חיים שאל חלק ב· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן ג
אתן במדבר ארש שיטה. הגהות על קצת דיני הרמב"ם ה' סוטה.
א פרק ראשון דין ג'. קנא לה ע"פ שנים וכו' מרן בכ"מ ובב"י א"ה סי' קע"ח אייתי מתניתין בידיה אותה ששנינו פ"ב דכריתות המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה. וראיתי להר' פרי חדש בהגהותיו בס' מים חיים שכתב וז"ל מרן הכ"מ הביא הירושלמי ומ"ש פ"ב דכריתות המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה עיין לקמן פ"ד דין ט"ו עכ"ל וכונתו להקשות למרן דההיא אינה ענין לדין זה דהא לקמן פ"ד דין י"ו כתב הרמב"ם דההיא בנסתרה עם כל א' וא' מהם וכן תמה הרב משנה למלך על מרן וגמר אומר וכבוד אלהים הסתר דבר. ונעלם מהם דמרן עצמו נרגש מזה ובס' בדק הבית בא"ה כתב למחוק הא דמייתי מפ"ב דכריתות וההיא דפ"ב דסוטה דאשה שותה ושונה ע"ש ועמ"ש הרב בית חדש שם.
ומה שפירש מרן במ"ש בירושלמי בעי מקנא לה טמאה בני אדם דהכוונה אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם. בס' פני משה מפרש ירושלמי שנדפס מחדש תמה על מרן דמי הכניסו בדוחק זה ואין כאן תימה. ועמ"ש בראש הספר בהשמטות. והרב מוהר"ר אלעזר מקראקא הקשה קושיא חזקה בדין זה ממ"ש הרמב"ם פ"ט דנזירות דין י"ו ע"ש בס' מעשה רקח רמזי משניות מס נזיר דף סח. וכן קשה ממ"ש הרמב"ם פי"ו מאבות הטומאות דין ב' ע"ש ודוק.
ב פרק שני דין ד'. קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה. ברין זה אנו בעניותי כתבתי בספרי הקטן חיים שאל ח"א סימן פ"ה ע"ש. ג' דין ח'. כל איש שבא ביאה אסורה מימיו וכו'. הרב משנה למלך בדין זה נסתפק היכא דבא ביאה אסורה בשוגג מהו והביא ראיות על זה ושוב הביא דברי התוס' בקדושין דף ז"ך ויבמות דף נ"ח ע"ש באורך. ולפום ריהטא נראה לי ההדיוט דדין זה מפורש בירושלמי פ"ק דסוטה הלכה ג' וכך הוא שנויה. דפריך אמתני' דקתני ושבעלה בא עליה בדרך והא תנינן כשם שהמים בודקין וכו' כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל כך הן בודקין אותו. ר' אבין בשם ר' הילא כאן ביודע כאן בשאינו יודע, ופירש הרב פני משה המפרש כאן בשאינו יודע בשעת ביאה שנסתרה דמנוקה מעון קרינן ביה. והרי הדבר מפורש בירוש' דהיכא דבא ביאה אסורה בשוגג מנוקה מעון קרינן ביה:
ומה שכתבנו בפי' הירוש' דפריך אמתניתין כן פירש הרב פני משה המפרש וכן עיקר (ואף דבבמדבר רבה פ"ט אמרו מבלעדי אישך פרט לשקדמה שכיבה אחרת לאישך שאם שכב עמה בעלה אחר כן אין המים בודקין אותה והא תנינן כשם שהמים בודקין וכו' כלשון הירושלמי הנז' כנו ע"ש ולכאורה משמע דפריך אהא דמבלעדי אישך דמפיק מינה שאם שכב בעלה עמה וכו' ופריך מהא דכשם וכו' דשם במדרש לא קאי אמתני'. מ"מ נראה עיקר כדכתיבנא בעניותין דהא דשכב עמה בעלה אחר הבועל מפקינן לה מונקה האיש מעון וכמ"ש בירושלמי פ' עגלה ערופה הלכה ט' ומקרא דמבלעדי אישך ילפינן לקדמה שכיב' הבועל אף שלא בא בעלה עליה כלל כמ"ש בתלמודין ביבמות דף נ"ח. ולכן נראה להשוות הבבלי והירושלמי והמדרש דמ"ש במדרש שאם שכב בעלה עמה וכו' צ"ל ואם שכב בעלה עמה אחר כן וכו' והוא ענין אחר וזהו דין המשנה דאם בא בעלה עליה בדרך אינה שותה ואינה אוכלת בתרומה דהמים אינם בודקין אותה וקאמר במדרש הכי משום דלא קאי אמתני' ובעי לאתויי הך פירכא ושינויא. אבל בירוש' דקאי אמתני' ליכא הך ס פא דהמדרש וזה נראה עיקר אף שיש לומר לומר בדרך אחר).
והרמב"ם לא הביא דאין המים בודקין בעון בניו ובנותיו וכבר ראו כן תמהו הרב משנה למלך והרב מהרח"א בעץ החיים משם הרב מהרש"א. אמנם בפסקי התוס' סוף פ"ק דסוטה כתוב וז"ל בא עליה בדרך אין המים בודקין וגם על עון בניו ובנותיו ואפי' פנויה עכ"ל והיינו כסוגיית פ' עגלה ערופה דף מ"ז ע"ב וכ"כ התוס' בשבועות דף ה'.
וחוזרנו לדברי הרב מש"ל שהבאתי דמהדר לאתויי ראיות דבשוגג אם בא ביאה אסורה המים בודקין דעוד יש להרגיש דהך ברייתא דירושלמי פ"ק הובאה ריש פ' כשם והוא ז"ל גופיה הביאה ס"ב דסוטה דין י"א והרי מהבריתא גופה דמייתי דנבדקת על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת הבעל אחר הבועל מוכח דבשוגג המים בודקין כמבואר ועיין בחי' קדושין לא' מקמאי דף ז"ך.
ויש לחקור האי גברא פרי'"צא שאינו מנוקה מעון דאין המים בודקין את אשתו אי הא גברא ת"ב למי"תב בתשובה שלימה אי תשובתו אהניא ליה שיהיו המים בודקין את אשתו או לא. והנה הרב הגדול מאריה דארעא דישראל הרב המג"ן ז"ל בקרבן חגיגה סימן פ"ב הבינה וגם חקרה לחקירה זו. ומשמע מדבריו ז"ל דנטה דעתו דתשובתו מעלנ"א אית לה ומיא בדקי לה. גם הרב המובהק מהר"ר מאיר יצחקי ז"ל בס' אור יקרות בחידושי הרמב"ם בדין זה פשיטא ליה טובא דתשובה מהניא ותמה על הראב"ד ומרן בראיתם משמעתא דריש ארוסה הבא על ארוסתו בבית חמיו דאי כהרמב"ם אמאי אצטריך קרא ותיפוק ליה דאינו מנוקה וקשיא ליה להרב הנז' דאי מהתם היכא דעבד תשובה מנוק' הוא ואצרכא עיון. הביטה וראה עד היכן כח סברתו בזה עד דאתמוהי קמתמה על הראב"ד ומרן:
ואולם הרב משנה למלך בדין זה פשיט איפכא מסוגיא יבמות וקדושין דאי אמרת דמהני תשובה מה הקשו שם אלא דקנא לה כשהיא ארוסה מי בדקי לה מיא אימא דמיירי כשאחר שידע שנסתרה עשה תשובה לגמרי אלא ודאי דאפי' על השוגג לא מהני תשובה כדי שיבדקו המים וכתב שהדברים לפי פשטן כך הם מורים דגזרת הכתוב שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בא ביאה אסורה כל ימיו ותמה על הרב המג"ן עש"ב. ואיברא דהראיה דמייתי מסוגית יבמות וקדושין נראית ראיה טובה תוכח"ת מגולה. וכיוצא בה יש לי ההדיוט להביא ראיה מהירושלמי פ"ק דסוטה שהזכרנוהו לעיל דפריך אמתני' דבא עליה בדרך מדתני בודקין על כל ביאה וביאה שמקבלה בעלה אחר הבועל ומאי פריך ההיא בדעבד תשובה.
ואשמעה אחד קדוש מדבר עמיתנו בתורה שרצה להכריח דתשובה לא סגיא דהא כתב הרמב"ם פ"א מהלכות תשובה דיום הכפורים מכפר על הקלות אפי' לא עשה תשובה ומדברי הרמב"ם בדין זה שכתב כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל וכו' אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו' מוכח דאפי' אם בא ביאה אסורה מעשה או מדרבנן זה רבות בשנים וכבר עברו כמה יום הכפורים לא מהני והרי על הקלות עצומו של יום ושעיר המשתלח מכפר אפי' לא עשה תשובה ואי אמרת דענין זה הוי מעין דוגמא דעלמא אמאי לא תהני ליה כפרה דיום הכפורים דעדו עליה וניקרי ביה מנוקה מעון אלא ודאי דנדון שלפנינו שנא ושנא מעלעא וכי היכי דמוכח מהרמב"ם דיה"כ לא מהני שכן כתב שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל וכו' הוא הדין דנימא דתשובה לא מהני זהו תורף דבריו נר"ו:
ונומיתי לו דהא לא מכרעא לומר דתשובה מעליא לא סגיא דאימור דבשגם הוא בצ"ר ויום הכפורים לא סגי ליה הנה מקום לומר דתשובה עם יום הכיפורים סגי ומסגי דכל כמה דשב בתשובה ויחר"ט חרט"ה גדולה והחזיק בדרך תשובה עד עקר"ה להאי ביאה אסורה ורחמנא אחשיביה מבלי באי ביאות אסורות דתשובה ויה"כ יש בידם למחו"ת כאלו לא חטא אז יקראוהו מנוקה מעון עונים אחריו מקודש אימא דתסגי ליה. אך ראית הרב מש"ל בריאה וטובה.
ואולם אני זעירא מסתפק קצת במאי דפשיטא להרב מש"ל דגזרת הכתוב הוא שלא יעשה נס זה כי אם למי שלא בא ביאה אסורה דדילמא לעולם דתשובה מהניא והא דמשמע מהני סוגיי דבבלי ביבמות וקדושין ומהירוש' הנז' דתשובה לא מהניא היינו לדידן דאנחנו לא נדע אם נראה מבפנים ושוה מבחוץ בתשובתו דהגם דעין רואה בצ"ר בנפשו האדם יראה לעינים אשר צ"ם לו צו"ם בעל בכי' וחזותו מוכיח ופניו מפנ"י התענית ושק ואפר יציע מי שת בטוחות אם עשוי אדם להצבי"ע והרי הוא פרוש מה חובתי מאנשי הר צבועי"ם ובקרבו ישים ארבו שבע ושבעים תועבות בלבו אמטו להכי אשר אין הדעת מכריע בזה ומשכחת לה האיש מקד"ש על פי הראיה ונפשו לא חיה מגן שויא כלפי ליא לכן כל שבא ביאה אסורה לא סמכינן למחות את השם מפני מראית העין רואה שעשה תשובה דדילמא עוד טומאתו בו ואין תשובתו כהוגן. האמנם אי הוה בידן למען דעת דעביד תשובה מעליא ועינא ולבא כי הדדי נינהו אף שבא ביאה במזיד כל דעביד תשובה אמיתית עון עצמו נמחק ומנוקה מעון קרינן ביה יפה לבדיק"ה והמים בודקין את אשתו:
ומעין דוגמא כתבנו בעניותנו בנותן טעם דמי שנתחייב מלקות ומיתת ב"ד ושב בתשובה בסיגופים ותעניות לא מהניא לפטור עצמו ממלקות ומיתת ב"ד כדמוכח הש"ס והפוסקים וטעמא כי אין אתנו יודע אם תשובתו כהוגן כדת מה לעשות או ומפטר נפשיה ממלקות ומיתה כמו שכתבנו במקומו וכן בחקירות אחרות לא ע"ט האסף.
ואגב רהטאי אנא נפשאי שפרא מילתא באנפאי דכך הוא בירורן של דברים דתשובה מעליא מהניא וסגיא ומים בודקין את אשתו אלא משום דמספקא לן בתשובתו לא משקינן לה כדאמרן. מריש הוה אפינא דסברתין נהירא לן אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. אי בעית אימא קרא מקרא אני דורש דכתב רחמנא ונקה האיש מעון. ומשמעותי' דקרא דאף כי זאת לפנים היה בו עון כל שניקה הימנו מנוקה הוא. ולא כתיב ולא היה לאיש עון אלא ונקה מעון אמר רחמנא ומשמע דהיה בו עון ונקה בתשובה כדאמרו ביומא דף פ"ו לפי שנאמר בחורב תשובה ונקה וכו' מנ"ל דתניא וכו' הא כיצד מנקה הוא לשבים ע"ש אלמא מתפרש הטב ומרווח ונקה האיש מעון דעבד תשובה. ואין זה דומה למ"ש מהריק"ו שרש קל"ט ושאר רבוואתא דאחר הנחתם התלמיד אין לנו לדרוש מעצמנו ככתוב לענין דינא. דהא האי קרא דור"ש אין לה אלא משמעותיה דקרא הכי הוי והדבר ברור:
ואי בעית אימא סברא הדעת נותנת דתשובה מהניא דהרי פסק הרמב"ם כמ"ד דבעלי תשובה עדיפי מצדיקים גמורים וטעמא טעים שטעם טעם החטא ופי' ומאחר דרב המקום ביניהם ובמקום בעלי תשובה אין צ"ג יכולים לעמוד דבעלי תשובה עדיפי מצ"ג איך אפשר דבעל תשובה בענין זה מגרעות נתן מצדיק והנה הוא רם ונשא ומקומו מושכ"ר במעלו"ת אח"ז טפי מצדיק. ותו דאמרו פרק בתרא דיומא דשב מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות איכו השתא האיתי אנש דזוהי ביא"ה חשבה ליה לזכו בתשובתו מאהבה וקרינן ביה שאינו מנוקה. ותו דקי"ל דאין דבר עומד בפני התשובה. ותו דלפום מאי דאסיק הרב מש"ל דאף אם בא במזיד ביאה אסורה ושכח בשעת השקאה מים בודקין את אשתו עש"ב. היתכן דשב תשובה מעליא יוצא בגרעון ממזיד ושכח. ומה גם לפי מ"ש הרב מש"ל דאף שוגג ועשה תשובה אין זו תשובה לענין זה ושאינו מנוקה הוא אין זו סברא דשכח והוא מזיד עדיף משוגג ועשה תשובה גמורה. ואי בעית אימא גמרא יש להוכיח כמ"ש מהא דאמרינן ביבמות דף צ"ה ע"א אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה שיכול והלא דין הוא ומה במקוה שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר. ואוקמה ר' יוחנן בסוטה ופריך סוטה למאן אלימא לבעל בא עליה בעל אסרה עליה דבועל מאי איריא בא עליה אפי' נתן לה גט אפי' אמר אין אני משקה. אלא סוטה לבועל האי איסור קל הוא איסור חמור הוא דהיינו אשת איש אלא אמר רבא אשת איש וכו' ע"ש:
ויש לדקדק דמשמע דמקמי דאתא רבין ואמר משמיה דר' יוחנן אשת איש הוו סברי בבבל דר' יוחנן הנה זה עומד בפירושו בבריתא דהוא סוטה וקשיא להו בבבל עלה מאי איריא בא עליה אפילו נתן לה גט וכו' ואתא רבא ואוקמא באשת איש אלמא מדברישא נא הוזכר אלא רבא שמעינן דהאי פירכא דפריך אפירושא דרבי יוחנן בבריתא דאוקמא בסוטה פרכי לה בבבל ומשני רבא ואוקמא באשת איש אלמא עד השתא סבור מינה בבבל דר' יוחנן הכי אוקמה בסוטה אלא דכי אתא רבין אמר ר"י אשת איש אבל מקמי הכי סברי דר' יוחנן עמד בשמועתו ופירושו בבריתא וק"ק דאיך ר' יוחנן דאתא על הא דפרכי על אוקמתא דר"ל ביבמה מאי איריא בא עליה שני אפי' נתן גט ואפי' חלץ והכונה כמ"ש התוס' דלא דמי לאחות אשה דאתאן לאוסרה ע"י ביאת איסור אבל כאן הדבר תלוי בזיקה ומכח קושיא זו אמרינן אלא אמר ר' יוחנן סוטה וא"כ ר' יוחנן דאתי לתרוצי הברייתא בתר דנדחה פירוש ר"ל איך אוקמה בסוטה והלא מעין דוגמא דפריך אפירוש' דר"ל איכא למפרך גם לפירושו בסוטה דמאי איריא בא עליה אפי' נתן גט וכו' דאלמא לא דמי לאחות אשה שבאנו לאוסרה מכח ביאה דסוטה לא תלי' אלא בשתיית המים כדפירש רש"י. ונראה דאפשר דרבי יוחנן אפשר דפליג על זה דאם אמר שאינו רוצה להשקותה יכול לחזר בו ולהשקותה. דהא דהש"ס דשוב אינו יכול להשקותה ואסורה לבועל לעולם אינו פשוט וכמ"ש התוספות תימה דמנ"ל דשוב אינו יכול להשקותה. וכיון דמצד הסברא יש מקום לומר דאף אם אמר איני משקה מצי תו למיהדר ולהשקותה. אפשר לומר דר' יוחנן הכי סבר לאמת דיכול להשקותה ולחזור ממאי דאמר איני משקה. ואע"ג דאמרינן בעלמא דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה והתוס' מוכחי לה ממתניתין ר' יוחנן לא סבר במתניתין הכי, וכבר עין רואה דהתוס' לא כתבו אלא דיש להוכיח קצת מינה. וגם בחלוקת נתן לה גט וחזר וקדשה והכניסה לחופה אפשר דפליג ר' יוחנן וסבר דיכול להשקותה. וכן משמע קצת בירושלמי שילהי פ' היה מביא דאיבעיא להו אם קנא לה ונסתרה וידע בה וגרשה והחזירה ונסתרה שתת ולא בדקו לה המים טהורה היא או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה טמאה היא ופי' הרב המפרש שהרי אחר הסתירה החזירה ואינו מנוקה מעון ע"ש. ומשמע דלא קמיבעיא ליה אלא בגרשה והחזירה ובא עליה ואח"כ נסתרה ושתת דכיון דהחזירה ובא עליה אינו מנוקה מעון אבל גרשה והחזירה והכניסה לחופה והשקה על סתירה קמייתא כדין עבד והמים בודקין אותה דהא מדנקט בבעי' נסתר' אחר חזרה משמע דלא מספ"ל אלא אם בא עליה אחר חזרה דאי לא מיבעי' ליה אלא בהכניסה לחופה ומספ"ל אי בהא אמרי' דקעבר על דברי חכמי' שכנסה לחופה בודקין אותה או לא. לא ה"ל למנקט ונסתרה אחר חזרה אלא ש"מ כדאמרן (ודברי מהרש"ל בסוטה בהגהותיו דף ל"ח אין בהם בהם הכרע):
ויש לדחות דלעולם דהירוש' סבר כתלמודין דאם גירשה אפינו החזירה והכניסה לחופה שוב אינו יכול להשקותה. והיינו לכתחילה אבל אם השקה כיון דלא בא עליה המים בודקין אותה. וכד דייקת פורתא ליתא דלתלמודין משמע דאם נתן לה גט והחזירה והכניסה לחופה והשקה אותה בדיעבד על סתירה קמייתא אין המים בודקין אותה וכן אם אמר איני משקה ושוב חזר בו והשקה בדיעבד אין המים בודקין אותה. דאי אמרת דבדיעבד מים בודקין אותה מאי פריך מאי איריא בא עליה אפי' נתן גט ואמר איני משקה הרי היכי דאמר איני משקה ונתן גט בדיעבד אם השקה מותר האוסר אבל בא עליה אסרה לעולם ולהכי נקט תנא בא על איסור קל. ותו דלכי מפלגת בין לכתחילה לדיעבד צ"ל דהיינו מדרבנן דמדאוריי' על הרוב ליכא לפלוגי ואנן אקרא דכתיב אותה קיימינן. אלא משמע דלתלמודין כי נתן גט ואמר איני משקה אפי' אם השקה אינה נבדקת ומהירושלמי משמע איפכא. הן אמת דהירושלמי הלז קשה דמאי קמבעיא ליה דכיון דהחזירה ובא עליה לאו מנוקה מעון הוא ומאי קמבעיא ליה אם המים בודקין אשתו לדעת הרמב"ם שכתב דאם בא ביאה אסורה מימיו לאו מנוקה מעון הוא זו כיון שנסתרה אסורה לבעלה מדאורייתא עד שתשתה וכיון שהחזירה נשוא עון. ולפום מאי דכתיבנא בעניותין על דברי הרמב"ם לקמן פ"ג דין ך' דלדעת רש"י והתוס' והרמב"ם איכא פלוגתא דתנאי בפירוש ונקה האיש מעון דחד סבר דספיד קרא על ביאתו אחר שנסתרה באשתו אמרו וחד סבר דהאי עון הוא עון עצמו בין בזו בין באחרת וכתבנו שם בעניותנו דהירושלמי אזיל בשיטת מאן דסבר דלא קפדינן רק שבא עליה אחר שנסתרה עש"ב. לפי זה מתיישב קצת מאי דקמן דכיון דהירושלמי סבר דהגם כי בעל האשה מרובה בגד"ים גם בכנפיו נמצאו איסורי ביאה כל שלא בא עליה אחר שנסתרה מוליך ומביא אשתו ומשקה על כן איבעי' ליה אי האי דקפיד קרא היינו בנשואין אלו דקנא לה דוקא וכל שגרשה נתפרדה החביל' והגם דמה שבא עליה בנשואין אחרונים הוא ביאת איסור אינו מעכב בדיקתה כי היכי דלא מעכבי ביאות אסירות אחרות כיון דאיפסיקו להו גרושין. או דלמא דכי לא קפיד קרא היינו ביאות אסורות באחרות אבל בזו הכל מעכב וגרושין לא מפסקי וא"כ לא בדקי לה מיא:
וע"פז ניחא מאי דאיכא למידק דהרמב"ם פ"ה דין ו' הביא תחלת הירושלמי הזה דגירש כמי שמחל ע"ש והשמיע הך בעיא הקרובה אליו. ולפום מאי דאמרן ניחא דס"ל להרמב"ם ככל אשר דברנו דאי איבעיא להו בירושלמי היינו לפום שיטתיה דמנוקה מעון באשתו אמרו על כן מצא מקום למיבעי אבל למאי דקי"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין פשיטא דאף זו לא בדקי לה מיא ואף כי שתיא מגן שויא לא מהניא:
הן אמת דלפי מה שפירשנו בירושלמי בהך בעיא דאזיל לשיטתיה במנוקה מעון דאינו אלא כאשר בא אחר שנסתרה וגם לפי מש"ל דמוכח מהירוש' דגירשה והחזירה והכניסה לחופה והשקה אסתירה קמייתא המים בודקין אותה ק"ק על התוס' בסוטה דף י"ח שהביאו הירוש' הזה בסתם ופשטו ופנימיותו הוי דלא כבבלי דפשוטו דהבעיא היא אי אמרינן דמנוקה דאשתו אמרו הוי הפך הש"ס בדף מ"ו דאפי' עון בניו ובנותיו ואפי' פנויה ונקיט הכי להלכה בתוס' בשבועות דף ה' ובפסקי התוס' דמכילתין וא"כ נמצא דבעיא הירוש' הוי דלא כהלכתא כמ"ש לדעת הרמב"ם וגם פנימיותו דדייקינן מיניה דאם לא בא עליה אחר נשואין שניים מצי להשקותה ואם לא נבדקה טהורה היא ומותרת לבעלה כמדובר הוא הפך הסוגיא דיבמות הנזכר וכמ"ש התוס' שם דכל שגירשה או אל האשה אמר שלא להשקותה שוב אינו יכול להשקותה ומאחר שכן דאין תוכו כברו של הירושלמי הלכה אמאי מייתי ליה בסתם. ומלבד זה גם מדר' יוחנן דאוקמא לברייתא הנזכר בסוטה ש"מ דכל שבא עליה אסרה על האוסר לעולם דאי אמרת דאי גרשה והחזירה ונסתרה והשקה ולא נבדקה מותרת לבעל ולבועל היכי קא' דאם בא עליה איסור קל נאסר האוסר הא משכחת לה דבא ולא נאסר האוסר ואין כאן איסור לבעל ולבועל. ומה דמות יערוך לאחות אשה. ונמצא דהברייתא זו לדעת ר' יוחנן דתני דאם בא על אשתו סוטה נאסר האוסר איפשיט' בעיין דירושלמי דמשמע דהוא איסור עולם כדמוכח ממ"ש התוס'. למאי דדחי הש"ס בנתן גט ואמר שלא להשקותה. ואמאי הביאו התוס' בעית הירושלמי בסתם. וזה טוב טעם להרמב"ם דהשמיט בעית הירושלמי מלבד מש"ל דס"ל דמסוגיין איפשיטא כמו שנאמר
חוזרנו על הראשונות דהכי אשכחן בירוש' דפשיטא ליה דנותן גט כל שלא בא עליה המים בודקין את אשתו ואפשר לומר דהכי הוא סבר ר' יוחנן כמדובר לעיל. והיינו דלא חייש למאי דדחי הש"ס אפי' נתן גט וכו' והא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן באשת איש היינו מכח הברייתא דמייתי בתר הכי אמטול הכין הדר ר"י משמעתיה דאשכח ברייתא דמפרש לה באשת איש. ומיהו למאי דסבר' דפירוש הברייתא סוטה אי איתא דתשובה לא מהניא מגזרת הכתוב כדעת הרב מש"ל מאי ק"ו איכא מסוטה לאחות אשה ואיכא למיפרך מה לסוטה דהחמיר בה רבנן טפי מכל התורה דתשובה גמורה דבעלמא בכל התורה אימתני ותקיפא כי רבה היא גבי השקאת סוטה תיוב"תא לא חזינא דמהני' ואינו מנוקה מעון קרינן ביה ואין ללמוד מינה לאחות אשה כיון דאשתני סוטה לחומרא טפי מכל התורה. דאף שעשה תשובה מיקרי אינו מנוקה מעון ובכל איסורי תורה תשובה כדינה מעליא והראשונות נא תזכרנה והדר כדמעיקרא לפני העון וכן אם בא על אחות אשה ועביד תשובה הראויה עון נמחק והדר כדמעיקרא דאסיר באחות אשה היינו דהדר כדמעיקרא מקמי העון לא כן בסוטה ומאי ק"ו איכא. אלא משמע דדינא הוא דהשקאת סוטה ככל התורה דתשובה מהניא ומנוקה מעון נחשב הוא וא"כ שפיר היה דן ק"ו אי לאו דכתיב אותה ויש לדחות:
ומיהו בשגם דמדינא אי שב בתשובה מעליא מנוקה מעון הוא יען בוחן לבות אלהים ולא אתנו יודע אי עביד תשובה ולבבו שלם כל שבא ביאה האסורה לו מימיו לא משקינן לאשתו. ובשגם איכא אומדנא דמוכח דהיא תשו' שלימה לא פלוג רבנן. וכמו שהוכיח המש"ל מסוגיות יבמות וקדושין וכמו שהוכחנו מהירושלמי. אלא דממ"ש בשבועות דף ה' אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוא ידע מעיקרא אי הוה ידע מי בדקי לה מיא והתניא ונקה וכו'. יש לעמוד על מ"ש בעניותין דמדינא תשובה מהניא דהרי הכא אקרא קאי דכתיב ונעלם וקאמר אי הוה ידע מי בדקי לה מיא והא אינו מנוקה מעון ומאי פריך דאף דמשום ספיקין. אי עבד תשובה מעליא אי לא לא משקינן לה מ"מ לאסבורי קראי שפיר מצינן לאוקמיה אדינא דדינא הוא דעבד תשובה מנוקה הוא וכאשר כתבנו לדעת ר"י בפירושא דברייתא הנז' דקאי אקרא אותה כמדובר וא"כ ליתא דאף דידע מעיקרא אי עביד תשובה מעליא מנוקה מעון קרינן ביה. וגם למ"ש התוס' שם דאם לא בא עניה משנסתרה אינו מנוקה משום דכיון דשכח מוכיח שלא הקפיד וכו' ע"ש אכתי נימא דעביד תשובה להא דלא הקפיד שעי"ז בא לידי שכחה ונקה האיש אלא ודאי דתשובה מדינא לא מהניא. ונראה דאין מכאן ראיה דהמקשן והתרצן דלא חשו להך אוקמת' דעביד תשובה יש בהם בנותן טעם כעיקר דאין הסברה נותנת דדין סוטה לא הויא אלא כשנעלם וחטא ועביד תשובה אמנם כשלא נעלם ולא חטא כלל אין דין סוטה נוהג. דהא איכא למ"ד דצדיקי' עדיפי מבעלי תשובה ויותר ראוי דנס זה יגלה ויראה בצדיקים גמורים החרדים אל דברו מתחילה ועד סוף. ובלאו הכי לא מסתבר כלל דדין סוטה ליתיה אלא בחטא ועביד תשובה ומ"ה הקשה המקשה ולא חש דלוקמה בתשובה דלא מסתברא כלל וגם המתרץ מה"ט נסוג אחור ותריץ יתיב באנפא אחרינא קושטא דמילתא:
ועוד אני אומר דלפי סוגיי' סוטה דף מ"ז דעון בניו ובנותיו מעכבי לבדיקת המים והכי תפסי לה התוספות בשבועות דף ה' ובפסקי תוס' סוטה והרמב"ן בביאורו עה"ת דאם עשו תשובה בניו ובנותיו על עונה ועינינו הרואות דברי הצומות וזעקתם עם כל זה לא משקינן לה ואין לומר דהא דחיישינן טובא אם תשובתו מעליא אף דחזינן ליה תריץ יתי"ב ומספיקא לא משקינן לה היינו דוקא בעון עצמו התם הוא דמחמרינן טובא אבל גבי בניו ובנותיו יש להקל מכי חזיתנהו באמדנא דמוכח דתשובתם תשובה אלא אבות על בנים כי הדדי נינהו ואי אתרע בהו מילתא נדבר עבירה בין בדידיה בין בבניו ובנותיו תו לא משקינן לאשה זאת משום חומר בקודש שלא למחוק השם בכדי דאימור לבם לא נכון ואשר עין בעין ניחזי אנן לא למראה עינינו נשפוט. ומנא אמינא לה ממ"ש הרא"ם בתוספותיו פ' עגלה ערופה והביאו הרב מש"ל בדין זה וז"ל הא דאמרינן הכא דבעון בנותיו וכלותיו אין המים בודקין את אשתו ה"ד כשיודע ואינו מוחה דאי לא"ה הא אמרינן לעיל פ"ק אם יש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה ודייק לה מדתנן ושבאו עדים שהיא טמאה דאי אמרת מים בודקין אותה הא מדלא בדקוה מיא סהדי שקרי הוו ומאי קא דייק דילמא האי דלא בדקוה מיא משום עון בנותיו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה ואז ודאי לא היה משקה אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה עכ"ל. והשתא אי אמרת דעון בניו ובנותיו קיל ואי חזינן דעביד תשובה משקינן לה מאי קשיא ליה להרא"ש בההיא דרב ששת דכיון דמתניתין סתמא קתני ושבאו עדים שהיא טמאה היינו בכל גוונא אפי' כשבניו ובנותיו כ"ע ידעו דמתעסקים בתשובה שלימה דאין לתלות בעונם ומחלוקה זו מייתי ראיה דמדקתני סתמא ושבאו עדים היינו לעולם בין היכא דאיכא למתלי היכא דחזינן להו שהם בתשובה לעולם אינה אוכלת בתרומה וכאשר יהיה האופן דליכא למיתלי בעון בניו ובנותיו דחזינן להו שהם בתשובה שלימה ולא בדקוה לימא סהדי שקרי ומאי ק"ל להרא"ש אלא משמע דס"ל דאף בעון בניו ובנותיו לא אזלינן בתר אומדנא דעשו תשובה דשמא אינה תשובה כראוי וא"כ לעולם איכא למיתלי בבניו ובנותיו והיינו דק"ל להרא"ש. ולפ' שיטתנו חקר הודינו והדרנו הרב המובהק כמוהר"ר ברוך צ"אני דיהא נאמן במגו במ"ש שעשה תשובה מגו דאי בעי אמר לא חטאתי כלל דאשכחן דמגו מהני גם לענין איסור והשבתי לו לפום ריהטא דנהי דמהימנינן ליה כי הן בפיהו נכונה במה שאומר שעשה תשובה אמנם טועה בדעתו דסבר שתשובתו שלימה כדת ומי עלה שמים לראות אם איזה דבר מעכב על ידו שלא נתקבלה תשובתו מצד מחשבתו או מעשיו והוא לא ידע וצ"ל בכלל' המגו.
ויש להסתפק אם היו לו בנים שאינם הגונים ומתו קודם השקאה ומותר בניו אשר הם חיים עדנה לא שמיע לן שמץ דופי אי משקין אותה אי לא מי נימא דמה שהי' בניו בעלי עבירות מעכבי ההשקאה דקרינן ביה אינו מנוקה מעון על בניו שהיו בעלי עבירות או"ד כל שמתו קודם השקאה מנוקה מעון קרינן ביה דמתו בעונם. ונראה להביא ראיה מדברי הרא"ש הנז' דאף אם מתו קודם השקאה כל שהיו בעלי עבירות וידע ולא מיחה לאו מנוקה מעון הוא דאיכא למידק מאי קשיא ליה להרא"ש על רב ששת דילמא הא דלא נבדקה משום עון בניו אימא דראית רב ששת היא מדקתני סתם ושבאו לה עדים דמשמע בכל אופן ומשכחת לה דהיו לו בנים בשעת קינוי ומתו אח"כ דראויה לשתות כמ"ש בירושלמי ופסקו הרמב"ם בפרקין דין י"א ובמציאות זה ליכא עון בניו דאי נמי הי"ל עון כבר מתו בעונם ואיהו ניהו מנוקה אלא ודאי ס"ל להרא"ש דאף אם מתו בניו אחר הקינוי אי הי"ל עון אף שמתו בין קינוי לסתירה לא היו המים בודקין אח"כ ומ"ה מקשה ארב ששת דמאי קא דייק דילמא לא נבדקה משום עון בניו דאף אם יהיה מציאות זה דמתו בין קינוי לסתירה אי הי"ל עון אין המים בודקין את אשתו ומשני דכשאינו יודע בעון בניו מנוקה הוא וא"כ אי ידע ולא מיחה אם מתו בין קינוי לסתירה אין המים בודקין את אשתו:
וצופה הייתי למהר"ם יצחקי בס' אור יקרות בחידושי סוטה דף ו' שכתב בסוגית רב ששת שהקשה במ"ש דנימא דמה שלא נבדקה משום דאין האיש מנוקה ותירץ דשפיר דייק דהרי מתני' סתמא קתני ושבאו עדים שהיא טמאה דמשמע לעולם אף דידענו בבעלה של זו שהוא מנוקה כגון שהשקה ב' נשיו והאחרת בדקוה המים עכ"ד ולא סיימוה קמיה קושית הרא"ש דאי הרא"ש הי' מקשה דדילמא הבעל אינו מנוקה מעון עצמו תריץ יתיב. אמנם קושית הרא"ש היא משום עון בניו וכלותיו כמו שהביאה הרב מש"ל וא"כ אף דהשקה ב' נשיו והאחרת בדקוה המים אימור בין שתיית זאת האשה דבדקוה להאחר' שבאו עדים כלותיו ובנותיו הזנה הזנו דכלותיו ובנותיו בבתיהן. ויש לדחות. ולא אכחד מ"ש בעניותי לקמן פ"ג דין כ' דלדעת רש"י שכתב דמנוקה מעון היינו דוקא שלא בא עליה אחר שנסתרה רהטא שפיר סוגית רב ששת דמאחר דחזינן דהש"ס הקשה לו מזכות תולה ומשני דחיקא מילתא אמאי לא מקשה הש"ס ממנוקה מעון דידיה ודבני' דכל הני אוקמתו' ושינוי' וילפותי צריך היה הש"ס למיקם בהו וכן אשר הפליא עצה הרב מש"ל להך קושיא דמנוקה מעון עצמו ואוקי מר כמה אוקמתות וענינים שונים כל כי הני מילי מאד עמקו מהא דזכות תולה דפריך לה ומשני הש"ס ואמאי הש"ס יכחידנה תחת לשונו לכולי האי שקלא וטריא. אמנם לשיטת רש"י רווחא טובא שיטת הש"ס דמהא דמנוקה מעון לק"מ לרב ששת דהוא באשתו דוקא והאיכא עדים תרי מינייהו רבנן הולכי על דרך בהדייהו וכו' כמ"ש הרב מש"ל ושיטה זו מרווחת:
עוד ראיתי להרב המג"ן שם דנסתפק אם כששתתה האשה והתנו עליה לעתיד בו בפרק איש ואשה שזנו האיש מנוקה וטהור' היא ואח"ך האיש בא ביאה אסורה וקינא לה ונסתרה ונטמאה מי אמרינן כיון דבשעת השקאה היה מנוקה מעון גם עתה יבדקוה המים המופקדים אצלה דאזלינן בתר עת ההשקאה שהיה מנוקה מעון או"ד בעינן דבשעת בדיקה יהיה מנוקה מעון ג"כ והכריע מסברא דבעינן שיהיה מנוקה מתחילה וע"ס ואסמכיה אקרא עש"ב ולכאורה נראה להביא ראיה מהירושלמי דפ"ק דסוטה הלכה ג' שהזכרנו לעיל דפריך אמתניתין דבא עליה בדרך מדתני כשם שהמים בודקין אותה ע"כ ביאה וביאה שהיה מקבלת את בעלה לאחר הבועל כך הן בודקין אותו דאלמא נבדקת אחר ביאת הבעל ומשני ר' אבין בשם ר' הילא כאן ביודע כאן בשאינו יודע. ואי אמרת דכל דבשעת השקאה מנוקה מעון המים בודקין אם זינתה אחר מכאן אף אם בעלה בא ביאה אסורה למה ליה לשנויי כאן ביודע כאן בשאינו יודע דזה דבר פשוט דכשאינו יודע והוא שוגג ולא ידע גם בשעת השקאה המים בודקין וכדהוכיח. הרב מש"ל מכמה דוכתי לישמועינן חידושא ולוקמה אידי ואידי ביודע אלא דמתני' איירי כשעדיין לא שתתה והולך להשקותה ולהכי אם בא עליה בדוך לא בדקי מיא דלאו מנוקה הוא והבריתא איירי דכשתתה היא הוא מנוקה והיא טהורה אלא דזינתה אח"ך והמים המופקדי' בודקין אותם וכר"מ דקי"ל כותיה ובכי ה"ג אף דידע שנסתרה ובא עליה המים בודקין אותה דכיון דבשעת השקאה היה מנוקה מעון אף דעתה בשאט בנפש בא עליה אחר שנסתרה למאי דביני ביני שבדקוה או שתלתה לה זכות והוא לא פירש הימנה ואפי' אחר שהתחיל לצבות בטנה והרבה אשמה אפ"ה בודקין אותה כיון שהיה מנוקה מעון בשעת השקאה והוא חידושא רבא. אלא ודאי מדלא אשכח לה פתרי אלא לאוקומה הברייתא באינו יודע שמעינן דבעינן מנוקה מעון מתחי' וע"ס ואף בבדיקה דלעתיד:
אמנם יש לדחות דהירושלמי בעי לאוקומי הבריתא אליבא דכ"ע ולהכי משני כאן בשאינו יודע דאי הוה מוקי לה בבדיקה ע"י ששתתה כבר והיתה טהורה כמדובר לא אתיא אלא כר"מ דסבר דמתנין לעתיד ואף דר"מ הלכתא היא מ"מ טפי ניחא ליה לאוקומא אליבא דכ"ע. א"נ יש לדחות ואין ראיה מהירושלמי דהירושלמי לא סבר לה כר"מ דמתנה לעתיד כדמשמע ממ"ש בירושלמי ריש פ' כשם דלא אשכח פתרי היכא דבדקו אותו ולא אותה אלא שהיה הוא מזיד והיא שוגגת ולר"מ משכחת לה דעם אחרת נסתר ואותה האחרת שתתה כבר ועכשיו נטמאה עמו אלא מוכח דהירושלמי סבר כרבנן וכמו שביאר הרב מש"ל פ"ג דסוטה דין י"ז עש"ב. והן אמת דמצד הסברא נראין דברי הר' המג"ן שיהיה מנוקה מתחילה וע"ס. ברם יש לחקור לפום ריהטא דהרי כתב הרמבים פ"ג דין י"ז דאם בא ביאה אסורה והשקה מוציא לעז על מי סוטה שאשתו אומרת לאחרות שזנתה ולא בדקוה והיא לא תדע שמעשה הבעל גרמו עכ"ל והשתא לפום מאי דאסיק הרב דאף אם בשעת השקאה היה מנוקה ונקתה ונזרעה אם שוב נטמאה והוא בא ביאה אסורה אין המים בודקין א"כ אתה מוציא לעז על מי סוטה דמתנין לעתיד ועתה היא יודעת שזינתה וזאת אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקוה ואינה יודעת שמתה בעלה אינו מנוקה וי"ל דנהי דמתנין עמה על העתיד אבל אין מפרשין לה שאם תטמא לעתיד שהמים הללו אף שעתה היא טהורה ליהוו בפקדון ואם תזנה יבדקוה ואין כאן לעז אלא בהשקאה גופה:
תו חזיתיה להרב המג"ן שם יצא לידון בדבר חדש שאם היתה טמאה והוא היה מנוקה מעון ושתתה ובידה זכות לתלות שנה או שנתים וביני ביני נטמא האיש ואינו מנוקה אפשר שלא יבדקו בה המים עכ"ד. ואנן בעניותין לא נהירא לן אי בעית אימא סברא אי בעית אימא גמרא אב"א סברא דכיון דקי"ל כרבי דזכות תולה וניכרת והיא מתנוונה ולבסוף מתה באותה מיתה וא"כ כי התחילו לבדוק המים דבאותה שעה היא מנוקה מעון אין נראה לומר דכי מתחל' והוא נטמא לא יגמרו בדיקתן וישובו המים חזרו לאחוריהן כאלו לא עברו בה המים מעולם הא ודאי רחוק מן הדעת דכל שהתחילו גומרין לבודקה כיון דבשעת התחלה מנוקה מעון. ואב"א גמרא נראה להביא ראיה ממ"ש בירושלמי ריש פ' כשם בדקו אותו ולא בדקו אותה אני אומ' הזכות תלה לה נימ' כמ"ד הזכות תול' ואינה ניכר' ברם כמ"ד הזכות תולה וניכרת הרי לא הוכר' תפתר שהיה מזיד והיא שוגגת ובדקו אותו ולא בדקו אותה ואם איתא דאם זכות תולה לה וביני ביני נטמא האיש לא יבדקוה אמאי לא אשכח פתרי אלא שהוא מזיד והיא שוגגת נימא דהיא הי"ל זכות לתלות שנה או יותר ולפי רוב זכותה לא התחילה להתנוונת בו ביום אלא דבר מועט דאינו ניכר כ"כ ותכף בא בעלה עליה ולא בדקוה המים ולא הוכר בה ואף אותו המעט מזעיר חלף הלך ושבה לאיתנה כי אזלו מים מינה אבל הבועל לא הי"ל זכות והמים גברו לבודקו כי ארחייהו לצבות ולנפול וכמו שצדד הרב שם דאם אין לה זכות רב ותיכף בא בעלה ביאה אסורה כבר באו כח המים וראויות לבדיקה ומוכנת לאלה ע"ש וה"נ נימא גבי הבועל דלית ליה זכות כלל ופעלו בו המים תיכף אבל האשה שהי"ל זכות רב הבעל שבא ביאה אסורה אתא א"ד ופסיק לבדיקת המים ואמאי אצטריך לאוקומ' הוא מזיד והיא שוגגת אפי' אידי ואידי מזיד משכחת לה באופן האסור. אלא ודאי דכל שבשעת שתיית' היה מנוקה שכבר התחילו המים לפעול הן מעט הן הרבה לא מפסקי' ואינה חוזרת ריקם מפני שהבעל בא ביאה אסורה וכדאמרן. עוד חזיתיה לרבי מאי"ר הרב המג"ן שם חדית לן דגדולה מדה טובה מרובה מעדת פורמנות ואם אשה א' שתתה ולא היה האיש מנוקה מעון דאין המים בודקין אותה אם היתה טהורה ונזרעה זרע דאף דאם היתה טמאה אין המים בודקין אותה כי הבעל איננו מנוקה מ"מ אם היתה טהורה נזרעה זרע עש"ב. ולפום ריהטא יש לפקפק על זה דמציאות זה לא יתכן דהאיש אינו מנוקה מעון והאשה טהורה דהא אמרי' פ"ק דסוטה דף יו"ד ע"א אמר ר' יוחנן כל המזנה אשתו מזנה עליו ע"ש ואפשר דכל לאו דוקא ומשכחת לה כי הוא אינו מנוקה וטהורה היא. ותו איכא לאוקומא מילתיה דרב למאי דאמרו דאפי' בעון בניו ובנותיו כמש"ל ואם היא טמאה אין המים בודקין משום עון בניו אמנם הוא טהור ונקי וצדיק וגם אשתו טהורה. אמנם הענין הוא חידוש וצריך ראיה:
והנה הרב מש"ל הפליא עצה בענין זה וכתב בתוך דבריו ליישב סוגית דרב ששת דליכא למתלי שבא ביאה אסורה דאם היה בא לא היה משקה אותה דלאיזה תכלית משקה כיון שאין המים בודקין אותה וקודם השקאה היו ב"ד אומרים לו הוי יודע שאם באת ביאה אסורה מימיך וכו' אין המים בודקין ואתה גורם לשם. המפורש וכו' עש"ב. ויש לחקור דיש לדון דכיון דלאו כ"ע דינא גמירי כי אתא ואייתי אשתו זו לב"ד לא ידע דאם הוא בא ביאה אסורה אין המים בודקין והשתא דאתא ועלה האיש ההוא מעירו כסיפא ליה מילתא אחר כל הטורח הזה להודות על חטאיו ומשום כסופא לא ישוב מפני הב"ד. וסברית מימר דהרב ז"ל לשיטתיה דתשובה לא מהני וכיון שכן אם בא ביאה אסורה משום כיסופא הוא דאמר דעביד תשובה והב"ד יאמרו לו דתשובה לא מהני ובתחילה פותחין לו ב"ד פתח שמא עשה תשובה והוא מתחזק ואומר ששר בתשובה ואח"כ הם אפרו דלא מהני. אמנם עדיפא מינה הוי"ל להרב לומר דב"ד שבעירו שבא לפניהם ומביא עדי סתירה והם מוסרים לו ב' ת"ח כמ"ש הר"מ ריש פ"ג הס יאמרו לו הא דבא ביאה אסורה קודם שיעשה שום דבר ואז ניחא ליה טפי להודות קודם שיעשה שום פירסום ולא היל"ל להרב דקודם השקאה היו א"ל דהיינו בירושלים בב"ד הגדול אחר כל הטורח שטרח ופירסם שבא להשקותה פירסום רב. ובצפייתנו צפינו למהרימ"ט בחידושיו לקידושין דף ו"ך על מה שהקשו התוספות שם דמאי פריך בש"ס לוקמה כגון שבא עליה בשוגג שלא ידע עד לאחר מכאן שנסתרה דכה"ג מנוקה מעון חשיב ליה דהא כי מוקי לה ע"י גלגול לאו מנוקה מעון הוא אם זנתה באירוסין אלא כיון דשוגג הוא מנוקה מעון קרי' ביה והקשה הרב ז"ל דהא אמרי' פ"ק דהוריות במי שעשה בהורא' ב"ד אחר שחזרו בהן ולא ידע דאם יושב בתוך ביתו חייב א"ת דפושע הוא דהי"ל לידע אם עדיין ב"ד בהוראתה וה"נ הא פושע הוא דאחר סתירה הי"ל לידע כיון דקנא לה. ותירץ דאכתי איכא לאוקמה אם קנא לה והלך למ"ה ונסתרה והלכה אחריו דלא הו"ל למידע וכדאמרי' התם דהוי שוגג גמור ע"ש ומשמע מדבריו דאף אם היה שוגג גמור ולא ידע קודם השקאה אם היה בתוך ביתו חשבינן ליה פושע ולאו מנוקה מעון הוא. ומאי דפשיטא ליה לרבינו קא מיבעיא לן ואעיקרא מאי דק"ל להרב על התוספות לק"מ דשאני התם דבי דינה רבה קביעי וקיימי ופתיחתא דחכימי פתוח לרוחה וכל שעתא ושעתא זימנא הוא ללכת ולשאול אי קיימי בהוראתם אי לא אמנם לא כן אשה מנאפת דאף דקינא לה אשה יודעת שעתה דבעבידתיה טריד ובה שעתא אכנה ומחתה והוא לא ידע ולא מצי לידע שהיא שומרת עצמה ואי התם גבי הוראת ב"ד קרי ליה פושע הכא לאו פושע הוא. ותו דהא התם אמרינן בקנא לה בעודה ארוסה בבית אביה וכיון שהיא ארוסה בבית אביה היכי קרי ליה פושע כי אין האיש בביתה והארוסה הרחק מאד מאדם. והן בעודנו בלילה שוכב על משכבו והיא בביתה מאי פשיעה איכא ומהיכא הי"ל לידע ולא דמי כלל להתם ולא זו בארוסה אלא אף דנשואה והיא בביתו נראה דלא דמי להתם וכדאמרן. ואפשר להביא ראיה דלאו פושע הוא מהירושלמי דפ"ק דסוטה שהבאתי לעיל דפריך אמתני' דבא עליה בדרך מדתני כשם שהמים בודקין אותה ע"כ ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל וכו' ומשני כאן ביודע כאן בשאינו יודע והרי הכא דאשתו עמו בבית ובא עליה אחר שנסתרה ונטמאה ומשום שלא ידע המים בודקין אותה ולדברי מהרימ"ט ז"ל ה"ל פושע דכיון דקנא לה הו"ל לידע ואי לא ידע הו"ל פושע כי ההיא דהוריות דישב לו בתוך ביתו חייב אלא ודאי הא לא דמיא לההיא ואף אם קנא לה והיא בביתו שוגג הוא ולא פושע דהאשה שומרת עצמה זו היא עבירה בשעה דלא מצי למיקם עלה דמילתא ושוגג גמור הוא. וכן מוכח מהתוס' דמקשו מינה בפשיטות ולדברי הרב דלא מחלק כלל הו"ל לפרש. הן אמת דלפי מ"ש הרב מש"ל דאף אם במזיד בא ביאה אסורה ושכח בשעת השקאה המים בודקין את אשתו וכו' ע"ש יש לישב קצת למהרימ"ט דכפי דברי התוס' דאפי' שוגג כל שידע בשעת השקאה אינו מנוקה קרינן ביה א"כ הירושלמי צריך לאוקומה שאינו יודע כלל אפי' בשעת השקאה ומאחר שכן ל"ק למהרי"מט דאימא דחשיב ליה פושע כי ההיא דהוריות ומ"מ כל שלא ידע בשעת השקאה הוי כמזיד ושכח דהמים בודקין את אשתו לדעת הרב מש"ל. וק"ק על הרב מש"ל דמשמע דאיהו סבר כמהרימ"ט ולפ"ז הו"ל להביא ראיה לדבריו מהירושלמי הזה כאמור דמוכח מינה לשיטת מהרימ"ט דאפי' פושע כל שלא ידע בשעת השקאה המים בודקין את אשתו. אמנם אנן בעניותין הא דהרב מש"ל דמזיד ושכח בשעת השקאה המים בודקין את אשתו מספקא לן טובא ומאי דפשיטא ליה למר קא מיבעיא לן והסברא להיפך דלאו מנוקה מעון הוא כל שבמזיד בא ביאה אסורה ואם הוא שכח מעשיו בספר נכתבין ואין שכחה לפני כסא כבודו ואיך קרינן ביה מנוקה מעון והוא כבד עון. ומהירושלמי הזה יש קצת ראיה לדברינו דאי כדברי הרב מש"ל לאשמועינן רבותא ולישני הירושלמי כאן דזכר בשעת השקאה כאן דשכח ואידי ואידי במזיד. אלא ודאי כל שבא ביאה אסורה במזיד אף דשכח לאו מנוקה הוא ואין המים בודקין את אשתו,
ומאי דק"ל להרב מש"ל דרב ששת מה יוכיח הוכח אימא דבא ביאה אסורה ושכח וכן היכי שרינן לה ע"י שתיה ודלמא חטא במזיד ושכח ומכח הני בי תרי כתב הרב ז"ל דמזיד ושכח המים בודקין יש לדחות דכיון שב"ד שבעיר למאי דאמרן או ב"ד הגדול לשיטתו אסברו ליה דאם בא ביאה אסורה וכו' כמ"ש הרב ז"ל מסתמא אם בא במזיד אדכרו ליה ואדכר ול"ח למיעוטא דמיעוטא דעשה במזיד ואדכרו ליה ולא אדכר והיינו דק"ל לרב ששת משום דרובא דעלמ' כד אדכרו ליה זוכרי' אשר עשו במזיד ולתרדא דשכח' ליה לא חיישינן. ומאי דק"ל איך הותרה ע"י שתיה דאימור לא בדקו לה משום דאינו מנוקה ואף דהב"ד חקרו אם בא וכו' ומסתמא לא הי' משקה אימור דשכח לק"מ דהא שרינן במתנוונה כל שלא צבתה בטנה אף די"ל זכות תלתה לה ושרינן מתנוונה גם באשת כהן וטעמא דיש לנו במה לתלות דהיא אנוסה ושריא לישראל או בא עליה דרך אברים ושריא לכהן וכמ"ש במקום אחר באורך, וה"נ דכוותי' דאין לנו לאוסר' מספק ולדידיה דמכח זה דשרינן לה הכריע דאם חטא במזיד ושכח המים בודקין מה יענה הרב ו"ל דאכתי תיקשי היכי שרינן לה ודילמא הא דלא נבדקה משום דיש לה עדים במדינת הים דאין המים בודקין וכדרב ששת ובריית' דמסייע ליה ולאו מטעמיה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג דין כ"ג אלא ודאי מוכרח דכל שיש לתלות להתירה לא אסרינן לה מספק וכדמוכח מההיא דשרינן לה אף במתנוונה אפי' לכהן וכמ"ש הרמב"ם שם דין י"א. ושוב נזכרתי מ"ש הרב לעיל דזנות בעדים לא שכיח אמנם יש להוכיח כמ"ש ממתנוונת דשריא אף דבזכות תולה נמי מתנוונ' דרך אברי' וכמ"ש לקמן פ"ג דין ד'. ותו קשה לי על הרב ז"ל דהוא גופיה לקמן פ"ב דין י"א ד"ה ומ"מ בתוך דבריו כתב וז"ל והיכא דלא נבדקה הדין פשוט שמותרת לבעלה ואין אנו תולין משום זכות ואעפ"י שהתחילו החלאים לבא עליה וכו' וכן בדין דאם נלך להחמיר א"כ נמצא דליכא תועלת במי סוטה אלא לעשותה ודאית אבל להתירה לבעלה אין לנו לפי שנתלה דמה שלא בדקוה הוא משום זכות למ"ד אינו ניכר או שמא הבעל בא ביאה אסורה או משום שיש עדים במ"ה. וא"כ מהו זה שהבטיח הכתוב ונקתה ונזרעה זרע הרי אסורה לבעלה מספק אלא ודאי דאין אנו תולין להחמיר כיון דליכא רעותא לפנינו וכו' ע"ש ובהגלות נגלות דבריו הללו מאי ק"ל הכא דהיכי שרינן לה דילמא שכח וניחא ליה דשכח המים בודקין. הרי הרב ז"ל גופיה הכריח דאין אנו תולין להחמיר כל דליכא רעותא קמן. באופן דלפום ריהטא נראה דכל שבא ביאה אסורה במזיד אף דשכח בשעת השקאה אין המים בודקין את אשתו דלאו מנוקה מעון הוא. ולא עוד דבעניותין שוגג ומזיד רחוקים הם בהא נמי דשוגג או לא ידע בשעת השקאה המים בודקין משא"כ במזיד וכאשר חילוק רב יש ביניהם בעלמא וה"נ דכותא אנא דאני מסתפק דאפשר דע"כ לא קאמרי התוס' מכח סוגיות יבמות וקידושין דשוגג כל שידע בשעת השקא' אין המים בודקין אלא דוקא בחטאתו אשר חטא ושגג באשתו זו אחר סתירה דהא חמירא וכל דידע אח"כ לאו מנוקה הוא אבל אם הוא בא בשוגג ביאה אסורה באחרת אף דידע אח"כ מנוקה מעון קרינן ביה. תדע דהרי איכא מ"ד דלא משגחינן אלא אם חטא באשתו ומנוקה מעון בזו היא אבל אם הוא מלי כריסי' זנ"י לית לן בה וכמ"ש הרמב"ן בפירושו. ואחר שכן לדעת הר"מ נימא דהאף אמנם דסבר דגם אם בא ביאה אסורה מימיו אפי' באחרת אין המים בודקין ה"ד במזיד אבל בשוגג אף דידע אח"כ מנוקה מעון קרינן ביה דאין בידו אלא חטא לא עון והתורה אמרה ונקה האיש מעון ושוגג חטא הוא. וכד דייקינן פורת' ליכא לספוקי בהא כלל כיון דלדעת הרמב"ם האי עון דכתב רחמנא הוא כולל בין בזו בין באחרת א"כ השתא דהוכיחו התוס' מסוגית יבמות וקידושין דשוגג וידע לאו מנוקה הוא ליכא לפלוגי בין אם שגג בזו בין אם שגג באחרת כיון דתרוייהו מחד קרא נפקי ופשוט:
והנה בהשגת הראב"ד ודברי מרן כתבתי באורך לקמן פ"ג דין ך'. והן עתה רגע אדבר מה שראיתי להרב המג"ן שם סי' ס"ט שכתב ליישב השגת הראב"ד כפי אשר באר מרן וז"ל ועלה בדעתו לחלק בין כשבא על ארוסת [היינו ארוסה אחרת שהיתה לו מלבד זאת האשה שקנא לה בזה קאמר הרמב"ם שקרוי עון לאיש כדי שלא תבדוק באשה זו אבל כשבא על זאת האשה כשהיתה ארוסה בבית אביה אז אינו מיקרי עון כ"כ דלהכי לאשה זו לא יבדקו המים כיון שאשה זאת יש לה חלק באותו עון שכ"כ חלק בעון זה יש לה כחלק אשר יש לו ונמצאת חוטאת נשכר' אם לא יבדקו לה המים מה שא"כ כשעון זה איתיה בי' ולא בה דהייני שבא על ארוסה אחרת שהיתה לו והיא נקיה מאותו עון אז אין המים בודקין כיון שהוא יש בידו עון ולא בה והיינו מ"ש הרמב"ם ואפי' בא על ארוסתו והול"ל ואפי' בא עליה בהיות' ארוסה בבית אביה אלא משמע דעל ארוסה אחרת קמיירי עכ"ל. ודבריו לפי פשוטן קשים בעיני דהיכ' ס"ד דהרב לחלק דכשחטא באשתו זו הואיל ויש לה חלק המים בודקין ומ"ה כתב דארוסתו ארוסה אחרת והרי משנה שלימה היא בא עליה בדרך אינו שותה והיינו משום דאינו מנוקה מעון אף דיש לה חלק ומצינו חוטאת נשכרת דאינה שותה ונוטלת כתובה וכדתנן ר"פ ארוסה. ואבע"א גמרא סוגיות יבמות נ"ח וקידושין דף ז"ך והזכירם הרב ז"ל בסמוך דפריך הש"ס אי דקנה לה כשהיא ארוסה ונסתר' ומשקה לה כשהוא נשואה מי בדקי לה מיא והתניא ונקה האיש וכו' והרי ה"נ יש לה חלק ופריך בפשיטות דאין המים בודקין. ותו הרי הרמב"ם עצמו בסמוך כתב לפיכך היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או עשה אפי' שניה אינה שותה יכו' וטעמו משום שאינו מנוקה כמבואר בדבריו וכפי' הה"מ ואפי' שיש לה חלק ואעיקרא דדינא איכא מ"ד דדוקא באשתו אמרו אינו מנוקה מעון כמש"ל:
ד דין י"ב. כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. תנן ריש פ' כשה. כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר נטמאה ונטמאה דברי ר' עקיבא א"ר יהושע כך היה דורש זכריה בן הקצב רבי אומר שני פעמים הכתובים בפרשה אם נטמאה נטמאה א' לבעל וא' לבועל. ואמרו עלה בירושלמי אנן תנינן באו באו אית תניי תני ובאו ובאו מאן דמר באו באו ר"ע מאן דמר ובאו ובאו ר' ישמעאל. אנן תנינן נטמאה נטמאה אית תנויי תני ונטמאה ונטמאה מאן דמר נטמאה נטמאה ר"ע ומאן דמר ונטמאה ונטמאה ר' ישמעאל ע"כ. ופירש הרב פני משה פי' הירושלמי וז"ל אנן תנינן במתני' באו באו דמכפל המקרא דריש ולא מויו יתירה. אית תנויי תני בבריתא ובאו ובאו ומויו יתירה דרש ומפרש ואזיל דמ"ד מכפל דרשינן ר"ע היא דמצינו בעלמא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בהא דר' ישמעאל לא דריש בעלמא כפל המקראות דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם כדפליגי בהא פ' הערל ור"ע דריש לשונות הכפולים ולא דריש ויו יתירה עכ"ל ובתוספותיו כתב וז"ל אנן תנינן באו באו לפי האי גירסא דגריס במתניתין בדברי ר"ע באו באו בלא וי"ו דמפרש אליביה צריך לפרש נמי סיפא דמתני' כך היה דורש וכו' אדבתר' קאי ולא פליג אדרבי עקיבא אלא כך היה דורש ר' זכריה בן הקצב בשם רבי נמי הכי נטמאה נטמאה וכו' דמכפל המקרא דרשינן וכן באו באו עכ"ל:
ויש להעיר על הרב המפרש הזה שלא העיר דבתלמודין אמרינן בהדיא דף כ"ח ע"א מכלל דר"ע וו"י קדריש והכי אמרינן בדף כ"ט ע"א דלר"ע ארבעה קראי כתיבי ופירש"י דר"ע דריש וו"י והכי אמרינן ביבמות דף ס"ח ע"ב כמאן כר"ע דדרי' ווי"ן. והכי תניא בסנהדרין דף נ"א ע"ב א"ל ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. הרי דלפום תלמודין ר"ע דריש ווי"ן ור' ישמעאל לא דריש ווי"ן. הן אמת דמההיא דסנהדרין ויבמות לא מכרעא דר' ישמעאל לא דריש ווי"ן דאיכא למימר כמ"ש התוס' ביבמות בשם ר"י דלא נקט ר"ע לאפוקי רבי ישמעאל דר' ישמעאל נמי דריש ווי"ן אלא לאפוקי שאר תנאי דלא דריש וו"י בעלמא. אך ק"ק על התוספות דאמאי לא הכריעו כתירוץ אחר שתירצו שם דר' ישמעאל לא דריש וו"י ומ"ש בסנהדרין ור' ישמעאל האי בת ובת מאי עביד ליה לא מסיק הכי אלא לישב דרשא דר' ישמעאל למאן דדריש וו"י ודלא כר"י. מסוגיין ופ' כשם דאמר דלר"ע ד' קראי כתיבי דדריש וו"י. ולר' ישמעאל דלא דריש וו"י תלתא קראי כתיבי ע"ש דף כ"ט:
ונראה דהתוס' לשיטתם אולי שכתבו פ"ק דסנהדרין דף י"ד ע"א שהקשו כמה דוכתי דאמרי' אחד תנא דלא דריש וו"י ואשכחן ליה בענין אחר דדריש וו"י ותירצו דהאי דקאמר לא דריש לאו משום דלא דריש ליה כלל אלא דוקא לההיא דרשא קאמר עכ"ל וא"כ ליכא לאוכוחי מסוגית פ' כשם דר' ישמעאל לא דריש ווי"י בשום דוכתא דדילמא גבי ונטמאה לא משמע ליה לדרוש וי"ו ובדוכתא אחריתי דריש כאינך תנאי דמייתי התוס' פ"ק דסנהדרין. אמנם התוס' ביבמות קיימי אקרא דבת ובת גופיה דבחד דוכתא משמע דר' ישמעאל דריש ליה ובחד דוכתא משמע דלא דריש ליה. ומ"ש ר"י לאפוקי שאר תנאי דלא דרוש וו"י בעלמא כלומר דאיכא תנאי דלא דריש בשום דוכתא וו"י. אמנם במאי דקמן מפורש יוצא בתלמודא דידן דר"ע דריש ווי"ן ומשו"ה דרוש ד' חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וחד לכהונה ור' ישמעאל דלא דריש וו"י תלתא כתיבי בעל ובועל ותרומה וכהונה אתיא בק"ו וזה הפך הירושלמי. ותו קשה על הרב המפרש דתלי הך פלוגתא בפלוגתא דדברה תורה בלשון בני אדם דנראה דלא קרב זה אל זה דההיא פלוגתא היא בשתי תיבות דסמיכי כגון איש אחד איש אחד הכרת תכרת וכיוצא לא כן הכא דהם מקראות חלוקים והכא כ"ע אף מאן דסבר דברה תורה כלשון בני אדם דריש תלתא ונטמאה. והרי בתלמודא דידן בסנהדרין דף צ' פליני ר' ישמעאל ור"ע בהכרת תכרת דר' ישמעאל סבר דברה תורה כלשון בני אדם ואפ"ה דריש ונכרתה דסמיך ליה אלמא האי פלוגתא אינו אלא בשני תיבות דסמיכי כי הנהו. וה"נ לש"ס דידן ר' ישמעאל דריש הכא תלתא ונטמאה אף דהוא סבר דברה תורה כלשון בני אדם. ותו דכפי דבריו הוא מוליד מחלקת חדש דאיכא מאן דלא דריש תלתא ונטמאה ולפי הבבלי משמע דכ"ע דרשי תלתא לבעל ובועל ותרומה. ולפי הירושלמי בעל ובועל ויבם כמבואר שם ופ"ק דסוטה ופ"י דיבמות כאשר אחר הרואה עיניו תחזינה מישרים:
ותו קשה מ"ש בתוספותיו דבפ' הירושלמי פירושא דמתני' הוא דר' יהושע א"ל לר' עקיבא דזכריה בן הקצב אמר משמיה דרבי כותיה. ומלבד דהוי יתו"ר נפי"ש לישנא דתנאי והול"ל כך היה דורש זכריה בן הקצב משם רבי ותו לא ולמה ליה לאורוכיה ולומר שתי פעמים וכו' דהיינו דר"ע. קשה דרבי דתנן במשנתנו בכל מקום הוא רבינו הקדוש כידוע. וכן בירושלמי פ"ק דסוטה תני ר' אומר שלש טומאות אמורות בפרשה וכו' (ובתוס' דף כ"ט גרסי ר"מ אומר) ורבי היה תלמיד תלמידי ר"ע ואיך זכריה בן הקצב שהיה בחרבן יאמר משמו וכן ר' יהושע לר"ע. ודוחק לומר דזכריה בן הקצב היה אומר בשם רבו ולאו היינו רבי סתם. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דט"ס יש בירושלמי, וכצ"ל דר"ע דריש ווי"ן ור' ישמעאל לא דריש כתלמודא דידן ובמתניתין גריס ובאו. ובאו ולתקן כל הלשון כפי זה. וכבר ידעת מ"ש בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' צ"ו דרבו הטעיות בירושלמי וכן כתבו שאר רבוואתא קמאי ובתראי ועיין בתוס' סוטה דף כ"ד: