חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן צה
על הרמב"ם פ"ט דה' מלכים.
א'. דין א'. אברהם נצטוה יתר על אלו על המילה וכו'. שו"ת מקום שמואל סימן כ"א.
ב . ויעקב הוסיף גיד הנשה. שם סי' כ"ב.
ג . ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות. מרן כ' צ"ע היכא מייתי לה. והרב מקום שמואל בשו"ת סימן כ"ג כתב דנפק' ליה ממ"ש בסוטה דף י"ב עמד עמרם וגירש וכו' וק"ל דהי"ל להפרישם לבד וי"ל כמ"ש בסוף פרק חזקת משחרב בית המקדש דין הוא שלא נשא נשים וכתבו התוס' למי שקיים פריה ורביה ולפ"ז לא סגי בפרישה כדי שמי שלא קיים פריה ורביה יקח הגרושות ומפני זה לקח אליצפן יוכבד כמ"ש בתרגום יב"ע דלא קיים אז פריה ורביה ואמרו בסנהדרין דמצו' פריה ורביה לישראל ולא לב"נ ועמרם וכלם גירשו כדי שיקיימו אחרי' פריה ורביה א"כ שפיר מוכח דנצטוה בפריה ורביה וגירושין וחופה כמ"ש בסוטה ומהכא נפקא להרמב"ם ולא תיקשי דאיך עמרם לקח יוכבד אח"ך די"ל דעל מחזיר גרושתו לא נצטוה במצרים ודברי הרמב"ם מבוארים עכ"ל ודברים חלושים הם דדילמא לא נצטוה רק שעמרם היה שומר התור' כאברהם אבינו ע"ה אף שלא נצטוה וכבר כתב הרב הנז' גופיה לעיל סי' כ"א דהרמב"ם לא מנה אלא מצות מילה לאברהם מפני שנצטוה עליה והחזיקו כל זרעו בה ג"כ אמנם שאר התורה לא נצטוה ואפי' שהיו מקיימין האבות לא חשיב אלא מה שהוסיפו על כל הנלוי' עליהם וזרע' ע"ש והכא הרמב"ם כתב דעמרם נצטוה והיכן מצינו דנצטוה דילמא מדעתו עבד ולפי שהיה גדול הדור נהגו אחריו אך היה לפי שעה ומי זה אמר שקבלו עליהם ועל זרעם. ותו אעיקר' מאי תלמודא דמ"ש עמד עמרם וגירש את אשתו היינו גרושין בגט כריתות ודילמא גרש את אשתו מן הבית ושלחה מביתו. ומ"ש דלא סגי בפרישה כדי שמי שלא קיים ישא הגרושות פטומי מילי בעלמא נינהו אטו אחסו"ר דרי רבות בנות בתולות אגודות אגודות בכבודן והיו לאנשים. וסבור הייתי לומר לשיטת הרב הנזכר דמאחר דעין רואה דלקח עמרם גרושתו אחר נשואיה לאלצפן לדעת התרגום המיוחס ליב"ע ש"מ שלא היה מקיים כל התורה כל קבל דנא מצינו שקיים מצות גרושין ומאי חזית אלא מוכרח דעל הגרושין נצטווה לחוד והרב הנזכר נראה שלא כיוון לזה. אבל כל זה איננו שוה דדחיקא לן לומר דהרמב"ם הוציא דינו מכח הא דהתרגום דכבר כתבנו במקום אחר דאינו תרגום יונתן ומאן לימא לן דסמכי' עליה אלא דאי משום הא לא איריא דאין אנו צריכין לזה ות"ל שלקח דודתו שהיא אסור' לו מן התור' אלא דמי זה אמר דהוו גרושין ממש ונצטו' כמדובר והטיב אשר דיבר מרן צ"ע היכא מייתי לה. ותו ק"ק מהא דאמרו בשמות רבה פ' ל' וז"ל נתן לאדם שש מצות הוסיף לנח אחת לאברהם שמנה ליעקב תשע' אבל לישראל נתן להם הכל עכ"ל הרי דאחר יעקב לא הזכירו רז"ל מי שנצטו' ואם איתא דעמרם נצטו' הי"ל להזכי'. אבל אקשת לן חדא ואתנח לן חדא דמאמר זה קרי בחיל כמ"ש רבינו דעל ששה דברים נצטו' אדם הראשון והוסיף לנח אחת. ועיין מ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין סוף דף נ"ו מהש"ס ע"ש ומה שהק' מהר"י פלורינטין בהגהותיו אשר בס"ס מעיל שמואל מיבום וכו' לק"מ. ועיין בבראשית רבה פי"ו ודברים רבה פ' ואתחנן. ועיין בס' ריח שדה בדרושים פ' בראשית. ועיין להר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סימן תקמ"ב.
ד דין ג'. בן נח שבירך את ה'. הר"ם חאגי"ז בס' שתי הלחם סי' כ"א.
ה דין ד'. וכן אם הרג רודף וכו' משא"כ בישראל הרב לח"מ תמה דהיכי כתב רבינו משא"כ והלא לר"י גוי בישראל וגוי בגוי וישראל בישראל שוים לחיובא וליכא פטו' אלא ישראל בגוי וכו' וא"כ בכלהו דינם שוה זולת בישראל בגוי הוא דפטו' אבל באינך חייב מיתה ואין ב"ד ממיתין אותו וכדכתב רבינו פ"א דרוצח וכו' אם לא שנפרש דמ"ש משא"כ בישראל ר"ל ישראל בגוי דפטו' כלו' הכא אמרי' דחייב מיתת שמים אבל ישראל בגוי אפילו בידי שמים פטו' וכן נפרש מש"ר לקמן בפ' זה גבי ב"נ חייב על הגזל משא"כ בישראל ונדחק שם הב"י לו' דאין חיובם משום גזל וכו' ולפ"ז נאמר דר"ל ישראל בגוי דפטו' עכ"ל הלח"מ. וק"ק במאי דפשיטא ני' להרב דגוי בגוי וגוי בישראל אין ב"ד ממיתין אותן אלא הן חייבין מיתת שמים שהרי מרן בכ"מ פ"א דרוצח כתב לדעת רבינו דאי אפשר שב"ד ממיתין אותו שכיון דלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התרא' ולפי טעם זה הניחא ישראל בישראל אבל גוי בגוי וגוי בישראל אמאי אין ממיתין אותו והלא ב"נ נהרג בלא התרא' ופוק חזי להטו' ח"מ סי' תכ"ה חד"ד ותימא עמ"ש הרמב"ם דאף דחייב מיתה אין ב"ד ממיתין אותו דכיון דחייב מיתה אמאי לא יומת בב"ד והאי טעמא דטעים מרן בכ"מ ובדק הבית דלא שייך בי' התרא' דיו שיפקיע חלוקת ישראל בישראל אבל גוי בגוי וגוי בישראל דב"נ נהרג בלא התרא' כמו זר נחשב דאין ב"ד ממיתין אותו וכמו שתמה הטור. הן אמת דמרן בב"י נ"ט דכיון שנכנס ברשות אינו בדין שיהרג בבית דין והאיכא צדדים לו' דטעם זה שייך נמי בב"נ אמנם יש מקום לו' דדוקא גבי ישראל מטיבין לו הך טיבותא דכיון שנכנס ברשות לא יהרגוהו לא לב"נ. ומ"מ כל כי הא הו"ל להרב לח"מ לפרש ותו ק"ק דמדברי הרמב"ם דנקט בדין זה נהרג עליו משמע דממיתין אותו שהרי הרמב"ם בה' רוצח לא נקט כלשון ר"י בן שאול דאמר נהרג עליו ואצטריכא לי' לפרושי דאין ממיתין אותו ומדסתם הכא משמע דס"ל דממיתין אותו דאי לאו הכי הי"ל לפרש או לפחות הכא גבי גוי הו"ל לפרש דאין ממיתין אותו ולסתום בה' רוצח גבי ישראל והוה שמעי' לה בישראל מדין גוי לא כן השתא דפירש התם וסמך הכא מורה ובא דדוקא גבי ישראל דלא שייך בי' התרא' א"נ דנכנס ברשות ועבדין טיבותא לישראל לא עשה כן לכל גוי וממיתין אותו. ותו ק"ק דלשיטת הרב לח"מ דמשא"כ בישראל דכתב הרמב"ם פירושו ישראל בגוי אין מקום להשג' הראב"ד שכ' א"א קשיא לי' אבנר בדין זה דהרי הכא לא פורש דאין ב"ד ממיתין אותו וסתם וכ' נהרג עליו ומ"ש משא"כ בישראל היינו ישראל בגוי והו"ל להשיגו בה' רוצה דשם פירש דאין בית דין ממיתין אותו. ואם כונת הלח"מ לפרש דברי הרמב"ם דלא כמו שפירשוהו הראב"ד ומרן לפחות הו"ל לפרש כי חדשות הוא מגיד. וחזה הוית למהרח"א בעץ החיים פ' נח דף ג' ע"ב שהביא דברי מרן הכ"מ בדין זה וכ' וז"ל ודבריו סותרים למ"ש פ"א דרוצח דמ"ש ריב"ש נהרג היינו בידי שמים ואלו פה כתב דנהרג בידי אדם כב"נ וכן חו"מ אמרו דכיוצא דש"ד היינו דריב"ש לחייב מיתה לב"נ ודוחק לו' דריב"ש לצדדים קאמר לישראל בי"ש ולגוי בידי אדם די"ל דדוקא בב"נ איירי ובדיני אדם וצ"ע עכ"ל ואפשר לו' דריב"ש איירי בישראל דוקא מדנקט מילתי' בסתמא וזה מורה דבישראל איירי ומוכרח דנהרג דקתני לאו דוקא דאין ממיתין אותו כיון דלא שייך התרא' ומיהו מדבריו למדנו לב"נ דממיתין אותו דטעמא דהתרא' לא שייך בי' ואמטו להכי מוקי תלמודא כיוצא בו דש"ד כריב"ש. וראיתי למהר"ש אלגאזי בס' אהבת עולם דף ס"ה שכ' וז"ל קשה דכיון דלדעתו הרמב"ם פסק כריב"ש א"כ מנ"ל להר"מ לו' דלצדדין קתני דחייב דגבי ישראל מיתה בי"ש וחייב דב"נ נהרג עליו כיון דריב"ש אמר נהרג עליו ומוקמי' כיוצא בו דש"ד כוותי' גוי בגוי וישראל בישראל חייב כמ"ש רש"י שם ואפשר דסבר הכ"מ דהר"מ פליג על רש"י וסבר דכיוצא בו ליכא אלא שתי חלוקות גוי בגוי וגוי בישראל חייב אבל ישראל בגוי וה"ה ישראל בישראל פטו' וזה משום דק"ל דאי דייקי' מרישא דקתני גוי בגוי וגוי בישראל חייב ואמרי' הא ישראל בישראל פטו' א"כ מדיוקא דסיפא שמעי' איפכא דקתני ישראל בגוי פטו' טעמא דישראל בגוי הא ישראל בישראל חייב וא"כ כיון דק' רישא כסיפא אמרי' נעש' הדיוק דרישא דהיינו ישראל בישראל כסיפא ומ"ה קאמר דנהרג עליו דריב"ש לגבי גוי כפשטו ולגבי ישראל חבירו בי"ש עכ"ל וק"ק דכי אמרי' נעש' היינו דדיוקא דרישא הוי כדינא דסיפא ממש וא"כ הכא אינו מתישב שפיר האי נעש' כיון דישראל בישראל חייב מיתה בי"ש ודין הסיפא דישראל בגוי הוא פטו' לגמרי ונעש' היינו כסיפא ממש. אמנם אפשר לו' דהר"מ פליג על רש"י וס"ל דליכא אלא שתי חלוקות וק"ל דיוקא אדיוקא כמ"ש הרב הנז' וכבר ידוע דתירוץ נעש' בל יאמר אלא אגב דוחקא ומה גם הכא אי אמרי' נעש' צ"ל דישראל בישראל פטו' לגמרי אפילו בדיני שמים כמדובר וזה אינו דמשמע דריב"ש איירי בישראל בישראל מסתמות דבריו ולכל הפחות חייב מיתה לשמים ולכן ס"ל להרמב"ם דהני דיוקי מרישא וסיפא הכי דייקי' להו קתני רישא גוי בגוי וגוי בישראל חייב דהיינו ממיתין אותו הא ישראל בישראל אין ממיתין אותו ונחתינן דרגא מדין גוי דישראל בישראל חייב מיתה בי"ש והאי דיוקא תיהני לן דאין ממיתין אותו והכי דייקנא לה מסיפא דקתני ישראל בגוי פטו' לגמרי הא ישראל בישראל אינו פטו' לגמרי אלא חייב מיתה בי"ש וא"כ עלו זה בקנה אחד דיוקא דרישא וסיפא והיו לאחדים ודברי ריב"ש מסתמות דבריו מוקמינן להו בישראל בישראל ונהרג ר"ל מיתה בי"ש ומינה ילפינן לגוי בגוי דממיתין אותו וכמש"ל.
ומ"ש מרן בכ"מ דס"ל להרמב"ם דליכא מאן דפליג על ריב"ש ק"ק דהא אמרי' פ' ד"מ דף ז"ן כיוצא בו בש"ד לא תניא ופירש"י כיוצא בו גבי ש"ד לא תנא האי תנא דלעיל וכו' וא"כ הרי תנא דהך בריתא סתמית דגנב וגזל וכו' דלא קתני כיוצא בו דש"ד פליג אריב"ש דאי ס"ל כריב"ש אמאי לא תני כיוצא בו בש"ד כי היכי דקתני גבי גזל ויפ"ת. והנה הרב אהבת עולם כתב שם דס"ל להרמב"ם דרבנן לא פליגי אריב"ש לגמרי רק רבנן ס"ל דחייב מיתה בי"ש כישראל ופסק כרבנן עש"ב ולפי מ"ש הרב בית חדש והרב דינא דחיי עשין ע"ז והרב מש"ל לישב עובדא דאבנר ויואב אליבא דהר"מ דאע"ג דאבנר לא הי' חייב מיתה רק בי"ש יואב הרגו מדין גואל הדם עש"ב יש להכריח קצת דבר זה דהוכרח הר"מ לפרש כן ונד מפירש"י שכ' דלרבנן דפליגי אריב"ש התר גמור הוא משום דקשיא לי' דלרבנן מאי קאמר יואב שהרגו לאבנר משום דהי' יכול להציל לעשאל בא' מאבריו ואמרי ליה נזיל אבנר ואיך יואב והסנהדרין הסכימו בהריגת אבנר והלא לרבנן התר גמו' הוא ודחיקא מילתא דרבנן פליגי בגופא דעובדא היכי הוה זאת היתה לו להר"מ לפרש דפלוגתא דרבנן וריב"ש אינו מן הקצה אל הקצה אלא דריב"ש סבר דנהרג ורבנן ס"ל דחייב מיתה בי"ש והשתא א"ש עובדא דיואב ואבנר לכ"ע דלריב"ש דס"ל דנהרג ממש סבר דהך דיואב היינו מה"ט דחייב מיתת ב"ד אבנר ורבנן ס"ל דאבנר הי' חייב מיתה בי"ש ויואב להיותו גואל הדם הרגו ומ"ש שיואב דנו דין סנהדרין לאבנר יתישב בין לרבנן בין לריב"ש על פי שני פירושי הרב כנה"ג בלשונות הרא"ם פ' וישלח ע"ש. עוד ראתה עיני להרב אהבת עולם שהק' למ"ש מרן בכ"מ דדין סנהדרין לאו דוקא דהא התרא' לא הוות דהרי אבנר הוה חבר וא"צ התרא' והביא ראיה מדברי התוס' סוף פ' נגמר הדין ע"ש באורך. ודבריו קשים לשמוע דמאי ראי' מייתי מהתוס' ואחד הרוא' דברי התוס' בעיניו ירא' דמוכח דדינא הוי דחבר צריך התרא' דהרי ברישא הקשו בפשיטות וא"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלי' לעמשא הא בעי התרא' אלא דבתר הכי לרווחא דמילתא כתבו ואפילו למ"ד חבר א"צ התרא' וכו' ותו דהרי הרמב"ם ז"ל דעליה קיימינן פסק פי"ב דסנהדרין דאחד ת"ח ואחד ע"ה צריך התרא' ושפיר כתב מרן ז"ל וכמ"ש הכנה"ג ח"מ סי' תמ"ה על דברי מרן עיין שם. ומ"ש עוד הרב אהבת עולם דכונת הראב"ד באומרו ק"ל אבנר היינו לפרש דברי הרמב"ם מי הזקיקו לומר דבישראל אין ממיתין אותו דהוכרח לזה דאי נהרג ממש א"כ קשה דאבנר שהי' חכם גדול היאך הרג לעשאל אחר שהי' יכול להצילו בא' מאבריו ואיך לא פחד אבנר כי על כל זה יביאוהו הסנהדרין במשפט אלא ודאי אין ממיתין אותו עש"ב. לא נהירא דאם באנו לדקדק זה דאיך אבנר הרג לעשאל אכתי ק' דאיך הרג לעשאל כיון דחייב מיתה בי"ש ואיך אבנר שר וגדול לא שם על לב מורא שמים. ומ"ש איך לא פחד אבנר דיביאוהו במשפט לא מכרעא דאימו' דדינא הוי דנהרג עליו ממש ולא פחד אבנר מהסנהדרין כיון שלא הי' שם התרא' דלא התרו בו ותו אטו משום אומדנא דיכול להצילו בא"מ ליקום בי דינא ולקטלי' וכמ"ש מרן. וצופ' הייתי להרב כנה"ג שם בלשונות הרא"ם פ' וישלח דהוורז מדברי הרא"ם דדין זה דיש להצילו בא"מ ליתי' בנרדף עצמו והוא ז"ל לחלק יצא דבשעת מלחמ' ליתי' לדין זה דיכול להצילו בא"מ וכתב וז"ל אבל ק' דאמרו סוף נגמר הדין אתיוה ליואב וכו' והלא אבנר נרדף הי' ובשעת מלחמ' וכו' והיינו יכולים לפרש וכו' דכיון דבל"אה הי' פטור יואב מהריגת אבנר דלא היו עדים והתרא' אמרי ניזיל אבנר וכו' אבל וכו' ותו ק"ל מאי דאמרו בהריגת יואב לאבנר דשאל לו גדמת היאך חולצת וכו' ולמה הוצרך להטעותו כיון שדנו בדין סנהדרין. ואומר אני שאפשר לומר וכו' דנו דין סנהדרין כלומר כמו שהסנהדרין שואלים להורג וכו' כך יואב דנו דין סנהדרין וכו' ולא אמרו נזיל אבנר אלא דבלא"ה הי' פטור מטעם שוגג וכו' אבל הנכון אצלי דמ"ש שדנו דין סנהדרין היינו ממש וכו' ועכ"ז ל"ק מה שהוצרך להטעותו גדמת וכו' שכבר כתב הר"מ אין ב"ד ממיתין אותו וכו' יואב הטה לאבנר אל השער לדונו בסנהדרין והוכיח במישור שהי' אבנר יכול להציל עצמו מעשאל בא"מ וכו' חייב מיתה בי"ש ויואב שהי' גואל הדם דעשאל יכול להרוג אבנר וכו' וכן כשהי' יואב נדון אצל שלמה הציל עצמו בטענ' זו ואפשר דלזה כיוון רש"י במ"ש נזיל אבנר כלומר פטור אתה עליו וכו' ע"ש באורך וברוחב. ומהר"חא בעץ החיים פ' וישלח דף כ"ו הביא חילוקי הרא"ם והכנה"ג וקושית הכנה"ג מאבנר ויואב וכתב וז"ל ותירץ הכנה"ג עמ"ש הר"מ פ"א דרוצח וכו' ושם פ"ו כתב וכו' א"כ ה"נ גואל הדם וכו' זהת"ד ועי"ל עמ"ש הר"מ וכו' והשיגו הראב"ד ק"ל אבנר וכו' ותירץ מרן דבלא"ה פטור יואב על הריגת אבנר דלא היו עדים והתרא' וכו' א"כ לק"מ לפ"ז לחילוק הרא"ם והכנ"הג שחייב יואב מיתה על הריגת אבנר ומשום דלא היו עדים והתרא' וכו' עכ"ל ועוד כתב בע"ד וז"ל גם שגג הרב בתירוצו שהנרדף אינו בדין יכול להצילו בא"מ ולכתחיל' יכול להורגו דממחתר' יליף לה הרא"ם וכדין עשה אבנר ויואב ח"מ ואיך אמרי נזיל אבנר ומ"ש הר"מ דחייב בי"ש איירי שמציל לאחר עכ"ל וק"ק על דבריו חדא במ"ש ועי"ל וכו' ומשום דלא היו עדים והתרא' וכו' דהרי זה עצמו תירץ הרב כנסת הגדול' כמבואר. ותו ק"ק במ"ש בתוך דבריו דמרן תירץ להשגת הראב"ד דבל"אה פטור יואב דלא הי' עדים והתרא' שהרי מרן לא כתב כן אלא כתב שאף עפ"י דאין בטענת יואב ממש מ"ש נזיל אבנר לאו דנתפייסו על הריגת אבנר אלא דהי' להם טענות אחרות נגדו אמרו כן ומשמע דיואב הי' חייב על הריגת אבנר ואמרי נזיל אבנר דאף לפי שיטתו דכדין הרגו יש טענות אחרות שהוא חייב ועיין בספר דינא דחיי ובספר אהבת עולם. והא דעדים והתרא' כתבו מרן גבי חיוב אבנר בהריגת עשאל ע"ש. הן אמת דעל מרן ק"ק שהי"ל לתרץ כן דאף דאין בטענ' יואב ממש מ"מ יען לא היו עדים והתרא' בהריגת יואב לאבנר ומ"ה פטור אמרי נזיל אבנר וכמו שכת' בסמוך דאבנר פטור מהריגת עשאל דלא היו עדים והתרא' ומינה סליק:
ומאי דקשיתיה למהרח"א על תירוץ אחרון של הרב כנה"ג הנה הוא ז"ל הבין שכונתו בתירוץ זה לתרץ לקושיא ראשונ' שהקש' לחילוק הרא"ם וחילוקו אמנם הנה מקום לומר דהכי רהטי דברי הכנ"הג דכשהקש' למה שישב כמ"ש שדנו דין סנהדרין שזה סותר להנך חילוקי הוסיף להקשות דבלא"ה כיון שדנו דין סנהדרין אמאי אצטריכא לי' להטעותו גדמת וכו' וכתב ואומר אני דאפשר דדין סנהדרין הכונ' בטענות כדין סנהדרין אמטו להכי אטעייה ובהכי פריק לה למאי דקשיתיה בלא"ה מודמ' וכתב ומעת' יכולים אנו לומר דמה שטען יואב וכו' כלומר כיון דעל כרחין ליתובי סוגיין מההיא דגדמ' אצטריכא לן לומר דדין סנהדרין לאו דוקא א"כ תריץ ואימא הכי להרא"ה דלא אמרי נזיל אבנר אלא דבלא"ה הי' פטור ונמצא לפי האמור דהרב כנה"ג הוצרך לומר דדין סנהדרין לאו דוקא מכח קושית גדמת כמדובר ועל זה כתב הר"ן אבל הנכון אצלי וכו' כלומר דלא קאי על דברי הרא"ם וחילוקו דודאי להני חילוקי לית לה פתרי סוגית נגמר הדין כי אם עפ"י תירוצי הראשון ואולם כל קבל דנא שכתב דעל כרחין דדין סנהדרין ל"ד מכח קושית גדמת על זה כתב דהנכון אצלו דמשום קושי' גרמת אינו מוכר' בלאו הא דהרא"ם לפרש דל"ד דין סנהדרין משום דהנכון אצלי לומר דדין סנהדרין ממש ויואב מטעם גואל הדם וכו' ולכך אטמייה וז"ש רש"י פטור אתם עליו כל זה כתב הרב לפשטא דמסתמא בלאו דברי הרא"ם וחילוקו דלהנהו חילוקי לא סלקא האי תירוצא כל עיקר דבנרדף ושעת מלחמ' אינו חייב מיתה אפי' בי"ש כי היכי דלשתרי לגואל הדם למקטליה. אבל הני מילי דהרב הנה הנם כלפי מאי דקשיא בפשט השמוע' מגדמת דכתב בסמוך מכח זה דדין סנהדרין ל"ד על זה כתב דהנכון לקושיא זו הוא זה וכו' והכי דייק דבריו שכתב הנכון אצלי דמ"ש שדנו דין סנהדרין היינו ממש ועכ"ז ל"ק מה שהוצרך להטעותו גדמת וכו' הרי דכל תורפיה לא קאי אלא אהך קושיא דגדמת ואה"נ דלפום הנך חילוקי אין תירוץ זה עולה יפה צ"ל כמש"ל אמנם לא יליף חדלה הרב לכתוב זה כדי ליתובי פשט השמוע' דהרי מצינו לרש"י דבהדיא פ' ד"מ ופ' בן סורר כ' דגם בנרדף איתיה להאי דינא דיכול להצילו בא"מ וכמו שהביאו הרב גופיה בספר דינא דחיי להקשות על דברי הרא"ם ז"ל ע"ש. וגם בחילקו דמלחמ' הרי כתב הרב גופיה בכנה"ג ח"מ סימן תכ"ה שכ' דחילוק זה הוא אפי' באחר שמציל הנרדף במלחמ' וא"כ הרא"ם ודאי פליג על חילוק זה באופן דלא יבצר מאן דפליג אהנך חילוקי אמטו להכי כתב הרב תירוץ זה דגואל הדם לקושית גדמת הגם דלא סליק לפום הנך חילוקי וכבר רמז הרב כל זה בנועם שיח מתק לשונו באומרו ועכ"ז ל"ק מה שהוצרך להטעותו גדמת וכו' כמו שנא' וק"ל. והרב נחלת יעקב דרך קשתו על הרא"ם דמהי תיתי לחלק הכי וכבר הכנה"ג טעמא טעים מכח הסברא ע"ש. וסימנא טבא אית לי במאי דכתבינן בכונת הכנה"ג ממ"ש הרב גופיה בספר דינא דחיי דהרוא' יראה דשם הקש' להרא"ם מעובדא דאבנר ויואב ולא תירץ. ושוב לדעת הרמב"ם דס"ל דחייב מיתה בי"ש פירש הא דאבנר ויואב מסטעם גואל הדם כמ"ש בכנ"הג. וזה מורה ובא דלא עלה על דעתו בכנה"ג לתרץ בהא דגואל הדם להרא"ם דא"כ בספר דינא חי שכבר כתב שם ענין זה אמאי לא תירץ דברי הרא"ם בזה אלא ודאי דלא כיוון בכנסת אלא לפשט השמוע' בלא דברי הרא"ם כדבר האמור. ועמ"ש בספר אור חדש לנכד הרב פנים מאירות פ' בראשי' שהביא הא דנרדף משם הריב"ש ולא דק בדברי המש"ל דהא דנרדף לית ביה להציל בא' מאבריו אינו מהריב"ש ע"ש ודוק גם מ"ש שם בשם המש"ל פכ"ד דשבת דבשבת לא ניתן להרוג הרודף ובנה מצודים על זה תקפה עליו משנתו דשם אמר בפשיטות דלא שנא והוא תלמוד ערוך והר"מ פ"ט דגניב'. וגם על עיקר דבריו יש להשיב כמ"ש במ"א וע' שיירי א"ח סי' שכ"ט וכנה"ג ח"מ סימן תכ"ה ודינא דחיי דף ן' ויד אליהו סימן י"א וחו"י סימן ל"א ואי"הב במ"א. ואנכי הרוא' להרב בכנה"ג בח"מ סי' תכ"ה הגה"ט אות כ"א שהביא משם הרא"ה דאפילו למ"ד הרודף צריך התרא' לגבי נרדף אין צריך וכו' וז""ל נרא' להביא ראי' לדברי הרא"ם מדאמרינן פ' נגמר הדין וכו' וא"א דצריך התראה הי"ל להקשות הי' לך להתרות בו אבל אין זה כלום וכו' א"נ כמ"ש דבשעת מלחמה א"צ התראה עכ"ל וק"ק דעין רואה בדבריו שם דמכח חילוק הנז' דבעת הלחמו ליתיה לדין יכול להציל בא"מ הוליד זה דבעת מלחמה א"צ התראה וז"ל שם בסמוך ויראה דכשם דבעת מלחמה אין לדקדק בין יכול להצילו אף בלא התרא' יכול להורגו עכ"ל הרי דהא בהא תליא וא"כ איך כתב דיואב לא אמר לאבנר הי"ל להתרות בעשאל מטעם דבעת מלחמ' א"צ התרא' הלא לכי מטית למימר דיואב נחית לחילוק זה דשע' מלחמ' תו לא מצי יואב למימר הי"ל להצילו בא"מ דכיון דבמלחמה א"צ ה"ה דלא שייך דין יכול להצילו בא"מ. ואם נפשך לו' דיואב עלה ונסתפ"ק בדין זה דעת מלחמ' אי צריך התרא' ואי איתה לדין יכול להצילו וחדא מינייהו נקט הגם שאו"ל הי' לך להצילו בא"מ לחזות בנועם דעת אבנר בזה אכתי ק"ק דכי שאיל לאבנר הי"ל להצילו בא"מ והשיבו כי לא יוכל דאלמא לא ס"ל לאבנר חילוק מלחמ' הו"ל ליואב לשאול לאבנר שהי"ל להתרות בו. ויש לישב. תו חזינא להכנה"ג שם באות כ"ג שכ' דלפי דברי הראב"ד בדין זה דדין סנהדרין הוי דוקא שמעי דיכול להצילו בא"מ א"צ התרא' ליהרג עליו דהרי דנו לאבנר בדין סנהדרין וחייבוהו מיתה ואפשר דלכ"ע צריך התרא' להמיתו בב"ד אבל יואב הרג לאבנ' להיותו גואל הדם וכו' ע"ש וק"ק דכפ"ז שכ' בדעת הראב"ד דיואב הרג לאבנ' אף שלא היתה התרא' באבנ' מטעם גואל הדם ק' דא"כ מה השיג הראב"ד להר"מ שכ' דישראל בישראל אין ממיתין אותו מאבנ' שהרגו יואב ומאי קושיא לעולם אין ממיתין וחייב מיתה בי"ש ושאני יואב שהוא גואל הדם וכמו דסבר הראב"ד עצמו לענין התראה כמדוב' וכמו שתריץ הרב עצמו בס' דינא דחיי להשגת הראב"ד ויש לישב. הגם הלום זה חזיתי שם להרב כנה"ג שהקש' על מרן הכ"מ דפ"ק דרוצח כתב דלא שייך התרא' ובדין זה כתב דהתרא לא אשכחן דהווה דמשמע דישנ' להתרא' במציאות ע"ש ואפש' דס"ל למרן דכיון דהראב"ד סבר דממיתין אותו ודאי דלשיטתו שייך התרא' ביכול להצילו בא"מ ולא שמה התראת ספק דאי אמרת דסבר הראב"ד דלא שייך ביה התרא' היכי סבר דממיתין אותו א"כ אפה היינו דק"ל למרן בדין זה דאף לשיטת הראב"ד דממיתין אותו ושייך ביה התרא' מ"מ מוכרח דהך דאבנ' אינו כפשטו דעדים והתרא' לא היו ותו משום אומדן דעת וכו' אלא ודאי דאינו דין גמו' ומעת' ל"ק לסברת הר"מ דאין ממיתין ולא שייך התרא' דאפילו לפי סברת הראב"ד מוכרח דלאו דין גמו' קאמר. והרב בית חדש פירש לדעת הר"מ דמ"ש ריב"ש נהרג עליו ר"ל על ידי גואל הדם ע"ש ולא נהירא לן הך פירושא כלל ותו דהו"ל להר"פ להזכי' גם בדין זה דגואל הדם יכול להורגו כיון דריב"ש קתני ליה ועיין במגדל עז והרב שבות יעקב ח"ב סימן קפ"ז והרב סם חיי פ' וישלח המה ראו כן תמהו על הרב כנסת הגדול' דאשתמיטיתי' דברי רש"י דסבר דנרדף ורודף שוים ע"ש ודין גרמא לרבנן קדישי הנז"ל שדרכו קשתם על הרב לפי דבחייהון דרבנן קדישי אכתי לא יצא לאור ספר דינא דחיי כי שם הקש' על הרא"ם מדברי רש"י הנזכר והכא בלשונות הרא"ם כל עצמו לא בא אלא ליתובי צורתא דשמעתא לחוד וסמיך אמ"ש בס' דינא דחיי וצדיק דינ"ו. את זה כתבתי בימי נעורי בשנת התק"ח והן היום בא לידי ס' בתי כהונ' לגדול דורנו ושם האריך בענין זה בבית ועד דף ע"ח גם מחדש נדפס ס' לשון ערומים ובלשונות הר"מ דף י"ט ע"ג נשא ונתן בזה ולא פניתי לחזו' על המקרא ולעמוד בדברי קדשם.
ו דין ז. והנמשך עד דין י"ג. בית ועד דף ע"ט ודף פ'. א דין י"א. אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרג וכו' הראב"ד הגיה אבל השרץ ומרן בכ"מ הקש' דכפ"ז מה ראה על ככה הר"מ לומר ירא' לי והוא תלמוד ערוך. וראיתי במכתב מטהרת יד הקדש גדול בדורו מהר"ם גאלנטי ז"ל שכ' ע"ד מרן וז"ל ואני אומר דאפיריין נמטייה להראב"ד דהגיה אבל השרץ ומה שהקש' פרן ממ"ש יראה לי אינ' קושיא דמ"ש בגמ' למשרי שרצים היינו למאן דאית לי' אבר מן החי מאכל תאכל ושנאסר לאדה"ר להכי מוכרח לומר דקרא דנח למשרי שרצים אבל רבינו דלא ס"ל הכי כמ"ש בתחילת הפרק דלא נאסר אלא לנח ולא ס"ל דרשת דאכל תאכל א"כ קרא דאך בשר לעיקר אסור אבר מן החי אתא וכך פירש"י בפי' כשאמרו לעיל גבי סנא דבי מנשה ואידך למשרי שרצים ע"ש ולהכי אמר יראה לי שמי שירצ' ידחה דמיעוט שרצים נפיק מתיבת אך אך כיון דספיקא הוא ופשט השמוע' דעיקר קרא לאבר מן החי להכי כתב דאינו נהרג דספק נפשות הוא אך איסור אפשר דאיכא. ותו דקרא דאך בשר אליביה דהלח"מ גבי מש"ר דב"נ חייב על בשר מן החי כתב דקרא דאך בשר אתא לאסור לב"נ משום בשר מן החי אף דלדידן אינו אסור אלא משום טריפ' ובבני נח הי' ראוי להיותו מותר דלא נצטוו משום טריפ' באופן דהאי למשרי שרצים אינו מוסכם נאם המג"ן יג"ן עכ"ל וק"ק לפום ריהטא על דבריו ממ"ש בסנהדרין דף נ"ט ע"ב אמר רב יהוד' אמר רב אדה"ר לא הותר לו בשר לאכיל' וכשבאו בני נח התיר להם יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל אך בשר בנפשו יכול אף לשרצים ת"ל אך ומאי תלמודא אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו וכו' הרי דאף דקאמר דאצטריך קרא דאך בשר לאסור אבר מן החי לנח וכמ"ש יכול לא יהא אבר מן החי נוהג וכו' אפ"ה מעיט שרצים מאך וביא"ר עליה שאין דמם חלוק מבשרם ומאחר שכן מאי מספק' לי' להר"מ שכ' ירא' לי ומאי קאמר הרב שמי שירצ' ידחה דמיעוט שרצים נפיק מתיבת אך וכו' הרי הכי הוא קושטא דמילתא כמבוא'. ועמ"ש הרב תורת חיים בשיטתו שם דף נ"ט ובחידושי הר"ן בדף נ"ז
ח דין י"ג. בין טמא' בין טהור' חייבין עליה. אם באבר מן החי מטמא' להושיטו לגוי קעבר ישראל על לפני עור בזה נחלקו האחרונים והארכתי קצת בזה בהגהותי לי"ד סימן ס"ב בס"ד.
ט . דין י"ד. וכיצד מצווין הן על הדינין וכו' שו"ת מקום שמואל סימן כ"ד.