אור ברסלב

חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן ה

סימן ד

קצת הגהות על קצת דיני הרמב"ם פ"ד דסוטה בס"ד.

א דין ב' שנאמר והעמיד אותה הכהן. הרב אור יקרות בלשונות הרמב"ם ה' נדרים פי"ב דף מ"ה ע"ב תמה דאין הכתוב כן ותו דבנדרים דף ע"ג יליף מוהשקה. וכבר קדמו ביתר שאת הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דסוטה דף ח' ועמ"ש הרב מש"ל על רש"י והתוס' והרב ת"ה שם לעיל ריש פ"ג וגם הרב מש"ל לא זכר סוגית נדרים ע"ש:

ב דין יב מרן הביא מ"ש בסוטה דף י"ז מגלת סוטה שכתב' קודם שתקבל עליה שבועה פסולה וכתב ואיני יודע למה השמיטו רבינו וכו' ע"ש. וראיתי בנימוקי עט"ר אמ"ן עדין שהקש' משם הרב מהר"י רוזאניס דנשמט ממרן דכתבו הרמבים פ' זה בסמוך דין ו'. וכן נמצא שתמה הרב הגדול מהר"ר אליעזר ן' ארחא ז"ל בהגהותיו כ"י. ואחר זמן ראיתי שהעיר בזה הרב פר"ח בנימוקיו במים חיים והוא פלא:

(ג) דין יד הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה. בדפוס חדש כתוב בכסף משנה פ' הי' נוטל דף י"ט. והוא טעות דאינו משנה ולא גמרא בבלית. ובכ"מ דפוס ויניציאה כתוב שם הקריב את מנחתה וכו' פ' הי' נוטל. וכבר הרגישו בזה הפר"ח בנימוקי מים חיים ומהרח"א בעץ החיים דף ע"ב ע"ד דליתיה בבבלי אלא בירושלמי. וראיתי למהרח"א שם שכתב וז"ל ואיכא למידק לת"ק דקרא דואחר ישקה לשלא נמחקה אתא וקודם הקטרה איך אמר הכתוב ואחר ישקה אחר הקטרה והדין הוא שקודם הקטרה יש קנה והתוס' הביאו שם בשם הירושלמי דלאו דוקא נקט לשלא נמחקה המגילה רק קרא אתא לומר דבדיעבד אם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה וכן הרמב"ם אף שפ' כת"ק פסק דאם הקריב וכו' וכתב מרן פ' הי' נוטל ולא ראיתי שאמרו שם כן רק הך ירושלמי דכתיבנא עכ"ל וק' במ"ש דהתוס' הביאו בשם הירוש' דלאו דוקא וכו' רק וכו' דבדיעבד וכו' דהרואה יראה בתוס' שם ריש פ' הי' נוטל דמה שהביאו בשם הירושלמי היינו דמודים חכמים לר"ש דאם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה אבל הא דעיקר קרא דואחר ישקה לדיעבד אתא הם דברי התוס' ולא מהירושלמי ואדרבא הירוש' קאמר אליבא דרבנן דואחר ישקה למערערין ומשקין בע"כ וכמו שהביאו שם התוס':

הנה הרואה יראה דהתוס' ורש"י חלוקים בפירוש הא דאמרינן בש"ס דילן דלרבנן ואחר ישקה לרישומו ניכר דרש"י כתב דלרבנן על כרחין ואחר ישקה אעפ"י שנכתב אחר הקטרה אקודם הקטרה קאי ואחר דקאמר אמחיקה קאי הכתוב' למעל' וקאמר דאם לא נמחקו יפה לא ישקנה עכ"ל. והתוס' כתבו וז"ל ואחר ישקה מיבעי ליה לרישומו ניכר פי' ואעפ"י שהקריב מנחתה כבר וה"ה אי שלא כדין עביד דהגם דלא מחקו למגילה כלל עד לאחר הקרבה דמוחק לה בתר הכי עכ"ל. ולפי פירוש' דמ"ש בש"ס דלרבנן ואחר ישקה לרישומו ניכר היינו לאחר שהקריב מנחת' אם עדיין רישומו ניכר ישקה א"ש קרא דכתיב ואחר. וגם הש"ס א"ש דלא אצטריך לומר דואחר ישקה לרבנן לדיעבד כדדריש ר"ש והשקה קמ' דעיקר קרא להכי הוא דאתא משום דהיינו הך מאי דקאמר מיבעי' לי' לרישומו ניכר כלומר דאחר הקרבה אם רישומו ניכר מוחק ומשקה וה"ה אם לא מחקו כלל כמ"ש התוס' ועיקר קרא להכי אלא דנקט הא דעדיף טפי לדרוש ואחר ישקה לעשו כדין והשקה קודם הקטר' אלא דרישומו ניכר אחר הקרבה וקאמר קרא דימחוק וגם קצת משמע דרבנן הכי דרשי ואחר ישקה כר"ש והשקה לדיעבד כמ"ש בשמעתין ורבנן בדיעבד לא פתח קרא דמשמע דאם קרא קמא אתא לגופיה אידך מצית לעדרשיה דיעבד. אמנם לרש"י ז"ל דדחיק ומוקי ואחר קודם הקטרה ואחר אמחיק' קאי הכתובה למעל' קשה דלימא הש"ס דואחר ישקה אד עבד קאי אי הקריב מנחתה קאמר דישקנה וא"ש ואחר אחר הקטרה. ומשמע קצת דלרש"י רבנן ס"ל דאף בדיעבד מעכב אם הקריב מנחתה ברישא ומ"ה דחיק לפרושי דהא דרישומו ניכר קודם הקטרה ואחר מקי לה אמחיקה דכתוב' למעל' וק' עליו דהירושלמי פשיטא לי' דמודים חכמים לר"ש דאם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה וכפ"ז ק"ק על הרב תוספת יום טוב דרבינו עובדיה כתב כרש"י דואחר ישקה אף שנכתב אחר הקטרת המנחה אקודם הקטרה ואמחיק' הכתובה למעל' קאי וכתב עלה הרב תי"ט דכתבו התוס' דעיקר קרא אתיא לדיעבד ע"ש ומשמע דגם לפירוש רבינו עובדיה מצי' למי' כהתוס' דעיקר קרא אדיעבד אתא. ולכאור' נרא' דדוקא להתוס' דמפרשי הא דרישומו ניכר אחר הקרבת מנחה מצינן למי' דעיקר קרא לדיעבד דמהא גופיה דרישומו ניכר שמעינן לי' ללא מחקו כלל כמו שכתב התוס' אמנם לרש"י ורע"ב ז"ל דדחקי לאוקומי הא דרישומו ניכר קודם הקטרה ק' דלימ' הכי הש"ס ואמאי דחיק כמדובר. ותו אי רש"י ורע"ב ס"ל כתוס' לימדו דמ"ש הש"ס לרישומו ניכר היינו נמי אחר הקטר' ולא לדחקו דקאי אמחיק' אלא משמע דרש"י ורע"ם ס"ל דלרבנן הוי לעיכוב' וטעמייהו מדלא מפרש במתני' אלא לר"ש דבדיעבד כשר ונא לרבנן ובירושלמי גופיה קשה דקאמר מה מקיימין רבנן טעמא דר' שמעון ואחר ישקה על כרחה שלא בטובת'. דכפי שיטת הירושלמי דמודו רבנן דאם הקריב מנחת' ואח"כ השק' כשרה אמאי נא מוקי קרא להכי. ואפשר דלירושלמי והשקה בתרא לרבנן להכי אתא דבדיעבד כשרה דכעת לא ראיתי בירוש' דנטפלו לדרוש והשקה בתרא למאי אתא ואפשר דס"ל לירושלמי דוהשקה בתרא לרבנן אתא לדיעבד ולר"ש אתא למערערין אמנם לש"ס דידן דדריש תלתא קראי לרבנן לדעת רש"י ורב"ע משמע דלרבנן בדיעבד אינה כשרה ומעכב. ואפשר דדעת רש"י ורבינו עובדיה דודאי תלמודא דידן פליג איר שלמי דבשלמא הירוש' סובר דוהשקה בתרא לרבנן לדיעבד אתא ולר"ש למערערין אמנם הש"ס דידן דדריש התלת קראי לרבנן ודחיק דרוש ואחר ישקה לרישומו ניכר דלא אצטריך כולי האי כמ"ש התוס' משמע דלרבנן בדיעבד מעכב מדלא שדי קרא דואחר ישקה להכי ודחיקא להו לומר דמ"ש בש"ס רשומו ניכר איירי אחר הקטרה דעד שלא השמיענו עיקר הדין דהקריב מנחתה ואחר כך מחקו והשקה כשרה איך ילמדני דאם רישומו ניכר אחר הקטר' ימחוק וישקה. והרמב"ם אפשר שהיה מפרש בתלמודין כפירוש התוס' דבכלל מ"ש רישומו ניכר הוא בדיעבד כשרה וכמ"ש התוס' דשפיר נאה לדחוקי נפשין ולאשוינהו לבבלי וירושלמי. אלא דלעיל דין י' שהביא דין רישומו ניכר לא הוצרך לפרש דהיינו אחר הקטר' אנא נקט ליה סתם ומדין זה שכתב דאם הקריב מנחתה והשקה כשרה נשמע וק"ל. ומה שדקדקנו לעיל על הרב תי"ט איכא למידק נמי עמ"ש מהרח"א בעץ החיים שהבאתי דבריו לעיל דהוא ז"ל כתב ברישא משמע דגמרא דואחר ישקה אתא לומר שאם לא נמחקה המגילה יפה לא ישקנה ומיירי קודם הקטרת המנחה ואח"כ כתב דאיכא למידק על הת"ק וכו' כמש"ל. וק"ק חדא דמאי דקדק על הת"ק דאיך אמר הכתוב ואחר ישקה אחר הקטרה וכו' והרי כבר כתבו רש"י ורע"ב דואחר אמחיקה קאי ולא ההקטרה כנז' ותו דמייתי דברי התוס' כאלו התוס' קיימי אהך פירושא דואחר ישקה מיירי קודם הקטרה ואם לא נמחקה וכו' הרי התוס' ס"ל דואחר ישקה אאחר הקטר' ומ"ה כתבו דעיקר קרא לדיעבד אתא מאחר דהא דקאמר הש"ס רישומו ניכר אאחר הקטרה קאי אמנם לדידיה דקאמר משמא דגמרא דקודם הקטרה הוא והיינו פרש"י ורע"ב לא מצינו למימר הכי ככל אשר דיברנו. ונראה להביא ראי' למה שכתבנו דכונת הירושלמי דוהשקה בתרא לרבנן אתא להכשיר דיעבד דהא אמרו בירושלמי בריש סוטה דכל מקום שנאמרה תורה חקה מעכב והכונ' או חסה או תורה כמו דמוכח ממ"ש בירושלמי שם פ"ב הלכה ג' וכמ"ש הרב המפרש בתוספותיו שם וא"כ אי לאו דכתיב קרא להכי מנ"ל לרבנן להכשיר בדיעבד והכתיב תורת הקנאות וכל מקום שנאמר תורה או חקם לעכב אלא מוכח דסבר הירושלמי דלרבנן והשק' בתרא כמה דאמינא דלאכשורי דיעבד אתא ואף דאיכ' מ"ד בירוש' דהסדר איני מעכב מ"מ הא איכא מאן דפליג מאמוראי ותנאי כמבואר שם פ"ב ומה גם לפי מ"ש התוס' בסוטה דף י"ז ע"ב דבי מא דף ס' משמע דלכ"ע הסדר מעכב.

אמור מעתה אפשר לומר לדעת הרמב"ם דלעולם מפרש בשמעתין דמ"ש דלרבנן ואחר ישקה היינו לרישומו ניכר פירושא הוי כרש"י דהיינו קודם הקטרה ומאי דכתיב ואחר המחיקה קאי ודפשטה דסוגיין ואפ"ה פסק דאם הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה והיה טעמו דאסיקנא במנחות דף י"ט דכל מקום שנאמרה תורה לחוד לאו לעיכובא הוא ודוקא כי איכא חזקה בהדא מעכב ולפי זה הכא דכתיב תורת הקנאות תורה לחוד לא מעכב וזהו שפסק הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשר. ובזה ניחא סוגיא דשמעתין דקאמר דלר"ש והשקה קמא לדיעבד. ולרבנן מפיק ודחיק לאוקומי ואחר ישקה לרישומו ניכר ולא שרי לדיעבד ומה גם למ"ש התוס' דלא אצטריך. ולדברי התוס' דכתבו דעיקר קרא אתא לדיעבד דלרישומו ניכר לא אצטריך דנפקא מומחה קשה דעשה אינו ישנו והש"ס נקט רישומו ניכר דלא אצטריך ושביק דינא שלמ"א דדיעבד דקרא להכי הוא דאתא ומה גם דקאמרי' דלר"ש והשקה קמא לדיעבד ושביק לרבנן. וגם למה שישבנו קצת לדעת התוס' דבכלל הא דרישומו ניכר הוא דהקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה מ"מ הדבר קשה דעשה הש"ס הטפל עיקר והעיקר ליתיה בזכירה. ועפ"י האמור ניחא טובא מפני שהכ"ל יפה דלר"ש דדריש ואחר ישקה דמקריב ברישא והדר משקה אצטריך קרא לדידי' לדיעבד דכיון דכתיב ואחר ישקה הו"א דהיינו לעיכובא דכתיב ואחר ישקה ודמי למ"ש בנזיר כן יעשה דאמרי' בסוגיית מנחות דף י"ט דאע"ג דלא כתיב חקה הוא לעכב משום דכתיב כן יעשה וה"נ הו"א דואחר ישקה הוא עיכוב דואחר משמע לעיכובא להכי אצטריך לר"ש והשקה קמא להכשיר בדיעבד לומר דואחר ישקה לאו לעיכובא אמנם לרבנן דוהשקה קמא אתא לגופיה דמשקה ברישא לא אצטריכנא קרא לדיעבד דמהיכי תיתי דמעכב אי משום דכתיב תורת הקנאו' תורה לחוד לא מעכב כדאסיקנ' במנחות ומ"ה הש"ס לא שדי קרא לרבנן לדיעבד דלא צריך קרא להכי

ובזה ניחא קושית התוס' דלא אצטריך קרא צרישומו ניכר דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן אי רישומו ניכר דלאו מחוי הוא וכו' ולהכי נדחקו דלאו דוקא וכו' אמנם על פי דרכנו ניחא דאף דכתיב ומחה הו"א דבדיעבד אף שלא מחה יפה דרישומו ניכר כשר דהא לא כתיב חקה להכי אתא קרא לומר דהוי לעיכובא דבעי' שימח' לגמרי. ואחר ההשקפה נראה דקושית התוס' במקומה דהא הרואה יראה כמה דברים שדרשו מהכתוב פ"ב דסוטה והם לעיכובא וכמו שפסקה הרמב"ם לעיל ריש פרקין ואף דבקצתם יש ליישב דמהכתוב משמע דהוי לעכב מ"מ איכא בינייהו דליכא הוכחה אם הוא לעכב ומוכרח לומר כמ"ש התוס' בגיטין דף ג' ע"ב דמדאוריי אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד והרשב"א בחידושיו בסיף גיטין כתב דבאי לא משתעי קרא וכ"כ הפר"ח בי"ד בריש קונטרס אחרון בהשגותיו והרב פני משה ח"א סימן ג' דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד. אמנם נראה דה"ד בכל מילי בר מקדשים דאשכחן דכל מקום דשנה הכתוב לעכב וטעמא דדוקא בקדשים דאיכא מלי טובא דלאו לעיכובא אלא למצוה כתבינהו רחמנא היכא דהוי לעיכוב' כתיבי תרי קראי אבל בשאר מילי ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד. ובהכי ניחא מ"ש התוס' במגילה דף ו' ד"ה מסתבר טעמיה דכתבו דה"א דאין מעבירין לכתחיל' ואין מעבירין על המצות דאוריתא הוא וליכא לפלוגי אמנם התוס' התם קיימי הקדשים דבעינן שישנה לעכב. שוב ראיתי להרדב"ז פי' תקפ"ט שכתב דאין מעבירין על המצו' מדרבנן ועיין בריש ס' ארעא דרבנן עש"ב. ובהכי ניחא סוגית ערכין דף כ"ח בהחרים כל נכסיו דלר"א אצטריך אך לומר דאינן מוחרמין וכפי מ"ש דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד אמאי אצטריך אך. ולהרמ"בם ק' דפסק פ"ו דערכין דמוחרמין אף דמכל אשר לו אמרו דלא יחרים אמנם במ"ש ניחא דהתם הוי קדשים וצריך לעכב. ובהכי ניחא מה שמצאתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זל"הה שהקשה בזה ממ"ש התוס' דסוטה דף ל"ו ע"א ד"ה מאי על בסמוך שכתבו דהיינו לכתחלה ע"ש ועל פי מה שחילקנו בין קדשים לעלמא ניחא דהתם איירי בקדשים וצריך שישנה לעכב. ומה שהקשה הרב לשון למודים א"ח סי' ט"ו ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ג ד"ה מאן תנא חמץ דאפשר דאיכא איזה למוד במנחו' לחמץ נוקשא ומ"ש אין מחמיצין בתפוחי' היינו לכתחילה ע"ש יתבאר לקמן בס"ד ואיך שיהיה כיון דאשכחן כמה מילי דדרשי מקראי הכא בסוטה והוו לעיכוב' מסכים הולך עם הכלל הנז' דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד וא"כ לא נתיישב אמאי אצטריך קרא לרישומו ניכר כיון דכתיב ומחה כתב שיכול למחות נימא דהוי לעיכובא כאינך מילי דהוו לעיכובא. אמנם מה ש תבנו בהקרבת המנחה אחר ההשקאה אליבא דרבנן ור"ש וישובה דסוגיין לדעת הרמב"ם אפשר דהנה אמת נכון דהכא הוא קדשים הקרבת המנחה ואינו מעכב אם תהיה קודם ההשקא' ולא אצטריך קרא וזהו שכתב הר"מ הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה המנחה דכיון דהוי קדשים ולא שנה אינו עיכוב דכל דתלי בקדשים צריך שישנה הכתוב לעכב והכא דבאים אנו לדין אם המנחה כשרה שהקריבה קודם ההשקאה אצטריך קרא לעכב וכל דחזינן דהכתוב לא שנה לא עיכב אמנם לר"ש אצטריך דהו"א דתיבת ואחר הוי עיכובא ככל אשר דברנו א"נ אפשר לומר דאף אם נפשך לומר דאיברא דהקרבת המנחה קדשים מיהו נובין ונידון אהשקאה אי הויא השקאה מאחר שהקריב מנחתה ברישא ולרבנן בעי' השקאה ברישא בשגם לפק"ד לא תברא כיון דאי אזלת בתר השקאה בעי להקריב מנחה אחריתי ונמצא הנדון שאנו נדונים עליו אי יקריב מנחה אחרת אי לאו והוי קדשים וכמ"ש. מ"מ איכא למימר טעמא אחרינא דלר"ש בעי קרא לדיעבד ולרבנן לא בעו. והוא דכיון דבקדשים קי"ל דכי אכפל בו קרא ובא אליה ושנאה הוי לעיכוב' ואי לא לא והכא לר"ש כתיבי תרי קראי אחר הקרבת המנחה ואחר ישקה והשקה את המים הו"א דהשקאה אחר ההקרבה נאמרה ונשנית ואפי' בקדשים הוי לעיכובא היכא דשנה עליו הכתוב להכי אצטריך קרא קמא להכשיר דיעבד. ולרבנן לא צריך קרא דכיון דאצטריכו תלתא קראי למילתא דהשקא' וחזינן דרחמנא כתב תרי קראי אחר הקרבת מנחה אם איתא דהשקא' קודם הקרבה מעכבת הו"ל למכתב תרי קראי דהשקאה קודם הקרבת המנחה ואז הויא לעיכובא דהוה ליה כשנה הכתוב. והשתא דעין רואה תרי קראי אחר הקרבה מוכח דלאו לעיכובא דאי הוי לעיכוב' הו"ל למכתב תרי קראי דהשקא' מקמי הקרבת המנחה הלכך אע"ג דהני תלתא קראי כל חד למילתיה אתא כדאוקים להו בתלמודין ממילא שמעינן לרבנן דהקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה מסדרן של כתובים הבאים.

ודע דמש"ל מדברי הרשב"א דסוף גיטין שכתב דבאי לא משתעי קרא אינו ענין למאי דהוינן בה אי אמרינן דקרא לכתחיל' ולאו לעיכובא ודברי הרשב"א הם ענין אחר דקרא לא איירי בעובר עבירה דודאי כל מילי דשוו בלאו ודאי לאו לכתחילה נאמרו דהא איכא מלקות וא"כ בעובר עבירה לא איירי קרא במי שעבר על לאו והכי אמרינן ביבמות ריש דף ע"ח דלר' יהודה מצרי שני במאי יטהר ופריך דילמא דאי עבר ונסיב ומשני דאי לא כתיב קרא ופירש"י מידי דעל ידי עבירה קאתי לא כתיב קרא וכו' ע"ש. ואני תמיה מהרב החסיד מהר"י אלגאזי זל"הה בארע' דרבנן ח"ב אות מ"ו שכ' וז"ל בסוטה דף י"ט ר"ש סבר והשקה לומר שאם עבר והשקה ואח"כ הקריב מנחתה כשר ורבנן סברי דיעבד לא פתח קרא ופירש"י אין דרך התורה לומר בתחילה שלא כדרך מצותן אלא בתחילה סודר משפט הדבר כסדר ולבסוף מרבו מקראות לדרוש דיעבד. וצריך להתישב בסוגיא דיבמות אהא דמצרי ב' וכו' דאי לא כתב קרא כלומר דבר שאינו אלא ע"י אם עבר לא כתב קרא עכ"ל והאי דיעבד שהוסיף בדברי רש"י ליתיה בנסחתינו ומ"מ אם נתן לא עיכב ונראה דכוונתו להקשות דהכא אמרי' דבין לר"ש בין לרבנן מצית אמרת דקרא אתא לדיעבד כי פליגי אי פתח קרא בדיעבד ואלו התם פ הערל אמרי' דע"י אם עבר לא כתיב קרא ולק"מ דהאי דיעבד דשמעתין היינו דאינו עיכובא ומצוה מיהא עבד וכשרה. והתם ביבמות היינו דקרא איירי אי עבד איסורא ועבר עבירה וכמ"ש רש"י ולא קרב זה אל זה דודאי בלאוין לעיכובא נינהו ואי עבר לוקה כמדובר ומ"ש התוס' בפסחים דף ס"ג סוף ע"א ד"ה השוחט פסח על חמץ עובר בלא תעשה אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. סליק שפיר ע"פ מה דאמרן לעיל דהא דכתבו ז"ל דבדאוריית' ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד היינו בשאר מילי בר מקדשים דהתם אי לא שנה עליו הכתוב הוה מצוה לכתחילה ולאו לעיכובא הלכך התה נמי אף דהשוחט עבר בלאו מ"מ לפסח גופיה דהוי קדשים הוא כשר דלא שנה עליו. וכן כתבו התוס' במנחות דף ל"ח סוף ע"א וז"ל ואם הקדים תכלת ללבן יצא תימה כיון דמקרא הוא דדרשינן דלבן ברישא נימא דמעכב דהא לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים וי"ל דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו גבי חליצה הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי ואע"ג דכתיב ככה עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה עכ"ל הרי מפורש יוצא מה שחילקנו דבכל מילי בדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד והוי עיכובא זולתי בקדשים. ובהכי ניחא מה שראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שהקשה משם החכם השלם כמה"ר יצחק ערוך זל"הה במ"ש הרמב"ם פ"ב דקרבן פסח דין ג' אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול היה א' מבני חבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנא' איש לפי אכלו ובדין ה' כתב שחטו למי שיכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית כשר ואמאי והא מפיק מקרא דכל א' מבני חבורה יכול לאכול כזית וכמ"ש מרן בכ"מ ואיך הוא כשר והא בדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד וכפי מה שכתבתי לק"מ דבקדשים אם לא שנה לא עיכב ומאי דאמרו דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד בשאר מילי הוא דליכא לפלוגי וכמ"ש התוס'. ולפום ריהטא ק' בזה הסוגיות ברכות דף ט"ז דראב"ע סבר הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל ומוכח בסוגיא התם דה"ד לכתחילה וכ"כ רש"י דכל צריך לכתחילה משמע ודיעבד שפיר דמי. והא כיון דמפיק ליה מקרא דישמיע לאזניו היינו לעיכוב' ותו קשה על הרב פר"ח דמר ניהו פשיטא ליה בי"ד בקונטרוס אחרון בריש השגותיו על ס' ב"ה והבאתיו לעיל דבדאוריתא ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד. ובמים חיים שם פ' היה קורא כתב וז"ל אמרי' בגמרא מ"ט דר"י משום דכתיב שמע ות"ק סבר בכל לשון וקשה טובא דדילמא ת"ק נמי דריש שמע דשמע לאזניך לכתחלה וכסברת ראב"ע וכו' ע"ש ולא העיר דאפי' בדראב"ע קשיא לן דליכא לפלוגי בדאורייתא ואתא מר ניהו וקשיתיה טובא אמאי לא מוקמינן קרא לכתחילה. ונראה דהתם בברייתא דראב"ע אמרי' א"ל ר' מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים ופירש"י ואפי' לכתחילה אין צריך. ואפשר לומר דגם ראב"ע מודה לר"מ דמדכתיב על לבבך שמעינן בדיעבד דיצא אם לא השמיע לאזניו ומשום הכי מוקי קרא דשמע דישמיע לאזניו לכתחילה, דכי איכא תרי קראי מוקמינן חד לכתחיל' וחד לדיעבד וכמ"ש בסוגיין דלר"ש ואחר ישקה לכתחי' והשקה קמא לדיעבד ומ"מ ל"ק קושית הפר"ח דלימא הש"ס דת"ק נמי דריש שמע השמע לאזניך לכתחלה דזה הוא מעט דוחק לאוקומי תרי קראי חד לכתחילה וחד לדיעבד דכי איכא תרי קראי לית לן בה כדאמרי' בסוגיין בהדיא והכי אמרי' פ' כל שעה דף כ"ג והרי שרצים וכו' שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא א"ה אפי' לכתחי' נמי שאני הכא דאמ' יהיו בהויתן יהיו הרי דמוקמינן תרי קראי חד לכתחילה וחד לדיעבד. ובזה אפשר לישב מה שהקשה הרב לשון למודים א"ח סי' ע"ו כדברי התוספות דפסחים דף מ"ג והבאתיו לעיל שכתבו דאיכא רבותא גבי תודה דמרבי חמץ נוקשה ומ"ש אין מחמיצין בתפוחים הוא לכתחילה והקש' הרב הנז' דכיון דרבייה רחמנא לנוקשה מאן פלג לן בין לכתחילה לדיעבד ואפי' לכתחילה נמי יהיו מחמיצין בתפוחים ואפשר לומר דכיון דכתיב קרא בתודה חמץ ומשמע חמץ גמור ואתא ריבויא לרבנן חמץ נוקשה מוקמינן קרא דכתיב חמץ דהיינו חמץ גמור לכתחילה וריבוי' דמרבה חמץ נוקשה לדיעבד כי ההיא דשרצים דפריך מינה הרב הנז'. אי נמי אפשר לומר דמ"ש התוס' לכתחלה ודיעבד לאו דוקא וכונתם דההיא דמחמיצין בתפוחים היינו דמצוה מן המובחר איכא בחמץ גמור ומ"ה אמרו אין מחמיצין בתפוחים כי היכי דלעבדו מצוה מן המובחר ואה"נ דאפי' לכתחילה מצו לחמץ בתפוחים אבל אינו מצוה מן המובח' והיינו דקאמר אין מחמיצין בתפוחי' כי היכי דלקיימו מצוה מן המובח' וכ"כ התוס' בחולין דף כ"ג ע"ב וז"ל היינו לכתחילה דכשבא לעשות לחמץ שתי הלחם וחלות תודה מצוה לעשות בחמץ גמור עכ"ל הרי דנקטו מצוה לעשות בחמץ גמור כלו' דההיא למצוה כדאמרן. אמנם חזה הוית דהרב לשון למודים שם דרך קסתו מקשה ורמי מדוכתי אחריני אהאי כללא ואין המקום אתי להתישב מושבו"ת דכתב לדעת לעות אם יש לישבם. ג:

מדברי הרב כנסת הגדולה ח"מ סימן טו"ב הגה"ט אות י"ג וי"ד נראה דמספק' ני' האי כללא ע"ש ובס' ארעא דרבנן אות קפ"ג ובקונטרס כסא דוד דף ק"ד ע"ב בחלקו"ת אשית בין ההיא דאיירי בה הרב כנה"ג לעלמא ע"ש. (אחר זמן רב ראיתי בתחילת ס' מר וקציעה ח"ב בקונט' סייג לתורה שביזה וזלזל למי שאמר דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד והוכיח מכמה מקומות. וכלהו דמייתי מקדשים אינם ראיות דשאני קדשים ושאר דוכתי צריך לראותם ומ"מ נעלם ממנו דברי ראשונים ואחרונים שהבאתי):

חנם הלום ראיתי ובתוס' דפסחים דף י"א ע"א שכתבו וז"ל ואין לתמוה מי איכא מיד דמדאורייתא לכתחילה אסורא ובדיעבד שריא דאיכא מילי היכא דבעינן שישנה עליו הכתוב כגון קדשים עכ"ל ומשמע מדבריהם דחוץ מקדשים איכא מילי דמדאורייתא אינם לעיכוב' עד שישנה הכתוב וזה נראה הפך ממ"ש התוס' פ' התכלת דבשאר מילי בר מקדשים ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד וכ"כ הרב הנמקי פ' השואל הביאו הרב יד מלאכי סי' תרי"ח דגבי הפרת נדרים ושאלה בבעלים שנה הכתוב לעכב וזה כדברי התוס' דפסחים הנז' דאיכ' מילי בר מקדשים דבעינן שישנה עליו הכתוב לעכב וזה כדברי התוס' דפסחים הנז' דאיכ' מילי בר מקדשים דבעינן שישנה עליו הכתוב לעכב וק"ק על הרב יד מלאכי שם שכתב וז"נ שנה הכתוב לעכב לא בעינן אלא בקדשים אבל בכל אינך מילי בחד קרא סגי לעכב כ"כ הכריתות והתוס' בר"פ התכלת ופ"ק דפסחים דף י"א ריש ע"א וכו' אכן ראיתי להנ"י פ' השואל וכו' ולפי כללין נא הי' צריך לזה עכ"ל דמשוה אהדדי דברי התוס' דמנחות עם דבריהם דפסחים ודייק על הרב הנמקי והרי מהתוס' דפסחים משמע כהרב הנמקי דאיכא מילי בר מקדשים דבעינן שנה לעכב וכדאמרן.

ומה שתירצו התוס' במנחות דף ל"ח דאסדר לא קפיד קרא אפילו הוכח דמעכב. הן אמת דהכי מוכח מסוגית ריש פ' ד' מיתות דקאמרינן התם דסדר אינו מעכב וסדר יה"כ שאני דהחמיר הכתוב כסדרו כמו שפירש"י שס וסדר התמיד למצוה בעלמא. אמנם ק"ק מפשטא דסוגיין דאצטריך קרא לר"ש לאכשורי דיעבד אסדרא והתוס' כתבו דלרבנן עיקר קרא אתא לאכשורי בדיעבד ומה שכתבנו בעניותנו לעיל דלר"ש הו"א דשנה הכתוב לעכב דכתיבי תרי קראי אחר הקטרת ניחא דהו"א דשנה לעכב אסדר'. וגם למ"ש דמדכתיב ואחר ישקה הו"א דהוי עיכוב' דאחר הקטרה ישקה ניחא לר"ש אבל למ"ש התוס' הכא דלרבנן אצטריך קרא לאכשורי דיעבד אסדר' ק"ק לפי מ"ש במנחות דנא קפיד קרא אסדר' ואפי' במקום דהוי לעיכוב' ותו ק"ק ממאי דאמרי' בסוטה דף י"ז ע"ב כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה והשביע ואח"כ וכתב אלמא קפדינן לפסול אם שינה הסדר. והתוספות שם הקשו על מ"ד בירושלמי דכתב ואח"ך משביע דאית ליה דאע"ג דמעכב אסדר' אינו מעכב דלא אתי לא כר' יהודה ולא כר' נחמיה פ' הוציאו לו דף ס' עש"ב וק"ק דמאי קושיא הרי אמרו פ' ד' מיתות והביאוהו התוס' שם באות' דיבור דסדר יום הכפורים חומר' בעלמ' ופירש"י שהחמיר הכתוב בעבוד' אותו יום שאם שינה סדרו פסול. והטעם נראה דדרשי חקת עולם בתרא אסדר עבודה לעכב הסדר וא"כ מאי קשיא להו לתוס' מיוה"כ שאני יוה"כ דהחמיר בו הכתוב. והראיה מחליצה דאעג"ב דמעכב מ"מ הסדר אינו מעכב וכמ"ש שם פ' ד' מיתות ובשילהי פ' מצות חליצה והתוס' במנחות דף נ"ח ועיין ביומא סוף דף ניט:

והנה רש"י ז"ל בפי' החומש כתב וז"ל והשקה את האשה אין זה סדר המעשה שהרי בתחילה מקריב את המנחה אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה נמרים וכו' ת"ל ובאו בה בכולה ע"כ הנה רבינו תפס כר' שמעון לפי שהוא פשטיה דקרא דואחר ישקה משמע אחר הקרבת המנחה דלרבנן צריך לדחוקי כנז"ל ומ"ש אלא הכתוב מבשרך וכו' הם דברי הירושלמי פ' היה נוטל דאמרו דלר"ש המים בודקין אותה ואמרי' מ"ט דר"ש ובאו בה דמשמע דאחר שתיית המים נבדקת ואע"ג דאמרינן התם בירושלמי מה מסיימין רבנן טעמיה דר"ש מלמד שהן מתחלחלין וכו' ס"ל לרש"י דלר"ש תרתי ש"מ וז"ש ובאו בה בכונה. ומ"ש הרמב"ם או שלא רצה בעלה להשקותה. פ' הי' נוטל תנן בהדי הני ושבעלה בא עליה בדרך וראיתי להרב בית דוד פי' המשניות שם פ"ג משנה ו' שכתב תימה דהא קי"ל כת"ק דפ"ק דמוסרין לו שני ת"ח לשמור אותו ואיך יתכן שבענה בא עניה בדרך והרמב"ם השמיט ושבעלה בא עניה בדרך נראה דס"ל דאליב' דר' יהודה תני ליה וכו' ע"ש ונא הועיל בזה לישב אמאי השמיטו הרמב"ם דהונ"ל כמש"ל הרמב"ם ריש פ"ב במקום מאי דתנן פ' ארוס' ושבעלה בא עליה בדרך כתב ושבעלה בעלה אחר הסתירה ע"ש וה"נ פ"ד הו"ל למנקט כהתם. ומ"ש דאתיא כרבי יהודה דהא לת"ק מוסרין לו שני ת"ח אינו מחוור דאטו לת"ק מציאות שקלת מעלמא דאף דמוסרין לו ב' ת"ח בא עניה בדרך ודאי דיתבן במציאות ואתי אף כת"ק אלא דהרמב"ם בחר לשון ערומים וכתב שבעלה בעלה אחר סתירה דבדרך רחוק קצת אמנם אינו מציאות דלא יתכן וכבר הרב מש"ל לעיל פ"ב דין ח' תמה על רבינו אמאי השמיט הכא חלוקה זו ובתוך דבריו כתב דהוה מצי התנא למתני לדעת הר"מ מי שבעל בעילה אסורה אחר סתירה אלא נקט כי האי גוונא דשכיח דהא מוסרין לו שני ת"ח עכ"ד ועיין מה שהקשיתי עוד על הרב בית דוד לעיל פ"ג דין כ' ומשם בארה:

(ד) דין יז ויש לו לגלגל עליה בלהבא. הרמב"ם פסק כסברת ר"מ דפ"ב דסוט' דף י"ח ואע"ג דת"ק פליג התם כבר כתבו הראב"ד ומרן והרב מגדל עז דכיון דבעי רב אשי אליביה נקיטינן כותיה אמנם רבינו עובדיה כתב דאין הלכה כר"מ. ואפשר שטעמו דאע"ג דבעי רב אשי אליביה אין זה כלל גמור. ומצינו דסוגית הירושלמי ריש פ' כשם דלא כר"מ דאמרו שם דהיכא דבדקו אותו ולא אותה תפתר שהי' הוא מזיד והיא שוגגת ולפ"ז יוצא דין מחודש דאשת כהן שבדקו אותו ולא אותה אסורה לבעלה והל"ל לירושלמי [לתרץ] אם הלכה כר"מ דעם אחרות נסתר והיה מאותן ששתו כבר ועכשיו טמא אותה והוא נבדק אלא מוכח דהירושלמי סבר כת"ק דאין מתנין להבא וכמו שהאריך בזה הרב מש"ל לעיל פ"ג דין י"ז וכיון דמסתמ' דירושלמי שמעינן דהלכה כת"ק ככללין דבעלמא דהלכה כת"ק והוכחה זו דבעי רב אשי אליביה דר"מ אינו כלל גמור להכי רבינו עובדיה פסק דלא כר"מ וראיתי להרב מפרש הירושלמי בתוספותיו שם בסוטה דף ה' ע"ב שכתב דהרמב"ם בפי' המשנה פסק דלא כר"מ וכן רע"ם אלא דהרמב"ם חזר בו בחיבורו ע"ש ותימה דהרמב"ם בפי' המשנה לא כתב שום דבר ע"ש וכן נראה מדברי הרב פר"ח בנימוקיו בס' מים חיים שכתב בדין זה דרבינו עובדיא פסק כת"ק ולא הזכיר פי' המשנה להרמב"ם וכ"כ בנימוקי מס' סוטה וכ"כ בס' בית דוד. והנה מהרימ"ט בתשובותיו ח"מ סי' ק"ה ובדרשותיו הקשה דא"כ אמאי שותה ושונה וראיתי להרב המג"ן בס' קרבן חגיגה סי' פ"ב שכתב דלא קאמר דמערערין אותה המים אלא מאותו האיש שקנא לה אבל מאיש אחר לא וכו' והנראה דכיון דיש זכות תולה א"כ במעט זכות תספיק לתלות על שתיה קמייתא כיון שמחיית השם והקרבת המנחה היתה בשביל קנוי וסתירה ראשונה ולא על טומאה וסתירה זו אבל אם תשתה עוד בפעם שנית וגורמת שע"י ימחה פעם ב' ומנח' שנית קריבה והיא חולין בעזר' תאבד כמו רגע וכו' עש"ב ומ"ש ברישא דהיינו מאותו האיש וכו' ק"ק דהרי כתב הרמב"ם בדין זה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן נשואה אמן ארוסה אמן לשעבר אמן להבא וכך היה מונה הכהן ואל האשה אמר ומאחר שכן אמן להבא קאי אאיש אחר נמי. ותו דבש"ס אמרי' בדף י"ח דאותו האיש אימעיט משתיה אחרת מדכתיב זאת ולדידיה קרא למה לי ת"ל דאינה שותה משום דהא התנה להבא ואהניא התנאי לאיש זה שקינא לה ממנו בראשונ' וכי תימא דאצטריך קרא לדעת רבנן דלא הי' מתנה להבא ובש"ס קאי לדעת רבנן ולעולם דלר"מ דמתנ' לעתיד לא אצטריך קרא לאיש זה. א"כ תיקשי לדידן דקי"ל כר"מ דמתנ' לעתיד ואהני לאיש זה נימא השתא דזאת מעוט לבועל אחר דלבועל זה לא צריך קרא ותור' היכא דנשא' לבעל אחר ואם קינא עם איש אחר לא ה"ל למשתי מדכתיב זאת והר"מ פסק פ"ק דין י"ב וי"ג דבועל אחר ובעל אחר שותה. ואם נפשך לומר דאתא קרא להיכ' דלא התנה א"כ היינו תירץ מהרימ"ט דשותה ושונה היכא דלא התנה ואין אנו צריכים תירוץ אחר. ומה שתירץ עוד דלעתיד יועיל זכות קטן ולהכי משקה וכו' ק"ק דא"כ למה יתנה ומה יועיל התנאי כיון דעכ"פ צריך להשקותה פעם אחרת כי היכי דלא יועיל לה זכו' זוטא ויש לישב דאהני דאם לא יש לה זכות כלל כיון שנסתרה מקמי דידע בעלה וקודם שהגידו לו העדים המים בודקין אותה לצבו' ולנפיל והוא פורש ממנה לאלתר אף שלא ידע מסתירתה מפני מראית העין רואה בצב"ת עשויה אלא דאם בריא"ה היא ובאו עדים שנסתרה ולא חזי כי ההוא סימנ' יש לחוש דזכו זוטא השתכחת נה ואמטו להכי המביא תניין דהשת' מחיקת השם הקדוש והקרבן אם נטמאת לא סגי לה בזכות כל דהו ובדקי לה מיא

(ה

) דין י"ח ואם עבר וקנא מתוך א' מכל הדברים האלו הרי זה קנוי. מרן ז"ל בכסף משנה תמה דבירושלמי בריש סוטה איבעי' לן עבר וקנה לה בא' מכל הדברים וכו' כל מקום שנא' חוקה תורה מעכב ומשמע דה"ק דכתיב פ' סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ותירץ מרן דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפ' דקרא ועשה לה הכהן את כל התור, הזאת קאי ולא אקנוי ועי"ל דשלא יקנא מתוך שחוק וכו' אינו מפורש בכתוב דנימ' דקאי עליה עכ"ל ולכאור' דבריו קשים דאטו רבינו דוחה הירושלמי בסברתו דמשמע ליה דכי כתיב תורת הקנאות אסיפ' קאי או דלא יקנא וכו' אינו מפורש הא כיון דהירושלמי אסיק דמעכב איך פליג עליה מצד סברתו לחוד. וכן ראיתי שכתב עניו הפר"ח בנימוקיו וז"ל ואינו מחוור אלא דעת רבינו דאם איתא דאיכ' עיכוב' הו"ל לאדכורי כן בש"ס דילן עכ"ל וגם דבריו יעברו חלושי"ם דכמה דינים מהירוש' למצוה ועיכוב' פוסק הר"מ מהירושלמי אף דלא נזכרו בתלמודין. וגם המפרש לירושלמי בתוספותיו מראה הפנים תמה על דברי מרן דמהיכ' תיתי לומר דהר"מ פסק נגד הירושלמי ולא נזכר בבבלי כלום ע"ש ולי נראה דכונת מרן פשוטה דרצונו לומר דהרמב"ם מפרש הירושלמי, הכי דאי בעיא להו אם עבר וקינא לה בא' מכל הדברים מה איתאמרת למצוה או לעיכוב ופשיט ליה מהא דאמרו כל מקום שנאמר' חוקה תורה מעכב ש"מ דמקום שלא נאמרה תורה חוקה אינו מעכ' והכא נמי לא כתי' תורה וקינוי ועוד דאינו מפורש בכתוב דלא יקל מתוך שחוק דנימא דקאי עליה וא"כ הו"ל לפרש זה כמי שלא נאמרה בו תורה ואינו מעכב וזהו כונת פשיטות הירושלמי לדעת הרמב"ם וכן פסק כמה דפשיט בירושלמי דאינו מעכב זהו כונת מרן.

והרב המפרש ירושלמי שם בתוספותיו כתב וז"ל נראה דהרמב"ם לא פי' כן אלא דה"פ למאי דמסיק במנחות דף י"ט אהא דאמר רב כל מקום שנאמר תורה וחקה אינה אלא לעכב דה"ק אע"ג דכתיב תורה אי כתיב חוקה אין אי לא לא דתורה בעי חקה וחקה לא בעי תורה וה"נ כל מקום שנאמר' חקה בהדי תורה קאמר דמעכב אבל היכי דכתיב תורה לחוד לא מעכב ופסק הרמב"ם כהאי דהכא וכמסקנת הבבלי ועיין לקמן פ"ב הלכה ג' ובמראה שם עכ"ל ומה שרמז בסוף דבריו כונתו שחזר בו ממ"ש דהרמב"ם מפ' הירושלמי כההיא דמנחות דתלמודין משום דבירושלמי פ"ב הלכה ג' משמע דהירושלמי ס"ל דאו תורה או חקה מעכבין וא"כ פשיטותא דהירוש' הכא הוא דמעכב אלא דלא קי"ל כותיה אלא כמסקנת הבבלי במנחות דתורה בלא חוקה אינה מעכבת ואתי שפיר דפסק הרמב"ם כתלמודין. ודברי הרב הנז' במראה לקמן פ"ב מגומגמים קצת אך נראה דכונתו כמ"ש דודאי הירושלמי פשיט הכא דמעכב אלא דהרמב"ם פסק דלא כותיה מכח סוגיית מנחות כדאמרן ובאמת שיש לתמו' על מרן והפר"ח דאשתמי' מינייהו סוגיית מנחות:

וראיתי להתוס' פ"ב דזבחים ריש דף י"ח שכתבו וז"ל ת"ל חקה חקה לג"ש מכאן אומר ר"ת דהא דאמרינן במנחות כל מקום שנאמרה תורה וחוקה לעכב הכונה או תורה או חוקה ומפרש ר"ת דתורה ממשמעות הוא דאמרינן דמעכב וחוקה מג"ש וקשה שהיא הפך המסקנא דהתם דאסיקנא דתורה בעיא חקה וחקה לא בעיא תורה אלמא דאין שום משמעות בתורה לעכב וכל מקום דכתיב תורה לחוד אינו מעכב והיותר קשה הוא מ"ש הרב ברכת הזבח שם בזבחים וז"ל והיינו למסקנא דהתם דתורה לא בעיא חקה וחקה לא בעי תורה אבל לס"ד דתורה וחקה בעי' ודאי ממשמעותא ילפינן וכו' ע"ש דהרי המסקנא הוא להפך. ונרא' דכונת התוספות היינו למאי דס"ד בסוף מקמי המסקנא אלא או תורה או חוקה ע"ז כ' ר"ת דלהאי שינויא חקה מג"ש ותור' ממשמעות וכן מ"ש הרב ברכת הזבח והיינו למסקנא וכו' לאו ד קא למסקנא אלא לאפוקי הס"ד אתא. וכן התוס' שם במנחות הביאו דברי ר"ת ומסקנא ולא כתבו בשמו אלא דחוקה ויג"ש ע"ש:

ועתה אמת אגיד דאף דלכאורה דברי הרב המפרש הנז' נראין הדברים נכונים דלא קי"ל כהירושלמי בהא דתורה לחוד מעכב וכסוגיין דמנחות נקטינן. מ"מ כד דייקינן שפיר אכתי לא פלטינן ליתובי דעת הרמב"ם דאיברא דאסיקנא במנחות דלעכב בעינן תורה וחקה מיהו ה"ד בקדשים דקי"ל דשנה הכת ב לעכב הא לא שנה לאו לעיכובא ומ"ה היכא דלא כתיבי בקדשים תורה וחקה תרוייהו לאו לעיכובא. אמנם בעלמא כל דכתיב בקרא הוי לעיכובא ולא אצטריכנא בכל התורה שישנה הכתוב לעכב או דלימא תורה וחוקה לעכב אלא מדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד בר מקדשים וכמ"ש התוס' בגיטין סוף דף ג' ובמנחות דף ל"ח סוף ע"א והגאון הר"ש בס' כריתות והכי משמע מסוגיי' כל שעה דף כ"ג דפריך אי הכי אפי' לכתחילה וכ"כ רבנן בתראי הרב פ"מ ח"א סי' ג' והפר"ח בי"ד בריש השגותיו לבית הלל בפשיטות דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד והגם דיש איזה מקומות מנגדים זה הכלל כמו שכתבנו בעניותנו במקום אחר מ"מ הכי אזלא סוגיין דעלמ' דכל שהכתוב הצריכו לא בעי שישנה עליו ולא דלימא תורה וחקה אלא בסתמא הוי לעיכובא אי לאו דאיכא קרא לאכשורי דיעבד או טעמא אחרינא. וכן אתה מוצא בסוגיית מנחות דף י"ט הנז' דהוינן בה במימרת רב דתורה וחוקה וכל הויי דהוו בה ממיל' דקרבנות ע"ש. והירושלמי בפ"ב ופ"ק דאתי עלה מטעם תורה וחקה אפשר דסברי דכל מילי דסוט' מילי דקדשים חשבינן להו ומ"ה אצטריך תורה לעיכוב' אמנם תלמוד' דידן לא סבר הכי דהרי פ"ב דסוטה פסל כמה מילי כתבו למפרע וכתבו קודם שתקבל שבוע' משום דכתיב והשביע ואח"כ וכתב וכתבו אגרת וכתבה ב' דעין וכתב אות א' ומחקה וכו' ופסקה הרמב"ם פ"ד דסוטה. ואי אמרת דתלמודין סבר כירושלמי דכל מילי דסוטה חשיבי כקדשים לפום מאי דאסיקנא במנחות דבעינן תורה וחוקה או לפי מה שכתבתי צריך שישנה הכתוב לעכב הכא דלא שנה הכתוב ולא כתיבה חוקה אמאי פסלינן לכל הני אלא מוכרח דלפום גמרין כתיבת מגילת סוטה. ואביזרא לאו כקדשיה ולא בעינן שישנה או חקה לעכב אלא הוי ככל התורה דכל דכתיב בה לעיכובא הוא ומעתה הא דלא יקנא מתוך שחוק וכו' אמאי הרמב"ם כתב דאינו לעיכובא (וראיתי במדבר רבה פ"ט שדרשו ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת כל שאמור בפ' ללמדך שדבר אחד מעכב וצ"ל בספרי ולהתיש' בדבר) והדבר קשה על הרב המפרש דבפ"ב עסקי בירוש' בהא דמשביע ואח"כ כותב דפירשו שם דסבר תורה לעכב וכתב הרב הנז' דמהא משמע דתור' לחוד מעכב אמנם פסק הרמב"ם ניחא דאתי כמסקנ' הבבלי במנחות דתורה לחוד אינו מעכב. ולא יעיר דבהא מילתא דהירושלמי פסל משום תורה פסלינן בבבלי התם פ' המביא וכיוצא בה ופסקה הרמב"ם ולדידי' אמאי פסלינן בכל הני. לכן נראה דהעיקר בזה כמו שכתב מרן בתירוצו הב' וכמו שפירשנו בעניותנו לעיל דכונת הירו' לפשוט דהא אמרינן כל שנאמרה חקה תורה מעכב אלמא דבעינן חקה או תורה לעכב והיינו דאפי' כי כתיבי בקר' בעי דעלייהו כתיב תורה או חקה אמנם הני לא כתיבי בקרא דרוח קנאה כתיב ותו לא. והגם דמסתברא דלא יקנא מתוך שום חד מאינך מ"מ לא כתיבי בקרא וא"כ לא מעכבי והיינו דפסק הרמב"ם דאם קינא מתוך א' מכל אלו קינויו קינוי ואמת יהגה חיכו ויהי בשלם סוכו:

אח"י הני מילי דה' סוטה כתבתי מתוך הסגר לתפ"ץ בשנת תקכ"ח ובשבע ועשרים שנה מאז עד עתה עלו זה על מזבח הדפוס כמה ספרים מראשונים ואחרונים. ומשנה לא זזה ממקומה ולקש"ת יומיא טלטלה גבר וכמו חלאי"ם טרדי"ן עלי אדמה פנאי לא היה לי למהדר אתלמודאי ולחזות בנועם ספרי הקדש חדשים גם ישנים. ובענין זה הסמוך עיין מאי דכתיבנ' בעניותין בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' א' ע"ש. וה' ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו ויצלנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות כי"ר.

תוכן העניינים

חיים שאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה