אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן עד

סימן עג

סעיפיה מחזיונות חוזה דוד אשו"ר ברהטי"ם. ספיקות הערות חקירות חידושי דינים ומעשים שבאו לידי בב"ד בארץ הצבי ובמצרים ואביזריהו כללים ופרטים. ושור"י באר"ש יכתבו בקצר אמיץ ואיכא בינייהו טעונים לינה בעמק הלכה וגלילת ספרים ועדיין מטים.

סעיף א, מעשה בא' שקנה מגוי חצר שהיה מחזיק בו ישראל והיה שואל המחזיק חזקתו. נראה שקונה החצר צריך לרצות ולפייס למחזיק ישראל בסך מה על שגרם לו הפסד גדול שהיה מרויח כל שנה בחזקת החצר הנז' ואע"ג שהרדב"ז בתשובות החדשות דפוס ויניציא סימן תי"ג פסק דהקונה פטור ואין למחזיק עליו כלום ע"ש באורך. מ"מ ראיתי בתשובות הרב הגדול מהר"ר אברהם סכנדרי זל"הה כ"י שהביא תשובת הרדב"ז סותרת לזו שבידינו סימן תי"ג הנז' וכתב בתשובות מהרא"ס הנזכר דיש טענה למחזיק על הקונה וכתוב שם הסכמ' הרב הגדול בעל קרבן אהרן והרב החסיד מהר"ח כפוסי וכתב שכן הסכימו כל חכמי הדור עכ"ד. וכן נראה מהכנה"ג סימן ק"ם אות ק"ן במה שהביא ממהרש"ך וכו' שיש לו המחזיק טענה וזכות וע"ש בכנה"ג מאות כ"ח והנמשך. ולהרב מהרח"ש בתורת חיים ח"א סימן ס"א ומה שדקדק שם ממהריב"ל ק"ק לפום ריהטא דבמהריב"ל ח"ב סימן פ' נראה להפך ועל מהריב"ל יש להרגיש דהעלים עין מההסכמה שהזכיר הוא ז"ל בח"ג סימן ק"ך. ומתשובת הרב כנה"ג הובאה בספר בני אהרן סי' ע"ט מוכח דאף במקום שלא יש הסכמה מחויב לתת שיווי החזקה למחזיק. ועיין בשו"ת כרם שלמה סי' כ"ח ובשו"ת דבר משה ח"מ סימן כ"ה. ומצאתי במכתב למורינו הרב הגדול מהר"י הכהן זלה"ה דבאיזמיר יש תקנה שאם ישראל קנה המולקי"י המחזי' הוא קודם ואם ישראל קנה חצר מגוי ובתוכו בתים הרבה ובכללם יש בית אחד בחזקת ישראל ובא ישראל זה ליקח הבית מהקונה בכח התקנה והקונה טוען אני קניתי החצר עם כל הבתים או קנה אתה הכל או צא מעלי. הדין עם הקונה דלא עדיפא תקנה זו מתקנת חכמי' בדדב"מ ולפי דברי הר"מ פי"ב וש"פ למדקדק יראה דשפיר מצי טעין הכי ואם בעל החזקה ירצה ליקח הכל חייב הקונה לתתו ול"ד למ"ש הפוס' גבי מכר כל נכסיו שאף שירצה המצרן לקנות הכל ליכא דדב"מ דהתם משום פסידא דמוכר והכא גוי הוא עכ"ד ז"ל:

סעיף ב נסתפ' הרב המובהק הישיש ונשוא פנים כמהר"ר ברוך צ"אני ז"ל בכתב יד שפרע מקצתו וכתוב הפרעון ביני שיטי אם נאמן לומר פרעתי על השאר או נימא דבנ"ד דכתוב הפרעון ביני שיטי א"א דפרע הכל אח"ך הי"ל לכתוב. והרב המו' מהר"א ישראל ז"ל הביא ראיה מתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' טו"ב בכתוב פרעון ביני שיטי על הגרר שכתב דנאמן לומר פרעתי עד זהוב א' רק שבנ"ד היה כתב הלוה ואם איתא דפרע הי"ל לכתוב והו"ל ככתב ידו הרי דגרר ביני שיטי נאמן לומר פרעתי ואפ"ה כ' דבכתב ידו אם איתא הי"ל לכתוב יותר. וה"ה בכתב יד שנאמן לומר פרעתי עכ"ד ואני בעוניי אומר דיש לדחות דשאני התם דהלוה לא גמיר מה שהיה דן הרא"ש דביני שיטי על הגרר נאמן לומר פרעתי הכל ואף דגררו היה מסופק ואי פרעיה ממש היה לו לכתוב השאר אבל כתב יד כולי עלמא ומעשים בכל יום דייני דייני דנאמן לומר פרעתי ואף דפעם כתב באחרת אימור דסמך על הדין ולא כתב ועוד דהתם דנחית לגרור כדי להעליל אם איתא דפרעיה היה כותב לא כן בכ"י וצ"י.

סעיף ג' מעשה בשותפין שהתנו שכל מה שיזמין להם ה' אפילו מציאה בשוק יהיה לאמצע ובעת החלוקה טען א' מהם שבתוך ימי השותפות חבירו עשה חברה עם ראובן והרויח וכל חלקו בריוח יהיה לאמצע שותפות זה. והשיבו חבירו כי השותפות עם ראובן הוא מאשתו שלותה מאמה ונשתתפה עם ראובן והלך והביא שטר שותפות אשתו עם ראובן. ונראה דיקבל ח"ס בעל אשה זו כי כנים הדברים והשותפות לאשתו והריוח לה והוא אין לו מבוא בשותפות זה ויפטר. והגם דמה שקנתה אשה קנה בעלה וריוח אשתו לעצמו יש לי להביא מתשובת הרדב"ז סי' תרי"ו דנשאל כשהתנו מציאה בשוק ומצא מציאה בבית והשיב שאינה בכלל דקנתה חצירו וכן אם מצאו אשתו ובניו כיון שמכחם קנה הוי לעצמו עכ"ד. וה"ה לנ"ד כן נראה לי. ואחר זמן רב בהעברה בעלמא ראיתי בכתב רב אחד זל"הה דמגמגם בדברי הרדב"ז אבל לא עמדתי על דבריו:

סעיף ד' מעשה באחד שהיה לו כמו מוקאטעא שלוקח כל ראשי הבהמות הכשרות בזול ומוכר ביותר סך לישראל ויש לו שטרות מערכאות של גוים ושטרות מישראל בחזקה זו וחל"ש ונסתפקתי אם האלמנה יכולה לגבות מזה ותהא רשאה למכור חזקה זו ותגבה כתובתה או תגבה הריוח כל שנה למזונותיה אי ענין זה מיקרי ראוי או מוחזק. ומ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בבכורות דהשתא גביא מהראוי לא קי"ל הכי כמו שהאריך הרב משנה למלך בתשובה והיא פכ"א דמלוה. וכעת יש להביא ראיה ממ"ש הרב טורי זהב הביאו הרב בית שמואל סי' ק' סוף ס"ק י"ג דמעות חזקה מיקרי ראוי. והרב מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' יו"ד כתב דחזקות שהם ביד הגוי מיקרי ראוי ואינה גובה מהם ע"ש ומוכח דדוקא שהם ביד גוי אבל אם ביד ישראל מקרי מוחזק. ולפ"ז בנ"ד יש מקום לומר דמקרי מוחזק כי בר מנו"ח הנז' נוהג כמנהג ואנש לא מחי בידיה וגם יש לו שטר בעש"ג ושטרי ישראל. וקשה על הרב הנז' שלא הביא דברי הרב בית שמואל וצריך להתישב לענין דינא.

סעי' ה' מעשה בס"ת שנמצא שפ' ויגש נסתיימה קרוב לסוף שיטה ונשאר פנוי כשני אותיות בסוף השיטה ובשיט' שתחתיה פנוי שתי אותיות בראש השיטה ואח"ך כתוב ויחי יעקב. נראה להכשיר דהגם שכ' הרב השלם מהר"ם די לונזאנו בספר אור תורה שלא להניח הפסק כלל. הנה מנהג כל הסופרים להניח כמו אות פנוי. והדבר פשוט שתחלת ויחי הוא פרשה רק להורות דנסתמו עיניהם של ישראל אינה נעשית כצורת פרשה סתומה. וכיון דהוא פרשה אין לפסול הס"ת משום דנתן ריוח בין הדבקים כשעור פרשה סתומה. ומאן לימא לן דהא דאמור רבנן דויחי סתומה בלי ריוח הוא לעיכובא. הן אמת דהרמב"ם בחושבו הפרשיות פתוחות וסתומות לא זכר ויחי כאלו לא יש שם פרשה כלל. אבל נראה פשוט שהוא תחילת פרשה כמנהג כל ישראל להתחיל פ' ויחי בשבת מיוחד וכן הוא לשון רז"ל למה פרשה זו סתומה אלמא דפרשה היא. והרמב"ם לא זכר שהיא תחילת פרשה שהמנהג שלא לתת ריוח. ומאחר שהיא פרשה אלא לרמז דנסתמו עיני ישראל בשעבוד אין עושין ריוח מסתברא דאין הס"ת נפסל אם לא עשה רמז זה דכמה רמזים יש במדרשים ובזהר בחסרות ויתרות בפסוקים שונים ובספרים שלנו כתוב להפך. וכבר כתבו הפוסקים דאין להגיה שום ס"ת עפ"י מדרש רז"ל. והגם שנהגו בכל ס"ת שלא להניח אלא כמלא אות. אין לפסול ס"ת זה. שוב ראיתי בספר אדמת קדש חלק ב' בהשמטות סי' ד' שכתב גם כן דאין זה עיכוב. אלא דשם כתב דבס"ת זה יקרא בשבח אם לא יש ס"ת אחר. ואח"ך יתקנו אבל נדונו היה שהניח שיעור פ' סתומה אבל בנ"ד שלא יש ריוח שעור פרשה סתומה לדידן דנקיטינן כהרמב"ם דהשעור ט' אותיות וגם הספר הזה עצמו עשוי כן לית לן בה והגם דלדעת פוסקים אחרים יש בזה שעור פרשה כמ"ש הרב דרישה סי' ער"ה אנן נקיטינן כהרמב"ם וגם הס' עשוי כן כמדובר (אחז"ר ראיתי מי שפוסל ואין ראיותיו מכריעות:

(סעיף הששי יש להסתפק באפונים קלוים ע"י גוי שבאו מתונס לליוורנו לדעת רבינו האר"י זצ"ל שלא היה אוכלם משום בשולי גוים דאף אם אינם עולים על שלחן מלכים עולין על שלחן שרים וסי' הל אשרי יחדיו מלכים. ובליוורנו אינן עולים על שלחן שרים ואפי' על שלחן הדיוטות מספ"ל אי בליוורנו שרו לדעת רבינו האר"י זצ"ל ויש לצדד בדבר ועיין מה שרמזתי לענין נאכל כמות שהוא חי אי בטלה דעתו ולענין המקומות בספרי הקטן מחזיק ברכה א"א סי' רנ"ד ושם הבאתי תשובת מהריק"ש ודברי הגהות אשרי והפר"ח והריטב"א בחידושיו לעירובין ובחידושיו לע"ז ע"ש וכתבתי עוד בענין זה בשיורי ברבה הגהות על ש"ע י"ד. ובמאי דקמן דעתי נוטה לאסור).

סעיף ז') נסתפ' הרב הכולל כהמרח"ש עמר זלה"ה או אתרמי זקן ממרא קודם שיבנה בית המקדש אם נעשה בו דין זקן ממרא. ואני בעניי לכאורה נראה לי להביא ראיה דגם דאמרו בסנהדרין דף פ"ו ועלית שבית המקדש גבוה ובשילה ואינך לא היה גבוה מכל ארץ ישראל מ"מ הרי כתב הרמב"ם פי"ב דסנהדרין דאין ד"נ אלא בבית המקדש דכתיב ועלית. וד"נ אשכחן קורם בה"מ כמ"ש פ"ק דמגילה דדוד הע"ה דן לנבל דין סנהדרין וכן אמרו פד"מ דשלמה הע"ה דן ליואב בסנהדרין והא ליכא ועלית. מהרמב"ם נראה דד"נ וזקן ממרא שוין. ועיין בהגהותי פ' דה' סוטה.

ח' לענין בכור שאינו נוטל פי שנים בראוי. ראיתי תשובה ר"י לאחד מרבני הדור ה"י הלכה למעש' שכ' דמעות שבבאנ"קו של לונדריס חשיב מוחז'. ואין ראיותיו מכריעות ונעלם ממנו תשובת הרב גנת ורדים א"ה כלל ד' תי' י"ט שפס' דהוי ראוי והסכים עמו הרב מהר"י הלוי וכן דעת הרב שאלת יעבץ ח"ב סימן ל"א וע"ש כמה חילוקי דינים. ומהר"ם חאגי"ז ושו"ת שתי הלחם סימן מ"ה מחלק באופן הבאנקוס ע"ש ולמעש' צריך להתישב הטב ולענין עסקא כתב מהריק"ש בח"מ סי' רע"ח דהוי מוחזק והוא מדברי מהריק"ו שרש קמ"ה. וכן נרא' מהתוספות בקמא דף ע' ע"א וכ"כ הרב גו"ר סימן הנז'. אמנם מהר"י אדרבי ס' ע"ח כתב דעסקא לא חשיב מוחזק. והי' אפשר לשים שלום ביניהם דמר מיירי בפלגא מלוה ומר בפלגא פקדון אבל מסתמות דבריהם לא מוכח הכי וצריך להתישב בדבריהם. והי' נרא' לי דבעסקות דנהיגי האידנא דמתנים שמירה בקרקע וכיוצא ואם לאו אחריות על המתעס' ותכף המתעסק עובר על התנאי ומתחייב. דאליבא דכ"ע חשיבא ראוי. וצריך ישוב. ועיין בתשובות הרדב"ז כ"י ושבות יעקב ח"א סי' עק"ב ויד אהרן א"ה סימן ק' הגהב"י אות ח"י והנמשך. ע"ש וכשו"ת דת ודין סי' י"ד.

ט נסתפקתי באחד שנדר הנאה מראובן ובני ביתו אם אשת ראובן בכלל. ונרא' דלא מיבעיא לדעת רש"י בברכות דף כ"ד דסבר דאשתו בכלל בני ביתו דודאי אשת ראובן בכלל האיסור. וכבר הרב פרי חדש הוכיח דדברי רש"י הם תלמוד ערוך בירושלמי פ"ג דמעשרות וכ"כ הרב הנמקי בפסחים כ"י משס הריטב"א דודאי אשתו בכלל בני ביתו. אלא אפי' לדעת התוס' בברכות דף כ"ד הנז' דכתבו דאשתו אינה בכלל בני ביתו מ"מ קי"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והא ודאי דבלשון בני אדם אשתו היא בכלל בני ביתו ונמצא דלכל הדברות ולכל האמירות הנודר הנאה אסור באשת ראובן. ובדברי הירושלמי פ"ג דמעשרות מ"ש הרב מוצל מאש ח"ב סי' מ"ד.

יוד מעשה בבן ארץ ישראל הנמצא בח"ל ודעתו לחזור כי שם ביתו בארץ הצבי. ואור אסרו חג לבני חו"ל שהכריז ש"ץ אתה חוננתנו גם הוא אמר אתה חוננתנו ואחר שסיים תפלתו נזכר שהוא יאמרו אמש. ולפום ריהטא יראה דהוי הפסק וצריך לחזור ולהתפלל דאע"ג דאמרינן סדר הבדלות הוא מונה היינו דוקא כשהבדלה אחת שייכא וכמ"ש הרב גנת ורדים כלל א' סי' י"ד ומורינו הרב זרע אברהם א"ח סי' י"ב ובנ"ד לא שייכא ביה דלדידי' יום תמול כי עבור הוא דרך חול. ומדברי רוב האחרונים מוכח דההיא דסוף סי' ק"ח דפסק מרן דהזכיר מאורע שאר ימים דאינו חוזר היינו דוקא בתפלת התשלומין אבל בתפלה העיקרית חוזר ע"ש ובספרי הקטן ברכי יוסף סי' תרס"ב ע"ש.

יא מעשה בא לידינו באלמנת רב אחד שבאה לגבות כתובתה והיתה כתובתה מאה זהובים אדומים ואחר הנשואין רבות בשנים הוסיף לה וכתוב בכתובה עצמה וז"ל בפעח"מ הוסיף הרב פ' הנז' על הכתובה נז' ק' זהובים ויהיה הכל ק"ק זהוביה וקיים עכ"ל וחתמו העדים ושאלה אשה לגבות הכל. ונרא' דהגם דיש מחלוקת בין האחרונים ככתוב בספר הבהיר כנסת הגדול' סי' ס"ו אות י"ב ואות י"ג ואיכא מ"ד דצריך הקנאה מעליא וגם אשר לא כתוב ככל חוזק ודידי כתובה דאם הי' כתוב כך הוה פשיטא דעלתה לה לגבות הכל כמ"ש הר' בית יהודה ח"מ סי' ל"ז. מ"מ נר' בנ"ד נמי דגובה הכל מתרי טעמי חדא דמרן הקדוש בתשו' דיני כתובת סי' ט' הוא מכת הסוברים דכיון שכתב דהוסיף על כתובת' דיו והכא אתריה דמרן ואין לומר קים לי נגד מרן כידוע. והגם דדברי מרן הם בתשוב' וליתנהו בש"ס. מוכח מדברי מורי הרב והרב משאת משה ח"ב ח"מ סי' י"ב דגם דברי מרן בתשוב' אהניא לן שלא לומר קים לי ע"ש והם דברי טעם דאנן קבלנו הוראות מרן ז"ל. ודבריו בתשוב' הם הלכ' למעש' בפרטות ועדיף מהש"ע ולא אבחד דיש לצדד דדוקא דיניו בש"ע קבלו ותו כיון דבעל האשה הי' חכם כי רב הוא ודאי בדין הוסיף וחייב עצמו ואף שלא נכתב והראי' ממ"ש אבי התעוד' מהרי"מט ח"מ סי' ס"ט גבי דבר שלא בא לעולם דכיון דהמוכר ת"ח ודאי כדין עבד. והכא כ"ע ידעי דהכא בנ"ד הוא מעצמו רצה להוסיף לה מתוך חיבה יתירה שהית' עוש' לו נחת רוח ביותר ומסתמ' כדין עשה. שוב ראיתי מ"ש הגאון מהר"ר צבי בתשובותיו סי' ק"י ויש להרגיש דלא זכר ממחלקת האחרונים ע"ש ועיין בס' משפטים ישרים בשו"ת מהר"ש ן' חסון סי' פ' ע"ש.

יב הטור ומרן א"ה סי' ס"ב פסקו לענין ז' ברכות דבשתי סעודות שבת בלילה ושחרית מברכין ז' ברכות ובסעוד' ג' אין מברכין ע"ש. ובעיר זו ליוורנו מרבית העם רוב הקהל עושים עיקר סעודת היום שתי שעות אחר חצות ובבקר טעמי מידי בצפרא. וקצת יראי ה' בשחרית אוכלים סעודה קלה ובוצעים על שתי ככרות ויהי כי סעד"ו בש"ר להם אך היא קלה כמות שהיא ואחר חצות שרוב הקהל התפללו מנחה ככל הימים שמתפללים מנחה גדול' סועדים עיקר סעודת היום. והחתן הוא מכת הסועדים סעוד' קלה בבקר. ושאלוני כדת מה לעשות בז' ברכות ונרא' דיברכו ז' ברכות בשתי סעודות היום הן בסעודת הבוקר בשגם הוא בש"ר ולחם אף שהיא סעוד' קלה שהרי כונתם לסעוד' שנית כנגד אברהם אע"ה וכונתה וכחה ומקומ' ושעתה מגדילים ענינה שתהא כפנים חדשות ויברכו ז' ברכות. ואחר חצות כיון שהיא הסעוד' העיקרית ועיקר הכנת סעודת שבת והקרואים הוא לסעוד' זו אף שלא יש פנים חדשות. אין דינה כסעוד' ג' שכתבו הטור ומרן לפי שזו עיקר סעודת היום בעיר זו ובכל הגלילות האלה ויברכו ז' ברכות דזו עיקר סעודת יום שבת במקומות אלו. ובכי האי גונא יודו הטור ומרן. ובר מן דין כבר הרמ"ע מפאנו בתשובותיו סי' מ' כתב בפשיטות דסעודה ג' היא עיקר עד"ה והויא כפנים חדשות ע"ש. ואגב אזכיר כי מה שנהגו רבים בבקר יום שבת אחר תפלה לאו שפיר עבדי וכמו שכתבתי בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף סי' רע"ג ע"ש.

יג החתן בליל חג הפסח שצריך לברך ז' ברכות נרא' שיברך אותם בכוס ברכת המזון יברך בפה"ג ואחריה שש ברכות דהא בעלמא יש מחלקת ודאיכא מ"ד שיברך ז' ברכות על כוס בהמ"ז ומרן הסכים לדעת זה וכתב וכן פשט המנהג. והגם שכבר ידוע שאין כן המנהג עתה וכמו שכתבתי בהגהותי. מ"מ בליל פסח דאיכא ד' כוסות נרא' דיברכם בכוס בהמ"ז ושוב נמצא שכן כתב הרב יעב"ץ בסדורו. אלא ששם כתב דאף אם ירצה לעשות שתי כוסות יכול וזה שבירך ברכת חתנים יניחנו לכוס ד' ע"ש דף מ"ד. ולי ההדיוט נרא' דטפי מעלי כאשר כתבתי דיברך ברכת חתנים על כוס בהמ"ז כמדובר.

יד מעש' שנמצא טעות בס"ת במנחת שבת בקריאת השלישי אחר שקרא ג' פסוקים וכבר השני עולים ראשונים קראו שבע'. ונרא' דלא יוציאו ס"ת אחר אף כי עדיין לא השלים הפסק' שנוהגים לקרות וחסרים ב' או ג' פסוקים. והגם דאנן בדידן לא קי"ל כהוראת הרב כנה"ג בנמצא טעות בז' דרבו כמו רבו החולקים עליו. מכל מקום בנ"ד כ"ע מודו דהעיקר לקרות עשר' פסוקים ומה איכפת במה שנהגו להוסיף על עשרה פ' וזה פשוט בעיני.

טו גבינ' של ישראל שמביא הגוי ובידו כתב המנהג בעה"ק ירושלם תו' לקיים הכתב בשני עדים כמ"ש הרב כנה"ג סי' קי"ח. ומעש' בא לידינו בקראי שהביא גבינ' מישראל בלי חתימ'. והותר' בהסכמת רבני העיר על ידי שישבע הקראי דאשכחן דאפילו מגבינת קראים ע"י שבוע' היו אוכלים איזה מרבנן בתראי כמ"ש הרב כנה"ג סי' קכ"ד ואפילו מאן דפליג הכא יודה דאין לו הנא' בחליפין וגבינות גדולות אינם עושים שם ממקום שבא הקראי כשל ישראל. ועיין בס' בני דוד פ"ג ממאכלות אסורות. ומצאתי במכתב למורינו הרב הגדול מהר"י הכהן בעל בתי כהונ' בליקוטיו וז"ל גבינות שמביא הגוי מנהג איזמיר לסמוך על כתב יד הניכר כשהמנין מדוקדק אף שהמשקל אינו מדוקדק אם הוא חסר שעור הנגוב לפי ראות עיני הבקיאים. וגם המנהג דבקיום אחת מהחתימות סגי מיהו צריך שני עדים להעיד על החתימ' וכ"כ הרב כנה"ג הב"י אות כ"ד ואות כ"ז.

טז מי שהי' חייב כמה חובות ולקח סחורות מהתגרים וזקפן עליו במלוה ומת. כתב הרב ב"ח סי' צ"ו דמי שסחורתו בעין יקחנ' אמנם רבנן בתראי הרב הגדול מהר"ם ן' חביב בגט פשוט סי' ק"ך ס"ק ח' ומהר"י אלפאנדארי במוצל מאש סי' מ"א והרב כרם שלמה ח"מ סי' ט"ז ומהר"ח עשאל בלקוטים דף ל"א ע"ג תמהו על הרב בית חדש והביאו מגדולי האחרונים שפסקו להפך ויד כל הבע"ח שוים בסחור' ובכל נכסיו. והרב נאמן שמואל סי' פ"ד רצה לקרב הדעות. וראיתי לחד מרבנן שתמה על הרב אדמת קדש ח"ב ח"מ סי' כ"ג שהסכים לדברי הרב ב"ח ונעלמו ממנו דברי האחרונים. ואמרתי לו בעיני יפלא דתלית בוקי סריקי מבלי משים לב כי תשוב' זו אינה תשוב' שלימה והמעתיק עוית ופוק חזי בתשוב' הנז' כי מתיבת עדיפא מינה מצאתי במשרים עד סוף התשו' הוא ענין אחר ולא קרב זה אל זה. ואם עדיין לא נתקררה דעתך לך נא ראה בשו"ת אדמת קדש ח"א סימן נ"ז שנדפס' תשובה זו כלה. ואסיפא דמגילתא זכר עשה לדברי החולקים והסכים דנקטינן דלא כהרב בית חדש. אמנם מ"ש שם בח"א סי' נ"ז דהרב כנה"ג סימן צ"ו תמה על הרב ב"ח הוא אגב שטפיה דהרב כנה"ג הסכים עם הרב ב"ח בסי' ק"ד וגם על הרב כנה"ג האחרונים המה ראו כן תמהו ע"ש ועיין בס' נחפה בכסף למורי הרב זלה"ה ח"מ סי' ז' וסי' ח'.

טוב. ידוע מחלקת האחרונים בענין אם מחלה האשה לבעל' ההשבון שחייב להחזיר ליורשיה אם תמות בלי זש"ק. ותקנת איזמיר בהסכמ' בפירוש שאם תמחול האשה חצי ההשבון או תודה שקבל' הכתוב' הכל בטל. ובמעש' בא לידי בהסכמת מורינו הרב הגדול מהר"י הכהן ז"ל נכתב שטר שהבעל והאש' חייבים חוב גמור ליורשי הבעל סך פ' בתנאי גו"ש דלא יחול הפרעון כי אם שעה אחת קודם פטירת האחרון שבהם. ושמעתי בו בפ' ממורי הרב ז"ל שצריך לכתוב סך גדול שמחציתו יהי' עולה כחצי ההשבון שאם לאו יטענו יורשי האשה שהם יפרעו חצי החוב והמותר מחצי ההשבון הם יקחו חלקם שחובם קדם ועיין בס' כהונת עולם סי' ל"ה ופ"ב

יא שיעור המקוה הרב בית דוד סי' ק"ב כתב לשער המקוה באוקא"ש ע"ש ואין לסמוך על זה כי אין לנו אלא למדוד באצבעות וכן משמע מדברי רבינו סעדיה גאון כ"י שהביא מז"ה בהגהותיו. וכן כתב בפירוש הרב המבי"ט ח"א סימן קמ"ג וכן עמא דבר. וכן משמע מדברי האחרונים. ותימא על הרב בית דוד אשר לא העלה על דל שפתיו תשובת הרב המבי"ט לענין זה. ועיין מ"ש הרב חושב מחשבות. ובהשמטות בית דוד שבסוף א"ח הזכיר תשובת הרב המבי"ט.

יט מעש' שערערו על שעור מקוה שעשו מקודם וכשנתרוקן המקוה מדדוהו ולא היו יכולים לכוין המדה. ואני הצעיר ראיתי שהמקום עקום ועקוש וצויתי לעשות כלי מבדיל מרובע עשרה אצבעות על עשרה אצבעות בגוב' עשר' ומלאו בו המים מ"ד פעמים ועוד והשליכו למקוה ועל ידי זה נתברר ששיעור הקודם הי' כדין וייטב הדבר בעיני הרבנים ונעשה כרוז לבטל הערעור בהסכמת הרבנים.

ך מעשה שעשינו בעה"ק ירושלם תו' במקוה שהי' חסר מהשעור ומלאוהו שלג ונפשר והוכשר והי' זה בהסכמת מורי הרב ושאר הרבנים זכר כלם לברכ' ויהי מאז עמדתי במנין זה באורך בדברי הראשונים והאחרונים אפס קצהו כתבתי בספרי הקטן פתח עינים מסכת מקואות ועוד לי הצעיר בלקוטי מטמון ברמז ולא היתה שעת הכושר לסדר הדברים.

כא שטר שכתוב בו שמכר ראובן לשמעון שטר עסקא בכתיב' ומסירה ואם לא יועיל כו"מ בחלק הפקדון מקנהו באגב. ובכתובת אשה מספקא לי כעת אי דמי למ"ש בסי' ס' דאם מכר שט"ח אין בו משום תקנת השוק דלא שכיח וה"נ לא שכיח. או דילמא כיון שאנו מקנים הפקדון באגב הא שכיח למכור הפקדון ויש בו תקנת השוק ולכאור' יש צדדים לכאן ולכאן.

כב נסתפקתי עדים שבאו לב"ד ואמרו שטר שביד פ' מעסק פ' מזמן פ' מסך פ' אותם החתימות אשר שם משמותנו הם חתימותנו והלכו להם. אי תסגי בהא לקיים השטר ע"פ זה ולכתוב עליה הנפק. או איכא למיחש שיכתוב שטר מעסק וסך וזמן זה ויזייף החתימות ושטר המזוייף יביא לב"ד זה ויקיימיהו. ואח"ך יוציא השטר האמיתי בב"ד אחר וימצא עדים על החתימות האמיתיות או"ד כולי האי לא חיישינן ומדלא מנו הראשונים בדרכי הקיום אופן זה אין ראיה דהוא מילתא דלא שכיחא. ויש להביא ראיה מדין הטפס' שכ' הרב כנה"ג סימן מ"ו וסימן מ"א ע"ש ודוק.

כג יש להסתפק בלאה שנשאת לראובן בשלוציקי ועמדו שם רבות בשנים ובאו לשכון כבוד בארץ הצבי ויאריכו ימים ושנים ומעותיהם ביד אפטרופוסים בשלוניקי לריוח היום ומת ראובן וחל"ש והניח בנות נשואות שם בשלוניקי ולאה עשתה שלוחים לאפט' שבשלוניקי שיתפסו בעדה נכסי בעלה למזונותיה ויקחו שכר טרחם בעד תפיס' זו כך למאה וידוע שמרן ח"מ סימן ק"ה פסק דע"י שליח הויא תפיסתו תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. והן עתה נסתפקתי כיון דהמנהג בא"י שלא לומר קי"ל א"כ התפיס' אינה תפיס'. או"ד כיון דלאה זו אינה מבני א"י אלא הורתה ולידתה והוייתה מח"ל אלא שלכבוד בעל' ורצונו נתישב' ועלתה עמו לא"י. ועתה שמת בעלה ותשאר האש' ריקם שאם התפיס' הנז' לאו תפיס' והבנות ישלטו בנכסים יהי' לה צער על מזונותיה ותשוב לאה לח"ל דאדעתא דהכי לא נדרה לישב בא"י ומה גם כי לא מלבה כי אם לכבוד בעלה. וא"כ נימא דתועיל תפיסת' ע"י שליח כמו שדנים קי"ל בח"ל שבידה ללכת ולחזו' לח"ל וכמו שנהגו רבים לשוב לח"ל דלא אתדר להו בא"י. ומה גם דמשפט זה ידונוהו בב"ד של שלוניקי. ועוד יש לצדד בזכות' דלאה זו נשאת בח"ל ואז נשתעבד הבעל בכל תנא כתוב' עפ"י מנהג שלוניקי. א"כ גם ענין זה סריך וסביך לכתובת' ויכול' לומר קי"ל כמנהג שלוניקי ואת"ל דכל שדרה בא"י אינה יכולה לו' קי"ל בפרט זה דלא מקרי תנאי כתוב' יש להסתפק כיון דהאפט' הנז' יש להם זכות בתפיס' זו א"כ שייכי בתפיס' ובהא יש לו' דכ"ע מודו דהשליח יש לו זכות ועיין בכנה"ג שם סימן ק"ה אם ערב יכול לתפוס. ואת"ל דלא מהניא מה שיש זכות לתופסים אכתי מספ"ל אי יכולה לאה לומ' קי"ל כמהרשד"ם והרב המבי"ט וסיעתם דסברי דתפיס' ע"י שליח מהניא נגד היורשים. או"ד גם בזה הרי כתבו הרב כנה"ג א"ה סימן צ"ג ומהריק"ש שם והנ"מ דף ש"ח דמתשובת מרן משמע איפכא ומשמע מדברי האחרונים דמה שנהגו בא"י לפסוק כמרן ושלא לו' קי"ל היינו אפילו אם מרן דעתו כן בתשובותיו. ולפום ריהטא נראה ראיה לספק ראשון מתשובת הר"ן סימן ס"ב בדין מאיס עלי ע"ש ודוק (עיין מה שכתבתי בבר"י ח"מ סימן ג' דף ח' ע"ג וע"ד).

כד מעשה בא לידינו בא' שהי' לו פוליסא מדיר היונים (פי' כתב מכללות הנז' שחייבים סך לפלוני ברבית) ולקח מחבירו הסך וכ' לחבירו שטר הודא' שהיא שלו. ויש להסתפק אם יכול הקונה ליקח הרבית דאיכא מרבוואתא דס"ל דהודא' אינה קנין בבריא ומה גם למ"ש הרשב"ץ בח"ג סימן שי"ט דכל הפוסקים ס"ל הכי והשתא ההודא' לאו כלום היא ולא קנה ונשאר חוב הדיר לראשון בעל הפוליסא ומעות הוא חייב לו. איברא דמ"ש הרשב"ץ דכל הפוסקים ס"ל הכי ואין חולק יש לגמגם דנרא' דהוי פלוגתא כמ"ש בס' נחלה ליהושע סימן י"ב ובס' בני יעקב דף צ"ח הגם דיש לשאת ולתת בדבריהם (אפס קצהו אחז"ר כתבתי בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ'). אמנם בנ"ד נרא' דהא מהני ליקח הרבית ויש להביא ראיה מסימן קס"ט סעיף י"ח בדין חובות אשראי דלא גרע נ"ד מסילוק דהתם כיון דהפוליסא בידו ומנהג הדיר לתת הרבית לכל מי שבידו הפוליסה וכ' הודאה הנז' לכל הדברות לא גרע מסילוק ועיין בספר מחנה אפרים הלכות רבית סימן ל"ג.

כה האשה שנפלו לה נכסים בירושה ומרד' על בעלה דקי"ל דאחר י"ב חדש נוטלת נכסי מלוג ובעל' הוציא שטר שכתוב בו שהוא הודה בפני עדים שנתחייב לאשתו כך וכך וזקפם עליו במלוה והרי הם כנכסי צ"ב ועתה טוען דגם נכסים אלו שירשה נעשו כנכסי צ"ב ולא תטלם אא"כ תפסה. יש להסתפק אם דין נכסים אלו לגבי מורד' הם כדין נצ"ב. או"ד דלענין מורדת יש להם עדיין דין נ"מ מאחר שאינם בכתוב'. ועוד טענה האשה שהיא לא ידעה תקלה זו שיוצא' משטר זה ובעל' הטעה אותה שהי"ל בזה ריוח גדול ובא אליה במרמה. ולפום ריהטא עלה על לבי שיש קצת ראיה מתשובות המיוחסות סימן חל"ק שמה שהפסיד' היא דוקא מה שכתוב בכתוב' וצ"י.

כו מעשה בא לידינו ביבמה שנפל' לפני יבם מומר ולא נודע מקומו איו ורצתה למכור חזקה שהחזיק בעלה בחצר גוי ואף שכ' הרדב"ז והביאו הרב דרכי נעם סימן נ"ט דמחלקת הפוסקים בזיקת מומר הוא כשנודע לנו היכן הוא אבל כשלא נודע מותרת לשוק וכן נוטה דעת מהרד"ך. מ"מ בהסכמת הרב המובהק מהר"י נבון לא נתננו רשות למכור החזק' הנז'. ועיין מ"ש הרב דרכי נועם דבדיעבד אם יש סניפין יש להקל כמ"ש הרדב"ז והרב בני חיי סימן קכ"ז והקשה עליו דהרדב"ז לכתחיל' קאמר ולק"מ דכונת הרב דרכי נעם דאע"ג דהרדב"ז אף לכתחיל' הוא לא מלאו לבו לסמוך על הרדב"ז רק בדיעבד ודוק בלשונו.

כז מעשה בא לידינו באחד שאמר לחנוני מהחוב שאתה חייב לפלוני תן כד שמן ללוי לחשבוני ועברו קצת ימים והחנוני נתן כד השמן ללוי. והמלוה טען זה שאמרתי לך לתת כד השמן ללוי הי' בו בפרק אך אם יום או יומים. ואחר זה פרעתי אנו ללוי לך לך קח השמן ממנו. ופסקנו שהדין עם החנוני דהי"ל להודיעו שכבר פרע. והבאתי ראיה מסימן ט"ל דאפילו קבע זמן ועבר הזמן יכולים העדים לכתבו דאיהו אפסיד אנפשי' דלא גילה לעדים דפרע וה"ה לנ"ד ונרא' דאפילו להרדב"ז בח"ב סימן רנ"ה דחולק הכא בנ"ד מודה. ועוד יש קצת ראיה מסימן קכ"ב דאפילו ביטל ההרשאה הנתבע נפטר שהי"ל להודיעו. ובחוב מבואר סימן קכ"ה דהולך כזכי ודוק.

כח מי שעשה שא"ן היש"י בעזרת נשים כי ירבה כבוד בית"ו. יש למחות בידו דכיון דאינו גבוה הרבה המון העם מסתכלין בנשים והוא עון פלילי כי הש"ן איש"י יוצא לחוץ ופשוט דתולין עיניהם על דרך פרצה קוראה לגנב. ועוד שמאבדין כונת התפל' אלא דבזה יש לצדד להתר כאשר יסתכל המעיין בתשובת הרב צמח צדק סימן ן' במה שמחלק שם הרב בדין מי שיש לו מומין לא ישא כפיו לדעת הרמב"ם דטעמא משום הסח דעת ולא אסרו שלא ילך לבית הכנסת ע"ש באורך. וכד דייקת פורתא בנ"ד יש להחמיר ולא דמי לכהן שיש לו מומין דהולך לבית הכנסת דהני נשי דברניות ובכל עת ההמון ישאו עיניהם לראות תנועתן ולשמוע וכיוצא כט) נסתפקתי ישראל שגזל מגוי בעדים אי חשיד אשבועתא כי היכי דקי"ל גבי ישראל בסימן צ"ב. ומלשון הפוסקים דנקטי חבירו משמע דוקא ישראל וטממא דלאו כ"ע דינא גמירי וקיל להו לאינשי גזל הגוי ודומה לספק מלוה ישנה. ואחר זמן מצאתי הדבר מפורש בהגהות הרב מהריק"ש בסי' ל"ד שכ' דהרדב"ז פסל לעדות גנב מגוי והוא ז"ל הכשיר דלא משמע לאינשי איסורא ע"ש. ל) ראובן אשכנזי בא לא"י ובא לב"ד ואמר שאשתו מורדת וב"ד שבעירו התירוהו רק מפני סיבה לא הביא כתב ראיה מב"ד והאיכא סהדא רבא חכם וחסיד מסייעו כי האמת אתו יש להסתפק אי נותני' לו רשות לישא. ועיין להרב כנה"ג י"ד סי' קכ"ז שכ' בשם שה"ג דעד אחד גברא רבא מהימן אף בדאתחזק איסורא אך שם כתב בשם מהראנ"ח די"א דבדבר שבערוה אפילו לא אתחזק אינו נאמן עד א' ע"ש. וראיתי תשו' כ"י להרב המובהק שקדן בתור' כמהר"ר יוסף קונקי ז"ל שנשאל באיש א' אורח שבא לב"ד ואמר שאשתו זה עשר שנים שהיא רואה דם מ"ת וגם לא רצתה לבא עמו לא"י והרב הנז' הורה שהוא מותר לישא אשה אחרת אף שיש אומרים שהוא אשכנזי והוא מכחיש הוא נאמן בכל דבריו דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי והביא ראיות לזה. וכפי דבריו ה"ה לנ"ד. אך הן כל יקר ראתה עיני להרב המופלא מהר"ר אפרים נבון ז"ל שהשיב תשו' שלימ' להרב הנז' ודחה דבריו והביא ראיות דהא דמילתא דעבידא לאגלויי היינו שיוכל להתברר מיד אבל בנ"ד מעבר לים היא וכל זה הוא בעד א' דעלמא אבל לא בבעל הדבר והאריך להביא ראיות ולצדד צדדים וצריך להתישב בנ"ד (עיין בס' קרית מלך רב סימן ג').

לא קבל שלא לאכול עד שיצאו הת"ח מהישיב' ובעומדם לצאת בא אדם א' שיעשו מצלאין לחולה יש להסתפק אי מותר לאכול כשגמרו הלימוד ועמדו לצאת או צריך להמתין עד שיעשו המצלאין. עיין מ"ש הרב שבות יעקב ח"א סימן כ"ח. ובמ"ק דף כ"ב יש סוגיא מעין דוגמא למה שהביא הוא ז"ל מר"ה דף ל' ועיין הרשב"א סימן תע"ח והתם בדרבנן קי"ל לקולא וכמ"ש בי"ד סי' שע"ה והכא בנדרים צ"י ועוד יש לצדד דוק והארך.

לב אדם ששמו לו בתוך חיקו בלילה דבר שאין בו סימן ולא הכיר מי זה המשים. ולמחר בא איש אחד ואמר תן לי הדבר ששמתי בחיקך אמש בליל'. יש להסתפק אם דינא הוא שיחזיר לו. ועיין בח"מ סימן רכ"ב ובש"ך שם ובירושלמי קדושין פ' האומר ופ"ב דיבמות הלכה י"א ודוק בדברי הגהות מיימוניות והרב המגיד פ"ט דאשות.

לג מי שנתן לחבירו חפץ סתם ואח"ך אמר הנותן שנתנו בתורת פקדון והמקבל אומר שמאחר שנתנו סתם דעתו למתנ'. בס' גבורת אנשים בתשובות הרב מהר"ם כ"ץ אביו של הרב ש"ך כתב דהדין עם הנותן והביא ראיה ממציעא דף ו אינם ראיה כלל וכמ"ש הרב אש דת פ' שלח. אך נמצא באותה סוגיא שהביא הרמ"ך הנז' באסיפת זקנים שכ' בשם הרשב"א אטו הנותן לחבירו סתם בתורת מתנה יהב ליה הא ודאי מצי למימר לפקדון נתנו ע"ש.

לד מעש' בראובן עשה דיג"ש (פי' חליפין) עם שמעון גאפא"ר עם גאייטאניס ראובן טען שנתאנ' הרבה בחילוף זה הנה ידוע פלוגתא דרבוואתא במחליף כלים בכלים אם יש בהם אונאה וקבעו להלכ' הטור ומרן בסימן רכ"ז כהרמב"ם דאין בהם אונא' וכבר כתב הה"מ פי"ג דמכיר' דלהר"מ אפילו מקפיד ושמו אותם הכלים אין בהם אונא' וכ"כ הרב סמ"ע שם סימן רכ"ז. וידוע מ"ש מהרש"ך סימן כ"ב ומהרח"ש ומהר"א מוטאל הביאם הרב כנה"ג דבגדים לענין זה כלים מיקרו. וה"ה בנ"ד דאפילו שמו אותם אין בהם אונא'. והגם שהרדב"ז ח"א סימן רס"ט כתב דאפילו הרמב"ם לא אמרה אלא בבעלי בתים המחליפים כלים בכלים לא במי שמחליף סחורה בסחורה וכפ"ז בנ"ד דהוי סחור' בסחור' איכא אונא'. הנה מהרשד"ם סימן שפ"ג סבר דאף סחור' בסחור' אין בו אונא' וכן נרא' מדברי מהר"ש חייון שם וכ"כ הרב בני חיי שם כמהרשד"ם וכ"כ הר' כרם שלמה סי' ס"א. ונמצא שהרדב"ז יחיד. גם הרב מחנה אפרים דיני אונא' סימן יו"ד דף י"ט דחה דברי הרדב"ז. ומה שהקש' שם הרב מחנה אפרים מדברי אסיפת זקנים יש לישב כאשר יראה המעיין (ועיין שבות יעקב ח"א סימן ס"ו ועבודת הגרשוני סימן ק"ה ע"ש).

לה מעשה במי שקנה כסתות הנקראיה מקאטי"ס הנהוגים במצרים ואח"ך ידע שהרב מהר"י זיין בס' פרח שושן הסכים דלכתחיל' יש לחוש לאיסור כלאים משום גזרה אבל בעיקר הדין אין בו אפילו איסור דרבנן. ורוצה לחזור מהמקח. נראה דהדין עמו שזה נקרא מום ויש סמך מתשובת הריב"ש סי' תצ"ט שכ' דכל דפרשי אינשי נקרא מום ועיקר תשובת הריב"ש פסקוה מור"ם ומהריק"ש סימן רל"ד. והכא דלכתחיל' יש לחוש ודאי פרשי.

לו מעשה באחד מתוניס ונתישב במצרים ושלח גט כריתות לאשתו שבתונס זה ארבע' חדשים ושאל רשות לישא אשה אחרת ואסרנו עד שיהי' קרוב לודאי שהגיע גט לידה כמ"ש סימן קמ"א סעיף נ"ח דחייב בכל תנאי כתוב' עד שיגיע גט לידה וכן משמע משאלת ותשובת הרב גנת ורדים י"ד כלל ג' סימן ד' וכן משמע מדברי מהרש"ל בתשו' סימן ד'. וכן נראה מתשובת הרב המבי"ט ח"א סימן ר"י ועיין בס' יד אהרן א"ה סימן א' הגהת ב"י אות כ"א.

לז אשה שמתה בלי זרע של קיימא דאיכא תקנת ההשבון והבעל טוען שהמדודים הפסיד' מצאתי כתוב בס' חידושים מרבני ירושלים תוב"ב משנת התמ"ז בכ"י שהעתיק שם תשובת הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב שפסק דישבע הבעל שהפסידם ואין ברשותו לא הם ולא חילופיהם ולא חילופי חילופיהם ופטור מההשבון. ואחר כך בא לידי ס' שערי ישועה מהרב מהר"י זיין כ"י וראיתי שם בשער ד' סימן ו' שהעתיק תשובת הרב הגדול מהר"ר אברהם סכנדרי שכ' כן בשם מהר"י בי רב ז"ל.

לה שמעתי מגדול אחד שראה תשו' כ"י מהרב המובהק כמהר"ר שבתי נאוואוי ז"ל שנסתפק הרב מהר"ש לאנייאדו אב"ד בק"ק נא אמון בענבים כבושים שמביאים עם תירוש בחביות בנא אמון ומוכס ישראל לוקח מנת חלקו מהם ונותנם לגוי מכירו אי שרי למעבד הכי דאיכא טובת הנאה בסתם יינם. והורה הרב מהר"ש נאוואוי להתר מטעם שהישמעאלים כובשים הענבים הנז' ואיכא מ"ד להתיר הנאה בישמעאלים. ע"כ שמעתי. ומצאתי למהריק"ש בהגהותיו י"ד סימן קי"ד דין ט' שכתב וז"ל הענבים הכבושות במי ענבים עצמן שיש בהם חרצנים וזגים יש להקל אם הם של ישמעאלים שיינם עצמו אינו אסור אלא בשתיה ואין חוששין שמא המשיך כיון שרוצה החרצנים או הזגיר תוך הכבוש וכו' ונתחזק להיות היין בדתם אסור להם דודאי אין ממשיכין מי ענבים שיהיה יין גמור לפיכך יש להקל כל שלא ראה שהמשיך או קנה מערלים עכ"ל ואין גוף תשובת הרב מהרש"ן הנז' בידי להתבונן בדבריו ומ"מ דעת מהריק"ש מבורר.

לט ראובן הי' הולך איזה פעמים לגיד"ה וחוזר לעירו מצרים ולא הוה אמיד וכל העם דבר ידברו כי ראובן ד"ל מהכא וכל ר"ש לא אנס ליה וחל"ש והניח אחריו יתומים קטנים ואחרי מותו בא כתב מגוי אשר בגיד"ה וכתוב בה שיקבל סך עצום מקאפ"י. ואחר באו משה ואהרן ולקחו הקאפ"י כי היו מיודעי ראובן הנז'. ואפטרופוס היתומים יצא לטעון כי אלו הנכסים הם מראובן וכך היה אומר לבני ביתו וקרוביו כי לימים עוד יבואו לו נכסים. ומשה ואהרן טוענים שהם נתנו לראובן סחורה מכאן ובא בשכרו למוכרם בגיד"ה ואלו חילופיהן ואין לו בהם ש"פ ויש עד אחד בדבר זה היה מעשה. ויהי כי עלינו בהסכמ' כי האפט' דינא קתבע במקצת כאשר נבאר דמה שאמרו דיש להם עד אחד. הלכה רווחת דאפילו עדות שלם אין מקבלים על יתומים קטנים וצא ולמד מהאחרונים שרמז הרב כנה"ג ריש סימן ק"ח מהגה"ט ואות ט' ול"ד ומ"ד ומ"ו ונ"ב ובסימן רצ"ב בטוש"ע ובכנה"ג שם ומהרימ"ט ח"א סימן ע"ב דף צ' ע"ד. אמנם מה שטענו משה ואהרן שיונחו המעות על יד ב"ד אצל נאמן עד אשר יגדלו הדין עמהם כמ"ש בכנה"ג סי' ק"ח הגהת ב"י אות מ' ומהריק"ש בתשובותיו כ"י סימן ל"ה.

מ מעשה אירע בזמנינו בגויי הארצות שגוי אחד היה חייב חובות הרבה וירא כי לא יכול לברוח כי תכף יוודע הדבר על ידי אשתו וירדפוהו ויניחוהו במשמר ימים ושנים. לכן עשה בערמה ועשה עצמו איש מכאובות וצובע פניו כיר"ק עצ"ב וממעט אכילה כמה ימים ויפול למשכב והוא צועק ובוכה תדיר כי הוא מרגיש אפיסת הכחות ונוטה למות וכמה לילות עמל עשה לאשתו בבהלות וצעקות ויהי היום ידע כי מת גוי אחד שהיה דומה לו בקומה ובתואר וכיוצא ובתחילת הלילה עשה עצמו נרדם ואשתו בראותה שעה או שתים כי הוא נרדם הלכה לשכב כי כמה ימים ולילות עמל מינו לה. וכשהרגיש שאשתו נרדמה הלך והוציא הגוי המת הנ' שנקבר ביום ההוא והפשיט תכריכיו והלבישו חלוקו וכיוצא אשר הי' לבוש והניחו במטתו והוא ברח וימלט כי הי' עיר הסמוכ' לספר ויצא מתחום הארץ ההיא וילך הלוך ונסוע. ואשתו תרדמ' נפלה עליה ואיחרה לקום ובקומה ראתה השמש יצא על הארץ והלכ' לראות כמטת בעלה מה הי' לו שנרדם כל הליל' ולא שמעה קולו ומצאתו מת ותזעק בחבליה צעק' גדול' ובאו גויים רבים וסיפר' להם המעש' כי חשבה שהוא נרדם בתחילת הלילה והאמת שמת והיא חשכה כי ישן ונרדם הוא ומרוב צערה כמה זמן שכבה ונרדמ' ויהי בבקר והנה מת וכלם האמינו שמת ויספדוהו ויקברוהו. אח"ך תפסה מעט אשר הי' בבית בעד הדוט"ה שלה והבע"ח נתיאשו. ולקצת ירחין עמדה ונשאת עם גוי אחר והוליד' בנים. ובעל' הראשון הבורח לדרכו הי' מהלך לאינדי"א והי' איזה שנים ונתעשר הרבה ובא לעירו ותהום כל העיר וסיפר להם מה שעשה. ומצא אשתו נשואה ורוצ' להשיב' אצלו והשני טוען כי מת וקברוהו ועיניו ראו וזו אשתו ותהי צעקה גדול' והמלך ציוה לשופטים בארץ הגדולים לעיוני בדיניה. זהו תורף המעש' אשר כתבו בחידושים והידיעות הנקראים גאזיטא"ס ושם נאמר המלכות והעיר אשר אירע זה בזמן ומקום פ'. ויש להסתפק אם ח"ו אירע בישראל כמעשהו ממנו אם אשה זו שוגגת ומותרת לבעל' הבורח דהא דקי"ל דהורוה ב"ד להנשא ובא בעל' תצא מזה ומזה נרא' דהיינו דוקא ב"ד דעלמא דהו"ל לשאול את פי ב"ד יותר חשוב וכמ"ש הרדב"ז בח"א סימן ט"ל אבל אם נשאת עפ"י ב"ד הגדול של ע"א נראה דמותרת לחזור לבעל' הראשון דחשיב' שוגגת וכמ"ש הרשב"א סימן אלף קפ"ט גבי מיכל וכמו שכתבתי בעניותי כמ"א. וא"כ הכא בנדון זה דמצאתו מת ובפרסום גדול נקבר יש לומר דהוי שוגגת ודאי דלא ס"ד ערמה כזו והוא דבר רחוק מן הדעת ואנן סהדי דהוי שוגגת ודאי ואין לומר דהו"ל למידק דלפי הצעת כל המעש' לא שייך בהא וצריך להתישב לדינא (ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ה בסי' טו"ב בסופו בס"ד).

מא מעשה באחד שקנה דגים וכשהביאם בביתו ראה בתוכם דג א' שנסתפק שהוא טמא ושכח להשליכו או לומר לאשתו. ואשתו בבלי דעת מלחה אותם ואחר שעה המשרתת טגנה כל א' בפ"ע וגם זה טגנה לבדו. ובא הבעל ונזכד ומצא זה הדג שהי' מטוגן בכלי על האש ומחופ' בביצים ושאל אם המליח' שנמלחו ביחד אסרה הכל. וגם הגיד שגוי מסל"ת אמר שהי"ל קשקשים לדג זה. ולפום ריהטא נראה לאסור דאין להתיר מטעם ס"ס דמעיקר' הדג הי' ס' טמא ואת"ל שהי' טמא אפשר שלא היתה המליח' באופן שאינו נאכל מחמת מלחו דשרי כמ"ש בי"ד סי' צ"א דהוי ספק אחד בגופו וס' א' כתערובת דאין לומר בכה"ג ס"ס כמ"ש בסי' ק"י. וגמל"ת אפי' בדרבנן כמה רבוואתא סברי דאינו נאמן וכן נראה דעת מרן כמבואר בפרי חדש סי' ס"ט ס"ק מ'. אבל בדאוריתא ודאי לא מהימן ועמ"ש הרדב"ז ס' תקצ"ג.

מב נסתפק גדול אחד במי שרוצ' למכור ס"ת ולישא אשה ועשיר א' ירא ה' אמר לו לא תמכור הס"ת ואני אתן מעות לישא אשה. והלה טוען אני איני רוצה לקבל מתנה דכתיב ושונא מתנות יחיה אם הדין נותן שיקבל המתנ' ולא ימכור ס"ת. ונרא' דודאי יקבל המתנ' ולא ימכור הס"ת דהא קי"ל דאסור למכור ס"ת אלא שהתירו לישא אשה וכיון שזה יכול לישא אשה בלא מכיר' ס"ת הרי הוא איסור למכור ס"ת. ומאי דטעין משום ושונא מתנות יחיה זהו זהירות בעלמא בדור הזה ורובא דרובא ידם פשוטה לקבולינהו בשמח' למתנות. וזה האיש יותר יש לו לחוש לאיסור מכירת הס"ת מזהירות לקבל מתנות ותו דבכי האי גוונא לא שייך שונא מתנות יחיה דאמרינן פ"ק דבתרא דקרקע שאין בו דין חלוקה ד' אמות לכל אחד אם אמר טול אתה ד' ואני ג' שומעין לו ורשב"ג סבר דמצי אמר ושונא מתנות יחיה וכתוב בשיטה מקובצת דת"ק סבר דלאו מתנה היא דלתועלת עצמו מכוין דניחא ליה בפחות מש הא הכל בשתוף וכ"כ בסמ"ע סי' קע"א ס"ק כ"ד ע"ש. ונרא' דאפי' לרשב"ג במצות צדקה אין לחוש לעני המקבל משום ושונא מתנות דכיון דשכר הנותן צדקה הוא גדול יתר מאד והוא תועלת נפשיי אין למקבל לחוש דהוא עושה לזכות נפשו ולקיים מצוה. ולא דמי לקרקע שמוותר לו אמה דאין התועל' גדול ואינו מקיים מצוה משא"כ צדקה וכבר אמרו רז"ל ע"פ ושם האיש אשר עשיתי עמו יותר משהב"ה עושה עם העני העני עושה עם ב"ה. והכא שהעשיר נדבה רוחו לעשות צדקה ומצוה רבה וגם לעשות יקר לס"ת ודאי הוא מקיים מצות גדולות ושפיר מצי לקבל ולא יירא משום ושונא מתנות.

מג מעשה באחד שבירך כל ברכות ההבדל' על הכוס ואחר כך נמצא חומץ. נרא' דמביא כוס יין ומברך בפה"ג והמבדיל על דרך שכ' הרדב"ז בתשובות דפוס פיורדא סי' תל"ז דאם קדש אור שבת ונמצא הכוס חומץ דחוזר ומקדש. והביא דברי מהרא"י סי' קט"ו וע"ש בסוף ודוק בתשו' הרדב"ז הנז' וה"ה בנ"ד. ומסתברא דברכת בע"ב ומאורי אש יצא י"ח ואין צריך לחזור ולברך. אך בפה"ג והמבדיל צריך לחזור כמו בקדוש ואין לחלק ביניהם. כמו שרצה לחלק. ומה גם לדידן דנקיטינן כהרמב"ם ומרן דחיוב ההבדל' מדאוריתא כמו קדוש. ומ"מ נראה דאף בקדוש יום טוב דהוי מדרבנן וכן ההבדל' במוצאי י"ט דינא הכי ודוק.

מד בדין אין מברכין על הלבנה עד שיעברו עליה שבעה ימים בא"ח סי' תכ"ו ראיתי להרב מר וקציעה שכ' וז"ל לא ידעתי מה הי' לו לבעל שיירי כנסת הגדול' שכ' בפשיטות דמלישנא דגמרא משמע עד שיעברו עליה ז' ימים שלימים לא נשמע ולא ישמע כן לעולם עכ"ל ועם האדון הסליחה כי דבר פשוט הוא דהוא ט"ס בס' שיירי וצ"ל דמלישנא דהרי"ג משמע כצ"ל והוא הר"י גיקיטיליא וכבר אני בעניי כתבתי כן בספרי הקטן ברכי יוסף ולפי דעתי הקצרה הוא דבר פשוט מאד. ואין לתלות בוקי סריקי בהרב ז"ל. ותו דעל דברי מהר"י גיקיטילי"א שהביא מרן קאי ואם היה לו משמעות מאיזה סוגיא ה"ל להביא מאי דדייק ממשמעות הש"ס ולהקשות על מרן דמייתי ליה ממהר"י גיקוטילי"א ושוב יביא מ"ש בתשובה. וזו אינה צריכה לפנים.

מה . ראיתי בס' יכין ובועז שנדפס חדש ממש והם שו"ת להרבנים מהר"ר צמח ומהר"ר שמעון נכדי הרשב"ץ ז"ל ובח"א בתשובות הרב מהר"ר צמח סי' ע"ד הוא הצ"ד כמה צדדין אי שרי להשיא לקטן ע"ש באורך ולפום ריהטא קשה לי דאשתמיטיתיה דברי הטור בא"ה סי' א' שכ' דקודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. גם הרמב"ם כתב פכ"א דאסורי ביאה דאסור להשיא לקטן וכ"כ הרשב"א בתשו' סימן תת"ג ואיך לא נשא את שמותם על שפתיו. ואם נפשך לומר דאכתי בזמנם לא הוו שכיחי ספרי דבי רב בדפוס והגם דכל הגדולים הריב"ש ומר זקנו ומר אביו ז"ל והוא ומר אחיו ז"ל זכר עשו לתשובות הרשב"א אפשר דתשובת הרשב"א הלזו לא נראת הקס"ת בימיהם. אנן מה נענה על הרמב"ם והטור דשכיחי גביה ודאי.

מו . כתב מור"ם א"ה סי' א' דין ו' בהגהה הי' הבן ממזר או ח"ש קיים המצוה. ועתה בא לידי ס' קרבן העדה פירוש ירוש' סדר נשים וראיתי ביבמות דף ז' ע"ג בתוספותיו דהקשה על מור"ם דהא הוא בעיא בירושלמי וספיקא דאוריתא לחומרא וגרם למור"ם שלא עיין בירושלמי אלא בבית יוסף שלא הביא ראשית הירושלמי גם הרשב"א לא הזכיר שהיא בעיא ואפשר שלא בא אלא לפרש דברי הירושלמי וצ"ע עכ"ד ולי ההדיוט הדבר ברור דהרשב"א והריטב"א ומרן דגריר אבתריה לא הוו גרסי כנסחא דקמן בירושלמי דהוא בעיא אלא גרסי בפשיטות כמו שהביאו הלשון. ומור"ם נקיט כוותייהו. ומי יחוש לנסחאות שלפלינו ובפרט בירושלמי נגד הגירסא שהביאו הראשונים. וחס ליה למרן בית יוסף שלא יביא תחילת הירושלמי דח"ו הוא כנותן מכשול וזה פשוט וברור בעיני ועב"רי.

מז , כתב מהר"ם שיף בשיטתו. לגיטין ריש דף נ"ח שהנושא משאוי בזרועו מניח תפלה של יד על. ראשו משום דמקום יש בראש להניח ב' תפילין ובשעת מלחמה שנושאין כלי זיינן על זרוען ומחזיקים ברמחים יתנו תפילין של יד גם כן בראש עכ"ל ולפום ריהטא נראה בעיני דין זה תמוה ולא ראיתי כעת דין זה בדברי הפוסקים. ואין לסמוך על זה עד שימצא ראים מדברי הראשונים וצריך חיפוש.

מח . כתב בס' חסידים סי' שע"ט דאע"ג דאמרינן לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה אם היא חפצה בזקן מפני שהוא יהודי טוב או יודע' שיותר תקנתה בזקן מותר ע"ש באורך ודבריו סמוכים לעד ואינם צריכין חיזוק. ומ"מ משום יגדיל תורה אף אני אביא דבסנהדרין דף ע"ו ע"א ר' אליעזר אמר אל תחלל את בתך להזנותה זה המשיא בתו לזקן. ומצינו שר' אליעזר עצמו שאמר לבת אחותו כשהביאה סימנים צאי והנשאי לאיש א"ל אנכי אמתך לשפחה לרחוץ רגלי אדוני א"ל בתי כבר זקנתי צאי והנשאי לבחור כמותך א"ל לא כך אמרתי לפניך הלא אמתך לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך כיון ששמע דבריה נטל ממנה רשות לקדשה ובא עליה. הכי אמרינן באבות דר' נתן פיו אלמא כשהיא רוצה בכך שרי ולא אמרינן דח"ו גורם לזנות ויש לדחות קצת.

מט . ח"מ סי' קנ"ה דין כ"ה ובין גפנים לשאר אילנות וכו'. מה שנסתפק הרב סמ"ע אם הוא איפכא דב ליטע גפנים סמוך לאילנות חבירו הנטועים לדעת הרי"ף ודעימיה מה דינו. ע"ש. והביאו הרב כנסת הגדולה. הדבר מפורש בחידושי מהר"י ן' מיגש שם פ' לא יחפור דלא מחייבינן לבעל אילנות לארחוקי. ועיין עוד שם חילוקי דינים בבאו בבת אחת וכו' ובחידושי הרמב"ן שם. ומה שצדד סמ"ע דלדעת הרי"ף לא הוי הרחקה משום צפורי וכתב דמשמע דהוא מטעם אחר ע"ש. יראה המעיין דמדברי הרב הנמקי והרמב"ן בחידושיו שם מוכח דגם להרי"ף הטעם משום צפורי ע"ש.

נ' ראיתי בשו"ת קול אליהו להרב חביבא מהר"א ישראל זלה"ה שנדפס מחדש (עתה ובפותחי אגב רהטאי אנכי העירותי באיזה מקומות והתויתי תיו) דבר מחודש בא"ח סי' ח"י במעש' שהי' דביום ש"ק מצאו שני ראשי השין דבוקים למעל' והוציאו ס"ת אחר. ואח"ך בו ביום חזרו לראות פיסול זה ומצאו שאות השין כתקנ' ותלו הדבר שע"י משמוש היד בס"ת יצא הדיו המחבר שני ראשי השי"ן כי הדיו המחבר ראשי השין הנה זה בא מחמת המגיה הס"ת בע"ש וזה היו דרכו לצאת במשמוש היד ולהיות שראה הש"ץ שהס"ת עתה מתוקן הוציאו לקרות בו במנח' והוא ז"ל גער בש"ץ כי הס"ת הי' פסול לקרות בו כי הרמב"ם פסק פכ"ג דהמגרר או מתקן חייב משום מכה בפטיש ועוד כתב פ"ו דהמבשל בשבת בשוגג מותר למ"ש וכיון דהוצאות הדיו מלאכ' פשיטא דאסור ליהנות מאותה מלאכ' בו ביום כדין שוגג מיהא עכ"ד ועמו הסליח' דאין הנדון דומה לראיה דהכא נעשה הדבר ממילא שלא הי' בדעת שום אדם להוציא הדיו ולא דמי למבשל שכיוון לבשל אלא שהי' שוגג דאז קנסוהו רבנן אבל הכא די"ו שיפקיד את עצמו בלי כונת אדם להוציאו אפי' בשוגג ומכ"ש במזיד דאחד הרואה ומשמש בידו הוא דבר שאינו מתכוין ולא פסיק רישיה ומותר. ותו דכבר כתב הרא"ש בפסקיו פ' במה מדליקין דאין לנו לגזור מדעתנו ותמה על הגאונים איך חידשו גזרה אחר התלמוד. וזהו סייעתא לדעת הרב פרי חדש ה' פסח סי' תנ"א וסי' תנ"ג שחלק על הרב בית חדש ועל הרב כנה"ג וכ' דאין לנו לגזור גזרות מדעתנו ע"ש. וגם מ"ש אח"ך דאחר ימים נודע כי בחור אחד הלך לבית הכנסת אחר תפלה ותולין כי גם בלא דעת הוציא הדיו והגם שלא נחשד כי במזיד משה מ"מ הוי הערמ' ואסור טפי ממזיד והאריך בזה כל אלו דמיונות ואימור שנעש' ע"י משמוש ידי אדם בבקר כמו שכ' בתחיל' או שע"י משמוש יד הבחור נעש' בלי כונה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ועוד יש לצדד בזה.

נא עוד ראיתי שם להרב הנז' סי' י"ט במ"ש מור"ם א"ח סי' ש"ם דאסור לשבר עוגה שכתובים אותיות משום מוחק וכ' וז"ל כתב הרב כנה"ג דה"ד כשכתוב אותיות מדבר אחר אך אם הוא מהעוג' עצמה אין קפידא וכיוצא בזה כסח"י שעמד בזה עם הרב הקדוש מהר"ש אלקבץ ז"ל והסכים עמו להתיר וכו' ובאמת כלהו אשתמיט להו דברי ר' ירוחם והביאם מור"ם סוף ה' ס"ת בשם תשו' הרמב"ם דמ"ש אסור לכתוב בלא שרטוט אין חילוק בין כתיבה לחקיק' וכו' דלפי דבריו הדת נתנה דאסור לכתוב אותיות במצה או בעוגה מינה ובה דהיינו חקיקה וחקיק' כתיב' היא וכיון דהוי כתיבה פשיטא דהוי מחיקה וכו' ע"ש שהאריך ומ"ש בשם הרב הקדוש מהר"ש אלקבץ הוא אגב שיטפיה דהוא מהר"ש הלוי בתשובותיו הנדפסות ומעיקרא הרב כנסת הגדול' לא מפי עצמו אמרה כנרא' מתוך דבריו אלא משם מהר"ש הלוי בתשובותיו כאשר יראה הרוא' בספר הבהיר כנסת הגדול'. ומה שתמה עליהם מתשובת הרמב"ם וכ' בהו ונעלם לישר"י לן מר דחילוק מהר"ש הלוי הוא דבעיס' עצמה מינה ובה אין באכילת' משום מחיקה ומאי מייתי מתשובת הרמב"ם דאיירי בחוקק בטסי כסף או בעצים ואיך פשיטא ליה דהוי חקיקה וכתיב' ומחיק' בעיס' מינה ובה באכילת' שהוא נדון מהר"ש הלוי מתשובת הרמב"ם והדברים פשוטים וכ"ש למי שירא' תשובת מהר"ש הלוי הנז' סי' כ"ו. ועיקר חילוקו הוא בכותב בעיס' ע"י דפוס או כותב אותיות מן העיס' עצמה בעודה עיסה כמבואר בתשובותיו ובס' כנה"ג משמו לא שחילק בין כתיבה לחקיק' להקשות לו מתשו' הרמב"ם וחקיק' כתיב'. ואם הרב מהר"א ישראל הרב המחבר קול אליהו הנז' לא שמיע ליה חילוק מן העיס' עצמה לכותב על ידי דבר אחר יחלוק מסברתו שהוא אינו סובר כן אבל להשיג מתשו' הרמב"ם אינה השגה לדעת מהר"ש הלוי דדברי הרמב"ם הם בטס כסף וזהב ועצים ואיהו קאמר דבעיס' מינה ובה לא שייך וכל זה פשוט ואין להאריך. והרב כנה"ג כתב על מהר"ש הלוי על חילוק זה שפתים ישק משיב דברים נכוחים. וכן התיר בפשיטות הרב מר וקציע' סי' ש"ם ע"ש ובתשובותיו שאלת יעבץ ח"ב סי' ק"ם.

נב גם אשו"ר להרב הנז' בסי' ח"י הנז"ל שהביא משם מהרי"ל ה' י"ט דגוי המביא כתבים חתומים בי"ט מותר לישראל לפותחם ולהתיר החותם וכ' עליו וז"ל תמהני אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דקי"ל המפרק ניירות דבוקים הוי תולדת קורע וכו' הא נמי אסור אפי' ע"י גוי עכ"ל ודבריו הם דברי הרב פר"ח י"ד סי' קי"ח ס"ק י"ח וכבר רמזו הוא ז"ל אלא שהרב פר"ח לא הביא דברי מהרי"ל. ונעלם ממנו שהרב ט"ז והרב מגן אברהם סי' תקי"ט הביאו דברי מהרי"ל ואוקמוהו שאין צורות בחותם גם נעלם ממנו שהגאון מהר"ר צבי בתשובותיו חלק על הרב פרי חדש בתוקף גדול והתיר ע"ש בסי' ל"ט והרב בנו בשאלת יעבץ ח"ב סי' הנז' כתב שמקובל מהרב אביו ז"ל להתיר והוא ז"ל השיג על פרי חדש ולא זכר מדבריו של הרב מר אביו בתשו' הנז' שהתיר וחלק על הפר"ח ע"ש.

נג בסי' ל' בכותב כתב לחבירו בימי הספיר' היום כו"ך לעומר מסיק שאינו יכול לספור וסמך אדין כותב בתור' ע"ש באורך ואנכי עמדתי בעניותי בענין זה ודחיתי ראית דין כותב בתור' שצריך ברכה. והבאתי איזה ראיות והעליתי לפק"ד בנדון שכתבתי עליו דיכול לספור בברכ' הן אמת דשם היו סניפים אחרים כאשר אחד הרוא' בעיניו יראה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תפ"ט אות י"ד בס"ד ולא יכולתי לעמוד בדקדוק בדברי הרב הנז' והי' לכם לזכרון ועמ"ש במחב"ר שם.

נד בסי' ל"א נשאל בבן ארץ ישראל העומד בח"ל בי"ט ב' של גליות הסמוך לשבת אם יכול לעשות ערובי תבשילין לצורך בעה"ב ומסיק דלא מצי עביד דאינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח ומייתי ראיה מהירושלמי דבן כרך אינו מוציא בן עיר וכו' ואע"ג דאיכא מאן דפליג דסבר דהבבלי חולק על הירושלמי מי יעשה נגד כמה פוסקים דפסקו בירושלמי זהו תורף דבריו ולפום ריהטא נרא' דזה אינו ענין למי שאינו חייב בדבר וכו' והכא מצי בן א"י לעשות עירוב לאדם מישראל שאינו יודע לעשו' וזה שלא ידע ישלח דברו כי נתן מלחמו ובשל מבושל ולקוחים בידו אשר בדברו מערי"ב ערבי"ם בדין עירובא יהא שרי לבעל הבית זה לאפויי ולבשולי וכו' וזהו בתורת שליחות לא בתורת להוציאו ידי חובתו כי הבעה"ב בפתו ותבשילו הוא מערב. ומה לנו אי המערב מחוייב בדבר או לא. ומנהג עיר קדשנו ירושלם ת"ו לשלוח הב"ד זוגא דרבנן יסובבו ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע ולקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל וכה יאמרו בדין עירובא יהא שרי לבעל הבית הזה ולכל ביתו לאפויי ולבשולי וכו' וזהו בתורת שליחות. אך בנ"ד כעת לא ברירא לי אי מצי לברך על העירוב. ועוד חזון למועד בעה"י.

נה סי' ל"ב. מאי דאסיק בקשיא דברי הגהות מרדכי סוף שבת ודברי הרמב"ם לק"מ דבשבת אפי' בדרבנן אסרו אמיר' לגוי. וק"ק על הרב המחבר איך לא הזכיר להרב ארעא דרבנן ושמעתתי' בפומיה כולי' יומא וכבר אנכי איש צעיר כתבתי קצת בפרט זה בקונט' עין זוכר מערכת האל"ף אות ע"ד ע"ה ומשם באר"ה ושם רמזתי לדברי מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף י"ד סי' ג' ע"ש.

נו סי' ל"ט. אסר לרחוץ הכהנים בעת עלייתן לדוכן ביה"כ במי ורדים לחוש למ"ד דסיכ' שייך בכל דבר ע"ש ואני בעניי בהאי פלוגתא ביררתי קצת הסברות של הפוסקים בס' הקטן מחזיק ברכ' א"ח סי' תרי"ד ע"ש ועיניך תחזנ'. אך בנ"ד נרא' דלא שייך סיכה דמי ורדים הם מים המוגרים כמים ממש ורחיצ' היא ולא יש נדנוד סיכה. ובהא לא שייך פלוגתא ואני אמרתי בחפזי כשיצא לאור הס' הנז' בהא שעתא מידי עוברי העבר' בעלמא רחש לבי ההערות האלה. וכמו שכתבתי לעיל.

נז הרמב"ם ה' שכנים פי"ג דין ד'. החליף חצר בחצר וכו' כתב הרב המגיד דין החליפין שכ' המחבר פשוט הוא וכו' ואני אומר מימיו מן המקדש הם יוצאים תשובת רבו רבינו יוסף הלוי אבן מיגש בתשו' כ"י סי' ל"ט ובכלל דבריו דברי הרב המגיד. שוב ראיתי שהובא' תשו' הרא"ם הלוי בשיט' מקובצת מציעא על דף ק"ח מהש"ס

נח הלכות שלוחין פ"ג דין י"א. עד שאחרים וכו' כתב מרן בב"י סי' קכ"ג מבואר בטעמו והוא מפורש בתשובות רבו רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל בכ"י סימן מ"ג ושם מבואר דלא כסברת יש אומרים שהביא הטור שב"ד ישלחו למקום המרש' ויחרימו בפניו ואז ישבע זה ע"ש. ועתה נדפסו תשובו' רבינו הרא"ם הנז' והיא בסי' ע"ה ומיהו בתשו' כ"י שבידי יותר מבוררת תשו' זו ומתוקנת בלשון.

נט הלכות מלוה פי"ג דין ו' ואם הי' שם עד א' שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התור' וכו' כתב הרב המגיד זה לא מצאתי מבואר. ואני בעניי מצאתיו מבואר ומפורש בשו"ת רבו של הרמב"ם רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל בתשובות כ"י סי' מ"ב. ועתה יצאו לאור הדפוס תשובות רבינו הרא"ם הנז' ותשו' זו היא בסימן ד"ע ע"ש באורך שמענ' ואתה ד"ע לך.

(ס' ה') טוען פ"ה. ב' חדשים שכנת בחצרי וכו' והוא אומר לא שכנתי אלא חדש אחד הרי זה מודה מקצת וכו'. כתב הה"מ זה פשוט. והוא מבואר בתשובו' רבו מהר"י ן' מיגש זלה"ה בתשובותיו כ"י סי' מ"ד. והן היום זרחה השמש ונדפסו תשובות הרב ז"ל ותשו' זו הרי היא בסימן ע"ז ע"ש.

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה