חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן עה
על מ"ש בברכי יוסף א"ח ס"ס קפ"ג בסתם. ושבה והיתה לבאר באשר דבר מלך שלחו מתם.
אדוני שאל כי עין רואה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סוף סימן קפ"ג שכתבתי על דברי מרן נכון שכל א' מהמסובין יאמר בלחש עמ"ש הרב פנים מאירות ח"א סימן ז"ן ויש לדחות כל ראיותיו עכ"ל ונפשו אותה לדעת באר"ש מה מני יהלוך לדחות ראיות הרב הנז' כי לכאור' יש בדבריו ראיות חזקות ע"כ דברי מר נר"ו.
תשובה בי אדוני כבר כתוב אצלי הדל ענין זה באורך והגם שיש בענין סעיפים אחרים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך בעבור כבודו ויעת"ק משם ההרה הכל כאשר כתוב אצלי ומשם באר"ה. כתב הטור א"ח סימן קס"ז דאם נסתפק אם בירך המוציא דהרמב"ם פסק דיברך מספק ונרא' שאינו אלא מדרבנן ולא יברך מספק וכ"כ ס' המצות עכ"ל ומרן הקדוש כתב דנסח' מוטעת נזדמנ' לרבי' בעל הטורים בדברי הרמב"ם והעיקר הוא כנסחא דקמן בהרמב"ם דלא יברך מספק. והוינן בה דלמאי דנקיט הטור בדעת הרמב"ם דהמוציא דאוריתא מדוע בושש ולא מותיב כלפי סנאיה דהרמב"ם ממשנתנו פ"ג בעל קרי מברך על המזון לאחריו ולא לפניו ומוכח תוכח"ת מגולה דהמוציא דרבנן וכבר אותביה הש"ס למ"ד דהמוציא דאוריתא ממשנ' שלימ' שלנו ואסקיה בתיובתא. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להמרדכי שכ' וז"ל כ' בס' המצות כל הברכות האלו חוץ מלחם וכו' אם נסתפק וכו' לא בתחיל' ולא בסוף עכ"ל וכ' על דבריו הגאון מהר"י כ"ץ מקראקא בספרו הבהיר שארית יוסף בהגהותיו על המרדכי וז"ל ק"ק הרי בהמ"ז דאוריתא וי"ל דברכת הלחם ר"ל המוציא וברכת מזון וכן כתב באגוד' בשם מהר"ם כל הברכות חוץ מברכת המוציא ובהמ"ז אם נסתפק אינו חוזר וכן כ' בגדולת מרדכי עכ"ל וקשה דמפורש בש"ס דהמוציא דרבנן והש"ס אסקי' בתיובתא למאן דסבר דהמוציא דאוריתא ממשנתנו כמו שנא'. ותו קשה דהמרדכי בשם הסמ"ג קאמר לה והסמ"ג סבר להפך וכמ"ש הטור בשמו ומ"ש דהאגוד' כתב בשם מהר"ם דהמוציא דאוריתא ק' דהתוס' ביומא דף ע"ט כתבו דהוי דרבנן ותוס' יומא הם ממהר"ם (ועמ"ש ביעיר אזן דף י"ט ע"ג) וכונת המרדכי שכ' חוץ מברכת הלחם הדבר ברור דר"ל ברכת המזון לחוד ואף על גב דבש"ס קרי לברכת הלחם המוציא כמ"ש ברכות דף מ"ח אימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו וכן בראש השנ' דף כ"ט. המרדכי לא הלך בדרך זה ואמר ברכ' הלחם על בהמ"ז דוקא. ולפי האמור דהמוציא דרבנן יש להקשות על סברת מורינו הרב זרע אברהם דסבר דערבות ליכא במידי דרבנן ומ"ש כל ישראל ערבים הוי דוקא באוריתא דהרי אמרו בר"ה דף כ"ט תני אהב' בריה דר' זירא כל הברכות כלן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ופירש"י אף על פי שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זב"ז למצות חוץ מברכת הלחם והיין ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכ' ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא לתהני ולא לבריך וכ"כ הר"ן הרי שכתבו בברכת המוציא ופירות וריחני דאין כאן ערבות דלא ליתהני הא בלי טעם דלא ליתהני הוה ערבות ואף על גב דברכת המוציא וכל ברכות הנהנין דרבנן הרי דיש ערבות במידי דרבנן ועמ"ש בברכי יוסף סימן קכ"ד. והנה התוס' בברכות דף מ"ח כתבו דבהמ"ז אף על פי שיצא מוציא אההיא דאמרינן להוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופירש רש"י ומכי אכיל כזית דגן מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שעורא דרבנן הוא מיהו כיון דמחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ליה ומוציא הרבים י"ח וא"ת בקטן שהגיע לחנוך הא לא אמר הכי ההוא אפילו מדרבנן לא מחייב עלי דאבוה הוא דרמי עליה לחנוכי ובה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמיד' דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ן' שטח ואע"ג דלגרמיה עבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי עכ"ל והתוספות הביאו פירש"י וכתבו וק' לפירושו מ"מ כיון דאינו מן התור' אינו מוציא אחרים שחייבים ועוד דוחק לומר דקטן שהגיע לחנוך קרי אינו מחויב מדרבנן וכו' ובה"ג פיר' וכו' ולא היא וכו' אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאוריתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויי' קרינן ביה וכו' אבל גדול שהוא בר חיובא וכו' אפילו לא אכל וכו' וכזית דגן א"צ אלא כדי שיאמר שאכלנו משלו עכ"ל.
ואפשר לישב השתי קושיות שהקשו על רש"י דגם הוא ז"ל סבר כדעתם דגדול הוא חייב מן התורה אם אכל כדי שביעה ולכך מוציא ומיהו סבר דבעינן דיהא חייב מדרבנן מיהא כמו שאמרו בירושלמי והביאו הרא"ש ע"ש ואמטו להכי נקט הא דגדול חיי מדרבנן משא"כ קמן וזה רמז רש"י באומרו דקטן אינו חייב כלל ואומרו כלל רצה לומר אפילו אכל כדי שביעה משא"כ גדול והקושיא שנית דדוחק לומר דקטן אינו מחוייב אפילו מדרבנן וכו' הנה רש"י קושטא קאמר דרז"ל לא חייבו לקטן אלא לאביו וסבר רש"י דכיון דהא מיהא הקטן הוא מקיים מדרבנן מכח אביו שחייבוהו חכמים אהני להוציא אם אכל אביו דרבנן ואנכי חזון הרביתי לרש"י בס' האורה כ"י סימן מ"ד שכ' וז"ל ודאכיל כזית דגן מפיק לאחרים י"ח דאכלי שיעור כוותיה אבל אכלי אינהו כדי שביעה וכו' מברך דאכל ושבע עכ"ל והיא סברת בה"ג וק' דבפירש"י בש"ס דחה דבריו ואפשר דלמעשה חש לה רב להא דהגאון בה"ג ומה שהקשו רש"י ותוספות על הגאון בה"ג כן הקשו הרא"ש והרשב"א. והרב פני יהושע תריץ יתיב לדברי בה"ג דמיירי כי ליכא גדול בסעודה דאז מברך עיקר שבסעודה והוא מי שאכל כדי שביעה ע"ש באורך. ואינו מחוור דמלבד דסתמא קאמר הרי כל עצמו לתרץ הקושיא מהא דשמעון ן' שטח דמשמ' דאי אכל כזית אפקינהו לאותה שאמרו גבי קטן ולזה מוכרח לתרץ כמ"ש התוס' והרא"ש ועיקר התירוץ לא אמר. ולא יש רמז בדבריו. ותו דהו"ל לאשמועינן דינא דגדול מפיק אפילו לא אכל אלא כזית לאוכלים כדי שבען דהוא מפורש בש"ס ואמאי השמיט זה. ועלה על לב לומר דלא תקשי לבה"ג מעובדא דינאי דדילמא אי אכיל כזית אז הם היו מברכי לפום דינא והוא היה מברך דרבנן והיה אומר ברכת זמון אבל עיקר הברכה לא היו יוצאין בברכתו דאינו חייב אלא דרבנן ובכי האי גוונא הוא דמוכח מהש"ס דאי אכל כזית הוה מפיק אפילו שבעו כלומר מזמון. אמנם אנן מה נענה דמוכח מהש"ס בכמה דוכתי דמנהגם היה דהאומר זמון הוא מברך והשאר שתק"ו יחדיו ומכוונים לצאת בברכתו. וכבר הרב פנים מאירות ח"א סי' נ"ז ערער על המנהג שנהגו על פי מרן בש"ע סי' קפ"ג לברך כל אחד בלחש והרבה להביא ראיות שלא נכון לעשות כן כלל ובריש כל אתוון הביא מהא דאמרינן פ' שלשה שאכלו דף מ"ה יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי רפתא בהדי הדדי לא הוה בהו חד דמופלג מחבריה לברוכי להו יתבי וקא מיבעיא להו הא דתניא ג' שאכלו כאחד חייבין לזמן ה"מ היכא דאיכא אדם גדול אבל הכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכו' עדיף בריך כל חד לנפשיה אתו לקמי' אמימר א"ל ידי ברכה יצאתם ידי זמון לא יצאתם וכי תאמרו נהדר ונזמן אין זימון למפרע נשמע מזה דאי שרי לכל חד מהמסובין לברך בהמ"ז בלחש ולסיים כל ברכה קודם המברך א"כ מאי מספקא להו דילמא חילוק ברכות עדיף ת"ל אף שמברכין בזמון רשאים לחלק ג"כ בברכות שיברך כל א' ויותר היה טוב להם שיברכו בזמון וירויחו ברכ' הזמון וגם יחלקו בהמ"ז אלא על כרחך כשמזמנים אסור למסובין לברך ועיקר מצות הזמון לצאת בברכת המברך עכ"ל. ולנו בעניותנו אינה ראיה דהלכות גדולות והרי"ף והרא"ש מייתו הגירסא כך כרכי ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן ג' שאכלו כאחד חייבין לזמן ה"מ היכא דאיכא גדול אנן חילוק ברכות עדיף לן בריך כל חד לנפשיה והיא גירסא נכונה דנסחתינו יתבי וקא מיבעיא להו לא א"ש דלא אמרו אלא צד אחד והול"ל שני צדדים. ותו אי הוה מבעיא להו מהיכן פשטוה והול"ל בש"ס לפחות דהכריעו מסברא. אמנם לפי גירסת בה"ג והרי"ף והרא"ש א"ש דלא נסתפקו רק הוה פשיטא להו דחיוב זימון ליכא אלא היכא דאיכא אדם גדול ומעתה אין ראיה כלל דהכי הוו סברי דאין חיוב לזמן ועשו מעשה דגבי ברכות אמרי' דהת"ח מראה חידוש כידוע. ותו דכיון דהוו כי הדדי שוו בשיעוריהם אין גם אחד רצה ליטול גדולה ולברך וברכו כל חד לנפשיה דסברי דלא היה חיוב. ובמאי דאמר אמימר לכאורה יש להבין דמאי קאמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זמון לא יצאתה והא מילתא דפשיטא דיצאו ידי ברכה כי כל א' בירך וגם פשיטא דלא יצאו ידי זמון שהרי לא נמנו ומאי קאמר. והדבר פשו' דכונתו דלא כמו שסברו דלא היו חייבין בזמון אלא קושטא הוא דחייבין לזמן בין איכא גדול בין ליכא וידי זמון לא יצאתם כלומר לא קיימתם מצוה המוטלת עליכם ויש מקום לומר דאלו ידעי דחייבין לזמן היה מזמן חד והיו מברכין בלחש דלדידהו כל אחד חפץ בברכה. עוד הביא ראיה הרב פנים מאירות מדאמרינן התם בברכות דף ן' הני תלת דכרכי רפתא בהדדי וקדים חד מנייהו ובריך אינהו נפקי בזמון דידיה ואיהו לא נפיק בזמון דידהו שאין זמון למפרע א"כ מה לי אם בירך מקודם מה לי אם כשהתחילו ומכונים שלא לצאת בברכתו א"כ פרח זימון מינייהו עכ"ד ע"ש באורך. ולקוצר דעתי אין כאן ראיה ומה דמות יערוך לקדם א' ובירך קודם זמון דאין זמון למפרע ובנ"ד הם מאד מכוונים לזמן ולצאת י"ח זמון אלא שמיראת שהמברך לא יברך כהוגן או אינהו לא יכונו אינהו מברכים ובודאי יצא י"ח ויצאו ברכה. תו חזינא להרב הנזכר שהבי' ראיה מחולין דף פ"ו דחיי' ר"ג עשרה זהובים למי שכיסה הדם וחטף מצות השוחט ובעי שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ"מ לבהמ"ז אי שכר ברכה מ' זהובים ואמאי יברך בלחש ולמה חייב מ' זהובים. והביא מה שמקשים דאמאי חייב ר"ג י' זהובים הלא גדול העונה אמן וכדפטר ר"ת לקדם ועל דהיה יכול לענות אמן והרב מעד"מ הקשה על ר"ת דכתב דגדול העונ' אמן דהא רב לית ליה הכי דאמר לבריה חטוף ובריך וכתב. בעליו הרב ש"ך ח"מ סימן שפ"ב דאפי' לרב יש לו שכר לעונה כמברך כמ"ש פ' אלו דברים דרב ס"ל כהאי תנא דאמר אחד המברך ואחד העונה במשמע אלא שממהרין למברך יותר מהעונה אלמא אפי' לרב יש שכר לעונה כמברך אלא שממהרין למברך ודינו של ר"ת אמת וכתב עליו הרב פנים מאירות דלא דק דכיון דממהרין למברך א"כ שכרו גדול מהעונה וכו' והאריך בזה הרבה ע"ש ואני בעניי אומר דשיט' הרב ש"ך יש מקום לאומרה בסבר פנים יפות ואיך כתב עליו דלא דק ולמען תדע כי שפתי כהן ישמרו דעת אתה תחזה להריטב"א בחידושיו לחולין שכתב וז"ל כוס של ברכה אתה שותה פירש"י כי לא על השתיה היה מקפיד אלא שלא יצטרף עמהם בברכ' ולא יענה אמן שהוא כמברך וכו' ומכאן דן ר"ת בא' שקראוהו לקרוא בתור' ועמד אחר במקומו שאין לו לשלם כלום דכיון שחבירו עמד שם ועונה אמן הרי הוא כמברך עכ"ל עיניך הרואות דקיים דינו של ר"ת בטענ' דעונה הוא כמברך וכמ"ש הרב ש"ך ומוכרח דזה שממהרין למברך אינו מעלה לו שכר יותר כמ"ש הרב ש"ך. נחזור לראית הרב פנים מאירות ונראה שיש לדחות דכל הראיות שמתוכן יראה דלא היו מברכין בלחש רוח אחד להם דאיברא דבימי חכמי התלמוד כך היה מנהגם דיוצאים בברכת המברך. ובאותם הימים לא היה אפשר לברך בלחש דהי' פגם למברך ולזה לא היו רשאים לברך בלחש כלל משום איבה ושנאה אמנם פשיטא דיש פנים מאירות למנהג שנתפשט בכל תפוצות ישראל ועיקרו מרבינו פרץ וא"ח ושבולי הלקט יען עיניהם ישיתו הן מצד המברכים דאחסור דרי ולא כל המברכים מכוונים בברכתם. הן מצד שאר המסובין דלא מצו למיקם אנפשייהו ולכוין בברכות המברכים ועל כן נתפשט המנהג ושפיר יוצאים י"ח זמון וי"ח ברכת המזון וכמו שפסקו פרן ומור"ם ז"ל וזה דומה קצת למה שתקן הר"מ שלא יאמרו חזר' כנודע. והא דידן עדיפא דאלו בתקנת הרמב"ם נתפשט המנהג להפך דלדברי חכמי האמת צריך לומר חזרה שכן ראוי להיות חוז"ר. ובבהמ"ז מנהג כל ישראל לברך בלחש במפורסם. ומכללן של דברים אמורים חזי מר דאשר כתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף דיש לדחות ראיות הרב פנים מאירות כן הוא האמת כי יד הדוחה נטויה. וכך יפה לנו משום יתובי דעתא דעת קדושים מרבוואתא קמאי לגבי דידן רבינו פרץ ושבלי הלקט וארחות חיים תלת סמכי קשוט. ומרן ומור"ם העמודים. והמכונות אשר בית ישראל נכון עליהם פסקו כן וכן נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל. ותו לא מידי:
ב ואשר דרוש דרש מעכ"ת דאתא קמיה איש אחד אשר ידע איניש בנפשיה שעבר איזה עבירה ושב בתשובה ויודע ספר אף הוא ראה תקוני התשובה משם האר"י ז"ל ורעדה אחזתו דלית בחיליה לעשות הסיגופים במספר הימים על צום מה כאשר תקן הרב ונפשו מרה לו. ושאל שאל איזה תיקון קל שיוכל עשוהו. אהה אדוני והוא שאו"ל מילתא דלית לה פתרי ואם בעיניו יפלא דברי הצומות כי מעוך וכתות הוא. גם בעינינו יפלא מי שם פה בענין זה הלא ידעת אם לא שמעת כי רבינו האר"י זצ"ל רוח ה' דיבר בו אשר יצק מים על ידי אליהו זכור לטוב ונהירין ליה שבילי דרקיעא כשבילי דנה"ר דע"ה כמפורסם עזוזו ונפלאותיו הבונה בשמים מעלותיו. ומאן הוא גבר בכלא כי שיח וכי שיג לו לפחות מדברי רבינו ח"ו וסבור הייתי אפרו"ש את כפי פרוש מיראה ששהו את קיני"הן ועמד קנה במקומו. שבתי וראה מאי דאמר מר דודאי לאו בר הכי הוא כי הוא איש מכאובות מלוש שוב"ה איכו השתא דלא אפשר ליה לעשות שום תקון כמ"ש רבינו האר"י ז"ל. משום תקנת השבים אמרתי אעלה על אר"ש באותות שתים. הלא מראש עיקר התשובה עזיבת החטא וכ' רבינו יונה זלה"ה דהכי הויא יעזוב רשע דרכו אשר הורגל בה שהיא גרמה לו לחטוא ואיש און מחשבותיו שהם הרהיבוהו לדבר עבירה כמ"ש עינא ולבא תרי סרסורי לפיכך יעזוב דרכו הרע שהיה גבה עינים וימנע מלהסתכל בדבר המביא לידי כך ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ויסיר מחשבות לבו הזונה ואז כי אמיד נפשיה והרגיל עצמו זמן וידע ששלט במראה עיניו ובדרכי לבו אז בשובו אל ה' יהי' בטוח שתתקבל תשובתו עכ"ד ועוד האריך ז"ל בזה. ואמרו ביומא דף ע"ד אמר ר"ל טוב מראה עינים באשה יותר וכו' וכתב הרב מהר"ם ן' חביב ז"ל בתוספת יה"כ יראה דכונת ריש לקיש להזהיר לבני אדם דכיון דטוב מראה עינים וכו' יפרוש שלא להסתכל בנשים עכ"ד וכיוון הרב לדברי הסמ"ג לאוין קכ"ז וז"ל וכן אסור להסתכל וכו' ואומר פ"ב דיומא טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה לפיכך צריך מאד להזהר בדבר עכ"ל ונראה. שכונת הסמ"ג נמי דר"ל להכי הוא דאתא כמ"ש מהר"ם ן' חביב. ואם כל אדם הוזהר בכך הדברים ק"ו למי שנלכד כבר כאיש הזה דנ"ד שעבר עבירה ובודאי דטרם כל צריך להזהר ביותר בכל הדברים שהביאוהו לכך עד שירא' כי הוא יכול לשמור עצמו כמ"ש רבינו יונה ז"ל וכבר כתבו ז"ל כי המסתכל בנשים נקרא מומר לדבר א'. ושנינו כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובטל מדברי תורה וסופו יורש גהינם. ופתאים עברו ונענשו ולדעת הרמב"ם כל מין קירוב לערוה הוא לאו מדאוריתא ופוק חזי מאמרם ז"ל בש"ר פ' ע"ו וז"ל האש' נקראת גפן וכו' אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופסה ואין לי עון או שאני מגפפה ואין לי עון או אני נושקה ואין לי עון אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים. וכל היוצא מהגפן אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר שכן שלמה אומר לא ינקה כל הנוגע בה וכו' וכל הנוגע באשה שאינ' שלו מביא מיתה על עצמו וכו' ע"ש ודברים ככתבן משתמען מילייהו כדעת הרמב"ם לאוין שנ"ג ובחיבורו דנגיעת ערוה אסורה מדאוריתא אלא שהוא ז"ל כתב דהוא בלאו דלא תקרב. וכעת לא חזינא בדברי הרמב"ן בספר המצות ובאחרונים שהזכירו מאמר זה. ומרן בב"י י"ד סימן קצ"ה הביא תשוב' להרמב"ן סימן קכ"ז כשהבעל רופא אסור למשש דפק אשתו נדה ואם החולי מסוכן משמע דשרי אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת ערוה אינה אסור' אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דסבר דנגיעת ערוה אסור' מן התור' א"כ אף דיש פקוח נפש אסור עכ"ל מרן בבית יוסף. ואל זה אביט למורינו הרב הגדול שארינו מהר"א יצחקי זלה"ה בספר זרע אברהם י"ד סי' ה' דף ל"ו ע"ב שכ' דמדברי הרמב"ן בספר המצות נראה שהוא מסתפק ודלא כמרן והביא הלשון הנז'. ותימא דתשובות להרמב"ן הם מהרשב"א ואם מרן כתב כן על הרשב"א מאי קאמר ודלא כמרן וגם בדף מ' ע"ב כתב ודלא כמרן בית יוסף שכ' בדעת הרמב"ן דנגיעת בשר ערוה מדרבנן ע"ש וכעת לא ראיתי לשון מרן אחר דקאמר דהרמב"ן ס"ל דנגיעה דרבנן כי אם לשון הנז' שכתב על תשובה להרמב"ן והיא תשובת הרשב"א כמ"ש מרן בהקדמתו. ושוב ראיתי שבדף ל"ו ע"ד כתב הרב נמי שתשוב' הנז' הם להרשב"א. ועמ"ש הרב מהרי"ך בתשוב' הובא' בספר זרע אברהם בדף פ"ב ודף פ"ח שגם עליו יש מקום גמגום. והרשב"א בתשובותיו ח"א סי' אלף קפ"ח כתב דאפשר דאין אסור בקריבה שאינ' של ג"ע אלא מדרבנן ע"ש. ועוד יזהר בחרט' ובהכנע' וכמו שהאריך בזה הרב הגדול מהר"י מטראני ז"ל בתשובותיו בא"ח סי' ה' ע"ש שהאריך בארש טוב' ורחב' ואין צורך לכפול הדברים עיניך תחזינה משרים דברי הרב ז"ל ויאירו עיניך. והגם שמעידין על האיש הזה שהוא חלוש ואין בו כח להתענות לא מפני זה יפטור עצמו מכל וכל רק ישער בעצמו אם יכול להתענות יום משמרת החדש. וגם בחול ימעט באכילתו כאשר יוכל שאת. וכבר כתבו התוס' פ' הנושא משם רז"ל במדרש עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה במעיך תתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופך עכ"ל. ומצאתי בתשב"ץ לתלמיד מהר"ם סימן תקל"ה שכ' וז"ל בתשובת הגאונים יש עד שיבקש אדם שתכנס התור' לתוך מעיו יבקש שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו כי מחמת שאדם מרב' במעדני' בכל יום בא לידי עביר' עכ"ל וק"ק שהביאו משם תשובת הגאונים והוא מדרש רז"ל כמ"ש התוספות פ' הנושא. הן אמת דסיום זה שכתב כי מחמת וכו' ליתיה במדרש שכתבו התו' והול"ל תחילתו משם המדרש ופירשו הגאונים כי מחמת וכו'. איכו השתא זאת העצה היעוצ' להתמיד לקרות בתור' כפי ידיעתו ש"ס משנה בנעימ' ולפחות ישים מעייניו להבין היוצא מפיו פשט הדברים דאם לא שם את לבו כתב המג"א א"ח סי' נ"א דאינו לימוד כלל ויכוין בכל סדר כונה הפשוט' מגורי האר"י זצ"ל וכתבתיה בקונטריס מורה באצבע בס"ד. ואם יוכל ללמוד בס' הזהר הקדוש יתמיד איזה שעות בלימוד הזהר הקדוש כי הוא מסוגל להאיר הנפש וכבר אמרו שרבינו האר"י זצ"ל ציוה לאדם ששב בתשוב' ללמוד ה' דפין של זהר בכל יום בשגם לא יבין. ואפשר שהטעם להיות הזהר מדבר ברזי התור' בלי לבוש הפשט ולר"ז הן קול וגלוי לכל שהם סודות התור' לימוד זה חשוב ורצוי ועשה פר מכשיר הנפש ומצחצחה מתרפס ברז"י כס"ף והשפיע בצחצחות בארש נכוחות. ואמרו בשילהי מנחות רבא אמר כל העוסק בתור' אינו צריך לא עולה ולא מנחה וכו' ומיהו ה"ד כשהוא שב ועובד ה' וכמו שהאריך אבי התעוד' מהר"י מטראני ז"ל בתשובותיו ח"א סי' ק' ע"ש. גם יקבע לימוד בספרי מוסר אז יכנע לבבו ויסתכל אם יכול לקיים איזה דבר ממה שלומד על דרך שכתב הרמב"ן לבנו באופן שישען על עמוד התור' ובעת אשר הוא פנוי לא יבטל מלימוד תנ"ך ומזמורי תהלים וש"ס משנה וזהר ומוסר. ועל העבוד' יזהר לקום בכל לילה באשמורת ולומר תקון חצות שסידר רבינו האר"י זצ"ל וללמוד עד אור הבקר וזו המיוחדת שבעבודת ה' אשר כל ספר הזהר מלא מזה והיא אבן בחן פנת יקרת עבודת ה' אין צורך להאריך כי כבר האריך מאד בזה הרב החסיד מהר"א די וידאש זל"הה בספריו הקדושים וגם בתשובות הגאונים כ"י סי' ס"ז יש תשובת רבינו האיי בענין זה וכתבתיה במקום אחר בס"ד. ועל גמילות חסדים יזהר מאד לעשות צדקה וחסד כפי כחו כי הצדק' מכפרת על המזיד כמו שאמרו רז"ל ואין קץ למעלת הצדק'. וגמילות חסדים מפורש בדברי רז"ל כמה מעלות ואפי' עון בית עלי אמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתור' וג"ח. ויזהר בשמירת שבת במחשב' ודיבור ומעשה ויזהר מדברי חול וריבוי דברים וכבר אמרו אפי' עע"ז כאנוש ע"י שמירת שבת נמחל ושמירת שבת היא כאלו קיים כל המצות כמשז"ל. ויהי' שפל בעיניו מלב ונפש ואריב"ל מי שדעתו שפלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות כלן. ואם כה יעשה אלהינו מרחם לו ירחמנו עושהו וחש"ב עם קונה"ו פריו יתן בעתו ועלהו הלא זה דברי הצעי"ר הח"י אנ"י.
ג ומה דבדיק לן מר באיש שטעה בחנוכ' ואמר על הנסים בעבור' קודם ואתה ברחמיך כמו שאומרים יעלה ויבא בר"ח והן בעודנו בברכת מודים הכיר בטעותו ונסתפק אם יחזור לומר על הנסים בהודא' כמו שתקנו רבותנו. או תיסגי ליה במה שאמרו בעבוד'. ומוד"ע לבינה כי זה ימים דבר זה קיימתיו מסברא דודאי יחזור לומר על הנסים במקומו כדתקון רבנן ואין פוטר במה שאמרו שלא במקומו. ואחר זמן ראיתי בקונטריס כ"י מחידושי דינים להרב המופלא מהר"ח אבואלעפיא בר דוד זל"הה שכ' וז"ל מי שטעה ואמר על הנסים בעבוד' קודם ואתה ברחמיך ונזכר אחר מודים שטעה נרא' שחוזר לומר על הנסים בהודא' כסדר שתקנו רז"ל ויש רמז מברכת ענינו שאמרו קודם ראה נא שכ' המג"א שיאמר אחר ראה נא ע"ש אף דיש לדחות דלא דמי כל כך ע"ש סי' קי"ט ס"ק ז' וצ"ע עכ"ל הרב מהרח"א הנז' והגם שהרב ז"ל מסיק בצ"ע. הנה ראיתי כל דברי הרב מגן אברהם שם וירא' שבנ"ד יש לחזור ולאומרו בהודא' ומה גם שהרב אליה רבא שם בסוף הסי' כתב בפשיטו' כמסקנת הרב מגן אברהם ע"ש כן נרא' לדעתי הקצר'.