חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן ד
קצת הגהות על קצת דיני פ"ה דסוטה להרמב"ם.
א' דין א' שאין משקין את הסוטה אלא בב"ד הגדול של ע' זקנים במקדש. ראה ראיתי להרב פרי חדש בנימוקיו בס' מים חיים שכתב וז"ל נראה מלשון הרב שהמקום גורם אבל התוס' פ"ק דסוטה דף ז' ע"ב כתבו דאיום וגזום אינו מעכב וסוטה היתה נוהגת אף לאחר גלות סנהדרין עכ"ל. ולכאורה קשה דלשון משנתנו מעלין אותה לב"ד הגדול שבירושלם ולא מכרעא שיהיו בלשכת הגזית ואדרבא מדנקט. שבירושלם משמע דלא בעינן שיהיו בלשכת הגזית. ולשון התלמוד אינו אלא להצריך ב"ד של ע"א. וראית התוס' מההיא דריב"ז הפסיקן ראיה מכרעת דאין המקום גורם בסוטה כזקן ממרא. ותו שנינו בספרי על פסוק ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן דאיכא למ"ד דאצטריך רבוי לקרקע בית עולמים ואיכא דמייתי לה בק"ו ע"ש אלמא לכ"ע סוטה היתה נוהגת במשכן ולא בעי שיהיו ב"ד בלשכת הגזית. גם בברכות פ' אין עומדין אמרו אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר וכו' ואין אתה עושה תורתך פלסתר וכו' אלמא גם בשילה היתה נוהגת סוטה דלא בעינן אלא סנהדרי גדולה ואי המקום גורם כזקן ממרא דבעינן דוקא לשכת הגזית שהוא המקום המיוחד בירושלם כמו שפירש"י בסוטה דף ו' ודף מ"ה ע"א וכן הוכיחו התוס' בסנהדרין דף פ"ט. ע"א ודף י"ד ע"ב והרא"ש בתוספותיו פ' עגלה ערופה הר"ן בחידושי סנהדרין דף י"ד דאף בירושלם עצמה כיון דיצאו מלשכת הגזית לא דייני ד"נ וזקן ממרא ע"ש. אלא דהני תרי בתראי. יש לדחות דכל זה מכי אתו וישבו בלשכת הגזית אי אתרמי דנפקי מהתם אין זה מקומם. אבל כי הוו במשכן ושילה וקביעות מקומם היה שם אימא דשוה ללשכת הגזית ובהכי ניחא דהתוס' לא מייתי ראיה מהתם. אמנם הדבר מוכרח מראית התוס' כמו שנאמר. ואפשר לומר דגם הרמב"ם ס"ל הכי ומ"ש במקדש לא קאי אב"ד אלא אהשקאת סוטה ובהכי קאמר שאין משקין הסוטה אלא במקדש וה"ה משכן ליקח מעפר המקדש. ובב"ד הגדול של ע"א ואפי' שאינם במקומן. ולא קפיד אלא שיהיה ע"פ ב"ד של ע"א וישקוה במקדש אבל אין כונתו שב"ד יהיו במקדש אלא אהשקאה קאי. ואתה תחזה דאפי' בפ"ג דממרים לא דקדק הרמב"ם לכתוב שיהיו הסנהדרין במקדש ולא מעיט התם דין ח' אלא אם יצאו חוץ לירוש' ע"ש. הגם דהתם ק"ק דהול"ל אפי' בירושלם כל שאינם במקומם לא נעשה ז"מ. ומיהו שם דין ז' כתב חוץ למקומן וע"ש בכסף משנה:
וזה חזיתי להרב קרית ספר שכתב וז"ל אין משקין וכו' דאתיא תורה תורה וכו' מה להלן בע"א וכו' מקום מיוחד דהיינו לשכת הגזית אף כאן ע"א וה"נ כתיב לפני ה' דהיינו בירושלם וכדי שלא ימחק ה' מאיימין עליה דסברא היא אבל אינו מעכב עכ"ל ודבריו צריכין ישוב חדא דיליף מז"מ שיהיה בלשכת הגזית ואיפכא הכריחו התוספות כמדובר. ותו דבתר הכי כתב דאיום. אינו מעכב והם דברי התוספות לומר דלא בעי לשכת הגזית כמבואר בדבריהם. הן אמת דצריך להתישב להבין בעצם דברי התוספות הנזכר דעיקר קושיתם היא דלבעי לשכת הגזית כזקן ממרא מטעם אין ג"ש למחצה ואזלי לשיטתם שכתבו בכמה דוכתי דאין ג"ש למחצה היינו דצריך ללמוד כל הפרטים מהמלמד וכדאמרינן תדיר בת"כ ובש"ס אי מה להלן וכו' ת"ל וכו' ומאחר שכן מה כונתם בהא דאיום. אי לומר דטעמא דבעינן ע"א ובלשכת הגזית משום איום ואיום גופיה לא מעכב. וא"כ אפשר דלדעתם דאף ב"ד לא מעכב. או כונתם דכפ"ז דאיום לא מעכב אימא נמי דלשכת הגזית לא מעכב וה"ה דב"ד ע"א לא מעכב:
ועוד יש לצדד בכונתם. וצריך להתישב בדבר. ותו ק"ק בדברי הרב קרית ספר הנזכר במה שסיים וה"נ כתיב לפני ה' דהיינו בירושלם דפתח בג"ש ובמקדש וסיים בירושלם וקרא דלפני ה'. ותו דלפני ה' כתב הרמב"ם פי"א דמעשר שני דין ו' דעיקרו במקדש ועמ"ש שם מרן בדין ד' על השגת הראב"ד ובס' בני דוד ודו"ק:
ב דין ב. איני שותה יוצא בלא כתובה. כתב מרן בכ"מ דמשמע להרמב"ם דכל שאמר' איני שותה אעפ"י שלא אמרה טמאה אני מפסדת כתובתה והכי אמרו בירושלמי סבר ר' עקיב' וכו' ע"ש. והוא פלא איך אבי התעודה לא זכר משנה השגורה בפיו פה קדוש ריש פ' ארוסה דף כ"ד ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני ושבאו עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה. וכן תמה הרב פרי חדש בנימוקיו במים חיים.
ועוד תנן התם ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה הרי דאם לא שותות לא נוטלות כתובה וכבר תמהו התוס'. דף כ"ה ע"ב דמשנה יתירה היא. ותו אמרינן בבריית' בדף כ"ו ע"א כמה חלוקות דקתני בהו או שותה או לא נוטלת כתובה. והביא מרן ז"ל עצמו חלוקות אלו לעיל בכסף משנה פרק שני דין ו' ובדין ז' ובדין יו"ד דתני תנא בכלהו או שותה או לא נוטלת כתובה ע"ש. והנה מדנקט הרמב"ם ואם אמרה הן נטמאתי או איני שותה והוא לשון המשנה ר"פ ארוסה כנז' מוכח דדוק' באומרת נטמאתי איני שותה אבל אם אמרה נאנסתי או שגגתי דטענת אונס שפיר שייכא בעיר נמי כמ"ש הרב מש"ל ריש ה' נערה וכמו שהוכיח הרב מהר"ץ בתשובה סי' קמ"ה ועיין להרב פנים מאירות בתשו' ח"ג סי' כ"ב משקין אותה דכל שבאו עדי סתירה אינה נאמנת עוד לומר נאנסתי שתהא מותרת לבעלה ישראל וע"י (הסוטה) [השקאה] תבדק אם היא באונס ושוגג או ברצון דלא מהימנה. וכן מוכח מהא דתני' בסוטה דף ל"ב ת"ר משמיעין אותה וכו' ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכ"כ למה שלא להוציא לעז על מי המרים ופירש"י שלא להוציא לעז שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אלו נטמאתי מזיד' אף הן לא היו בודקין אותי עכ"ל ואי איתא דבאומרת נאנסתי או שגגתי שוב אין משקין אותה מאי האי דתני וכ"כ למה שלא להוציא לעז על מי המרי' ת"ל שלא להשקותה אם אמרה שגגתי או נאנסתי אלא משמע דלא נ"מ אלא שלא להוצי' לעז אמנם לענין שתיה היתה (נקראת) שותות] גם באומרת נאנסתי או שגגתי והם דברים פשוטים וכן מוכח מדברי הרב באר שבע במסכת כריתות אהא דאמרי' בשילהי כריתות דמתני' דחייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יה"כ פטור אלא מעתה ספק סוטה שעבר עליה יה"כ לא תייתי דהא כפר עליה יה"כ דחטא שאין מכיר בו אלא המקום וכו' אמר אביי בועל מכיר בו אמר רבא סוטה כי מתייא לברר עון קא אתייא וכתב הרב הנז' וז"ל פירוש שיש ספק לסוטה עצמה אם נטמאת אם לא נטמאת כגון שאינה יודעת אם בא עליה בעלה או האיש שקנא לה בעלה ממנו ולהכי הוי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל כדאמר אביי אבל אי אפשר לפרש דמיירי מסתם סוטה שהיא בעצמה יודעת האמת אם נטמאת דא"כ למה אקרי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל לאביי הלא היא עצמה מכרת בו ואולי לזה נתכוון רש"י אף כי אין לשונו מורה כן עכ"ל אלמא לדעת הרב הש"ס פריך דלא ליתי מנחת קנאות בנסתפקה אם בא בעלה עליה ומשמע דהיא שגגה שסברה שבעלה בא עליה ושוב נסתפקה ופשיט' לש"ס דתביא מנחתה ומשקין אותה. ואעפ"י שהדין דין אמת והוא פשוט כדאמרן. מ"מ פירושו בסוגי' אינו מחוור והיותר קשה שנסתפק בלשון רש"י אם לכך כיוון אף שלשונו אינו מורה כן דדבריו הללו ממשמשין ובאין דאם נפרש זה ברש"י הלשון דחוק ואורוי הוה דלא קמורה. והרי רש"י קרי בחיל הפך דבריו שכתב ס' סוטה היינו סוטה סתם דס' הוא אם נטמאת הרי כתב בהדיא דמסתם סוטה פריך. והכין הוא קושט' דמילת' דכיון דמשקין אותה כאשר זאת אומרת שהיא טהורה לגבי דידן ספיק' היא ואף שהיא יודעת אם נטמאת ידיעת' כלא חשיב דמעשי' להפך ואנן משקינן לה דמספיקינן בה. והכי ארחא דש"ס לקרות סוטה ספק סוטה בכמה דוכתי ומהם פ"ק דיבמות דף י"א ע"ב אמינ' לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי סוטה ספק ע"ש והכין חזינ' להרב ברכת הזבח שעמד בפירכת הש"ס הלזו וביאר עליה כפשט השמועה עש"ב. ועתה אמת אגיד דאגב רהטאי לא זכיתי להבין דברי הרב ברכת הזבח בזה במה שהקשה על פירוש הרב ב"ש הנז' ומה שישב וחזר והקשה והאריך בזה עש"ב דדברי הרב באר שבע הם פשוטים מאד דהש"ס לא נגע ולא פגע באשם תלוי דהך ספק סוטה לפירושו ופשיט' ליה דאשם תלוי לא מייתי האי סוטה אבל קושית הש"ס על מנחת קנאות דלא ליתי וכמ"ש רש"י והרב ב"ש גופיה בסמוך וע"ז קמשני רבא דהמנח' לברר וכו' ובזה אין מקום לכל מ"ש הרב בה"ז. אמנם פירוש הב"ש לא נהיר' דמאי פריך הש"ס דלא ליתי מנחת קנאות כיון שהיא מסופקת. וכי ברצונה תליא מילת' אטו היא נאמנת באומרה ששגגה ועתה מסתפקת להיות מותר' לבעלה כי היכי דלא תביא מנחה והלא דינה הוא דמשקה ומייתי מנחה לבודקה אם האמת אתה ולא זינת' ברצון. וזהו עיקר מצות סוטה דכתב רחמנ' אף באומרת טהורה אני דמשקה ומקריב מנחתה לבודקה ואמרה בשגגה ונסתפקה לא גרע מהיא אומרת טהורה כי מצות המלך היא להשקותה ולהקרי' מנחת' ותו דשפיר מתבאר הש"ס בכל סוטה דהרי כל ענין הסוטה מימר' דרחמנ' לגבי בעל דמספ"ל אם אשתו זינתה ולא משגחינן בה כלל ודיבורה מאפס ותהו נחשב ודל מהכ' ידיעתה דהיא לא מתייה לדעתה. אלא דאביי סבר דכיון דהבועל בפרט הבאת המנחה זר הוא בזה נהי דלא חשבת לידיעתה כיון דכולי האי לברר דבריה מעיקר' קא אתינ' אמנם לא מקרי חטא שאין מכיר בו אלא ה' דהאיכ' בועל. וק"ק בש"ס דאעיקר' ודקארי לה מאי קארי לה מאי פריך מסוטה אטו מנחת קנאות לכפרה קא אתייא דלותיב מינה וכן ר' אושעי' ואביי דמשנו שינויי אחריני ק"ק דאנן איירינן בכפרה על הס' דמכפר יה"כ ומנחה זו לאו לכפרה. ותו דלאביי נפיק חידוש' דדינ' דאם הבועל נשתטה או שמת וכיוצ' אין נוהג בה דין סוטה דמעתה אין מכיר בו אלא ה'. אחר זמן רב ראיתי למהר"א ן' שנג"י בס' דת ודין דף כ"ו ע"א שעמד בסוגית הש"ס הנז' ואסקה בצ"ע. שוב זיכני ה' ומצאתי בפי' רבינו גרשון מאור הגולה כ"י שכתב בסוגי' הנז' וז"ל ספק סוטה שאין לה שום עד שנסתרה. אמר אביי מש"ה לא מכפר דבועל מכיר שחטא עמה וסוטה מכרת לא קאמר משום דהיא הויא חתיכ' דאיסור' איכ' דאמרי אידי ואידי מכירין וחדא מינייהו נקט והלכך לא מכפ' עכ"ל:
ג דין כ' ודין כ"א. כתב הרב הפר"ח בנימוקיו במים חיים וז"ל סוטה שיש לה זכות ת"ת וכו' פסק כרבי וצריך טעם למה לא פסק כרבנן עכ"ד וכבר ידוע מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בהך מתני' וז"ל וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים שאין אומרים הלכה כפ' עכ"ל וא"כ בענין זה לא שייך פסק הלכה אלא דניח' ליה להרמב"ם למנקט דברי רבי משום דמסתבר טעמיה דרבי ולהכי קאמר כוותיה ובפי' הרב תי"ט ז"ל ועוד כתב שם הרב תי"ט דפ"ק דסוטה דף ו' אמרו דרב ששת סבר דת"ק ורבי שוים דמתנוונה ואע"ג דרש"י פירש דבסוף פליגי דרבי סבר שהיא מתה באותה מיתה הרמב"ם ס"ל דלא פליגי כלל עכ"ד ודבריו נכונים דהא הרמב"ם פסק כרב ששת בסמוך דין כ"ג ואפשר דזה כיוון הפר"ח לרמוז סוגית פ"ק לומר דהר"מ מפרש דלא פליגי רבי ות"ק כלל כמ"ש התי"ט ומ"מ הו"ל לפרש כיון דרש"י פירש דבסוף פליגי:
עוד נראה דצדק הרמב"ם במאי דנקיט דברי רבי דהרי אמרו בש"ס פ"ד דף כ"ו אמאי דתנן אשת כהן שותה ומותרת פשיט' אמר רב הונא במתנוונה מתנונה הא בדקוה מייא במתנונה דרך אברים מהו דתימ' הא זנויי זנאי והא דלא בדקוה מיא כי ארחייהו משום דבאונס זנאי ולגבי כהן אסיר' קמ"ל ופירש"י מתנוונה הא ודאי בדקוה מים וזונה היא אלא שתלה לה זכות ואמאי מותרת לבעלה. במתנוונה דרך אברים שאינה מתנוונה במעיים ובירכיים אלא ראשה ושאר אבריה כבדי' עליה מהו דתימא הא לא זכות תלה לה דא"כ ה"ל להתנוונות דרך בדיקת המים אלא באונס זינתה לפיכך מתנוונ' שלא כדרכה ולכהן מיהא תתסר עכ"ל והרי הש"ס דנקיט דמי שתלתה לה זכות מתנונה ובדקי לה מיא כי ארחייהו ומשמע דמתנוונה תכף לשתייתה דהא קתני אשת כהן שותה ומותרת אלמא אחר שתיה קמ"ל דמותרת ומוקי לה במתנוונה וא"כ הרי דהש"ס מוקי סתמ' דתנן אשת כהן שותה ומותרת במתנוונה ואתא לאפוקי דלא נימא זכות תלתה לה א"כ מי שתלתה זכות נימוק"ה עמה נימוקת והולכ' וכדרבי וגם בסוף מתה באותה מיתה וכמ"ש דאי זכות תולה הו"ל להתנוונו' דרך בדיקת המים. והן הן דברי הרמב"ם בדין כ"א. אמטו להכי נקט הרמב"ם כדברי רבי. מאחר דסתמ' דתלמוד' נקיט כוותיה ומוקי לסתם משנה בהכי. ואי בעית אימ' דגם רבנן מודו ליה לרבי וכמ"ש הרב תי"ט. ואי בעית אימא דפליגי אפ"ה נקיט כרבי כהאי סתמא כמדובר:
אמנם איכ' למידק דמדברי הרמב"ם בשני דיני' אלו משמע דזאת האשה אשר אהני' לה קמרא דזכות בריש' נפיש חילוות"ה דרך איברים כמו חלאי"ם השת' קשיא ריש"א ואברים כבדי' עליה ועד אחרן הנה צב"ה בטנה וימים שבינתים מעת אשר החלו תחלואיה עד אשר נהו"ם כריסה לה שו"ה מותרת לבעלה ואלו מהסוגי' הנז' משמע דגם אי זכות תולה ואינה מתה רק נימוקת והולכת מ"מ היא מתנוונה כי אנפחה גם הוא נאנחה וימלא קדי"ם בטנה חבלי"ם נפלו לה תחת הכר"ס האחד דהכי קאמר הש"ס במתנוונה דרך אברים מ"ד הא זנויי זנאי והאי דלא בדקוה מייא כי ארחייהו משום דבאונס זנאי ש"מ דאי זכות תולה בדקו מייא כאורחייהו. ומנ"ל להרמב"ם דכשזכות תולה יבואו לה חלאים אחרי' אלא דלבסוף מתה בצביית בטן דהכי משמע מלשונו וכ"כ מהרח"א בעץ חיים דף ע"ג ע"ב בתוך דבריו וז"ל בהיות לה זכות ת"ת והיתה האשה לאלה וחלאים קשים ובקרב עמה רמז שעדיין היא מותרת לבעלה אף שהתחילו החלאים כל זמן שלא צבתה בטנה וירכה כמ"ש הרמב"ם עכ"ל והרי מהסוגי' מוכח להפך וכמ"ש רש"י:
תו קשה לדעת הרמב"ם מה שאמרו בירושלמי פ' היה נוטל הלכה ה' וז"ל ונקה האיש מעון אינו חושש שמא תלה לה זכות יכול אף היא לא תחוש ת"ל והאשה ההיא תשא את עונה ואתיא כמ"ד דזכות תולה וא נה נכרת ע"כ וכפי דברי הרמב"ם שהאשה שתולה לה זכות באים לה חלאים ומותרת לבעלה עד אשר צבתה בטנה אמאי אמרו בירוש' דאתיא כמ"ד דזכות תולה ואינה נכרת והלא אתיא שפיר למ"ד זכות תולה וניכרת והויא חידושא טפי דכיון דידענו דהאשה שתולה לה זכות שמתנוונה בתחילה מתנוונה דרך אברים וכל אותו זמן מותרת לבעלה עד שתלקה בצביית בטן היינו רבותא טפי דאף דעדיין לא צבתה בטנה מ"מ הא התחילו החלאים לבא ומוכח דנטמאת אלא דהזכות תולה לה וקמ"ל דמותרת לבעלה כל זמן שלא צבתה בטנה וכמ"ש הרמב"ם אלא משמע דס"ל להירוש' דלמ"ד זכות תולה וניכרת מתנוונה כי ארחה לצבות בטן ברישא ולפיכך אסורה וזה כשיטת רש"י וכפשטה דסוגיין פ' ארוסה הנזכר. אחרי כותבי חזה הוית לרבינו הגדול הרב מש"ל בפ"ב מה' סוטה דין א' אשר בתוך דבריו הביא הירושלמי הזה שהבאתי וכתב וז"ל יש לדקדק בסיום זה שסיימו בירושלמי ואתיא כמ"ד וכו' דהא למ"ד תולה וניכרת נמי אתייא שהרי הוא מותר בה אעפ"י שהתחילו החלאים לבא וע"ז אתא קרא ונקה האיש מעון ולומר דהירושלמי פליג בזה וס"ל דכל שהתחילו החלאים לבא אסור' שהרי מורה דמה דלא נבדקה הוא משום זכות ומ"ש רבינו דמותר בה הוא על פי שיטת תלמוד' דידן דאמרינן פ' ארוס' דף כ"ו במתנוונ' דרך אברים מותרת לבעל' דבר זה קשה בעיני ועוד דאם אנו אוסרים אותה מספק בשביל חלאים אחרים שלא הבטיח הכתוב בהם א"כ אף שלא באו לה חלאי' נאסור אותה מספק משום דשמ' לא הי' מנוק' מעון אשר ע"כ נ"ל דניכר ואינו ניכר דירושלמי לאו היינו מתנוונ' ואינה מתנוונ' דאיפליגו פ"ק דסוט' דף ו' אלא הכא איכא מיד דלעולם אף מי שיש לה זכות ניכרת היא שמתחיל בטנה לצבות אלא שהזכות תולה שלא תמות עוד ואיכא מ"ד דאין בטנה צבה אם יש לה זכות והיינו ניכר ואינו ניכר וכו' ע"ש. שש אנכי דמה שהעיר הרב בירושלמי אנכי העירותיהו אמנם מ"ש הרב דאומר דהירושלמי פליג אשמעתה דפ' ארוסה. והר"מ פסק כתלמודין וכו' לא זכיתי להבין דבריו דכבר כתיבנא בעניותין דההיא שמעתא דפ' ארוסה דתלמודין אתיא כירושלמי דלרבי זכות תולה וניכרת מתנונה כו ארחייהו בצ"בת עשויה בטן ברישא דהרי אמרו במתנוונה דרך אברי' מ"ד זנויי זנאי והאי דלא בדקוה מייא כי אורחייהו משום דבאונס הוה ש"מ דאף לס"ד אי לאו באונס אף אי זכות תולה מתנוונה כי ארחייהו וכמ"ש רש"י דלא תלה לה זכות דא"כ הו"ל להתנוונות דרך בדיקת המים ע"ש וכמש"ל וא"כ מאי קאמר דפליגי והר"מ פסק כתלמודא דידן הא גם בתלמודין לא אתי דלתלמודין נמי למ"ד ניכרת מתנוונה דרך בדיקה ככל אשר דברנו ומהיכא תיתי לומר דהירוש' אסר במתנוונה דרך אברים דלא מצינו בירושלמי רס דלמ"ד ניכרת אסור' לבעלה והא נמי נפקא מש"ס דילן דכל מו שזכות תולה לה מתנוונה כדרכה. גם מ"ש ואסיק דניכר דירושלמי לאו מתנוונה וכו' הנה לשון מתנוונה דנקטי רב יוסף ורב ששת פ"ק דסוט' הוא לשון רבי דקאמר מתנוונה והולכת. וא"כ משמע דרצה לומר הרב דיש מחלוקת אחר בירוש' אם תצבה בטנה וזה דוחק גדול לחדש מחלוקת חדש דלא אשכחן אלא רבי דקאמר מתנוונה ואהא פליגי רב יוסף ורב ששת אי רבנן סברי כרבי ומהי תיתי לומר דבמהות היכר במי שתלתה לה זכות איכא פלוגת' דלרבי מתנוונה והיינו כמ"ד בירושלמי אינה ניכרת ואיכא מ"ד בירושלמי שמתחיל בטנה לצבות דמלבד דהדבר קשה לחדש פלוגתא אחריתי הנה מלשון הירושלמי פ' הי' נוטל ופ' ארוסה ופ' כשם דקאמר ואזיל בפשיטות כמ"ד תולה לה וניכרת וכו' ולא משתמיט לאתויי עיקר הך פלוגתא אלא כמי שמדבר על הידוע מוכח דהיינו פלוגתא דרבי ורבנן ותו ליכא. ואם כוונת הרב דבכונת פלוגתא דרבי ורבנן פליגי תלמודין והירושלמי דלתלמודין לרב יוסף ס"ל דרבי סבר דמתנוונה דרך אברים ורב ששת ס"ל דגם רבנן מודו לי'. והירושלמי ס"ל דלרבי ניכרת שתצבה בטנה ורבנן ס"ל דאינה ניכרת אלא מתנוונה דרך אברים ונמצאו הבבלי והירוש' פליגי בפירושה דתנאי ולענין דינא שוו בשיעוריהם דמתנוונה דרך אברים מותרת לבעלה. גם זה קשה בעיני דכיון דמהירושלמי ידעינן דלרבי דסבר ניכרת היינו בצביית בטן נימא דגם תלמודין הכי ס"ל דרב יוסף ורב ששת לא נקטי אלא לשון רבי דאמר מתנוונ' והולכת ומה שנפרש בדבריו כפי הירוש' נימא דהן הן דברי רב יוסף ור' ששת. ואי סמיך הרב על סוגית פ' ארוסה באלו אמרו שלא לסמוך דפשיטא דסוגיא הכי רהטא דאף אי תולה זכות בדקי כי אורחייהו כדפירש"י וכמו שנראה מתחי' הסוגיא ג"כ דאמר רב הונא במתנוונ' דהיינו לשון רבי ופריך עליה הא בדקוה מיא אלמא עתנוונה פשטו וסתמו כי אורחייהו ותו דלשון הר' לא מוכח הכי כאשר המעיין שופט צדק ועיין מ"ש לקמן בס"ד. הן אמת דבסוגית פ' ארוסה אפשר לפרש לדעת הרמב"ם דלמ"ד זכות תולה וניכרת לרב יוסף לרבי ולר"ש גם לרבנן זו שהזכות תולה לה איכא הכי ואיכא הכי איכא דמתנוונה וצבתה בטנה ומארכת עד שלשה שנים ואיכא דמתנוונ' שלא כדרכ' ראשה ואבריה כבדים עליה ובסוף מתה באותה מיתה והנה אם זו צבתה בטנה אף שהתחילה כל דהו לצבות בטן ומתנוונה אסור' לבעלה דליכא לספוקי בה אבל אם מתנוונה דרך אברים איכא לספוקי בה שמא זכות תלתה לה או טהור' היא ולכן מותרת נבעלה דמספק אל תאסרנה על בעלה דהא דמתנוונה לא חש"ב רפותא וז"ש בש"ס במתנוונה דרך אברים דס"ד דבאשת כהן דיש צד לומר דהגם דלא] בדקוה] משום זכות מ"מ מתנוונ' דנאנסה אסורה קמ"ל ומ"ש והאי דלא בדקוה מיא כי אורחייהו משום דבאונס זנאי ה"ק דגם לאותו צד דאנו תולים דלא תלה לה זכות כיון דלא חזינן דבדקו כי אורחייהו ומ"ה שרינן אשת ישראל. באשת כהן יש ריעותא באותו צד נמי דשריות' דלא תלתה זכות דאכתי נימא דבאונס זנאי ואסיר' ליה. זה אפשר לפרש לדעת הרמב"ם בשמעתין אמנם אכתי קשה דמאחר דפשטא דסוגיין אתיא כירושלמי ובירושלמי הדבר ברור דלמ"ד בדקי כי ארחייהו הכי הול"ל להרמב"ם וכמו שנראה מדברי רש"י בההיא דפ' ארוסה כמדובר. הן אמת דראיתי ורש"י ז"ל פ"ק דסוטה דף ו' ע"א שכת' וז"ל זכות תולה שלא יצבה בטנה מיד אלא מתנוונ' והולכת מכחש' והולכת באותה מיתה ציבוי בטנה עכ"ל וזה הפך מה שנראה מדבריו פ' ארוסה והפך הירושלמי ודוחק לומר ולפרש בדברי רש"י פ' ארוס' שכוונתו כאשר פירשנו בעניותנו לדעת הרמב"ם כאשר יראה המעיין.
תו צריך להבין לדעת הרמב"ם שכתב דהיכא דזכות תולה עבידי דאתו מייא ברישא דלהכי ארחייהו וזו רעה חול"ה בשחפת ובקדחת וכמ"ש בפי' המשנה גם כן ולבסוף מתה בצביית בטן וירך מתוכה אתי בר נפל"י א"כ כי חזינן לה דתיכף כששתתה מי המרים חלתה היא בכל חולי ש היה היכי שרינן לה כיון דבזכות תולה כך היא המדה דכי קא מתחלה לאו מבטן קמתחלה ואפי' תימא דאיכא הכי ואיכא הכי כדאמרן בסמוך אכתי תיקשי דודאי בחלות' מורה ובא אשר איננה טהורה דהרי כתב הר"מ בסמוך דין כ"ב סוטה ששתת והיתה טהורה ה"ז מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור וכו' וא"כ אם טהור' היא זו אז תתחזק ותתרפא כמי"ם הפני"ם באות מאירו"ת וזו הנחלאה פניה לא היו לה על שאינן זהירו"ת וחלאים רעים משמשין ובאים. וק"ו אם היא אשת כהן מדוע בושש איסור חל עד אשר נפישי נפיחי בטן וירך כי אורחייה ונראה דהדבר פשוט דהא דמתחזקת באחוור"י אפי' זהי"רי טפי ועלתה בידה הבריחים היינו דוקא כאשר זאת האשה תמימה האחת צנוע"ה ואת הכבו"דה ודבר סתר עם האיש החשוד לא איתרע בה מילתא והן סתרה כגלויה לזו יקרא טהורה ונקתה ונזרעה זרע. ואולם האיכא שוגגת ואנוסה ובא עליה דרך אברים דמיא לא בדקי להו ומותרות לבעליהם וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"ג ע"ש ומאחר שכן בשגם בתולה לה זכות ברישא תחלה חולאים אחרים. מ"מ כל שלא התחילה לצבות בטן הגם דאית בה משום אכחושי' ולא חזינן בה כההוא סימנ' דטהור' אלא בתר איפכא מרובים כחושי"ם וחולאים אחרים לא אתחזק רעותא דאפשר דהיא שוגגת או אנוסה פו בא עליה דרך אברים דאינה נאסרת ומ"מ אינה זוכה למעלות הטהור' ותהי להפך ואשת כהן אף כי שוגגת ואנוסה אסירא ליה אכתי אפשר דבא עליה דרך אברים דאינה נאסרת לכהן וכמ"ש הרב מש"ל בסוף פרקין ומה"ט כחדא שרי"ין לבעליהן אחד ישראל ואחד כהן:
והנה לכאורה הוה איכא למידק בהא דפריך פ"ק דסוטה סוף דף ו' דמייתי ברייתא דטהורה ולא שיש לה עדים וטהורה ולא שתלתה לה זכות וכו' ור"ש נהי דוי"ו לא דריש והאיכא יש לה עדים במדינת הים לא שכיחא ופירש"י דהא דשני לעיל לר"ש מדזכות לא תלה עדים נמי לא תלו משום דאכתי לא קים ליה דרשא דהאי קרא. וק"ק דמאי פריך לעולם אימא כדמעיקרא דלר"ש מדזכות לא תלי עדים נמי לא תלי ואי קשיא לך מהאי דרשא הא על כרחך האי ברייתא לאו ר"ש דדריש וטהורה ולא שפלתה זכות וכדקאמר דריש וי"ו לא דריש ואם כן אימא דגם אהא דעדים פליג ר"ש וקרא דאמר טהורה אייתר למדרש דדוקא אם טהורה מתקיים בה ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת או יולדת בצער יולדת בריוח אמנם אם היא אנוסה נהי דלא בדקי לה מיא מיהו לא מקיים בה ונקתה ונזרעה זרע ומאי ק"ל אר"ש ונראה דהא בורכא היא דאשכחן דריש דריש האי ונזרעה זרע דוקא להתירה לבעלה וכמ"ש במדבר רבה פ"ט דמייתי פלוגתא דר"א ור' יהושע דמר סבר אם היתה עקרה נפקדת ומ"ס יולדת בצער יולדת בריוח וכו' ותני עלה ר"ש אומר אין נותנין שכר לעבירה אלא לפי שהיתה אסור' לזרע לשעבר יכול תהא כן לעת"ל תלמוד לומר ונקתה ונזרעה זרע מותרת הוא לזרע ע"כ הרי דלר"ש ונקתה ונזרעה זרע להתירה לבעלה ומאחר שכן לא מצי למימר וטהורה היא לאפוקי אנוסה דלא בדקי לה מיא אמנם ליתא בנזרעה זרע דלדידיה דאתא קרא להתירה לבעלה אנוסה נמי שריא ומוכרח למדרש ולא שהיו לה עדים. ותו חזינן בירושלמי פ' הי' נוטל הלכה ד' תני ר' יודא אומר בשם ר"א בן מתיא וכו' שאם היתה עקרה נפקדת וכו' א"ל ר' שמעון בן לקיש א"כ ילכו כל הנשים ויתקלקלו בשביל שיפקדו ולית ליה לר"ש ונקתה ונזרעה זרע אית ליה זרע כשר לא זרע פסול ופירש הרב המפרש דאית לי' כדלקמן ריש פ' ארוסה דאלמנה לכ"ג לא שותה דנזרעה זרע כתיב זרע כשר לא זרע פסול. ונראה דהא דאמרו ז"ל רבי שמעון בן לקיש הוא ט"ס וצ"ל אמר לו ר' שמעון דריש לקיש הוה אמורא. ונמצינו דלירושלמי ר"ש דריש דנזרעה זרע אתא לאפוקי פסולות ואף לפ"ז לא מצי למדרש וטהור' היא לאפוקי אנוס'. איבר' דק"ק להא דירושלמי שאמרו דר"ש דריש ונקת' ונזרעה זרע זרע כשר לא זרע פסול דהרי בספרי ממעט לאלמנה לכ"ג מכי תשטה אשתו כמ"ש רש"י ריש דף כ"ד ומשמע דהוא סתם ספרי וכלשון במדבר רבה פ"ט ע"ש וידוע דסתם ספרי ר' שמעון ומאחר שכן הא לר"ש לדעת הירושל' מנזרעה זרע מיעט אלמנה לכ"ג ודכוותה ואמאי בעי תו מיעוט דאשתו למעוטינהו. וצופה הייתי להרב מש"ל פ"ב דסוטה דין ח' שעמד בהא דכתב הרמב"ם כל איש שבא ביאה אסורה מימיו וכו' אין המים בודקין את אשתו וכתר וז"ל אך מאי דק"ל דברי רבי מדתנן דף כ"ב ר"ש אומר אין זכות תולה וכו' ואתה מוציא ש"ר על הטהורות וכו' ואם איתא דכל ביאה אסורה מונעת א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות וכו' וכה"ג מקשה בגמ' בפ"ק לרב ששת וכו' וכתבו התוס' וה"ה בא עליה בעלה בדרך לא שכיח ותירוץ זה יוצדק אם אנו אומרים דדוקא עבירה זו מונעת הבדיקה שייך לומר דלא שכיח אי משום דהיו מוסרים לו ב' ת"ח ואי משום דמאיסה גביה וכו' אבל אי אמרי' דכל ביאת אסור מונעת פשיטא דזה שכיח וכו'. הן אמת די"ל דמרש"י ביבמות דף נ"ח נראה דאיכא תנא דלא דריש ונקה האיש מעון ואפשר דר"ש הכי ס"ל ומה שהקשו בגמרא לר"ש מהיו לה עדים במדינת הים הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשה זו דטהורה ולא שיש לה עדים עכ"ל והנה מ"ש הרב דבא עליה בדרך לא שכיח וכמ"ש התוס' אין זה סותר למ"ש הר' קודם לזה בסמוך דמאי דלא נקט תנא מי שבא ביאה אסורה אחר סתירה ה"ה דמצי למימר הכי אלא נקט כה"ג דשכיח דהא מוסרין לו ב' ת"ח ע"ש דכוונת הרב לעיל דהיינו כמ"ש בש"ס דף ז' ע"א תרי ואיהו הא תלתא לימא מסייע וכו' לא הכא ה"ט כי היכי דליתוי עליה סהדי ופרש"י דליהוו עליה סהדי אם יבא עליה יעידו עליו בב"ד הגדול ולא ישקוה וא"כ נמצא דאם בא עליה בדרך אף דלא שכיח לאפקורי ולבא עליה בפני הת"ח מ"מ אם יארע הדבר שכיח דידעו ב"ד דמסהדי עליה מנחתה נשרפת במציאות זה יותר מאם בא ביאה אסורה אחר סתיר' דליכא מאי דיסהיד עליה זה אפשר לומר בכונת הרב כמ"ש לעיל דנקט כי האי גוונא דשכיח. אמנם יש לחקור דאדרב' זו היא שקשה דכיון דאיכא סהדי מדוע לא קדמו הני רבנן לאההודי קמיה בי דינא זר מעשהו וחשובה ביא"ה זו עד שלא קדשה המנחה וכבר התוספות סוף ד' כ"ב הוו בה דכי קדוש בטעות קדוש ותירצו ע"ש ואם אפשר איזה מציאות דלא ידעו ב"ד רק אחר שקדשה והיינו דתנן מנחתה נשרפת מ"ע נמצא דהשתא הא דנשרפת בבא עליה בדרך לא שכיח מכמה צדדין אי משום דתרי מינייהו רבנן עבדי ליה נטירותא ואפקירותא כי הא לא שכיחא ואי משום דמאיס כמ"ש הרב ז"ל ואי משום דלא שכיח אף אי הי' במציאות דבא עליה בדרך דלא ליקדמו וליסהדו עליה עד שלא קדשה המנחה דהני בי תרי מקדימין ליום הכניסה ובשעת כניסתן העד עדים שבא עליה בדרך:
אדהכי והכי נראה דאפשר לומר טוב טעם למה שהשמיט הר"מ חלוקה זו דבא עליה בדרך גבי אלו שמנחותיהן נשרפות בפ"ד דן י"ד וכבר הקשו עליה הרב מש"ל בסמוך והרב בית דוד וכמ"ש בעניותין שם. ושם נאמר דהרב בית דוד כתב דאתיא כר' יהודה דאין מוסרין לו ב' ת"ח וכבר דקדקנו עליו שם דודאי אתיא כת"ק נמי דאע"ג דמוסרין לו ב' ת"ח לא נפלאת היא ואינו חסר המציאות. ותו ק"ק עליו דאשתמיטתי' דברי התוס' הנז' שכתבו דבעלה בא עליה בדרך לא שכיח ונראין הדברים דכונת התוספת דלא שכיח היינו משום דמוסרין לו ב' ת"ח ודון מינה דהגם דלא שכיח אינו חסר המציאות כדכתיבנא דאין לומר דמ"ש התוס' דלא שכיח ה"ט כמ"ש הרב מש"ל דמאיסה גביה כמ"ש בירושלמי פרק הזורק והביאו הרשב"א שם ומצינו דהתוספות בזבחים בריש המסכת' כתבו דזנתה תחתיו תשמשנו דמ"ש שם בדפוס שלא ט"ס כדמוכח בפסקי תוס' שם ותשובת מהר"ם הביאה מרן בב"י סי' קי"ז וטעמא דמאיס' גביה כמ"ש מהר"ם שם וכ"כ הרדב"ז סי' תשמ"ו בשם התוס' דמאיסה גביה וכ"כ מהר"ם הביא דבריו הרא"ש בפסקיו ריש פ' החולץ ושלטי הגבורים סביב המרדכי שם ומהריק"ו שרש קל"ה והרדב"ז שם ומה שיש לדקדק על תשובת הרדב"ז שם כתבנו במקום אחר. וכן התוספות פ' הזורק דף ע"ט ע"ב ד"ה ב"ש הביאו הירושלמי הנזכר. חדא דמדברי התוס' פ' החולץ דף ל"ו ע"ב ד"ה ולא קתני יפריש משמע קצת דלא סברי כי הא דירושלמי דמאיסה גביה ותו דהן לו יהי דהתוס' סברי הכא כירושלמי, וכמ"ש בריש זבחים וכדאתיוהו בהזורק מ"מ הו"ל לפרש דלא שכיח משום דמאיס' גבי' ולא לסתום דלא שכיח וגם ליכא למי' דמ"ש לא שכיח היינו מטעם דאסורה עליה מדאורייתא כמ"ש התוס' לחד שינויא שם פ' החולץ. חדא דמוכח מהתוס' בסוטה דף כ"ד ע"ב בד"ה ושאר כל הנשי' דלא ס"ל כי ההוא שינוי' וכמ"ש הרב מש"ל פי"א דגירושין דין כ"ד וא"כ הא דכתבו הכא בסוטה דלא שכיח לאו היינו מה"ט. ותו דהו"ל לפרש כדאמרן. ותו דאי תימא דמ"ש התוס' דלא שכיח היינו מאיזה טעם א"כ ס"ל כהרב בית דוד דהא דבא עליה בדרך רבי יהודה היא ואי אפשר לומר כן דא"ה מאי ק"ל אר"ש מבא עליה בדרך ההיא ר' יהודה ור"ש סבר כרבנן דמוסרין לו ב' ת"ח ותו ליכא מציאות בא עליה בדרך. אלא ודאי גם לרבנן דמוסרין לו ת"ח אינו חסר המציאות רק דלא שכיח וכמדובר. ותו אשתמיטיתיה להרב בית דוד מ"ש בפסקי התוס' סוף פ"ק בא עליה בדרך אין המים בודקין ע"ש ובודאי דלמאי דקי"ל כרבנן דמוסרין לו ב' ת"ח איירי ולאו אליבא דר' יהודה דגם לרבנן אינו חסר המציאות כמדובר. ותו אשתמיטיתיה מהרב בית דוד מ"ש בש"ס דף ז' והבאתיו בסמוך הכא ה"ט כי היכי דליהוו עליה סהדי ופירש"י אם יבא עליה יעידו עליו לב"ד הגדול ולא ישקוה ומאחר שכן היכי קאמר הרב בית דוד דאתיא כר' יהודה ומ"ה השמיטה הרמב"ם ומהדר לאשכוחי טעמא דלא ליהוו מחלקת ואח"כ סתם ע"ש.
אמנם כבר כתבנו לעיל דאם אמרו התוס' דבא עליה בדרך לא שכיח יותר ויותר רחוק הא דתנן דבא עליה בדרך מנחתה נשרפת דאף אם יהי מציאות דבא עליה בדרך רבנן דשכיחי גביה תיכף מעידין עליו לב"ד ולא קרשה מנחה בכלי שרת מעיקר' ומ"ה אפשר דסבר הרמב"ם דכאן שנה רבי גבי מנחותיהן נשרפת בא עליה בדרך אגב סירכא דלישנא דפ"ק גבי תרומה ופ' ארוסה גבי לא שותה ולא נוטלת דבהא דמנחותיהן נשרפות נפלאת היא ורחוקה הרחק מאד כמדובר ומ"ה השמיטה פ"ה דין י"ד. וריש פ"ב כתבו בלשון אחרת הרמב"ם דבעלה בעלה אחר סתיר' דהוא קרוב יותר מבא עליה בדרך אף דהתם לענין שותה ונוטלת מ"מ רחוק הדבר כיון דאיכא נטירותא גבי' ומ"ה אפקה בלישנא אחרינא. והכא פ"ד דין י"ד דמעיקרא קסבר הר"מ דלא נשנית אלא באשגרת לישן השמיטה ופ"ח מה' תרומות דין ט"ו השמיטה כי היכי דהשמיט אינך חלוקי' וסמך דכיון שכתב שם הרי זו אסורה לאכול בתרומה מפני שהוא ס' זונה עד שתשת' מי המרים אלמא כל שאינה שותה ס זונה ואסור' לאכול וכבר סיים שם וכתב וכל אשת כהן שאמר' טמאה אני הרי זו אסורה לאכול בתרומה וכתבו מרן בכ"מ ומהר"י קורקוס שם דמ"ש וכל אשת כהן היינו אפי' לא קדם לה קינוי וסתירה ואפי' שהיה מותרת לבעלה אפ"ה אסורה בתרומה וע"ש בכ"מ דקיצר מרן בזה קצת ומאחר שכן לא הוצרך הר"מ לאתויי שאר חלוקות כיון דאפי' במותר' לבעלה כהן אסורה בתרומה מכ"ש אינך דאסירי לגבייהו. וקרוב זה כתב הרב מש"ל פ"ב דסוטה דין י"ב דהרמב"ם שם בה' תרומות סמך אמ"ש בה' סוטה ואיסורי ביאה. ולכל הדברו' ק"ק על הרמב"ם שם בה' תרומות שהוא ז"ל כתב מת בעלה קודם שישקנה או שהיתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתוב' ה"ז אסור' וכו' דאמאי כתב ולא נוטלות כתוב' לימא שאינן שותות לחוד והי' מקצר והי' כולל כל החלוקו' כמ"ש פ"ב דסוט' דין י"ב ופח"י דאיסורי ביאה דין י"ב שאינן ראויות לשתות דזה כולל בין נוטלות כתובה בין חין נוטלות כל דלא שתיא והכי הול"ל התם בה' תרומות ודקדוק זה אינו מתישב במ"ש הרב מש"ל או במ"ש בעניותנו:
חוזרנו לענין ראשון דהנס הרב מש"ל לקמן הפליא עצה ליתובי סוגית סוטה ד' ז לסברת רב ששת כפי דעת הרמב"ם ואסיק דליכא למיתלי שמא בא ביאה אסור' דודאי אם הי' בא ביאה אסור' לא הי' משקה אותה דאם איתא שהי' בידו עון אשר חטא לא הי' משקה אותה ואחד שוגג ואחד מזיד דשכיחא לי' בשעת השקאה המים בודקין עש"ב איכו השתא נובין ונדון דהנה לדעת הרמב"ם ודאי דבהא מתרצתא הא דקשיתיה לדעת ר"ש דאתה מוציא לעז על הטהורות שיאמרו שאינן טהורות אלא דבעליהן המה באו ביאה אסורה די"ל ככל אשר כתב הרב לדעת רב ששת אמנם לדעת התוס' שכתבו אליבא דריש דבא עליה בדרך לא שכיחא משמע דלא קיימי כשיטת המש"ל דאי ס"ל דאין לחוש לביא' אסור' דודאי קודם השקא' חכמים אומרים הוי יודע שאם באת ביאה אסורה מימיך וכיוצא אין המים בודקין ובודאי אם נמצא בידו עון אשר חטא לא הי' משקה וכו' כמ"ש הרב למה להו להתוס' לומר דבא עליה בדרך לא שכיחא והלא אף כי שכיח' בי דינא היו מודיעים אותו הלא מראש דכל כי הא וכיוצא בו אי השתכחת בי' אינו יפה לבדיק"ה. גם מ"ש הרב מש"ל מקדמי אריש לדעת הר"מ דר"ש לא ס"ל האי דרשה דונקה האיש וכו' אין הפה יכולה לדבר בעד התוס' דהא כתבו דבא עליה בדרך לא שכיחא וא"כ הרי סבר ר"ש הך דרשא. ותו דהתוס' ביבמות נ"ח ע"ב הקשו לחד לישנא דרש"י וכתבו דליכא מאן דפליג אהא. ואין לומר דהתוס' סברי דהנקיון הוא שלא בא עליה משקינ' לה ונסתרה וכסברא שהביא הרמב"ן בפירושו והביאו הרב מש"ל ופליגי אהר"מ שהרי הך סברא תמוה דדברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך בסוטה דף מ"ז דקאמר הש"ס בפירושא דברייתא וכי תימא עון דידי' אין דבניה ודבנתיה לא וכו' וכמו שהכריע הרמב"ן ותו דהתוספת עצמם בשבועות דף ה' ע"א כתבו בהדיא דאפי' אינו מוחה אעון בניו ובנותיו אין המים בודקין וכן כתוב בפסקי התוס' סוף פ"ק דסוט' כמש"ל. ואפשר דהתוס' ס"ל דר"ש דריש ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוסה וכו' מיהו סבר ר"ש דבזמן שהוא מנוק' שלא בא עליה אחר שנסתרה ומלתא כדנא כמוה נק"ה המים בודקין את אשתו בשגם הוא בצ"ר מלי כריסיה ונ"י בושיה כל שלא חטא באשתו אמרו האיש מנוקה. ובהא ניחא דסתם ספרי דהוא ר"ש מעיט לאלמנה לכ"ג ודכוותה מכי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר. ולדעת הירושלמי ר"ש דריש ונזרעה זרע למעוטינהו זרע כשר ולא זרע פסול וכמו שכתבנו ואי ס"ד דסבר ר"ש כדאמרינן בסוטה דף מ"ז דכל עון וכל חטאת דידיה ודבניה מעכבין אמאי אצטריכו הני קראי כי תשטה אשתו לספרי ונזרעה זרע לירושלמי לדעת ר"ש אלא משמע דס"ל דונקה האיש אבא עליה אחר שנסתרה קפיד קרא ותו לא. אמטול הכין לא קשיא להו לתוספות אליבא דר"ש אלא מבא עליה בדרך דסברי דהאי דבא עליה בדרך אתיא ככ"ע וליכא מאן דפליג וכמ"ש ביבמות כנז' ובהא אנחת לן חדא דהוה איכא למידק לדעת הרמב"ם נמי דאיהו סבר דאלמנה לכ"ג ודכוותא אימעוט מונקה האיש מעון וכמ"ש בפי' המשנה ובחיבורו והרי הספרי מיעטינהו מכי תשטה אשתו והירושלמי מנזרעה זרע זרע כשר לא זרע פסול וכדאמרו בירושלמי ריש פ' ארוסה תמן תנינן איילונית וזקנה וכו' שנאמר ונקתה ונזרעה זרע וכו' דהתיבון הרי אלמנה לכ"ג וכו' זרע כשר לא זרע פסול אמר רבי יוסי בר רבי בון כלום המים באים אלא להתירה לביתה וזו כיון שאסור' אומר לו הוציא ולדעת הר"מ אמאי איצטריכו הני מיעוטי למעט אלמנה לכ"ג ודכוותא ור' יוסי בר ר' בון אמאי אצטריכא לי' ללומדה מסברא כלום המים באים וכו' והלא אית לן קרא ונקה האיש מעון. וחזינא לגאון הרב מש"ל דהקש' על רש"י שפירש טעמא דאלמנה לכ"ג מכי תשטה אשתו ושקיל וטרי בה ומעיקרא סבר דרש"י פליג על הרמב"ם דלא קפיד קרא אלא אבא עליה אחר שנסתרה ותו לא והיינו דפירש הכי בכמה דוכתי הך דרשה דמנוקה מעון בבא עליה אחר הסתיר' והדר קשיתיה דרש"י פירש כהרמב"ם בסוטה דף מ"ז ע"ב ואסיק לרש"י בקשיא. ובפ' נערה פ"ה דין ה' ד"ה עוד ראיתי ובה' סוטה פ"ב דין יוד ד"ה ודע דלסברת רש"י. תפס הרב בדעת רש"י דפליג אהר"מ ואזיל בתר רובא דלשונות רש"י ע"ש.. וק"ק דבכל זאת לא העיר דלהרמב"ם תיקשי לי' הספרי דאמאי אצטריך כי תשטה אשתו וכן נמי תיקשי לי' מהירושלמי כמדובר. ומ"ש מרן בדין זה ליישב השגת הראב"ד דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה כבר הרב מש"ל תמה על דבריו דוכי כתב רחמנא קרא יתירה ללא צורך. והיינו כקושיין דאמאי אצטריך אשתו לאלמנה לכ"ג וגם מאי דתמה הרב מש"ל על מרן דכפי דבריו מאי פריך בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב שייכא במאי דקמן ועדיפא מינה דמאי פריך בירוש' התיבון והרי אלמנה לכ"ג ומאי פריך התם אית לן ונקה האיש מעון. ונראה דהרב מש"ל מאי דלא קשיא לי' אלא על רש"י ולא הקשה על הרמב"ם מהספרי ה"ט דאזיל לשיטתיה דאיכא מאן דפליג אדרשת ונקה האיש מעון וכמו שיישב בזה סברת ר"ש אליב' דהרמב"ם כמש"ל. אמנם הירושלמי קשיא דפריך מ"ט דאלמנ' לכ"ג והרי משנתנו אית לה לדרשת ונקה האיש מעון דתני תנא כמה זימני בא עליה בדרך ואפי' ר' יהודה לא פליג אלא אמוסרין לו ב' ת"ח ומקו' הירושלמי משמע דפריך בפשיטות מאלמנה לכ"ג אליבא דכ"ע:
שוב ראיתי להרב המפרש ירושלמי פ"ט דסוטה הלכה ט' בתוספותיו שעמד על השגת הראב"ד ודברי מרן ואחר שהקש' על פירוש מרן בהשגת הראב"ד כתב וז"ל אבל עיקר כונת הראב"ד דקאמר התם בריש פרקין דאלמנ' לכ"ג וכל חייבי לאוין אינן שותות כדדריש בספרי מאשתו הראוי' לאשתו דוקא וכן הכא לעיל פ"ד הלכה ו' מונקתה ונזרעה זרע כשר ולמה לי קרא תיפוק לי דאינו מנוקה מעון ועל סוף דברי הרמב"ם קאי השגתו דכתב לפיכך וכו' והנרא' לישב דשפיר אצטריכו הני סראי לחייבי לאוין דמשכחת לה דמנוקה מעון הוא וכגוונא דמפרק בריש ארוסה שם משכחת לה וכו' ואצטריך קרא ע"ש והוא למאי דמסיק בבבלי יבמות דף כ' דכל חייבי לאוין מותרות להתייבם מן התורה וכן אלמנה מן האירוסין לכ"ג דעשה דיבמה יבא עליה דוחה ל"ת אלא דמדרבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכו' וא"כ שפיר משכחת לי' דמנוק' מעון מן התור' הוא היכא דעבר על ד"ס ובא עליה ביאה ראשונ' והילכך אצטריכו הני קראי דאפ"ה אינן שותות דאינו ראוי לקיימן וכו' ע"ש ומ"ש בפי' השגת הראב"ד אינו מחוור חדא דלדידי' הראב"ד הש"ג ישי"ג ממשנתנו דתנן אלמנ' לכ"ג וכו' דהני דרשות דספרי וירושלמי מאשתו ונזרעה זרע לא הוזכרו בתלמודין ואי פריך ממשנתינו דמאי אירי' נשא אשה באיסור אפילו עבר עבירה אחת בימיו אין המים בודקין הא הו"ל להרב הנז' לפרש בהשגת הראב"ד ולא לפרש דהשגת הראב"ד היא דלמה לי קרא ת"ל דאינו מנוקה מעון כמ"ש. ותו דזה אינו השגה דאיכא למימר דתנא נקט האי משום סיפא דתנן ולא נוטלות כתובה לא כן בעבר עביר' דנוטלת כתובה וכדתנן ריש פ' ארוסה דבא עליה בדרך נוטלת כתוב' וכמו שביאר כל זה הרב מש"ל. ותו דהרי הראב"ד קאמר האי דלא כהלכתא משמעת' דריש ארוס' וכפ"ז לא קשי' לי' משמעת' דריש ארוסה אלא ממשנתינו דריש ארוסה. ומה"ט נמי לא נכון לומר דהשגתו היא כמ"ש דאמאי אצטריך קרא והאי תיפוק לי שאינו מנוקה מעון דהרי הני קראי לא הוזכרו בתלמודין בריש ארוסה אלא בירושלמי וספרי ומהראב"ד מוכח דהשגתו היא מסוגית בבלי ריש פ' ארוס'. והא איכא למידק נמי על מה שפירש הרב מש"ל דהשגת הראב"ד היא ממעוברת חברו מפלוגתא דר' מאיר ורבנן עש"ב דהא נמי מתניתין היא ושם נאמר במשנתנו פלוגת' דר"מ ורבנן ומאי שמעתא דקאמר הראב"ד. ותו ק"ק על הרב המפרש הנז' דכתב לפי פירושו דעל סוף דברי הרמב"ם קאי השגתו דכתב לפיכך וכו' ואמאי אצטריך לדחוקי נפשי' בהא נמי ולסלק השגת הראב"ד מדין ח' ולהניחה בדין ט' והלא לפי דבריו השגה גדול' היא על דין ח' דכפי פירושו לדעת הראב"ד אף אם בא ביאה אסור' כל שלא בא על זו אחר סתירה מים בודקין את אשתו מדאצטריך קרא לאלמנ' וכו' ונמצ' דפליג על הדין ופוסק להפך הרמב"ם ואי השגתו קאי על לפיכך בטעמא לחוד הוה משיג דגם הוא מורה דאה היתה אשתו מחייבי לאוין או עשה ואפי' שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה וכו' אלא דהרמב"ם מייתי לה מקרא ונקה האיש מעון ולהראב"ד נפקא מקרא דספרי או דירוש' ומשמעות דורשין איכא בינייהו בדין ט' אמנם בדין ח' פליג עליה בדינא וכמדובר. וגם מ"ש הר"מ בדין ט' שנייה מוכרח דמודה הראב"ד בו דהא תנן במשנתנו חלוצה דהוי דרבנן וכמ"ש הרב מש"ל דמהכא יליף לה הרמב"ם וגם תנן מעוברת חברו ומנקת חבירו דהוי איסורא דרבנן ואף לרבנן דפליגי אר"מ היינו משום דיכול להפרישה ולהחזירה ואמנם אי אינו יכול להחזירה גם רבנן מודו כיון דבעמוד והוציא קאי וה"ה לשנייה וכמ"ש הפר"ח בנימוקיו דמהכא יליף הרמב"ם ע"ש. ותו ק"ק לפי פירוש הרב המפרש הנזכר דמאי ק"ל על הרמב"ם הלא דברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך בסוטה דף מ"ז דעון דידיה ודבניה ובנתיה מעכבי המים לבדוק כמו שנאמר ותיקשי להך סוגיא קושיתו ואיך כתב על דין הר"מ הא דלא כהלכתא והלכה כמותו מכרזת שם. ומה שישב הרב הנז' לדעת הרמב"ם דאצטריך קרא בהני להיכא דמנוקה מעון מן התור' בביאה ראשונה וכו' הוא ישוב נכון. אמנם אכתי לא איפרק לשון הירושלמי ריש פ' ארוסה הנז' דקאמר התיבון הרי אלמנה לכ"ג הרי ראויה להזריע ואצטריך לאתויי קרא דזרע כשר משמע ור' יוסי בר' בון יליף לה מסברא ומוכח דפריך על אלמנ' לכ"ג פשוטה ואינך דכוותא דאטו במתני' תנן אלמנ' מן האירוסין שהיא יבמה לכ"ג ואינך יבמו' מחייבי לאוין דלהכי הוא דבעי' קרא אחרינא דחייבי לאוין מבלי שהם יבמות מונקה האיש מעון נפקי ומאי פריך ולומר דפריך דמתני' נסתמא קתני וחייבי לאוין יבמות בכלל ואהא דוקא פריך הא מפיק ודחיק ואתי מרחוק ועוד יש להרגיש דכגון דא צריכה רבה והו"ל לתלמודין לאותובי ולפרוקי כי היכי דמותיב ומפרק ארוסה ושומרת יבם:
אמנם לפי דרכנו שכתבנו לעיל אפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהא פלוגתא דתנאי היא בדרשת ונקה האיש מעון דאיכא מאן דדריש בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה אחר שנסתר' אבל אם הוא עבר איזה עבירה בין בשוגג בין במזיד עם אחרו' המים בודקין אשתו זאת ובאשתו אערו מנוקה מעון, ואיכא מאן דדריש בזמן שהאיש מנוקה מעון בין בזו בין באחרת שלא בא ביאה אסורה כל ימיו. וברייתא דספרי דמעיט פסולות מכי תשטה אשתו והירושל' דמעטינהו מנזרעה זרע סברי לה דמנוקה מעון באשתו בעינן ותו לא. אמטו להכי אצטריכא קרא לנשים פסולות. והגם דבירושלמי פ"ט הלכה ט' אמתני' דמשרבו המנאפין וכו' אמרו דכתיב כי הם עם הזונות יפרדו וכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלום לא בזמן שעמה פרוצים ונקה האיש מעון אימתי האשה נושאה את עונה בזמן שהאיש נקי מעון. ופשיטא דהך סוגיא דירוש' משמע דדריש ונקה האיש מעון זנות בין בזו בין באחרת. איכא למימר דלעולם דהירושלמי סובר ונקה האיש מעון אשתו זאת דוקא ואיידי דעסיק בהא דמשרבו המנאפין פסקו המים וכו' נקט להך דרשה והא כדאיתא והא כדאית' דבהיות הדור נסא וצדיק אם הוא לא בא עליה אחר שנסתר' מנוקה מעון קרינן ביה בשגם הוא כבד עון מביאות אסורות. אמנם אם אין הדור צדיק והוא לדורו דומה יפה כי אם בזאת נכשל ואתי' עלה בתר דאסתתר אין המים בודקין את אשתו. אמנם ס"ל להרמב"ם דתלמודא דידן סבר לה דדרשת מנוקה מעון היא כוללת בין בזו בין באחרת וכמפורש בבריית' דדף מ"ז ע"ב דעון דידיה ודבניה ובנתיה מעכבי כנז'. והיינו דתלמודין בריש פ' ארוס' לא קא יליף לפסולות מתשטה אשתו כספרי ולא מנזרעה או מסברא כירושלמי משום דגמרין סבר לה דמנוקה מעון האי עון הוא אסור כולל בין מזו בין מאחרת ופסק כתלמודין דנשים פסולות אימעוט מונקה האיש מעון ואם בא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו
ובהכי ניחא מה שהקשה הרב מש"ל על רש"י דיהיב טעמא לנשים פסולות מכי תשטה אשתו והוא דאפשר לומר דסבר רש"י דפלוגתא דתנאי הוא כדאמרן ונא עוד אלא ס"ל לרש"י דתרי בריתות נינהו דקא דרשי ונקה האיש מעון ובהא פליגי והן חדא ברייתא דמייתי לה פ' כשם ויבמות וקידושין ושבועות דתניא בזמן וכו' אין המים בודקין את אשתו ותו לא ואידך היא הברייתא דמייתי בסוטה דף מ"ז דמסיים בה ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וכו' והברייתא דמייתי בהנך דוכתי ס"ל דמנוקה מעון באשתו בעינן דלא ליתי עלה בתר דאסתתר. והברייתא דדף מ"ז דמסיים בה ואומר וכו' ס"ל דמנוקה מעון בין מזו בין מאחר' בעינן וכדמפרש לה הש"ס וכי תימה עון דידיה אין וכו' וסבר רש"י דתרי ברייתות נינהו כיון דחזינן דבכמה דוכתי מייתי לה ובשום חד מהנך דוכתי לא מייתי לה בהאי סיומא דדף מ"ז ודרך הש"ס הוא להביא הברייתא בשלימות ואף דלא אצטריך למאי דמסיק אלא דבר א' מדברי' כידוע והשת' דחזינן דבכל דוכתא דמייתי לה לא מייתי לה בשלימות אלא בדף מ"ז שמעת מינה דתרי הוו ופליגי בהך פלוגת'. וכיוצא בזה כתבו ז"ל בכמה דוכתי ולעת כזאת אתיא זכירה ממ"ש הראב"ד הביאו בחי' הריטב"א ובש"מ מציעא על דף ק"ד גבי ר"י הי' דורש לשון הדיוט וכו' ע"ש והשתא ניחא דרש"י בכל הנך דוכתי בארבע' מצינא דפי' מנוקה מעון שלא בא עליה משנאסר' עליו. ובדף מ"ז פירש מעון ניאוף באשה האסור' לו בין מזו בין מאחרת ולא אשתמיט לפרש הכי בשום דוכת' מהנך אלא הכא בדף מ"ז. והי' טעמו דס"ל דתרי ברייתות נינהו ופליגי בהא כמדובר ופירש בכל א' פירוש הראוי לו ובריית' דספרי דכי תשטה אשתו אתיא כמ"ד דמנוק' מעון באשתו זאת. והכי נקיט איהו לאמת כיון דתלמוד' מייתי להך בריתא דאתיא כספרי תדיר. וגם תנא דמתניתין הכי סבר דבמותב תלתא פ"ק ופ' הי' נוטל ופ' ארוסה תנן ושבעל' בא עליה בדרך ש"מ הא הוא דבעי' שיהי' מנוקה מעון ולא מזולתו. ומ"ה פי' במשנתנו דנשים פסולות ה"ט דכי תשטה אשתו כתיב אשה הראויה לו דאתיא כמ"ד דלא בעינן מנוקה מעון אלא מזאת האשה וכדתנן ושבא עליה בדרך ומה גם דהכי רהטא סוגי' דרב ששת בדף ו' שטרח לישבה הרב מש"ל לדעת הרמב"ם בכמה אוקמתות דב"ד אומרים לו הוי יודע וכו' וכל זה דוחק ומה גם דפי אלו נאמרין דף ל"ב שם תניא מה אומרים לה כדי שלא להוצי' לעז על מי המרי' במה נטמאת בשוגג או במזיד וכו' ולא אשכחן שום דוכת' דאומרים לבעל כזאת וכזאת. ובא עליה בדרך לא שכיח שיבא ולא ידעו רבנן דשכיחי גביה. וכל זה הכריחו לרש"י לומר דתרי בריתות נינהו ופליגי בהכי ונקטינן דלא בעינן מנוקה מעון אלא מאשתו זאת. אלא דבדף מ"ז פירש הבריית' ההיא דהכי סבר לה תנא דבריית' ההיא וכדמפרש לה תלמוד':
וארו חזה הוית אור כי יהל אור תורה שלימ' ועיני ראו או"ר גדו"ל למהר"י זאבי זלה"ה בלימוד ק"ע ארוכ"ה לו עלתה לאסבורי ניהלן דעת הרמב"ם והשגת הראב"ד ולהתבסם מתורתו הוה באתי ללקט אורו"ת וז"ל והנה כפי האמור ק"ל דכוות' בסיפ' דמתניתין דקתני אלמנה לכ"ג ומפיק לה בספרי וכו' ומדסתמ' דתלמוד לא ק"ל הכי משמע שפיר דקרא ונקה סתם וכו' אתא קרא דכי תשטה וכו' לגלויי אקרא דונקה דנ"ד עון א"א אלא כל עון דבעמוד והוצא וכו' מינה דהבא על ארוסתו אי לאו גזרת הכתוב הזה שתיה אפי' אחר הגזרה וכו' וה"ט דהראב"ד. אמנם הרמב"ם וכו' דלית ליה למ"ד האי דרשא דספרי וכו' מכח רישא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם וכו' דגלי לן קרא דכל שבא עליה בדרך הפקר מעכב' מלשתות דאין כאן נקיון כפים וכו' באופן דקרא דתחת אישה בא לגלויי אקרא דונקה דל"ד עון א"א או עמוד והוצא אלא אפי' שמץ דבר וכו' ובהכי ניחא לי דברי הרמב"ם וכו' כך היל"ל כל איש שבא ביאה אסור' מימיו אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה לפיכך אם היתה אשתו אסורה עניו מחייבי לאוין וכו' אפי' שניה אפי' בא על ארוסתו בבית חמיו וכו' והי' זה סדר נכון אמנם אחר שכתב ואפי' בא על ארוסתו אין מקום עוד לומר לפיכך אמנם וכו' ועוד דקדק הרמב"ם גבי ארוס שבא וכו' אין בודקין את אשתו דלא קאמר אינה שותה כדקאמר בכל הפרק לחזק הענין כי ארוס שבא על ארוסתו דבר ה' בבירו' הוא דאינו פוקד אותה וכו' ע ששבאור' וברוחב. והנה הני תרי דוקיי דדייק הרב בלשון הרמב"ם דהול"ל אפי שניה אפי בא על ארוסתו ומאי לפיכך ומאי אין בודקין את אשתו אינה שותה הול"ל ומכחם ישב ודרש לשון הרמב"ם והנך רואה. אנא זעיר נא ידענ' מאי קשיא ליה להרב ז"ל דדברי הרמב"ם לפי פשטן דק"ו כחדא והשביע בצחצחות בארש נכוחות דהנה לפנינו הא למגמר שני חלקים מקרא דונקה שתים כהלכתן יסבו בלכתן על קוטב אחד. האחד כאשר זאת האשה דסטת דא מבעל' זיווגם עולה יפה על פי התור' והיא אשה ההוגנת אלא דעיל' השתכחת בה השת' ועדיה בצד בסת"ר אהל"ו ואתי למבדק' כתב רחמנ' ונקה דאי גברא חזי ומימיו לא בא ביאה אסור' בנשי דעלמ' המים בודקין את אשתו זאת וכי יצר זונה הטעהו וכשל בביא' אסור' מימיו עם אחרת לא בדקי לה מיא. והשני כאשר הא גברא לא הוה בידי' שום ביאה אסור' עם אחרת ואולם אשה זו מחייבי לאוין ועשה דקשה לזווגם כפי התור' אם קנא לה ונסתר' אינה שותה. וס"ל להרמב"ם דהני בי תרי טעם א' להם דבא ביאה אסור' ובכל שני חלקים אפי' אסור' דרבנן מעכב. וגם הרמב"ם נקט להו בשני חלקים ותחיל' כתב כל איש שבא ביאה אסור' מימיו אין המים בודקין את אשתו וכונתו על חלק ראשון דזיווג איש ואשה הללו עולה יפה בדין רק האיש בא ביאה אסור' עם נשי דמלמ' אין המים בודקין את אשתו והוא לשון צח דבשלמ' נשים פסולות או שאינ ראויות לשתות שייך לומר אינה שותה דבי דינא ידעי דאינה אשה הוגנת אי משום פסול' אי משום דאינה ראויה לשתות מפני סיב"ה ואינה שותה. האמנם כאשר זאת האש' זיווגה כדין ואין דבר מעכבה שתיה היתה נקראת והשתי' כדת לפי שאם הבעל זה שנים בא ביאה אסור' עם אשה דעלמ' במדינ' הים לא ידע אנוש בלתי לה' לבדו הוא היודע ואין המים בודקין את אשתו אף דבי דינא לא ידעי ביה ובתום לבבם למרא' עיניהם השקוה ושפיר נקט הרמב"ם בחלק זה אין המים בודקין את אשתו. וביא"ר עליה דלא מיבעי' אם בא ביאה אסור' מן התור' אלא אפי' בא על ארוסתו בבית חמיו והיא ארוס' אחרת לא זאת שקנא לה אפ"ה אין המים בודקין את אשתו זאת מאחר שבא על ארוסתו אחרת בבית חמיו וגם אם נעלם דבר מעיני הב"ד והשקוה אין המים בודקין את אשתו ועתה נשלם חלק זה. ואח"ך כתב הרמב"ם החלק האחר דס"ל דמטעם זה נגעו בה וכתב לפיכך אם היתה אשתו אסור' וכו' אפי' שניה אינה שותה דייקא דבי דינא ידעי דאשתו אסור' עליו ואין משקין אותה וטעמ' דיש בו עון וכמ"ש בפי' המשנ' בטעם משנתנו דתנן אלמנ' וכו' ונמצ' דבאו דבריו מדוקדקים הרבה דדין ונקה הוא בריית' ומפורש בסוט' דף מ"ז דבכל עון דידי' קפיד קרא והוא בדעתו דעת עליון סבר שזהו טעם נשים הפסולות ולכן כתב דין ונקה בריש' וכתב לפיכך וכו' להשמיענו טעמ' דנשים פסולות כמ"ש בפי' המ'. וק"ק על הרב שפי' דלהכי נקט גבי ארוסתו אין בודקין מה שלא נקט בכל הפרק לומר כי דבר ה' הוא וכו' שהרי סמוך ונרא' בדין זה נקט אם בה ביאה אסור' אין המים בודקין את אשתו. וכל מה שכתבתי בעיני דברים פשוטים מאד אלא לפי שראיתי להרב ז"ל שכתב דמבלעדי פירושו אין ישוב כלל לסדר הרמב"ם זאת היתה לי להאריך בזה והן עתה אבא העי"ר במ"ש הרב זיל בכונת השגת הראב"ד דקרא דכי תשטה אשתו אורויי הוא דקא מורה דקרא דונקה לאו דוקא עון א"א אלא כל עון דבעמוד והוצא וכו' דכפ"ז מנ"ל דאם בא הוא ביאה אסורה שאינה אשת איש באשה אחרת ואשתו זאת הסוט' ראויה לו לא בדקי לה מיא דהא ונקה לא משמע אלא אשת אים וכי תשטה לא משמע אלא באשתו סוטה דבעמוד והוצא. ומדברי הרב משמע דלא פליג הראב"ד אלא בבא על ארוסתו. ותו דאין צורך כפ"ז לומר דכי תשטה אשתו הרי זה גול"ה אקרא דונקה ומי נתן את של זה בזה וכל א' נדרש לעצמו דהני נשי פסולות אימעיטו מכי תשטה ואם הוא בא על א"א בעלמ' אימעוט מונקה ואין זה דרך לומר בכה"ג דחד קרא מגלה אחברי' כיון דלא נוסף לנו ביאור בקרא דונק' מכח כי תשטה דאי משום נשים פסולות מכי תשט' נפקי. ותו דהרב ז"ל בא לישב מה שהקש' מהר"י הכהן בלימוד קס"ט וק"ע אהראב"ד דמאי פריך משמעתא דריש ארוס' הא אצטריך קרא לדאוריית' דעד לא אתו רבנן וגזור הוה שתיה ובהאי שיטת' דהראב"ד שפי' הרב אכתי אין ראיה לדעתו ותיובת' לדעת הרמב"ם משמעת' דריש ארוס' ואם השגתו מדאצטריך כי תשטה דש"מ דאי לאו כי תשטה קרא דונק' בא"א והשת' כי תשט' גילה דכל האסור' עליו אינה שותה ומינה דארוסתו דראוי לקיימ' אינה בכלל. הנה השגה זו וכל תוקף ועוצם שטה זו מדאצטריך קרא דכי תשט' והאי ליתיה במתניתין ושמעת' דריש ארוס' כי אם בריית' דספרי דלענין דארוסתו בבית חמיו אם בא עלי' שראוי לקיימ' זה דבר פשוט ומאחר שכן לא הו"ל להראב"ד לומר הא דלא כהלכת' משמעת' דריש ארוס' אלא הול"ל מהספרי:
ולשיטת הרמב"ם שכתב הרב ז"ל הנה שפתי לא אכלא נהלך ברג"ש איזה הערו' על דבריו איידי דחביב' לן שמעתי' דרב. הנה הרב ז"ל כתב דהרמב"ם דקדק במשנתנו דקתני בארוס' שנא' ובאלמנ' ואינך לא קתני שנאמר ולע"א דהש"ס לא פירש דנפק' מכי תשטה ומכח זה ס"ל דמשנתנו והש"ס לא סבר כהספרי וק"ק דאטו לדידי' מי ניחא אמאי תנא דמתני' לא אמר שנאמר ונקה ותו הש"ס אמאי לא פירש' ומ"ש דס"ל להרמב"ם דלא אימעיט אלא מקרא דונק' וכו' ואע"ג דאיכ' למידחי ולומר דבא"א איירי ס"ל להר"מ דליכ' למדחי הכי מכח רישא ארוס' וכו' וסבר דתנא דמתני' נקט ארוס' וכו' ואח"ך אלמנ' לכ"ג וכו' להיות דקרא דארוס' הוא המלמד אקרא דונק' דלא איירי בא"א וכו' עש"ב. ק"ק דאי כל הכרח הר"מ לשיט' זו הוא מכח דין ארוס' וכאוקמת' דקמי וכו' אמאי בפי' המשנ' לא השמיענו כזאת והלא לפי דברי הרב בחיבור דקדק מאד ושינה הסדר וכו' להשמיענו זה כי זהו יסוד מוסד לסברתו וזהו שאמר לפיכך וכו' ומאחר שכן טפי הו"ל לפרש בפירוש המשנ' זו כמו לשיטתו מהך דארוס' שכן דרכו לפרש בפי' המשנ' כל דין טעמו וממשו ולחוקרו ולדורשו. ובחיבורו דרכו לסתום ורובא דרוב:
כותב הדין בלי ראיות ואלו הכא דכולי האי דייק בחבורו לשיטת הרב הו"ל לפרשה בפי' המשנ' והיתה לבא"ר, ותו קשה דמבין ריסי עיני הרב ז"ל שכתב דאיכ' למידחי דוק' בא"א אלא סבר הרמב"ם דליכ' למידחי מכח רישא וכו' נראה דאשתמיטתיה סוגית סוטה דף מ"ז דבברייתא והש"ס מפורש יוצא דאפי' עון דפנוי' ועון דבניה וכו' ולא הי' צריך הרמב"ם להכריח דונקה לאו באשת איש מכח רישא דתלמוד ערוך הוא. ונראין הדברים דעלה סמוך הרמבים שכן אתה מוצא בפי' המשנה פ' עגלה ערופה במשנת משרבו המנאפין וכו' דאייתי התם הא דונק' וכו' בזמן וכו' ע"ש. ותו יש להרגיש על הרב במ"ש דהיינו דנקט במשנתנו ארוסה ושומרת יבם ברישא ובתר כן תני אלמנה וכו' אף דהן חמורות וכו' להיות דקרא דארוס' ושומרת יבם הוא המלמד ע"פ ונקה דלא איירי בא"א. דאי הכי דכל עצמו של התנא להכי נחית. הו"ל לומר בנשים הפסולות שנאמר ונקה וכו' ואז הי' לימודינו עולה יפה אבל השתא סתם לן תנא ונעלם כונתו.
ואשר אני בעניותי אחזה לישב השגת הראב"ד למאי דהקשו עלה הרב מש"ל ומהר"י הכהן והרב המפרש ירוש' פ"ט דסוט' דהרי ארוס' מד"ס וקרא אתא לדאורייתא ומתני' נקיט עיקר קרא אף דלבתר דגזור אימעוט מונק' עיקר קרא נקט דאינה שותה אף מקמי דגזור ע"ש הלא זה הדבר דודאי כונת הראב"ד לשמעתא דריש ארוסה דאוקמה רמי דאצטריך קרא לבא על ארוסתו וכו' ולא באשר חשבו הרב מש"ל ודעמיה. אמנם אפשר דסגנון ראיתו כך היא דכיון דמהך שמעתא ידעינן דהא דארוסה דאימעוט' היינו בבא עניה בבית אביה ס"ל להראב"ד דנהי דכל כי האי גוונא דמקמי דגזור רבנן הרי היא ככל הנשים אצטריך קרא למעוטא וגם דלבתר דגזור מכח גזרתם אימעיטא אין קפידא במאי דתנא יליף לה מקרא דאעיקרא קאי וכמ"ש מהר"י הכהן. אמנם הכא דטעמא דנשים פסולות מקרא דונקה וכמ"ש הרמב"ם דבהא גם הראב"ד אזיל ומודה אי אמרת במי שבא ביאת אסור בנשי דעלמא אפי' ביאה האסורה מדרבנן אינו מנוקה קרינן ביה וכדעת הרמב"ם הו"ל לתנא למנקט ארוסה בהדי נשים פסולות ולא לימא שנאמר דמדאצטריך קרא לארוסה דידענו זה מהברייתא מוכרח דאיירי בבא עליה בבית אביה וכדרמי והי' משמיענו חידוש גדול דאף בביאה אסורה דרבנן בנשי דעלמא אינו מנוקה מעון וכדעת הר"מ. והשתא דהקדים התנא ארוס' ונקט שנאמר וכו' ולבסוף תני נשים פסולות הורה לנו דמי שבא ביאה אסורה דרבנן באשה אחרת כל שאשתו ראוי לקיימ' מנוקה קרינן בי' ואמטו להכי אקדמא וקאמר שנאמר וכו' אף כי על הרוב תנא נא מייתי קרא ומה גם אי הא הוה בכלל ונקה לא הו"ל למנקט קרא דהתנא אין דרכו לפרש בכל דין שנאמר וכ"ש מקראות שאין להם הכרח כגון זו אמנם הכא בחכמה יסד אר"ש תנא דוקנא ונקט שנאמר שלא כדרכו ברוב המקומות לאשמועי' דביאה אסור' מדרבנן באחרת לא מעכבה מלשתות. וכפ"ז סבר הראב"ד דאפי' אם בא על השניה שאינה אשתו אין המים בודקין אשתו זאת וכפי הצד האחר שצידד הרב מש"ל ע"ש:
איכו השתא נתנה ראש ונשוב' למאי דהוינן בה מראש מקדם בהך דינא דזכות תולה שכתבנו דלדעת הר"מ דמי שתולה לה זכות מתנוונה ברישא דרך אברים והטהורה משבחת כי חזינן להו דמתנוונ' דרך אברים מלבד דאינה משבחת תלינן בשוגגת ואנוסה ובא עליה דרך אברים כמדובר לעיל. והן עתה אברר שיחותי דאפינו תימה דשוגגת או אנוסה או בא עליה דרך אברים הגם דאינה משבחת מ"מ אינה מתנוונ' כלל מ"מ יש להתיר זאת האשה דמתנוונ' דרך אברים ולומר דדילמ' היא שוגגת או אנוסה או בא עליה דרך אברים ועם היות דאין המים בודקין אותה כלל ואינה מתנוונה מחמתם כלל מ"מ אפשר דהא דמתנוונ' אינו מצד המים אלא מצד חולי אחר ומותרת לבעלה. וכיוצא בזה כתבו התוס' בסוטה דף ו' סוף ע"א וז"ל וא"ת לרב ששת דאמר בין לר' בין לרבנן מתנוונ' א"כ אהיכא קאי ר"ש וכו' י"ל הנשים העומדות משום יחוד ולא יהא ניכר כשעומדות בעזר' ניוונה יוציאו שם רע והבועל יגיד להם שקלקל עמה ולא ידעו שזה מתנוונ' א"נ לא יתלו ניוונ' במים וכו' אלא בחולי אחר עכ"ל וראיתי במדרש במדבר רבה פ"ט דאמרו וז"ל ואם יש לה זכות תולה וכו' רשב"י אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' מדהה אתה המים וכו' ר' אומר אני אכריע אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם ואם טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפנה יריכה אמר רשב"י וכי מי יודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה וכו' אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקו' וכו' ע"ש ומדרש זה עלה בידינו קרוב לדברי התוס' דרשב"י מהדר ארבי דמי יודיע לכל העומדים שסוף זו למות וכו' הרי דר"ש מקפיד שאותם העומדים שם יכירו פעולת המים. גם מדרש זה מסכים הולך לדברי רש"י ז"ל דלרב ששת אף דלרבי ורבנן מתנוונ' בסוף פליגי אי מתה באותה מיתה והן הן דברי המדרש ששנו רבי אומר אני אכריע סופה למות וכו' אלמא פליגי ר' ורבנן בסיפא אי מתה בצביית בטן. ואכתי פש גבן ליישב לדעת הרמב"ם דמי שתלתה לה זכות מתנוונ' ברישא דרך אברים ובכל זמן זה שרייתה היא גבי בעלה עד אשר יתחיל לצבות בטן מה שהקשינו לעיל מהירושלמי דקאמר ונקה וכו' אינו חושש שמא תלה לה זכות ואתיא כמ"ד תולה ואינה ניכרת דלדעת הר"מ אתי כמ"ד ניכרת וכמש"ל. ואפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהירושלמי ס"ל דפליגי רבי ורבנן ולרבנן אינה מתנוונ' כלל אלא דביומא דמשלם זכותה מתה ולרבי מתנוונ' כי אורחה ולבסוף מתה באות' מיתה ואמטו להכי קאמר דאתיא כמ"ד תונה ואינה ניכרת דהיינו כרבנן דאלו לרבי מתנוונ' דרך בדיקה כי אורחה והיינו על דרך אשר צדדנו לעיל. אמנם מוכרח דלרב ששת דסבר כש"ס דילן דבין לרבי בין לרבנן מתנוונ' לא ס"ל הכי דאי אמרת דגם לרב ששת בין לרבי בין לרבנן מתנוונ' כי אורחה במאי אוקימתא האי בריית' דירושלמי ונקה האיש מעון אינו חושש שמא תלה לה זכות הא לכ"ע מתנוונ' כי אורחה אי תלתה לה זכות ואיך לא יחוש והא אסורה לו ואם אינה מתנוונ' כי אורחה מהיכא תיתי שיחוש דאם הי' תולה לה זכות היתה מתנוונ' כי ארחה אלא ודאי מוכרח דלרב ששת מתנוונ' לכ"ע דרך אברים וביני ביני השמיענו כזאת דלא יחוש דתלתה לה זכות ועד אחרן תצבה בטנה דעד שתצבה בטנ' מותרת ולדידי' ודאי ברייתא זו אתיא ככ"ע. אלא דהירוש' סבר דפליגי ר' ורבנן ולרבי מתנוונ' כי ארח' ולרבנן לא מתנוונ' כלל ומ"ה אוקמה להאי בריתא כמ"ד אינה ניכרת ודוק בדברי הרב מש"ל שהבאתי לעיל ובמה שכתבתי לעיל הדק היטב. וכן יש להוכיח מהברייתא האחרת שהביאו בירושלמי ובתלמודא דידן דף ו' ע"ב וטהור' ולא שתלתה לה זכות ומשמע דמותרת לבעלה מיד כמ"ש התוס' דאם הי' אסור בה היכי הוה ס"ד למקרי בה ונקתה ונזרעה זרע. והשתא אי אמרת דלרב ששת דבין לרבי בין לרבנן מתנוונ' כי ארחה הא אסור בה ומאי קאמר תנא דברייתא וטהור' ולא שתלתה לה זכות אלא ודאי דס"ל לר"ש דמנתנוונ' דרך אברים וגם ר' יוסף אפשר דהכי סבר דלא פליג עליה אי רבנן מודו לרבי אי לא וא"ש דברי הרמב"ם כפי סוגיא זו דתלמודין ומכח זו נדחק לפרושי סוגית פ' ארוסה כדכתיבנ' לעיל. וראיתי בפסקי תוס' פ' הי' נוטל אות י"ו שכתבו וז"ל יש לה זכות תולה ואעפ"י שאינה טהור' מותרת לבעל' לבא עליה זכות תולה ואין עושה בה רושם ומצילתה מכל וכל עכ"ל ודעת שפתם ברור מללו דפסקו כרבנן אליבא דרב יוסף דאינה מתנוונ' כלל וז"ש ומצילתה מכל וכל דאינה מתנוונ' כלל לאפוקי מ"ד דלרבנן מתנוונ' נמי. אבל לכ"ע ודאי דאחר ג' שנים מתה. וגם מדנקטי זכות סתם משמע דלאו דוקא זכות תורה ואפי' זכות מצוה אגוני מגנא מן היסורין וכאוקמתא דרב יוסף ורבה פ' הי' נוטל אמנם הרמב"ם נקט זכות תורה. ועמ"ש בישוב דבריו הרב מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' קרח דף כ"ט:
ד דין כ"ג באו עדי טומאה וכו' ואפי' לא אירע וכו' ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון וכו' יש לדקדק על רבינו במ"ש ועוד שמא בעלה וכו' דאמאי כתב כן ולכאור' הוא סותר הקודם דמשמע דמספ"ל אי המים בודקין כשיש עדים ולהכי יהיב תרי טעמי ועפ"ק דסוט' דף ו' בין לרב ששת בין לברייפא דמייתי אח"כ מילתא פסיקתא היא דכשיש עדים אין המים בודקין ולמאי הלכתא כתב הרמ"בם ועד שמא בעלה אינו מנוקה וכי כעורה טעמא דעדים. ועוד דהרב מש"ל פ"ב דין ח' האריך והוכיח דב"ד מודיעין לו שאם בא ביאה אסור' אין המים בודקין ואם השתכחת ביה יודיע דרכיו ואינה שותה עש"ב. ואף דהרב ז"ל כתבו ליישב דברי רב ששת אליבא דהרמב"ם. ואיכא למימר דהרמב"ם מאי דפסק הכי היינו מהברייתא דמייתי הש"ס ולאו מטעמיה. מ"מ נראין דברי הרב מש"ל ז"ל וטעמן ונימוקן עמן ומי דחקו להר"מ לומר כן. עוד שמעתי שדקדקו בלשון הר"מ במ"ש ואפי' לא אירע וכו' דמשמע לא מיבעיא אם אירע דהדין עם העדים אלא אפי לא אירע וכו' והרי ק"ל דאי איכא עדים אין המים בודקין ומאי כונת אפי' דקאמר הרמב"ם. ולזה אפשר דכונת הרמב"ם באומר' אפי' ה"מ באו עדי טומאה וכו' לא מיבעיא דאם צבתה בטנה וכו' ה"ז אסור' ותצא בלא כתובה וא"צ לעדים ואדרבה סהדי שקרי נינהו אלא אפי' לא אירע וכו' דאז אין בידינו אלא עדותן של עדים דמי סוטה לא בדקוה והו"א דסהדי שקרי נינהו ומותר' ויש לה כתוב' קמ"ל דלעולם אסורה ואין לה כתובה בין אם בדקוה והעדים עדי שקר בין אם לא בדקוה ואפשר דעדי אמת הרי אסור' ואין לה כתובה וזה פשוט אמנם למ"ש ועוד שמא בעלה וכו' אפשר ליישב בדוחק קצת דטובא אשמועינן הר"מ באמרותיו הטהורות. דהנה כ' בסמוך הר"מ דסוטה ששתת והיא טהור' ה"ז מתחזקת ופניה מזהירות וכו' והשתא כי חזינן סוטה ששתתה ופניה לא היו לה באו' מאי"רות ולא נתחזקה וגם אינה מתנוונת איכא לספוקי בה שמא אנוסה היא או שמא בעלה אינו מנוקה ולהכי לא בדקי לה מיא דאף שמודיעין אותו לדידן דקי"ל כברייתא אין צורך לומר דודאי כל שבא ביאה אסור' אזיל ומודה דדילמ' מכסיף או בשאט בנפש משום דנסתרה ועברה על דבריו נקם ינקם להטריחה ולבזותה ומשכחת לה דאף שאינו מנוקה יביאנה וישקנה ולפ"ז הרי הדבר שקול כשאינה מתחזקת ואין פניה מזהירות ואינה מתנונת ספק אנוסה ספק דבעל אינו מנוקה וכיון והוא ספק שקול אין אוסרין אותה ומותרת לבעל' וכמ"ש הרב מש"ל לפי דרכו פ"ב דין י"א ד"ה ומ"מ. אמנם אם באו עדים ויש לנו ספק בעדים אז הוי ס"ס להחמיר ס' מה שלא נבדקה משום דיש לה עדים ואת"ל דהם עדי שקר דלמא בעלה אינו מנוקה מעון ולהכי אסור' ולא תלינן באנוסה כיון דיש עדים אף דמספ"ל בהו. ואפשר דמשו"ה כתב הרמב"ם ועוד שמא אינו מנוקה מעון להורות דכיון שבאו עדים מ"מ אסור' ואין לה כתובה בין אם לא יש לנו ס בעדים בין אם יש לנו ס' בהם לעולם אסורה ואין לה כתובה ולא מיבעיא אם נבדקה דתו לא צריכנא לשום דבר אלא אף אם לא נבדקה שאין המים בודקין כשיש עדים ועוד שמא אינו מנוקה דבהכי אסורה וכו אף אם מספ"ל בעדים. אבל אם לא באו עדים ולא נבדקה אין לחוש על שאינן זהירו"ת פניה ואינה מתחזקת דדילמא אנוסה היא ולא מספקינן דלמא יש לה עדים דזנות בעדים לא שכיח כמ"ש הרב מש"ל פ"ב דין ח':