ"ג הואיל ונפק מפומיהו ואין גאון לסמוך עליו אף שראיותיו ברורו' וכו' ע"ש. וק"ק דבנר דייק על הסמ"ג איך פסק כעולא נגד רב. והלא הסמ"ג כתב דפסק כרב כאמו' והא הו"ל להקשו' על הסמ"ג דרב ס"ל איפכא כמדובר. ואפשר דמהרש"ל פשיטא ליה דט"ס נפל בדברי הסמ"ג וסמי מהתם רב. אך ק"ק במ"ש דהגם דראיותיו ברורות לפסוק דסתם חרמים לב"ה מ"מ לא מצא גאון דפסק כן נסמוך עליו ולכן טוב להחמיר לחוש לדברי הרמב"ם והסמ"ג דהרי רבינו ירוחם נתיב י"ט ח"א כתב וז"ל ואם הקדיש או העריך או החרים סתם חרמי' לבדק הבית והוא כהקדיש עכ"ל אלמא דרבינו ירוחם חולק על הרמב"ם והסמ"ג וס"ל דסתם חרמים לב"ה והגם שאח"ך הביא דברי הרמב"ם שכתב פ"ח דאזיל לטעמיה דסתם חרמים לכהנים ע"ש מ"מ מוכח דדעתו כמ"ש ברישא בסתמ' דסתם חרמים לב"ה. והרי רבי' ירוחם דקאי כותיה. וגם מדברי הרא"ש שהביא הטור בי"ד סי' ס"ו דבכור אין צריך להקדישו מוכח דהרא"ש פוסק כריב"ב דסתם חרמים לב"ה וכפשט' דסוגיין דרב פסק כריב"ב ולרי"ב א"צ להקדישו סבר כר' ישמעאל כמבואר בסוגיין וכמ"ש הרב לח"מ והרב משנה למלך בדין זה ופ"א דבכורות ע"ש במש"ל וכ"כ רש"י בביצה דף ל"ו והר"ן שם פ' משילין והדבר קשה על מהרש"ל שכתב דלא מצא גאון הפך הרמב"ם והסמ"ג והרי רש"י והרא"ש והטור ורי"ו והר"ן ס"ל דלא כהר"מ והסמ"ג (ועמ"ש בעניותי בס' הקטן מחב"ר א"ח סי' של"ט ושיורי ברכה י"ד סי' ש"ו).

ודע דהרשב"א בחידושיו לנדרים על דף יו"ד מהש"ס כתב כהרמב"ם והסמ"ג דסתם חרמים לכהנים כאשר עיניך תחזינה משרים.

והנה הגם שכתבנו בעניותנו בסמוך דאפשר דמהרש"ל פשיטא ליה דט"ס נפל בדברי סמ"ג במה שכתב שכך פסקו רב ועולא וצ"ל שכך פסק עולא. מכל מקום נראה דנסחתינו בדברי הסמ"ג היא אמיתית חדא דהסמ"ג כתב אח"כ ואין הלכה כרב יהודה והול"ל ואין הלכה כרב ורב יהודה. ותו דמצאתי לרבי' מהר"א ממיץ בספרו ס' יראים סי' שנ"ח שכתב וז"ל כל המקדיש נכסיו בלשון חרם וכו' צריך ליתן לכהן וכו' דתנן פ' המקדיש וכו' ואמר רב הלכה סתם חרמים לכהנים ואמר עולא סתם חרמים לכהנים ורב יהודה אמר סתם חרמים לב"ה ועשה מעשה והצריך פדיון לההוא דאחרימנהו לנכסי הלכך חוששין לדברי רב יהודה והמחרים נכסיו צריך פדיון ואפי' על ש"פ יחול לחלל נכסים הרבה וכו' ואע"ג דשמואל בדיעבד קאמר ה"מ בזמן שב"ה קיים אבל בזה"ז אפי' לכת חילה וכיון שרב ועולא ס"ל לכהנים אם החזיק כהן בהן אין מוציאין מידו עכ"ל. ונראה דאע"ג דרב יהודה הצריך לחללו על ד' זוזי לפרסומי מילתא כדאתמר בש"ס. והרן פ"ק דע"ז מכח זה הקשה על הרי"ף שכתב לחללו על ש"פ. מ"מ רבי' מהר"א ממיץ לא חש להא דארבעה זוזי דדעתו ז"ל לפסוק כרב ועולא דפסקו סתם חרמים לכהנים אלא דיש לחוש לרב יהודה ומכיון דלחששא בעלמא הוא תסגי בש"פ. אלא דאכתי ק"ק דהו"לל דיחללנו על ש"פ ויתננו לכהני' דבזה הוא אליבא דכ"ע אז ישאל על ההקדש כמ"ש מהר"של עש"ב. ואלו הרב ז"ל לא כתב אלא דאם החזיק כהן אין מוציאין מידו ומוכח דאם לא החזיק יחללנו על ש"פ והרי הוא שלו ונהי דנפק מר י"ח מסברת רב יהודה אכתי סברת רב ועולא דס"ל לכהנים וגוזל מהכהנים. ואפשר דדעת הרב ז"ל דאנן מספ"ל אי הלכה כרב ועולא או כרב יהודה דעביד עובד' וקי"ל מעשה רב ומאחר שכן אזלינן לקולא דיחללנו על ש"פ ובהא מקלינן דלא ליבעי ד' זוזי והרי הוא שלו דהמע"ה דליתי כהן ראיה דהלכ' כרב ועולא אמנם אי תפס לא מפקינן מיניה. כן נראה לכאורה. אדהכי והכי עין רואה דכתב בפי' דאמר רב דהלכ' סתם חרמים לכהנים ושוב כתב דרב ועולא סברי לכהני' וזה כדברי הסמ"ג. ומעתה אין לתלות הדבר בט"ס אלא דקשה טובא דכולא שמעתת' מוכחא דרב סבר לב"ה וככל אשר דברנו.

ואפשר לומר בדוחק דקשיא להו להרא"ם והסמ"ג דכיון דרב פסק סתם חרמים לב"ה וגם רב יהודה תלמידו עביד בה עובדא איך עולא פליג עלייהו ואמר אי הואי התם הוה יהבינהו לכהנים והלא מדברי רב פרכינן אאמוראי כדפרכינן ממתניתין ומתניתא כמבואר פ"ק דביצ' דף ט' וכמ"ש רש"י ותוס' שם וקשיא עליה דעולא. ואם נפשך לומר. ס"ס יש להעיר דמסתמא עולא שמע מימרא דרב וא"כ אמאי לא קאמר מימרא שלימה דהלכה דסתם חרמים לכהנים ולא ידענו דעתו אלא מדקאמר אי הואי התם יהבינהו לכהני דמהא קאמר הש"ס אלמא קסבר עולא סתם חרמים לכהנים. ואמטו להכי סברי הר"א ממיץ והסמ"ג דרב יהודה ועולא פליגי בדעת רב דאמר הלכה כריב"ב דרב יהודה סבר דהיינו כריב"ב דגירסתנו וכרבנן דידיה דסתם חרמים לבדק הבית וכדאמרינן בש"ס למאי דאפכיתו ותניתו וכו'. אמנם עולא מכח דאיהו סבר דהלכה דסתם חרמים לכהנים מטעמים הידועי' לו מפרש נמי דברי רב דמאי דקאמ' הלכה כריב"ב היינו ריב"ב דידיה כגירסתו דאגמריה רביה במתני' דכדתניא בבריתא דהיינו לכהנים ובהא א"ש דרב יהודה ועולא כל חד ס"ל כדפסק רב לפי בפירושו כדברי רב והשתא בשגם הש"ס פי' למילתיה דרב דפסק כרבנן דידיה עם כל זה שפר קדמיהו דהרא"ם והסמ"ג דדעת רב כעולא וס"ל דמעיקרא כי לא הוה ידעינן מאן דפסק סתם חרמים לכהנים מהדרינן לאוקומי' מילתיה דרב כרבנן דידיה דדחיק' ליה לתלמודא דרב פסק כיחיד ומשו"ה דחקינן לפרושי דברי רב דה"ק למאי דאפכיתו וכו' אמנם השתא דאשכחן עולא דפסק סתם חרמים לכהנים ומוכרח דלא פליג אדרב אלא דסבר דרב נמי כן דעתו כאמור ודאי אית לן למימר דזהו כונת רב משום דהכי רווחא מילתא דרב טפי דאלו למאי דמפרש הש"ס מעיקרא צריך לדחוק ולומר למאי דאפכיתו וכו' ותו איכא דוחקא טובא כההוא פירושא דאי רב פסק ברבנן דידיה אם כן אין חידוש בפסק ההלכה דהדבר ידוע דמסתמ' הלכה כרבנן וצ"ל דמאי דאת' רב לאשמועי' באומרו הלכה כריב"ב היינו דגירסתנו מוטעת והלכה כריב"ב דהיינו רבנן לפי האמת וכפ"ז לא הו"ל לרב לומר הלכה כריב"ב חדא דיש מקום לטעות דהוא כריב"ב לגירסתו ומנא ידעי' דכונתו לגירסא מוטעת. ותו דלא אשמועינן חידוש בפסק ההלכ' אלא דהגירסא מוטעת ולא הו"ל למנקט כי האי לישנא אלא הו"ל אמר רב מוחלפת השטה כדאמרינן בעלמא בכי האי גוונא וממילא ידעינן דהלכה כרבנן לפי הנסחא האמיתית. אלא דעם כל זה כי היכי דלא לפסוק דלא כרבנן דידיה דחקינן כרישא ומפרשינן כדפריש הש"ס וכסוגית קמא. אבל למאי דקאמר הש"ס בתר הכי דעולא סבר לכהנים ומוכרח דיפרש נמי דברי רב הכי. רווחא טפי פירושא דעולא במילתיה דרב דריב"ב דידיה קאמר והיינו דקאמרי הרא"ם והסמ"ג דרב ועולא פסקו לכהנים כנ"ל לישב דעתם בדוחק. והרב ברכת הזבח כתב לישב דעת הרמב"ם וז"ל ונראה דהרב פסק כסתם מתני' דתמורה דף ל"ב דתנן קדשי מזבח מקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותם ומפרש בבריתא דהיינו חרמי כהנים ואפי' רב הונא התם ס"ל דסתם חרמים לכהנים אלא דחרמי עילוי קדשי מזבח ס"ל שהם לבדק הבית ואתותב משני ברייתות וכו' וגם התוס' כתבו שם דהסוגיא כולה אתיא כרבנן דהכא וכיון דסתם מתני' ורב הונא ועולא ושתי בריתות ס"ל כרבנן דמתני' פסק כוותיהו עכ"ל. ולי הדל והדיוט נראה דאין ראיה מסתם מתני' ושתי בריתות דהתם דסתם חרמים לכהנים דהבריתא דקתני קדשי מזבח שהקדישו לחרמי כהנים מה שעשה עשוי דמינה מותיב לרב הונא אין ראיה כלל דדילמא איירי במפרש ואומר שיהיה חרם לכהנים אבל לעולם דסתם חרמים לב"ה. גם מסתם מתני' ובריתא אין ראיה דמאי דקתני ומחרימין אותם היינו בין חרמי כהנים בין חרמי ב"ה וכל חד כדיניה הא בסתם הא במפרש. והכא לא איירי התנא אלא לאשמועינן דחל עליהם וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם וז"ל ומחרימין אותם ר"ל חרמי כהנים וכ"ש חרמי בדק הבית עכ"ל והברית' דנקטה חרמי כהנים היינו לרבותא וכ"ש חרמי ב"ה. וא"כ מתני' אפשר לפרושה אתרוייהו ואין ראיה דסתם חרמים לכהנים ואפי' אי לא הוה קתני מחרימין אלא אחרמי כהנים לחוד אין ראיה דאימור דכמפרש בהדיא לכהני' איירי. גם מ"ש דהתוס' כתבו דכולא סוגיא אתיא כרבנן. לא ראיתי שכתבו התוס' שם אלא דלפום ריהטא רב הונא אתי כרבנן לך נא ראה. והכין חזינא להרב מש"ל דגם הוא כתב דהרמב"ם אסוגית תמורה סמיך דרב הונא סבר הכי ודייק נמי מסתמא דתלמודא דפריך והא רב הונא קרא קאמר. אבל לא הכריח מסתם מתניתין ובריתות ע"ש. ובתוספתא דיש תמורה שנינו מחרימין אותם ומקדישין אותם הקדש עילוי אלו הם חרמים האומר חרם זה לכהן אלו הן הקדשות האומר הקדש זה לבדק הבית ע"ש.

ולפום ריהטא יש להעיר לדעת הרמב"ם ודעמיה שפסקו דסתם חרמים לכהנים מהא דאמרו בנדרים דף י"ט ע"ב אמאי דתנן ר' יהודה אומר סתם תרומ' ביהודה אסורה בגליל מותרת סתם חרמין ביהודה מותרין בגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים ופריך הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים וכו' הא מכירין מותרין אלמא ספיקא לקולא אמר אביי סיפא ר' אליעזר בר צדוק היא וכו' והשתא אי סתם חרמים לכהני' מאי פריך מסיפא דמשמע הא מכירין מותרין אלמא ספיקא לקולא לעולם דספיקא היא לחומרא והתם לאו משום ספיקא אלא מדינא דאם אינם מכירין חרמי כהנים הגם דקיימא לן סתם חרמים לכהני' מכל מקום דאינם מכירין חרמי כהנים סתמן לב"ה וזה האומר כחרם הוא לב"ה אבל אי מכירין הדר דינא דסתם חרמין לכהנים וזה האומר כחרם היינו כסתם חרמין ומותרין ולאו משום דספיקא לקולא ומאי קושיא ומאי פירוקא דאוקמה כתרי תנאי וכן יש להעיר במאי דאוקמא הש"ס דסיפא ר"א בר צדוק ומשמע דלר' יהודה סתם חרמין נמי ביהודה אסורין אף דמכירין חרמי כהנים דספיקא לחומרא ומאי ספיקא איכא הרי סתם חרמים לכהנים. וכן יש להעיר לדעת הרא"ש וסיעתו דפסקו סתם חרמים לב"ה לר"א בר צדוק איך סתם חרמים ביהודה מותרים כיון שמכירין חרמי הכהנים ומה יושיענו שמכירין חרמי הכהנים הרי קי"ל סתם חרמים לבדק הבית. ויש לישב ולחלק כאשר אחר הרואה עיניו יחזו וראיתי בס' לחם משנה פי' המשניות שכתב סתם חרמי' לבדק הבית מדברי רש"י בכמה דוכתי בגמ' דמייתי משמע דכן הלכה עכ"ל והמעיין יראה דממ"ש רש"י ביומא דף ס"ו וע"ז דף י"ג אין ראיה אך ממ"ש רש"י בביצה דף ל"ו לבד משמע דכן הלכה כמ"ש לעיל ולא מוכח מכמה דוכתי כמ"ש הרב הנז'.. ומ"ש רש"י בערכין דף כ"ח יש לדחות ודוק הטב. ויש ראיה לדעת הרמב"ם דסתם חרמים לכהנים ממאי דאתמר בי מדרשא פ' קרח מאלמנה א' שהיה לה שדה וכו' ושוב אמרה הרי הן חרם ובא אהרן ובניו ולקחום שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה ע"ש בילקוט. אלמא סתם חרמים לכהנים והיא ראיה להרמב"ם. והגם דאין מביאין ראיה מהגדה. הרמב"ם סבר דהוא גילוי מילתא מאחר דאיכא פלוגת' בגמרין וזאת אומרת דהכי הוה עובדא דאהרן. אמנם הרא"ש סבר דכיון דרב ורב יהודה סברי דסתם חרמים לבדק הבית ורב יהודה עביד עובדא הרי הדבר מפורש בגמרין איפכא ולא חיישינן לאגדה זו דקרח לאפושי רתחא אמרה ולאו קושטא הוא כלל ודוק.

ב דין ב. מחרים אדם מצאנו וכו'. יש להסתפק אי לכתחילה יכול להחרים כל צאנו או כל בקרו והיכא דלית ליה מתרווייהו פשיטא דלא יחרים אלא מקצת מאשר לו אבל כשיש לו צאן ובקר בזה יש לחקור אי יכול להחרים כל הצאן או כל הבקר מי נימא דקפיד רחמנא אפרטי פרטות דאף דיש לו מין בהמה צריך שישאיר לו מכל בהמה צאן ובקר. או דילמא בפרט אחד מותר האדם מן הבהמה שהשאיר לו צאן והחרים הבקר אי נמי החרים הצאן והשאיר הבקר סגי ולאו דוקא כתב הרמב"ם מצאנו ומבקרו. הן אמת דממה שסיים הרמב"ם וכתב אבל לא יחרים כל בהמתו ולא כל עבדיו משמעו דאכללו' מין בהמ' קפיד רחמנא דלא יחרים כל בהמתו וכו על מין עבדים אבל אם החרים צאן ואכתי פשו פרים בני בקר או אם החרים עבדיו והשאיר שפחותיו כדין עשה ולא אזהר רחמנא כי אם אכל בהמתו ואכל עבדיו. אמנם אכתי יש להסתפק דנהי דמסיום דברי הרמב"ם הוכ"ח תוכי"ח דאינו מוזהר אלא על כללות המין וכדאמרן מיהו אפשר דלמצוה מן המובחר לא יחרים כל צאנו אף דיש לו בקר והיינו שכתב הרמב"ם מחרים אדם מצאנו ומבקרו כלומר דלמצוה מן המובחר הגם דיש לו כמה מיני בהמה עכ"ז לא יחרים כל מין אחד אבל אזהר' ליכא אלא בכללות כל הבהמה. ומצאתי בלקוטי רבי' בצלאל ז"ל לערכין כ"י שכתב על דף כ"ח ע"א וז"ל מצאנו ומבקרו מעבדיו ומשפחותיו לכאורה הוה משמע שאם החרים כל צאנו אעפ"י שנשאר כל בקרו לא הוי חרם וכן אם החרים כל עבדיו אעפ"י שנשארו שפחותיו מדקתני מצאנו משמע מקצת צאנו ולא כל צאנו וכן כלם ואי אפשר לומר כן דאמרו בגמרא מה"מ ומייתי בריתא דדרשי מאדם ולא כל אדם ומבהמה ולא כל בהמה משמע דאם נשאר לו מקצת אדם או מקצת בהמה הוי חרם וצ"ל דמצאנו ומבקרו הכל א' וכן מעבדיו ומשפחותיו. הרא"ש ז"ל. עין רואה דהרא"ש ז"ל הוכיח במישור דאם נשאר לו מקצת אדם או מקצת בהמה הוי חרם והוא ז"ל קבע דבריו בסברת ר' אלעזר דאם החרים אינם מוחרמים דזהו מה ששנינו במשנתנו וממנו נקח לדידן דקי"ל דאם החרים הכל הוי חרם כמו שפסק הרמב"ם והסמ"ג עשין קנ"ב דמאי דהוי חרם לסברת ר' אלעזר יכול להחרים גם לכתחילה דדוקא כל בהמתו אינו יכול להחרי' וכדמשמע מסיום דברי הרמב"ם וכדאמרן. ומהבריתא שהוכיח הרא"ש דאם נשאר לו מקצת אדם הוי חרם מינה שמעינן נמי מה שנסתפקנו אי איכא מצוה מן המובחר שלא להחרים כל צאנו אף דיש לו בקר וכיוצא דהא קרא קאמר אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ותנינא בבריתא דמייתי הש"ס מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזה ולא כל שדה אחוז' וכיון דמאי דאזהרה שמענו שלא להחרים הכל מהאי קרא ומפרשינן בבריתא מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה ונראה דיכול להחרי' מקצת אדם ומקצת בהמה כמ"ש הרא"ש דלא קפיד אלא אכללות אדם ואכללות בהמה א"כ מהי תיתי לן דאיכא מצוה מן המובחר שלא להחרים כל צאנו אף דאית ליה בקר הא קרא דמיניה שמעינן שלא להחרי' לא קפיד אלא אכל מין אדם ואכל מין בהמה ותו לא. והכי רהטא שמעתין דאמרינן וצריכא דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מן אחד לחרם כוליה כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם וכו' ע"ש אלמא ליכא קפידא אלא במין אדם כלו וכיוצא. ותו נשמעיניה מן הדא שכתב הרא"ש ז"ל סוף לשונו וצ"ל דמצאנו ומבקרו הכל אחד וכן מעבדיו ומשפחותיו דהרי פירש ז"ל מאי דתנן מצאנו ומבקרו לאו דוקא וכן מעבדיו ומשפחותיו הכל אחד וא"כ ודאי ליכא מצוה מן המובחר שלא להחרים כל צאנו אם יש לו בקר דהא קאמר מחרים אדם מצאנו ומבקרו ופי' הרא"ש דהכל אחד ור"ל דיכול להחרים כל צאנו וקצת מבקרו וא"כ ליכא מצוה מן המובחר בזה דהא קאמר מחרים אדם. ומלבד דכבר הרא"ש פירשה הכי הוא מוכרח קצת פי' זה במשנה דהא קתני עלה ואם החרים את כלן אינם מוחרמים וכבר מפורש דאם החרים כל צאנו הוי חרם כל שהשאיר מן הבקר וא"כ מוכרח דמאי דקתני מחרים אדם מצאנו ומבקרו הכל אחד ואין הכונה מקצת צאנו אף שיש לו בקר דעלה קאמר ואם החרים את כלן ואם נפשך לומר מצאנו מקצת צאנו אף דיש לו בקר א"כ אם החרים כל צאנו לא הוי חרם לר"א דקתני עלה ואם החרים את כלן אינם מוחרמין וזה לא אפשר. אמור מעתה דמצאנו ומבקרו לאו דוקא אלא ר"ל מקצת בהמתו וכיון דפירושא דמתני' הכי הוי מינה למדנו דאין בזה מצו מן המובחר דהא מחרים קאמר. ומעתה לא תידוק מ"ש הרמב"ם מחרים אדם מבקרו ומצאנו דלישנא דמתני' נקט ומאי דמפרשינה במתני' נפרש בדבריו. אחרי כן חזון נראה אלי הם דברי מורינו הרב חזון נחום ז"ל שמצא כתוב קצת דברי הרא"ש הנזכ' והוא מן הרב מהר"ר שלמה עדני ז"ל בספר מלאכת שלמה כ"י והסכים הרב חזון נחום דלמצוה מן המובחר לא יחרים כל צאנו אף דיש לו בקר וכתב דזה דעת הרמב"ם והרא"ש ע"ש באורך ודין גרמ"א אשר לא ראה כל דברי הרא"ש כהוייתן. ובעניותנו כבר הוכחנו מדברי הרא"ש ומתניתין ומתניתא דליכא בזה אפי' מצוה מן המובחר ככל אשר ראו עיניך. ומדברי הרא"ש הנז' הנך רואה דגריס בבריתא הנז' מבהמ' ולא כל בהמה כגירסתנו אבל ראיתי להרב קרבן אהרן ז"ל שכתב וז"ל מבהמה ל"ג ליה דהא לא כתיב מבהמה אלא ובהמה וכן בגמ' ל"ג לה וגם בצריכות לא זכרה אלא אחר שאמר הצריכות אמר כלהו צריכי בהמה למה לי עכ"ל וגם רבינו עובדיה בפירושו השמיטה. אמנם הרב ברכת הזבח והרב צאן קדשים לא הגיהו הבריתא וגם רבי' בצלאל ז"ל שהגיה סדר קדשים מכמה נסחי כ"י לא הגיה בזה כלום. והרא"ש בתוספותיו מייתי לה כאמור. ולכן נראה שאין למחוק הספרים דהגם דבקרא כתיב ובהמה מ"מ מ"ם מאדם קאי עלה נמי ודרשי' מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה אלא דהכתו' נקט ובהמה להורות דלא נצרכא אלא לגלות על האדם דמה בהמ' יש לו רשות למוכרה וכו' אבל לעולם דהשתא דכתיב ובהמה מוכרח לפרש מבהמה ולא כל בהמה דמ"ם מאדם מושך עצמו ואחרת עמו לומר מאדם ומבהמה דודאי אינו יכול להחרי' כל בהמתו. וגרסינן לה שפיר בבריתא וק"ל.

והנה מרן בכ"מ כתב דמדקאמר דברי ר' אלעזר אע"ג דרא"בע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרי' הכל הוי חרם וכ"כ בפירוש המשנה עכ"ל. והרב חזון נחום ז"ל כת' וז"ל ותמהני דאם ש"ס דילן ס"ל כההיא תוספתא הול"ל זו דברי ר"א אבל חכמי' אומרי הכל מוחרם. ועוד הא קי"ל אכין ורקין מיעוטין והול"ל לש"ס ורבנן האי אך מאי דרשו ביה גם מלשון דברי ר"א אין ראיה דרבנן פליגי דלעולם התוספתא משבשתא ומאי דנקט דברי ר"א היינו משום דראב"ע פליג עליה דפליגי בדר' אילא וכו'. ונראה לישב דהרמב"ם ס"ל דאף דהכתו' בחרמין ה"ה בקדשי מזבח וב"ה שהרי כתב בסוף ה' ערכין לעולם לא יקדיש וכו' וכיון דס"ל להרמב"ם דכל הקדושות שוין הא תנן פ"ו המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו א"כ סתם משנה דלא כר"א וכו' והא דלא קאמר הש"ס ורבנן האי אך מאי עבדי ליה משום דהוא דבר פשוט דרבנן ס"ל דאך מיעוט ומאד' הוי מיעוט והוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שאם בדיעבד החרי' הרי כלן מוחרמין עכ"ל. ומאי דקשי' ליה למר דאם הש"ס ס"ל כההיא תוספת' הול"ל זו דברי ר"א וכו' אלא ודאי משבשתא היא לק"מ דזמנין טובא דרבנן פליגי ולא הוזכרה סברת רבנן אלא ברמז כי הכא ובש"ס לא קאמר זו דברי וכו' והש"ס מלא על כל גדותיו בכמה דוכתי כיוצא בזה כידוע. ומה שהקשה דהו"ל לש"ס לאקשויי ורבנן האי אך מאי עבדי ליה. אשתמיטיתיה בריתא מפורשת בת"כ דדריש אך למעוטי חרמי כהני' ולויים שאינ' חרם ע"ש והש"ס אבריתא דת"כ סמיך ומ"ה לא פריך לרבנן אך מה דרשי ביה. ואי נמי משכחת דפריך הש"ס כיוצא בזה ומשני ומייתי בריתא דת"כ. זכור אל תשכח דאיכ' דוכתי דלא פריך ומשני וסמיך אבריתא דת"כ. וטעמא דאיכא סתמא דתלמודא דהנך אמיראי לא ידעי בריתא ופריך ומשני כלומר דהמקשן לא ידעה והתרצן הודיעו ואיכא סתמא רתלמודא דאותם אמוראי' ידעי לה ומש"וה לא פריך ולא משני. וכבר ידעת דשנות דור ודור האמוראי' שקלי וטרו במתיבתייהו והוו כמה שקלא וטריא מדור דור ורבינא ורב אשי סדרו כולהו סתמי ושקלא וטריא בתלמודא דקמן ואין כאן מקום להאריך בזה. ולכל הדברות הרב ז"ל נראה דלא זכר בריתא דת"כ כמבוא'. ומה שהוסיף להקשות הרב הנז' דאין ראיה דרבנן פליגי דאימא דכ"ע סברי דאין מוחרמין כי פליני בדרב אילא והתוספת' משבשתא. אין כאן תימה דכיון דשנינו בתוספתא הכי ואיכא למימר דרמיזא במתני' מאן ספין ומאן רקיע לומר דהתוספתא משבשתא. ואולם אכתי יש להעיר בסגנון זה דהשתא דתנינא בתוספתא דרבנן פליגי וסברי דמוחרמין. ודאי כאן שנה רבי דברי ר' אלעזר להורות דהוא יחידאה ורבנן פליגי עליה ועל מי סמך רבינו הקדוש שנב דמאי דקתני דברי ר' אלעזר כונתו דרבנן פליגי דמוחרמין. והלא יכולנו לפר' דמאי דקתני דברי ר"א בלשון מחוזקת היינו דראב"ע פליג עליה שלא יבזבז יותר מחומש ונטעה לומר דאליבא דכ"ע אינן מוחרמין והו"ל לר' למנקט לישנא דנשמע מיניה דרבנן פליגי דמוחרמין. ואפשר לומר דאי כ"ע ס"ל דאינן מוחרמין הו"ל לרבי לסדר המשנה באופן זה מחרי' אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו דברי ר' אלעזר אמר ראב"ע מה אם לגבוה וכו' על נכסיו. ואח"ך יתחיל משנה אחרת אם החרי' את כלן אינם מוחרמין המחרי' בנו ובתו וכו' וכי הוה תנן הכי הוה ידעינן שפיר דליכא פלוגתא אלא ר' אלעזר וראב"ע. ובתר הכי סתם משנה דאם החרי' את כלן לא הוה חרם והיינו ככולי עלמא. ומדלא תני הכי וסמיך דברי ר"א להא דקתני אינן מוחרמין ש"מ דרבנן פליגי עליה. ואע"ג דאמרי' בעלמא דרבי לא רצה לשנות הלשון השגור בפי התלמדים ושנה משנתו לפו"ם רבנן. מ"מ כי נפיק מינה חורבא כאן שינ"ה רבי ודוק. ואשר שפר קדמיה דהרב הנז' ותירץ יתיב דעת הרמב"ם דאשכחן סתם משנה דלא כר"א דתנן פ"ו מעלין לו תפיליו וכו' יש להשיב דאי הכי סתם ואח"ך מחלקת הוא דבחדא מסכתא יש סדר למשנה וקי"ל בהחולץ סתם ואח"ך מחלקת אין הלכה כסתם וא"כ הו"ל להרמב"ם לפסוק כר"א דאינן מוחרמין דאין הלכה כסתם. דהכא אין המחלקת סמוך לסתם וגריע הסתם טפי במ"ש התוס' בבתרא דף קכ"ב וכן מוכח בתשובת הרשב"א סי' קי"ד ע"ש ועמ"ש הרב שדה יהושע פ"ב דתעניו' דף ח' עש"ב ובחידושי הרשב"א בפ' החולץ וא"כ הכא אין הלכה כסתם וכן כתב הרב חזון נחום גופיה פ"א דערכין דף ק"ד ע"ב והשיג על הרב תי"ט ולבסוף לדעת מרן אסיק בצ"ע עש"ב. ואפי' למ"ש הרב הנמקי פ' החולץ בשם הרמב"ן דכלל סתם ואח"כ מחלקת אין הלכה כסתם אינו כלל גמור דזמנין דבהא נמי הלכה כסתם ע"ש ובחידושי הרמב"ן שם. אכתי יש להעיר דהרמב"ם בפי' המשנה הו"ל לאשמועי' הך חידושא דמכח ההיא סתמ' פסקינן דלא כר' אלעזר. והסמ"ג עשין קל"ב שפס' דהן מוחרמין שכן ישנו בתוספת' הול"ל שכן הוא סתמא דפ"ו דהתוספתא אימור משבשתא. (כונתי דזמנין אמרי' הכי וא"כ טפי ניחא לומר דהכי סתם לן תנא). ותו קשיא לי ההדיוט על הרב הנז' שהרי התוספתא הלזו שהביאו הסמ"ג ומרן בכ"מ כך היא שנויה אין לאדם להקדיש כל נכסיו אם הקדיש את כלן הרי הן מוקדשין אין אדם רשאי להחרי' את כל נכסיו ואם החרי' את כן הרי הן מוחרמין ר"א אומ' מאד' ולא כל אדם מבהמה ולא כ בהמה משדה אחוזתו ולא כל שדה אחוזתו לפיכך אם הקדיש את כלן הרי הן מוקדשין ואם החרים את כלן אינם מוחרמין עכ"ל הרי דאף לר"א דס"ל דאינן מוחרמין ס"ל דאם הקדיש את כלן הרי הן מוקדשין. ונראה טעמו דאף על גב דמהאי קרא שמעינן שלא להקיש ושלא להחרים כל נכסיו וכמ"ש הרב הנז' בדעת הרמב"ם מ"מ ס"ל לר' אלעזר דכי ממעטינן מאך כל חרם לא מעיט אלא דאינן מוחרמין אבל אם הקדיש הכל הרי הן מוקדשין. ומאחר שכן איך קאמר הרב הנז' דסתם משנה דמעלין לו תפיליו הויא דלא כר"א הרי גם ר"א לא פליג בהקדש ומודה שאם הקדיש כל נכסיו כלן מוקדשין ולא פליג אלא במחרי'. ומה יוכיח הוכח מההיא משנה דהיא במקדיש. ואם נפשך לומר דהרב הנז' ס"ל דט"ס הוא בתוספתא וצריך לומר בסברת ר' אלעזר אינן מוקדשין דהקדש וחרם חד דינא אית להו דמחד קרא נפקי. מלבד דמילתא כדנא בדור אחרון מאן ספין ומאן רקיע לתלות בט"ס וכיוצא. עוד בה דהו"ל להרב לאתויי התוספתא ולתקנה ולומר דט"ס הוא. והדר יפרש דההיא סתמא דלא כר' אלעזר.

העוד לנו להעיר על הרב הנז' במ"ש דלא פריך תלמודא ורבנן האי אך מאי עבדי ליה משים דהי"ל מיעוט אחר מיעוט וכו' דמאי דפשיטא ליה למר טובא עד דלא אצטריך תלמודא לפרושי. קא מיבעיא לן בעניותין חדא דהכא איכא ריבויא בין תרי מיעוטי דכתיב אך כל חרם אשר יחרים מכל אשר לו דכל ריבויא הוא ואפשר דבכי האי גינא לא הוי מיעוט אחר מיעוט כיון דאיכא ריבויא בין תרי מיעוטי. ותו דהניחא למאן דסבר דאפי' תלתא מיעוטי מדרשי במיעוט אחר מיעוט לרבות. אמנם לירושלמי דקאמר בהדיא דתלתא מיעוטי כלהו למעט ואפי' לדעת רש"י דסבר דהתלתא להוו בחד קרא הרי הכא איכא תלתא וארבעה מיעוטי בחד קרא. אלא דבהא איכא למימר דהכא דהוו ארבעה אף לדעת הירושלמי מדרשי במיעוט אחר מיעוט לרבות ולא קאמר בירושלמי אלא במותב תלתא דהרי אלו מיעוטין אבל בארבעה מיעוטי אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות. ועדיין צריכים אנו למודע"י לשיטת הרב הנז' א"כ לר' אלעזר איך דריש אך למעט שאינן מוחרמין והלא הוי מיעוט אחר מיעוט. ברם לדידן ניחא דלא הוי מיעוט אחר מיעוט דאיכא רבויא באמצע דכתיב כל חרם כדאמרן ולכ"ע דרשינן ליה מיעוטא. לר"א למעוטי דאם החרים את כלן אינן מוחרמין ולרבנן למעוטי דהכהני' אינן מחרימין כמו ששנינו בתורת כהנים. ובתר כל חרם איכא תלתא מיעוטי מאשר מאדם משדה ולשיטת הירושלמי ניחא דתלתהון למעט. ואפי' נימא דגמרין לא ציית להאי כלנא כמ"ש הרא"ש דהגם דאיכא לאותובי אהרא"ש. הא גמרינן לה מדוכתא אוחרי מגמרין כוותיה. מ"מ כבר כתבו ז"ל דאי איכא למעוטי ממעטינן. ותו אפשר לחלק דשאני הכא דהני תלתא כחד חשיבי אלא דאצטריך קרא לפרט מטלטלי ומקרקעי ועבדי כדאצריכנהו תלמודא בסוגיין. ועוד יש לגמגם בדברי הרב הנז' שכתב דלרבנן הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שאם החרים בדיעבד הוי חרם ונמצא לפי זה דאנו מקיימין המיעוט לכתחלה. ומכח דהוא מיעוט אחר מיעוט דקי"ל דהוי לרבו' אמרי' דבדיעבד הוי חרם. ואין זה סוגית מיעוט אחר מיעוט לרבות דעלמא דהיכא דאיכא תרי מיעוטי דהוי לרבות לא ממעטי' מידי אלא מרבינן רבוי לחוד וה"נ הו"לל דריבוי הוא שיכול לכתחילה להחרים כל נכסיו וליכא מיעוטא כלל והכי נמי מאדם ומשדה אחוזתו הו"ל נמי מיעוט אחר מיעוט והוי לרבו' דכל מילי יכול להחרים הכל. ותו דלרבנן סוף סוף אמאי אצטריך אך אפי' לשיטת הרב הנז' לדיעבד. והא קי"ל בעלמא דבקדשים צריך שישנה הכתוב לעכב והכא לא שנה הכתוב דמאשר לו ומאדם ומשדה כחד חשיבי וצריכי וכיון דלא שנה הכתוב לעכב בדיעבד הוו חרם. והיינו טעמא דר' אלעזר דכתיב אך לעכב. אף דבכל התורה ליכא לפלוני ן לכתחילה לדיעבד כמ"ש התוס' בגיטין דף ג' ושאר דוכתי הכא דהוי מילי דקרשים אצטריך לר"א אך לעכב. אבל לרבנן לא אצטריך קרא לדיעבד דכיון דלא שנה הכתיב אינו לעכב. וס"ס אך למותר ומאי דרשי ביה.

ובצפייתנו צפינו להרדב"ז ז"ל בביאורו שכתב וז"ל שם במשנה וכו' דברי ר' אלעזר ות"ק פליג עליה דלכתחילה לא יחרים כל נכסיו אבל אם החרי' הרי הם מוחרמין וקרא לכתחילה קאמר והיינו דאמר ר' אלעזר מה אם לגבוה וכו' ואקשינן עלה היינו ת"ק משמע דת"ק נמי אינו רשאי קאמר אבל החרים הכל מוחרם עכ"ל ודבריו מבוארים דרצה הרב לפרש מ"ש בגמרא היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו דר' אילא דפריך הש"ס היינו ת"ק דר' אלעזר דס"ל דאם החרים מוחרמין וגם ראב"ע הכי ס"ל ומשני דת"ק דר' אלעזר איהו לא סבר לדר' אילא וראב"ע אית ליה דר' אילא. ופי' מחודש הוא והוא הפך פירש"י דפיר' דמאי דפר"י ומשני הש"ס על ר"א וראב"ע הוא כמבואר בדבריו. וכן ראיתי לרבינו גרשין מאור הגולה בפירושו כ"י שכת' וז"ל היינו ת"ק דת"ק נמי אמר אם החרים את כלן אינם מוחרמין עכ"ל וגם רבינו הלל בפי' לת"כ כ"י תרגמא הכי. ואיברא דפי' הרדב"ז דחוק דהש"ס יקשה על ראב"ע היינו ת"ק על סבר' דלא הוזכרה במשנתנו אלא ברמז ואינו ברור כל כך כמבואר ממש"ל. ותו דאינו מוכרח דמ"ש ראב"ע אין אדם רשאי להחרי' כל נכסיו כונתו דבדיעבד מוחרמין עד שיקש' דהיינו ת"ק. ותו דבפ"ז ת"ק לית ליה דר' אילא והיה צריך הרדב"ז לתת טעם למה שפסק הרמב"ם כר' אילא סוף ה' ערכין דלא כת"ק ולא ביאר טעמו לא כאן ולא בסוף:

הגם דיש לומר דפסק דלא כת"ק משום דבכתובות דף ס"ו פליג הש"ס על מר עוקבא דאיך פליג לפלגא דממוניה מהא דר' אילא אלמא הלכתא היא מ"מ הו"ל להרדב"ז להיות עומד עליו ומבאר"ו לפי פירושו דת"ק לית ליה דר' אילא. וזה חזיתי בפסיקתא פ' בחוקותי שאמרו שם וז"ל מכל אשר נו ולא כל אשר לו וכן אמרו המבזבז מנכסיו לא יבזבז יותר מחומש מאדם וכו' דברי ר' אלעזר אארב"ע ומה אם להקדש אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו ק"ו שיהא אדם חס על נכסיו עכ"ל. וקשה דזה הפך הש"ס דקאמר איכא בינייהו דר' אילא ופירשו רש"י ורבינו הלל וכן נראה מפי' רגמ"ה דר' אלעזר לית ליה דר' אילא וראב"ע אית ליה דר' אילא וא"כ איך בפסיקתא ברישא בדברי ר' אלעזר קאמר וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הא זה סברת ראב"ע ור' אלעזר לית ליה הכי. ואפשר לידחק ולישב קצת על פי פי' הרדב"ז הנז' דמאי דפריך ומשני הש"ס לאו אר"א וראב"ע אלא את"ק וראב"ע כמדובר לעיל ולפ"ז היה אפשר לידחק דר"א סבר כראב"ע בזה דאית ליה דרבי אילא אך פליג עליה דאינן מוחרמין. וכבר כתבנו בעניותנו שאין פי' הרדב"ז מחוור בסוגיא. ואי לאו דמסתפינא הו"א דט"ס נפלה בפסיקתא והא דקאמר וכן אמרו וכו' צריך להיות בסיף הלשון אחר דברי ראב"ע כמ"ש בש"ס. ואשקיטה ואביט' להראב"ד בפירושו כ"י לת"כ פרק ה' פ' בהר דשם הביאו דברי ראב"ע שכתב וז"ל אם לגבוה אין אדם רשאי וכו' פי' דכתיב אך כל חרם וכו' ודרשינן וכו' יכול אם החרי' את כלן יהיו מוחרמין ת"ל אך ואם לגבוה אפי' דיעבד נמי לאו כלום הוא ק"ו להדיוט שאם בזבז ומכר שלא עשה כלום וי"מ שאם בזבז ומכר להדיוט מה שעשה עשוי שהרי לא מיעט הכתוב כדרך שמיעט בהקדשות וא"ת ק"ו הוא איכא למפרך מה להקדשות שכן אינן חוזרין ביובל אלא ארח ארעא קמ"ל שלא יהא אדם מפקיר נכסיו אף לצדק' ויהא מצומצ' במזונותיו וכו' והכי מוכח בחולין פ' כסוי הדם דלענין צמצום מזונותיו קאמר דשמעינן לר"א מילת' כה"ג עכ"ל. ומכאן תשוב' נמי להרדב"ז דהוי מוכח דהראב"ד ס"ל כהרמב"ם דאם החרים הכל מוחרמין מדלא השיג על הרמב"ם בדין זה ואפ"ה מפרש דראב"ע ס"ל דבדיעבד אינן מוחרמין וא"כ מוכח דמ"ש בש"ס היינו ת"ק היינו על ר' אלעזר ששנינו במשנתנו כפי' רגמ"ה ורש"י ורבינו הלל. וכבר נודע דהראב"ד מפרש תורת כהני' מר ניהו הראב"ד בעל ההשגו' כפו שהוכחנו בעניותנו במקומו ודלא כהר' חוות יאיר שחלק עלינו את השוין. ואחזה אנכי לחד מן קמאיא הר' מהר"ר שלמה עדני ז"ל בס' מלאכת שלמה כ"י פירוש המשניות שהוא כמסתפק במשנתנו אי גרסינן דברי ר' אליעזר ביו"ד וכ' וז"ל וקשה קצת דאם הנסח האמיתי דברי ר' אליעזר ביו"ד אמאי לא פירש בכסף משנה דמשום דר' אליעזר הוא שמותי אף דראב"ע סבר כן לא פסקו הפוסקי' כמותו כמו מן הטעם שכתב הוא דכיון דתנן דברי ר' אליעזר משמע דרבנן פליגי עליה עכ"ל. והרב שושני' לדוד כתב על מה שהגיה הרב תוספת יום טוב בדברי רבינו עובדיה שכתב ואין הלכה כראב"ע אלא לכתחיל' לא יחרים שצ"ל ואין הלכה כר' אלעזר וז"ל ונרא' לקיים גירסת הס' דאין חידוש לומר דאין הלכה כר"א דשמותי הוא אלא הזכיר ראב"ע לומר דאע"ג דראב"ע נמי ס"ל כוותיה אין הלכה כמותו ונתכוון למ"ש ג"כ הכ"מ אלא דמ"מ משום דהוא מאריה דשמעת' מ"ה כתב כן קודם שפי' דברי ראב"ע אדקאי בדברי ר"א עכ"ל. ומצאתי לרבי' הלל בפירושו לתורת כהנים כ"י דכתב על בריית' זו דברי ר' אלעזר היינו ר' אלעזר בן שמוע. וכן ראיתי להר' פרי חדש בהגהותיו סוף הלכות ערכין שכ' וז"ל אל יפזר יותר מחומש וכו' ופסק כראב"ע ולא כר' אלעזר משום דר' אלעא ס"ל כוותיה ועוד דראב"ע גדול מר' אלעזר דהא ר"א תלמיד רבי עקיב' וראב"ע חבירו של רבי עקיב' עכ"ל והו"ל למימר נמי משום דסתמ' דתלמוד' פריך מדר' אלעא למר עוקב' ומוכח דהלכ' כוותיהו כמש"ל. ולמדנו מדבריו דגרסי' ר' אלעזר וכמ"ש רבי' הלל דהוא ר' אלעזר כן שמיע תלמיד ר' עקיב'. ואף אם הגירס' ר' אליעזר ביו"ד ליק מה שהקשה הרב מהר"ש עדני למרן בכ"מ דמרן יהיב טעמ' דרבנן פליגי עליה דשויא לתרוייהו לר"א ולראב"ע. גם מה שיישב הרב שישנ' לדוד לרבינו עובדיה אינו מחוור דהול"ל ואין הלכה כר"א וראב"ע אלא לכתחיל' וכו' או הול"ל כמ"ש הרמב"ם והלכ' כת"ק דלכתחי' וכו'. גם מ"ש הרב לחם משנה פי' המשנ' דרב' עובדיה גריס להפך במשנתנו דברי ראב"ע אמר ר' אלעזר ומה וכו' אינו מחוור דבכל הספרי' משנה וגמר' ותוספת' וספרא ופסיקת' כגירסתנו. והעיקר כמ"ש הרב תוספת יום טוב:

(ג) דין ג'. ואפי' תפילין שבראשו. בבתר' דף קנ"א ע"א גבי אמר נכסי לפלניא אמרינן תפלין אקרי נכסי דתנן המקדיש מעלין לו תפיליו. איבעי' להו ס"ת מאי כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמ' כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא תיקו. ופשט' דמילת' דהאי בעיא גם למקדיש היא. וכן כתב הרב משנה למך בדין זה וז"ל ומיהו ס"ת הוי בעיא דנא איפשיט' ע"ש. וחזה הוית להריטב"א בחידושיו לבתרא כ"י שכתב וז"ל איבעי' להו ס"ת מאי פי' אע"ג דמטלטלין הוא דנקנה באגב קא מיבע' לן אם חשיביתו גורם לו שם בפני עצמו כלשון בני אדם שאין כוללין אותו בלשון נכסי וכו' דאסור למוכרו אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה כדאית' פ' בני העיר ולא איפשיט' אלא לחומר'. ונראין הדברי' דדוק' ס"פ אבל שאר כתבי הקדש הרי הם בכלל נכסי' עכ"ל ומ"ש ולא איפשיט' אלא לחומר' לכאור' נרא' דכוונתו כמ"ש דבעיית הש"ס אמקדיש הוי ומשו"ה כתב דהוי לחומר' דמשום חומר' דהקדש ס"ת בכלל. אמנם אין נרא' כן דעת הרמב"ם שכתב פי"א דזכיה דין ט"ו והתפילין עם שאר נכסים הכל בכלל הנכסי' אבל ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסי' או אינו לפיכך חם תפס אין מוציאין מידו. ונרא' דס"ל להרמב"ם דה"ה במקדיש נכסיו הוי ספק ואם תפס הגזבר אין מוציאין מידו. והכ' סתם ולא ביאר דין ס"ת וסמך על מ"ש בה' זכיה. דא סבר הרמב"ם דלגבי הקדש אזלינן לחומר' והס"ת בכלל כמ"ש הריטב"א לפי הנרא' מכולהו הו"ל הכא לאשמועינן דס"ת בכלל אלא ודאי מדלא פרט אלא. תפילין ש"מ דדן ס"ת הוא ספק דינו כדין ההדיו' וכמ"ש בה' זכיה. ברם אם כונת הריטב"א כמ"ש לשונו מגומגם ועוד דהו"ל לבאר דבריו דבמקדיש לחומר' ובניתן לקילא דבעיית הש"ס בין אמקדיש בין אנותן ואמא כתם וכתב דהיא לחומר'. ותו דהרב הנמקי שמעתיה דהריטב"א בפומיה כולי יומא וכמו דמייתי הכא מ"ש בשאר ספרי' והול"ל נמי דהריטב"א פסק לחומר'. ותו כי אנכי הרוחה להריטב"א שם פ' מי שמת לעיל בבעיית ש"מ שהקדיש כל נכסיו אם יכול לחזור כשעמד דהאריך בה ומוכח דדעתו דתיקו דממונ' ולקול' ונכסי' בחזקת נותן קיימי ואף דאמרי' בחולין ספק לקט לקט כבר פירשו בירושלמי דההי' במתנות עניים דוקא ע"ש באורך אלמא אף במקדיש נקט לקול' דנכסי בחזקת נותן קיימי ומאחר שכן איך פסק הכא לחומר' אף דנימ' דבמקדיש איירי. וכן דעת הרמב"ם פ"ט דזכיה ורוב הפוסקי' בש"מ שהקדיש כל נכסיו דאם עמד חיזר כמבואר בח"מ סימן ר"ן בבית יוסף וכנסת הגדול' שם. ותו דכתב הרשב"א סי' תרנ"ו דאפי' מי שפסק התם לחומר' התם הוא שההקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקי' לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל היכא דמספק' לן אם חל ההקדש מספק אין מוציאין ממון מיד בעליו ע"ש ולפי דבריו הכא דמספ"ל אם חל ההקדש על הס"ת או לא לכ"ע אין מוציאין אותו מיד בעליו וא"כ איך כתב הריטב"א בזה דנקיטינן לחומר'. ועמ"ש הרב לחם משנה פי"א דזכיה דין ט"ו ובתשובותיו סי' רי"ו ע"ש. ואולי ט"ס נפל בדברי הריטב"א. ומ"ש הריטב"א בצדדי כבעיא ועוד דאסור למוכרו וכו' נראה דכונתו דמיבעי' לן אם נכלל בלשון נכסי דמספ"ל אי מצד חשיבותו או מצד דאסור למוכרו אינו נכלל בלשון נכסי. או"ד דאפ"ה נכלל בלשין נכסי. ומשמע קצת מדבריו דלא הוה גריס צדדי הבעיא בש"ס כגירסתנו אלא הוה גריס ס"ת מאי תיקו. וכן משמע ממ"ש הריטב"א והתוס' שם דאסור למוכרו וכו' כדאית' פ' בני העיר. והלא הכי אמרו בסוגיין. וכן משמע מהרי"ף והרא"ש והר' הנמקי יוסף כאשר יראה הרואה בדברי קדשם. ואחזה אלכי להרב לחם משנה בדין זה שכתב וז"ל ואפי' תפילין שבראשו ובהי זכיה גבי ש"מ שנתן כל נכסיו כתב רבי' דהוי ספק אם נכנס ס"פ בכלל וכאן כתב כן משום דשאני הכא דאמר כל ונכנס ס"ת בכלל אי נמי מקדיש בעין יפה הוא מקדיש ואפי' לא קאמר כל נכסי ס"ת בכלל עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנ' חדא דאין שום הוכח' מדברי הרמב"ם בדין זה דס"ת נכלל בהקדש כאשר למראה עיניו ישפוט בכל הרואה. ותו מ"ש דהדבר תלוי אם אמר כל ומוכח דה"ה בנותן אי אמר כל ס"ת בכלל. והדבר מבואר בדברי המרדכי פ' מי שמת שם ובתשובת הרשב"א שהבי' מרן בבית יוסף סימן רמ"ח דאפי' אמר כל נכס אין ס"ת בכלל כיון דהוי בעיא וקאי בתיקו. ותו מה שצדד דשאני הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש ואפי' לא אמר כל ס"ת בכלל קשה דאי הכי היכי פשיט' להו לש"ס התם פ' מי שמת גבי אמר נכסי לפלני' דתפילין בכלל ממתני' דהמקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו דילמ' לגבי הדיוט אין תפילין בכלל ושאני מקריש דבעין יפה מקדיש. ותו דאי הכי מאי פריך בש"ס בערכין דף כ"ד ע"א גבי ההוא גבר' דזבנינהו לנכסי אתא לקמיה דרב יימר א"ל סליקו ליה תפילין ופריך מזי קמ"ל מתני' היא המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו ומאי קשיא טובא קמ"ל דההיא במקדיש דבעין יפה הוא מקדיש אבל זביני דבעין רעה הוא מוכר אימא נא קמ"ל ואדרב' איכ' למפרך איפכ' דמנ"ל לרב יימר לאשויי זביני להקרש והרי אפי' נותן דבעין יפה היא נותן מספ"ל אי ס"ת בכלל ובמקדיש פשיט' לן דהוא בכלל לפי תירוץ שני דהר' לח"מ הנז'. ותו אעיקר' התירוץ צריך סעד לתומכו דלענין זה דעין יפה נותן ומקדיש כי הדדי נינהו דהלכ' רווחת דנותן בעין יפה נותן ובנותן מספ"ל אי ס"ת בכלל. ותו יש לגמגם בדברי הרב לח"מ כי הנה הרמב"ם בה' מכיר' פכ"א פסק דאי זבן כל נכסי אפי' תפילין בכלל וכתב הרב לח"מ גופיה פ"א דשאל' ופקדון דדעת הרמב"ם לחלק בין מוכר דבעין רעה הוא מוכר לנותן דבעין יפה הוא נותן וכן שואל בעין יפה הוא משאיל ולכן לגבי נותן פי"א דזכיה ולגבי שואל פ"א דשול' לא הצריך הרמב"ם שיאמר כל דלגבי מתנה ושאל' אפי' בחוסר כ"ל אהניא ליה עין יפה כאלו אמר כל וגם הרב משפט צדק ח"ב סי' י"א והרב ש"ך סי' רי"ח הסכימו כן בדעת הרמב"ם ומאחר שכן מאי דתריץ יתיב הרב לח"מ הכא ברש' דהתם בה' זכיה אין ס"ת ודאי בכלל אלא ספק משום דלא אמר כל לא יבצר מן הגמגום דהא מר הוא דאמר דדעת הרמב"ם דגבי נותן אהניא ליה עין יפה כאלו אמר כל. ויש לישב. הן אמת דקצת יש להרגיש להני רבוואת' דתפסו במושל' דדעת הרמב"ם דדוק' גבי זביני הצריך לומר כל א"כ הכא בדין זה אמאי הוצרך הרמב"ם לומר וכל מי שהחרי' או הקדיש כל נכסיו דדוק' גבי מוכר בעינן כל. ותו ק"ק על דברי הרב לח"מ הנז"ל דהנה בעיית הש"ס בס"ת היא אי אקרי נכסי והוא בכלל נכסי' אי לא כמבוא' בצדדי הבעיא לפי גירסתנו וכיוצ' בה ביארו רשב"ם ובס' התרומות שער א' ח"א סי' ח' והריטב"א והרב הנמקי יחד כלם פירשו דבעיתנו אי ס"ת בכלל נכסי' או לא וכ"כ הרמבים פי"א מה' זכיה אבל ס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסי' או אינו ומאחר שכן שהבעיא הוא אם הוא בכלל נכסי' מאי אהני הרב לח"מ בהני בי תרי שינויי דמשני דבדין זה ס"ת בכלל מטעם שאמר כל או דבעין יפה הוא מקדיש. ולפי האמור כ"ל לא ידענ' היכי אהני דס"ת מקרי נכסי או על עין יפה. ושתים זו שמענו הן בם מועל לכלול כל מידי דמתקרי נכסי משא"כ ס"ת דלא איקרי נכסי לצד אחד מהבעיא. ובזה ראיתי להרב ש"ך סי' רי"ח ס"ק ה' שכתב דאי לאו ההיא דפ' מי שמת אפי' אמר כל לא הוי כל המטלטלין בכלל דמאן לימא לן דאקרי נכסי ע"ש. וכיוצ' בדבר כתב הריטב"א בחידושי בתרא דף ס"א וז"ל ואי אמר ארעת' מיעוט ארעת' שתים ובזה אין הדמים ראיה וכו' דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה וכו' וא"ת ומאי שנא ממוכר שור לחבירו ונמצ' נגחן דחזינן אי דמי נכסת' י"ל דלא דמי דהכ' ובההי' דצמד בקר אין אומרי' לרבנן הדמים ראיה לעיולי מילת' בלשון שא נו במשמעות הלשון משא"כ בשור שאין הדמי' ראיה אלא על גלוי דעת שבו אם לקחו לחריש' או לטביח' וזה ברור עכ"ל הרי שכתב הריטב"א דהגם דזמנין דהדמי' ראיה. גם לרבנן מ"מ אינם ראיה לעיולי מילת' שאינו במשמעות הלשון וה"ה הכא לצד שאין ס"ת בכלל נכסי' מאי אהני כל או עין יפה לעיולי לס"ת כיון שאינו במשמעות נכסי'. ויש לישב קצת כאשר יראה המעיין:

(ד) דין ה'. ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו נותנן לכהן שבאותו משמר. פסק כר' יהודה דמקיש מטלטלי למקרקעי וכמ"ש מרן בכ"מ. וכבר בעניותנו הוכחנו דעת הרמב"ם לקמן דין ז'. אמנם רבי' עובדי' בפירושו פסק כר"ש דלא מקיש מטלטלי למקרקעי והלויים מחרימין מטלטלין ולפי זה אם החרי' מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה וכר' חייא בר אבין. ולקמן דין ז' הנה הבאתי מ"ש האחרוני' לתת סמך לדברי רבינו עובדיא ז"ל ועלימו תטוף מילתי בס"ד. ושם כתבתי בעניותי לסמוך דעת רבי' עובדיא ז"ל מדברי הפסיקת' כאשר עיניך תחזינה ועוד אני בעניי אומר לסייועי מילתיה דרבי' עובדיה מהא דאמרי' בירושלמי פ"ד דחלה ר' ירמי' בעא קומי ר' זעיר' מנין שהחרמין לאנשי משמר וכו' ר' אחא ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל חרם קדש קדשי' הוא לה' מה קדשי קדשי' לאנשי משמר. מעתה אף המטלטלין וכ"ת ה"נ והתני' מה בין קרקעות למטלטלין אלא שהקרקעות לאנשי משמר והמטלטלין לכל כהן ר' יוסי בר בון ר' חייא בשם רב ששת אישי ה' ונחלתו יאכלון מה אישים לאנשי משמר אף נחלה לאנשי משמר ע"כ הרי סתם גמרא דירושלמי וכמה אמוראי ס"ל דמטלטלין לכל כהן שירצה ולפ"ז לא מקשינן מטלטלי למקרקעי וחזר הדין דהלויים מחרימין מטלטלין כר"ש דלא מקיש וכהלכתיה דרבי' עובדיא. ולדעת הרמב"ם שפסק דגם מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר וכר"י נראה דיש להסכי' גם הירושלמי הזה. והן קדם אבא אעיר בירושלמי דלפי מה שביארנו בתלמודין דר"י ור"ש פליגי אי. מקשינן מטלטלי' לקרקעות א"כ לר"י גם מטלטלין הם לכהן שבאותו משמר ולפ"ז מוכרח דהך בריית' דמייתי בירושלמי דקתני המטלטלין לכל כהן ר"ש היא דלא מקיש וא"כ מאי פריך בירושלמי מעתה אף המטלטנין וכי תימא הכי נמי והתניא וכו' הא מוכרח דהך בריתא אתיא כר"ש ור"י פליג דמקיש ולדעתו ה"ה דמטלטלין נמי נתנין לאנשי משמר וכיון דפלוגת' דתנאי מאי פריך למאן דסבר כר"י וליכ' למימר דלפי הירוש' פשיט' ליה דהלכ' כר"ש בזה להכי פריך דהרי גמר אומר וכי תימא ה"נ והתניא וכו' משמע דלאו משום דפשיט' ליה דהכי הלכת' פריך דדחיק' ליה דהני אמוראי אתו דלא כהלכת' דאף דמצו לומר אנן כר"י ס"ל מהדר ליתובי מילתייהו כהלכה דהרי גלי לן טעמיה הירושלמי דפריך מעתה אף המטלטלין דזו כחו הבריית' דקתני דמטלטלין לכל כהן ולפי האמור מאי קושי' ההיא ר"ש היא. ותו דבכלל הני אמוראי הוא רבי אבהו ואשכחן לרבי אבהו בתלמוד' דידן דסבר כר"י דפריך אשמעתיה דר' חייא בר אבין ונקיש מטלטלי למקרקעי. והגם דמרן בכסף משנה כדין זה כתב בתוך דבריו ומקשה עלה בגמ' ולקיש מטלטלין לקרקעות מ"מ הדבר ידוע דרבנן בתראי טרידי בגרסייהו ולא קפדי בזה וזמנין דכתבי דמקשה גמרא וידעי דלאו סתמ' דגמ' אלא הוא אמורא. ותו דמרן בזמנו כבר נתפשטו ספרי הדפוס ובם יהנה ואדרב' משום דהש"ס בדפוס שכיח לא קפדי בלישנייהו דספרי הש"ס מצויים. ויותר היו נזהרי' הראשוני' דכשהש"ס היה בכ"י ויש חילופי נסחאות היו מדקדקי' בלשונם לומר מי בעל דברי'. באופן דאין ראיה מדברי מרן לשבש ולמחוק ספרינו דהן הן הספרי' שהיו לפני מרן ז"ל על הרוב ובפרט בספרי הש"ס (האמנם ידוע דספרי המחברי' כגון שבלי הלקט ותורת הבית וא"ח וכיוצ' היו למרן כ"י ואח"כ נדפסו ולא עט האסף פה בעניני' אלו). ותו דראיתי לרבי' גרשון מאור הגולה ז"ל בפירושו כ"י דפי' בהדיא דר' אבהו מקשה אדר"ח בר אבין ולקיש מטלטלין לקרקעות ולפ"ז דר' אבהו ס"ל דמקשי' ואף מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר מאי פריך בירושל' א"ר אבהו מעתה אף המטלטלין.

לכן נראה דאפשר דכונת הירושלמי הכי הוי דנהי דהך מילת' אי מקשינן מטלטלי למקרקעי ואי הלויים מחרימין מטלטלין הוא פלוגת' דתנאי והלכה כר"י אמנם כפי מאי דאמרי הני אמוראי דחרמין לאנשי משמר מקרא דכל חרם קדש קדשים א"כ ה"ה מטלטלין שנתנין לאותו משמר וכפי דרשא זו לא תליא הך מילת' בפלוגת' דר"י ור"ש אי מקשינן מטלטלי למקרקעי דאף דריש סבר דהלויים מחרימין מטלטלין דלא מקיש מ"מ בענין זה דנתנין לאנשי משמע דילפו מכל חרם קדש קדשים הדין נותן דגם ר"ש אזיל ומודה דגם מטלטלין נתנין לאנשי משמר דכתיב כל חרם קדש קדשים והיינו דפריך בירוש' מעתה אף המטלטלין כלומר לפי לימוד זה א"כ אליבא דכ"ע אף המטלטלין לאנשי משמר והתניא וכו' וא"כ האיכא תנא דסבר מטלטלין לכל כהן וא"כ מוכרח דהחרמין לאנשי משמר לא נפק' מהאי קרא דאי מהאי קרא מי איכא למ"ד דנתנין מטלטלין לכל כהן הא לדבריך לא תליא בפלוגתא דר"י ור"ש. ומשני דילפינן מקרא דאישי ה' ונחלתו. ומעתה תלי בפלוגתא דר"י ור"ש דמר סבר מקשינן ומ"ס לא מקשי' ולפי זה אין ראיה מהך סוגיא דירושל' כלל ואתי שפיר מה שפסק הרמב"ם כר' יהודה וכמבואר. ועוד אפשר לומר לדעת הרמב"ם דאף דבירוש' מוכח דהלכה כר"ש אנן פסקינן להפך והטעם דנראה מבעל הלכות גדולות דף ק"ך דאליבא דבני מערבא ר' יהודה ור' מעון הלכה כר' שמעון וכמ"ש בעניותי בס' הקטן שער יוסף דף קי"ד ע"ג ומעתה אין ראיה מהירושלמי היכא דפוסק כר' שמעון נגד ר' יאודה דבשלמא לתלמודן דסבר הני כללי פ' מי שהוציאוהו כי חזינן דנקיט תלמודין הפך הכלל אזלינן בתריה דהכלל הוא בסתמא היכא דלא מוכח דהלכה כחולק כנודע. אמנם כי אשכחן בירושלמי דנקיט כר' שמעון אין ראיה דמאחר דהירושלמי סבר בעיקר הכלל להפך הכא אכלליה סמיך ולאו דבפרטו' הכריע הש"ם ירושל' בפרט זה דהלכה כר"ש וכמבואר. אלא דיש לעמוד בזה דזמנין דמשכחת דרב פסק כר' שמעון ופסקו הפוסקים כוותיה דרב אף דרב לית ליה הני כללי כמבואר פ' מי שהוציאוהו. וטעמא דכיון דהני כללי דפ' מי שהוציאוהו הם היכא דלא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר וחזינן דרב פסק כר"ש נקטינן כוותיה דאפשר דאף למאן דאית ליה הני כללי הכא פסיק כר"ש וכמו שכתב הריטב"א בחידושי עירובין דף מ"ז ע"ב ולפ"ז ה"ה נימא היכא דמוכח בירוש' דפסיק כר"ש דאנן נמי נפסוק כר"ש אף דהירושלמי סבר בעיקר הכלל להפך מעין דוגמא דפסקינן כר"ש היכא דרב פסק כוותיה אף דרב לית ליה הני כללי:

אמנם נראה דמהא לא תיהוי תיובתין חדא לשינויא אחריתי דמשני הריטב"א התם דפסקי' בהנהו כרב משום דהלכה כמקל בעירוב. ולפ"ז הכא אתי שפיר דאין הלכה כירושלמי משום דהירו' סבר הלכה כר"ש ולא פסקינן כרב נגד כללין אלא בדין עירובא. ואם נפשך לומר דהעיקר כשינוייא דהריטב"א אחרינא דהרי המצא ימצא מיני דלא הוו בעירובין ופסקינן בכי האי גוונא כרב. והא דמשני הריטב"א הוא לההיא סוגיא דוקא אמנם בעלמא מודה הריטב"א דלית לה פתרי אלא כאידך שינויא:

מ"מ יש לחלק דבשלמא היכא דבתלמודא דידן מייתי מימרת רב דפסק כר"ש וכיוצא נגד הכלל אז פסקינן כוותיה דמסתמא האי פסקא דפסיק רב הוי אליבא דכ"ע אף למאן דכייל הני כללי דאי לאו הכי סתמא דתלמודין דאית ליה הני כללי הו"ל לבאר בפירושא או מכלל דהאי פסקא דרב לא סליק לדידן. ומדחזינן דתלמודין שתיק להאי פסקא דרב הכי נקיטינן משא"כ כי חזינן דש"ס ירושלמי פסיק כר"ש או לא פסקינן כוותיה דאמרי' דמשום דש"ס ירושלמי סבר בעיקר הכלל דהלכ' כר"ש משו"ה סבר הכא כר"ש ואין לנו שום גילוי דהאי פסקא הוי אליבא דכ"ע. ועוד יש לחלק דבשלמא כי חזינן דרב פסק כר"ש נקיטינן כוותיה משום דרב לא סבר הני כללי בשום אופן ולא הכריע ולא קבל דהלכה כחד מינייהו ושקולים הם ובכל ענין צריך להכריע הלכה כמאן דמסתבר טעמיה אמטו ל הכי כי חזינן דרב פסיק כר"ש וכיוצא הדברים מוכיחים דרב ראה בעיני חכמתו דמסתבר כר"ש וכיוצא ופסיק כוותיה. ומאחר שכן מאחר דרב מסתברא ליה כהך תנא קרוב הדבר דאף למאן דאית ליה הני כללי מודה לרב דהכא שאני דמסתבר טעמי' דאידך וכסברת רב. אמנם הירושלמי דאית ליה האי כללא איפכא דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"ש אף דמוכח מסוגיי' הירוש' דהלכה כר"ש לא קי"ל הכי דאמינא האי דנקיט בירוש' כר"ש לאו דמסתבר ליה טעמיה אלא דהכי כייל הירושלמי דהלכה כר"ש ובהא אנן דאית לן בעיקר הכלל איפכא קי"ל בכללין דהלכה כר' יהודה ודוק היטב:

ה דין ז'. אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולויים וכו' כתב מרן בכ"מ משנה בסוף

פ"ז דערכין. ורבינו עובדיה בפירושו פסק כר"ש דאמר הכהנים אינם מחרימין שהחרמין שלהם הלויי' מחרימין שאין החרמין שלהם דמדנחית רבי לפרושי מילתיה דר"ש במה מודה לר"י ש"מ דהלכה כר"ש. והקשו עליו הרב תי"ט והרב קול הרמז עש"ב. ואני בעניי מצאתי סמך לסברת רבינו עובדיה דבפסיקתא פ' בחוקותי לא מייתי אלא סברת ר"ש ומוכח דהגאון רבי' טוביהו מחבר הפסיקת' דעתו לפסוק כר' שמעון ובודאי דטעמו דמשמע ליה דר' סבר כוותיה והוו ליה תרי לגבי ר' יהודה. ואין זה ענין למ"ש הרב קול הרמז דאין למדין הלכה ממשנה דהכא ענין אחר דלמדנו דר"י יחיד הוי והלכה כרבים:

וחזה הוית בלקוטי רבי' בצלאל אשכנזי זלה"ה בערכין דף כ"ח ע"א שהביא משם הרא"ש בתוספותיו שכתב וז"ל רש"א הכהנים אינם מחרימין שהחרמין שלהם כלומר אם יחרימו הרי הם זוכים מיד ותימה לי מה נתינת טעם הוא מ"מ יהא חרם וימעלו בו עד שיאמר אני רוצה לזכות בו וכי תימא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו נפקא מינה אם החרים מטלטליו שהם ברשות אחר וצ"ע עכ"ל וחזיתיה למז"ה מהר"א אזולאי ז"ל (בעל חסד לאברהם) בפי' המשנה אשר לו כ"י שהביא קושית הרא"ש הלזו וכתב עלה ואפשר לומר דהאי טעמא דקתני שהחרמין שלהם אינו עיקר הטעם דעיקר הטעם משום דמיעטן הכתוב מאך כל חרם כדשנינו בת"כ עכ"ל ואני הדל ברגליו אעבורה והיתה לבאר הא מילתא דהנה בת"כ אמרו יכול הכהנים והלויים יהיו מחרימין ת"ל אך דברי ר' יהודה רש"א הכהנים אינם מחרימין שהחרמי' שלהם וכו'. ונראה דלעולם כלהו דרשי מאך ר"י מעיט כהנים ולויים ור"ש מעיט כהנים ויהיב טעמא ר"ש אמאי מוקי מיעוטא דאך לכהנים לחוד לז"א שהחרמין שלהם ר"ל ולזה אני דורש אך למעט כהנים דמסתברא למעוטינהו. וכן ראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דלר"ש תיבת אך לא מעיט אלא חרמי כהנים. ומעתה מתרצתא תמיהת הרא"ש דכהנים נתמעטו מאך לר"ש אלא דיהיב טעמא דשדי מיעוטא לכהנים לחוד כמדובר. ואע"ג דלהאי טעמא נפקא מינה אם החרים מטלטליו שהם ברשות אחר מ"מ על הרוב שהם בביתו מסתברא למעוטינהו מחרמין ולהכי שדי קרא לכהנים לחוד והשתא מעטינהו קרא בכל גוונא אימעיטו כהנים מחרמין וכמו שתירץ מז"ה ז"ל ודוק היטב. ורואה אני את דברי הרב מהר"י חאגי"ז בעץ החיים ומורי' הרב חזון נחום ז"ל שקיימו פסקו של רבי' עובדיה כוותיה ולא מטעמיה אלא דאשכחן בשמעתין דר' חייא בר אבין סבר דלא מקשינן מטלטלי למקרקעי וכר"ש וכיון דר' חייא בר אבין פסק כר"ש פסקינן כוותיה עכ"ד ולדעת הרמב"ם דפסק כר' יהודה ולא חש לר' חייא בר אבין דפסק כר"ש בשגם אזלינן בתרייהו דאמוראי בעלמא ופסקינן כהכרעתם. אפשר לומר כי טעמו ונימוקו עמו דבשלהי שמעתין אמרינן שמעה חזקיה בר בלוטי אזל ואמר' קמיה דרבי אבהו ולקיש מטלטלי למקרקעי לאו תנאי הוא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש ואיהו אמר כמ"ד לא מקשינן. כן הגירסא בש"ס מוגה מטהרת יד הקדוש הגאון מהר"ר בצלאל ז"ל אשר זכה לכמה גמרו' כתיב' יד וחידושי הראשונים ומתוכן יגי"ה אורו הגהות ונסחי דווקני בארש נכוחות והשפיע בצחצחות. ולפי גירסא זו דגריס ואיהו אמר כמאן דלא מקשינן מהאי לישנא שמעינן דלית הלכתא כוותיה אלא דאיהו אמר כך. ואתיא כי הא דאמו' רבנן קדושי שני המאורות הגדולי' רבי' ברוך בס' התרומה ה' ארץ ישראל והסמ"ג סוף עשין קל"ג דמדקאמר הש"ס קסבר שמעינן דאינה הלכה ובדלא אמר קסבר הלכתא היא ע"ש והאי דקמן דאמרי' ואיהו אמר דייקא לישנא דש"ס נמי דאיהו אמר ואנן לא אמרי' ולא קי"ל כוותיה. ואשכחן לאחרוני זמנינו הרב מהר"א הלוי ומהר"י זיין בגנת ורדים י"ד כלל ה' סימן ט' וסי' יוד דדייקי דדייקי דמריון בקמא דף י"א דמדקאמר הוא סבר אדם חשוב שאני אינה הלכה ע"ש. אכן יש לדקדק על זה מהא דאמרי' בברכות דף מ"ח ע"א לענין שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק וא"ר זירא ששה ודאי לא מיבעיא לי א"ל ר' ירמיה שפיר עבדת דלא מיבעיא לך התם טעמא מאי דאיכא רובא ה"נ איכא רובא ואיהו סבר רובא דמנכר בעינן ופסקו כל הפוסקי' דרובא דמנכר בעינן אלמא ס"ל לפוסקי' דהאי לישנא דאמר הש"ס ואיהו סבר לאו למעוטי דאנן לא ס"ל הכי אלא איהו סבר ואנן סברי' כוותיה ומעתה אזדא ליה האי דוקיא דדייקי רבנן בתראי דמדקאמר ואיהו סבר אדם חשוב שאני ש"מ דאינה הלכה וכן מאי דדייקינן משמעתין דאמר בהאי לישנא ואיהו אמר כמדובר. הן אמת דרש"י שם בברכות פי' וז"ל ואיהו סבר ר' זירא שהי' קובל ומתרעם על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר וכו' ע"ש וכתב מרן בב"י סי' קצ"ו וז"ל והפוסקים כלם פסקו דרובא דמנכר בעינן ואם כדברי רש"י כיון דר' ירמיה פשיטא ליה ור' זירא מספקא ליה לא הו"ל למשבק פשיטותיה דר' ירמיה משום ספיקיה דר' זירא וכו' ומצאתי לאגור שכתב בשם אור זרוע ששה אוכלים וארבע' מצטרפי' בירק ונראה שהוא מפרש כפירש"י ופוסק כפשיטותי' דר' ירמיה עכ"ל מרן. ולפום האי דוקיא אין צורך לומר דהאור זרוע ס"ל כרש"י דר' זירא מס"פל דלפום ריהט' דברי רש"י צריכין ישוב דאין שום הכרח בש"ס דר' זירא מספ"ל והיה קובל ומתחרט אבל אפשר לומר דהאור זרוע סבר דהאי דוקיא דתלמודא אפיקיה בהאי לישנא וקאמר ואיהו סבר דרובא דמנכר בעינן דוקיא מעליא הוא למסמך עליה דלא קי"ל הכי ומשו"ה פסק כר' ירמיה ואף דר' זירא לא מספ"ל ופשיטא ליה דרובא דמנכר בעינן מ"מ אור זרוע פסק כר' ירמיה כיון דהש"ס קאמר ואיהו סבר מורה ובא דלא קי"ל הכי. ואפשר לישב קצת בעד רש"י דגם רש"י סבר דהוו דוקיא מעליא וכל היכא דאמרי' בש"ס כי האי לישנ' להורות נתן דלאו הלכתא היא וכיון דאיהו סבר הכי דקי"ל כר' ירמיה שפר קדמיה לפרושי דגם ר' זירא מספ"ל. ופי' האי דאמרי' ואיהו סבר רובא וכו' על דרך ההיא דפ' הספינה דף ע"ד והוא סבר דילמא שבועתא דמבול הוא ע"ש. ומ"מ רוב הפוסקי' שפסקו שם דרובא דמנכר בעינן מוכרח דס"ל דהאי דוקיא דקאמר תלמודא ואיהו סבר לאו דוקיא הוא כל עיקר ואנן נמי סבירא לן הכי והויא הלכתא (ואחר זמן רב כתבתי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' נז"ר לישב הכלל הזה ולא תקשי משמעתא דרוב' דמנכר דיש לומר דהך דוקיא אהני דוקא אי הסברא והדעת נותנת נגד הסברא ההיא אז אנו עושים עיקר מדקדוק הזה והתם ברוב' דמנכר דעת הפוסקים ז"ל דהסבר' מסכמת דרובא דמנכר בעינן ומשו"ה לא חיישי דקדוק זה ע"ש ובמחזיק ברכה שם ואפשר לומר קצת בסגנון אחר דהך דוקיא אהני כל שהסברא אינה להפך אבל אם הסברא להפך לא חיישי לדקדוק זה והתם ברובא דמנכר דעת הפוסקי' דהסבר' איפכ' דבעי' רובא דמנכר ומש"וה לא חשו להאי דוקיא. ואין צריך שהסבר' מסכמת לדקדוק כמ"ש בברכי יוסף וכאמור ועיין מ"ש בעניותי באחורי תרעא דף ק"פ ע"ש ודוק במה שכתבתי כאן). ולכל הדברות ולכל האמירות למאי דקמן אין צורך לכל זה דהרי כי אמרה חזקיה בר בלוטי האי שמעתא קמיה דר' אבהו הקשה לו ר' אבהו ולקיש מטלטלי לקרקעות וכ"כ רבי' גרשון מאור הגולה בפירושו כ"י וז"ל שמעה חזקיה בר בלוטי להא דאמר ר"ח בר אבין אמרה קמיה דר' אבהו אמר ליה אמאי אמר נותנם לכל כהן שירצה ולקיש מטלטלין וכו' ע"ש וא"כ הרי ר' אבהו סבר כר' יהודה דמקשינן מטלטלי למקרקעי ומש"וה פריך על ר' חייא בר אבין ואף דמשני דר"ה ס"ל כר"ש מ"מ הרי ר' אבהו סבר להפך דפסקינן ככללין דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה ושפיר פסק הרמב"ם ככללין וכר' אבהו. וגם משינויא דמשני ולאו תנאי היא מסגנון דברי התרצן מוכח דהלכ' כר"י אלא דליכא לאקשויי על ר"ח בר אבין דכיון דפלוגת' היא מצי למימר אנא דאמרי כהאי תנא. אמנם אי הוה פשיטא ליה דבהא הלכה כר"ש לא היה מתרץ בסגנון זה אלא הוה א"ל דר"ח בר אבין דינא קמשתעי ולו שומעין שאמר כהלכה. ומינה מוכח דלא כרבי' עובדיה דסבר דרבי אית ליה כר"ש דהא הו"ל לשנויי דר"ח בר אבין אתי כרבים והכי הלכתא דר' יהודה יחידאה הוא אלא ודאי דאין הכרח דרבי סבר הכא כר"ש. וא"כ קי"ל כר"י אלא דתריץ יתיב דאין לתמוה על ר"ח בר אבין דאמר לך אנא דאמרי כהאי תנא.

וראיתי להרב מהר"ם חאגיז בלקט הקמח משניות שכתב עמ"ש הרב תוספת י"ט דמה שכתב הרמב"ם בפירושו אין הלכה כר"י צ"ל הלכה כר"י דקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י. וז"ל עמ"ש התוס' בשבת דף ע' עמוד ב' ומהריק"ו שרש קס"ה עכ"ל וכונתו דמהריק"ו שם כתב דכל הכללים לא נאמרו אלא על דינים הנהוגים ולא על הבלתי נהוגים וכן משמע מהתוס' בשבת דף ע'. והן הן דברי הרב חוות יאיר סי' נ"ד ושם כתב הרב חוות יאיר דע"פ כלל זה יתורצו כמה תמיהות שתמה תי"ט בקדשים וטהרות ורמו קצתם ותחילת דיבר רמז דברי הרב תי"ט הללו. (וכבר הרמ"ת ז"ל העתיק כל כללי הרב חוות יאיר אשר בסי' צ"ד הנז' וקבעם בקונטריס אסיפת הכללים המודפס סוף ס' כריתות דפוס אמשטרדם וכל הקונטריס המופלא ההוא פעולת צדיק הארי הח"י ולא הוזכר אלא ברמז נמרץ בדברי המדפיס ע"ש) ואני בעניי כתבתי במקומו' שונים בכלל זה ועיין מ"ש אני בעניי בקונט' יעיר אזן בכללים מערכת ה' אות י"ג. עתה אקום להבין דברי הרב חוות יאיר והרמ"ח במאי דקמן דלפי קוצר דעתי דבריה' קשים דהכא אין כאן תמיהא לישב עם הכלל הזה דהרב תי"ט מביא וקורא אשר מצא בנסחת א"י המדוייקת ועשה לה סמוכות ונראין הדברים דט"ס נפל בנסחא דקמן שכ' וז"ל וסדר דברי ר' כך הוא נראין דברי ר"י לר"ש בקרקעו' ורבי לא ביאר דעתו במאמר זה ולפיכך איך הלכה כר"י עכ"ל ודברי' ככתבן מבלי כלל ר"י ור"ש הלכה כר"י אינם מובנים דמפשט דברי רבי שאמר נראין דברי ר"י בקרקעות ודברי ר"ש במטלטלין שומע אני שהוא מכריע ביניהם ואם היה כך על הרוב אין הלכה כר"י במטלטלין וא"כ איך כ' הרמב"ם דמאחר דכונ' ר' לומר נראין דברי ר"י לר"ש והוא לא ביאר דעתו לכך איך הלכ' כר"י דמשמע דאם לא היה פירוש דברי רבי כך אלא שהוא מכריע אז הלכה כר"י ועתה אין הלכה כמותו ותהי להפך וא"כ הדבר מצד עצמו מוכח דט"ס הוא ומה גם שכך נמצא בנסחא המדוייקת כאשר השב"ח השבי"ח הרב תי"ט בהקדמת סדר קדשים ומעתה אין כאן שום תימה לתרץ על פי כלל מהריק"ו. וכבר בעניותי כתבתי במ"א דהאי כללא לא צייתינן ליה דהרמב"ם והראב"ד והסמ"ג ורבינו עובדיה שפוסקי' הלכות בקדשי' וטהרות סברי הפך הכלל הזה ולא מפלגי בין קדשים וטהרות לעלמא. ותו דאפי' לפי כלל מהריק"ו נראה דבהא לא אהני לן דחרמין איכא בזמן הזה והמחרים מטלטלין נותנם לכהני' כמ"ש הרמב"ם וסמ"ג. ואמרו פ"ק דע"ז המעריך והמחרי' בזה"ז אם בהמה וכו'. ועמ"ש אני בעניי בריש קונטריס אחורי תרעא בס"ד. ומ"ש הרמב"ם שהרי הוא אומר בשדה כי אחוזת עולם וכו' ומטלטלין הוקשו וכו'. טעמו טעם לשבח ואע"ג דבש"ס אמרי' ור' יהודה בשלמא כהני' אין מחרימין שחרמין שלהם וכו' אלמא לר' יהודה טעמא דכהני' משום דחרמין שלהם. כבר כתב הרב לחם משנה וז"ל הך קרא מייתי ליה רבינו לכהני' ולויים אע"ג דלכהני' אמרו פ' המקדיש טעמא אחרינא משום דחרמין שלהם לפי שהתוס' כתבו פ' המקדיש דההוא טעמא דכהני' דקאמר משום דחרמין שלהם אינו עיקר הטעם דהא צריך ליתנם לכהני' שבאותו משמר אלא לרווחא דמילת' נקט הכי ועיקר הטע' מקרא דאחוזת עולם וכו' ע"ש אמנם לא היה הרב צריך לזה דדברי רבי' ברור מללו דבש"ס אמרו הכי כי פריך לר' יהודה התינח כהני' אלא לויים מטלטלי לחרמי והוא הטעם דיהיב ר"ש לכהני' לאפוקי לויים אבל למאי דקי"ל דגם לויים אינ' מחרימין לא יצדק טע' זה לכהני' שהחרמין שלהם שהרי לויים נמי לא מחרמי אלא טעמא כמ"ש הרמב"ם מילתא דשוייא לתרוייהו לכהני' וללוים וכמ"ש ברישא הרב לח"מ גופיה. והתוס' הוצרכו לזה משו' דקשיא להו דהיכי קאמר הש"ס שהחרמין שלהם והלא שדה החר' צריך ליתנ' לכהן שבאותו משמר ומשו"ה הוצרכו לומר דלרוחא דמילת' וכו' והוא דוחק דלא שייך לרווחא דמילתא כיון שהטע' שהחרמין שלהם אינו אמת דצריך ליתנו לכהן שבאותו משמר. ולולי דברי התוס' אפשר לו' דכי פריך הש"ס ור' יהודה בשלמא כהני' אין מחרימין שהחרמין שלהם וכו' אמטלטלי קאי שהרי בתר הכי קאמר אלא לויים בשלמא מקרקעי לא מחרימי דכתיב כי אחוזת וכו' אלא מטלטלי לחרמי וא"כ הש"ס אמטלטלי קפריך ומשו"ה נקט טעמא בכהני' שהחרמין שלהם ואה"נ דהשתא דסבר דמטלטלי נתנים לכל כהן והיינו דקאמר שאין הכהני' מחרימין שהחרמין שלהם דאכתי לא ידע הקשא דמקיש מטלטלי למקרקעי אבל בתר דמשני דר"י מקיש מטלטלי למקרקעי תו לא שייך טעמא לר' יוסי שהחרמין שלהם כיון דמטלטלי ומקרקעי נתנין לכהן שבאותו משמר וטעמא כמ"ש הרמב"ם. ומיהו גם זה קצת דוחק בלשון הש"ס ובפרט במ"ש בשלמא כהני' כדאמרן ודוק היטב.

ו דין כ"א. אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כיצד כגון שהחרי' בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי' וכו'. זו משנה סוף פ' המקדיש והאי דנקט בנו כתב הרא"ש בתוספותיו כ"י דאגב בתו נקטה דבתו ואינך סד"א דזכות יש לו בהן ויכול להחרימן אבל בבנו אין לו זכות מן התורה ורבינו בצלאל בלקוטיו כ"י כתב דהר"י פירש משו' דה"א שזוכ' במציאתו מדרבנן יכול להחרימו. ומה שסיים הרמב"ם בנותן טעם שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו, הכי אמרו בפסיקתא וז"ל מאדם ולא כל אדם מלמד שהאיש מקדיש עבדו ושפחתו הכנעניים ולא עבדו ושפחתו העברי' שאין גופן קנוי ע"כ. והא דאמרו שאין גופן קנוי וכ"כ הרמב"ם שאין גופו שלו אע"ג דפ"ק דקדושין דף י"ז אמר רבא ואת אומרת עבד עברי גופו קנוי וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"כ דעבדי' דין י"א פ"ש ובכ"מ. מ"מ אין גופן שלו רק עד שש שנים או אינך מילי דהעברי והעבריה יוצאי' לחירות ובכה"ג לא מיקרי גופן שלו וכמו שיתבאר. והא דדריש בפסיקת' מאדם ולא כל אדם למעוטי עבדו ושפחתו עברי'. הכי אמרי' בת"כ מאד' לרבות עבדו ושפחתו הכנעני' או אדם לרבות עבדו ושפחתו העברים ת"ל מאד' ולא כל אדם. אמנם שם בש"ס פ' המקדיש יליף מדכתיב בהמה מה בהמה שיש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה. והרב קרבן אהרן כ' דנראה בעיניו דט"ס הוא בת"כ וצריך לגרוס כתלמודי דידן ע"ש. אמנם לא חזיתנהו להראב"ד ורבי' הלל בפירושיה' כ"י שהעירו על זה. והרא"ם פ' בחוקותי כתב וז"ל מן האדם כגון שהחרי' עבדיו ושפחותיו הכנעני' כדתנן פ' המקדיש וכו' ומעבדיו ושפחותיו הכנעני' ואמרו בגמ' מנא הני מילי דת"ר מאשר לו ולא כל אשר לו מאד' ולא כל אדם ותנן נמי המחרי' עבדו ושפחתו העברי' אינן מוחרמין שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו ובתו דהכא בבתו גדולה קמיירי דאי בקטנה שלו היא כיון דבידו למוכר' עכ"ל. ודברי הרב ז"ל קשים וכבר הקשו קצת עליו. ואני הדל ארחיב הדברי'. חדא כי האף אמנם בת"כ ובפסיקתא דרשו מאד' ולא כל אדם למעוטי עבדו ושפחתו העברי'. מ"מ מאי דאמרו בתלמודא דידן מאד' ולא כל אדם הדבר ברור דהכונה שלא יתרי' כל עבדיו הכנעניי' מעין דוגמא של מעלה דדריש מאשר לו ולא כל אשר לו וכמבואר בש"ס בתר הכי דאמרי' וצריכא דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א וכו' כתב רחמנא מאד' ולא כל אדם ואי כתב רחמנא מאד' דלא סגיא בלא עבודה וכו' ותו דבהדי' אמרי' בש"ס בהמה למה לכדתני' יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברי' ת"ל בהמה וכו' ע"ש. ומדברי הרא"ם כאן ולקמן בלשון הסמוך מוכח דסבר דמאד' ולא כל אדם דאמרו בש"ס היינו למעוטי עבדו ושפחתו העברים ובש"ס מבואר דמאד' ולא כל אדם היינו לאפוקי שלא יחרי' כל עבדיו אפי' כנעניים. ומיעוט עברים מדכתיב בהמה. ועלה על לבי לומר דלא כהתה עינו של הרא"ם ח"ו ובודאי ראתה עינו סוגיא דשמעתתא. אמנם סבר דמדכתיב מאד' מצינו למדרש שפיר למעט עבדו ושפחתו העברי' ומצינן נמי למדרש מאד' מקצת ולא כלן. ושתי הדרשות שקולות. וגם הסברא מסייעת לכל א' מהדרשות. וא"כ בכי האי גוונא דרשינן תרתי דמאי אולמא דהך דרשא מאידך דהסבר' מוכח' ככל דרשא מינייהו. וזהו על דרך מאי דאמרו פ"ג דערכין ושאר דוכתי הי מינייהו מפקת. וכן שנינו בת"כ מאד' למעוטי עבדו ושפחתו העברי'. ואע"ג דבש"ס לא מוכח דדריש מאדם אלא חציין ולא כלן מ"מ סובר הרא"ם דגם תלמודין סבר דאימעיטו עברים מאד' ולא יכחיש הש"ס דרשת ת"כ אלא דלרוחא דמילתא יישב הש"ס הדרשות כך והא אתא לאשמועי' הרא"ם בחכמתו עומק הש"ס ובהכי עלו זה הש"ס והת"כ כהוגן ודרשת בהמה לרווחא דמילתא. ויש לדרוש דרשות אחרות. ובזה יעלה שליש ישו"ב להרא"ם ז"ל. ואולם מ"ש הרא"ם דבבתו גדולה מיירי הדבר קשה דשם בש"ס מבואר דאפי' בתו קטנה אינו מחרי' דמה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למוכר' לעולם:

וראיתי במכתב לאחד קדוש שכ' ע"ד הרא"ם וז"ל הא דאמר הרב דבבתו גדולה מיירי לאו למימרא דבקטנה כיון דבידו למוכרה אם החרימה מוחרמת דפ' המקדיש מפורש דאף קטנה אינה מוחרמת אלא כונת הרב לטעמא דיהיב שאין אדם מתרים דבר שאינו שלו שזה אינו אלא בבתו גדולה דוק' דבקטנה שלו היא ואה"נ דמינה נמשך לקטנה שאין בידו להחרימה כיון שאינה ברשותו לעולם דדומיא דבהמה בעינן אלא שתנא יהיב טעמ' לבתו גדולה ומינה נמשך לקטנה אע"ג דהאי טעמא לא שייך בה מאחר דאינו דומיא דבהמה עכ"ל ודבריו לא האירו דמוכרח דהאי טעמא דיהיב במתני' שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו הוא טוב טעם אפי' לקטנה דאי אינו כי אם לגדולה אמאי תנא דמתני' נתן לנו מקום לטעות דנימא דקטנה מחרי' אלא מוכח דכונת התנא לומר דאין אדם מחרים דבר שאינו שלו לעולם וקטנה אינה שלו לעולם. והראיה מדברי הרמב"ם שהוא פוסק והו"ל לפרש דין קטנה המבואר בש"ס וסתם ולא פי' דכיון דכבר כתב לפי שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו הכונה שאין גופו שלו לעול' דומיא דעבד כנעני וכן פי' רבינו עובדיה במשנתנו וז"ל שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו ובתו נהי דיכול למוכרה בקטנותה אינו יכול למוכרה בנערותה עכ"ל. ולכל הדברות אמאי כתב הרא"ם דבר שאינו אמת ומניחו והולך לו והו"ל לו' דאין הדין כך כמ"ש בש"ס. ובצפייתנו צפינו להרדב"ז בביאורו בדין זה שכ' וז"ל פ' המקדיש במשנה וכו' ולא חילק התנא בין גדולי' לקטני' אע"ג דקי"ל בעלמא דבניו הקטני' הם קנינו של אדם מ"מ אינו יכול להחרימן שאין גופן קנוי לו כעבדי' וז"ש רבי' שאין גופו שלו עכ"ל וק"ק דמאי דאמרי' בעלמא דבניו הקטנים הזכרי' שהם קנינו של אדם אינו ענין לזה. ואעיקרא כתב הרא"ש דחלוקת בנו כדי נסבא כמש"ל. ובנותיו הקטנות אין טעמו מספיק לחלק בין גופן קנוי דעבד כנעני להן דאכתי נמי כיון דרשות בידו למכור בתו קטנה אימא דיכול להחרימה כמ"ש בש"ס אלא דהש"ס יהיב טעמא דאין יכול למוכרה בנערותה וזה כונת התנא שאין אדם מחרי' דבר שאינו שלו לעול' וזו כונת הרמב"ם כדאמרן. ואם נפשך לו' שלזה כיוון הרדב"ז נמי. דע לך דהרב קיצר את הרחב והעיקר חסר. ותו דהו"ל להרב זלה"ה להזכיר דברי הש"ס ודוק היטב:

תוכן העניינים

חיים שאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה