אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן סט

סימן סח

אשה שנדריה מקדימין ליום הכניס"ה. אי חובת גבר"א עליה השל"ם ולא שקל ידא מכיסא:

שאלה אחלה פניו שיבור שיברור דין שכבר בא בתשובת רב אחרון על אודות האשה שנדרה קודם נשואין ואחרי עמדה ונשאת אם הבעל בעי שלומי מדיליה ולעת בא דברו המקום יהיה בעזרו:

תשובה מאשר יקרת בעיני נכבדת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי מאז הימים ושם אתה מוצא מה עמדי בס"ד.

כתב הרמב"ם פרק עשירי מה' שגגות כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני אם היה עשיר מביא קרבן עשיר. וכת' מרן דאע"ג דר' יהודה קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עליה וכן משמע מדברי הר"ן שכ' בנדרים דף ל"ה בשמעתא דהתם וז"ל והא דקאמר הכא שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר' יהודה לאו דוקא כר' יהודה דהא תני רישא סתמא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא משום דלא ידעינן מאן ת"ק ורבי יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה עכ"ל הרי דגם הר"ן כתב דלאו דוקא כר' יהודה. ותמהני דדבריה' הפך בבלי וירושלמי וספרי זה יצא ראשונה תלמוד ערוך בידינו בבבלי בנזיר דף כ"ד דתנן האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"ך הפר לה בעלה אם שלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר ואמרי' מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר ר"ח רבנן היא דאי ס"ד ר' יהוד' אמאי תצא ותרעה בעדר הא משתעבד לה דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנותיה שהיא חייבת וכו' רבא אמר אפי' תימא ר' יהודה כי משעבד לה במילתא דצריכ' לה וכו' איכא דאמרי אמר ר"ח ר' יהודה היא וכו' אמר רבא אפילו תימא רבנן וכו' ע"ש הרי סוגיא זו מכרזת ואומרת דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה. וזאת שנית סוגית הירושלמי פ"ב דסוטה דאית תנויי התם דאינו מפריש אלא דבר שהוא מתירה וכן אמר ר' יוסי התם דאין לך אלא זה. ורבי אחא בשם רבי אילא סבר דאפילו בקרבן יולדת אינו מפריש עליה עולת העוף אלא חטאת העוף מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים ואית תנויי תני דסוטה מפריש שלא מדעתה הואיל שהוא מעוכב לשמוח עמה הרי היא כמי שהיא מעוכבת לאכול בזבחים ואית דתני דגם הקפת נזירות מכיון שהיא מנוולת והוא מעוכב לשמוח עמה כמי שמעכבה לאכול בזבחים. ולהני בריתות ור' יוסי שמעינן דדוקא כפרתה או דדמי לכפר' כנזיר למ"ד אבל חובתה לא וכל הני פליגי אר' יהודה. ועוד בה שלישיה בריתא דספרי פ' נשא והביא קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה וחכ"א קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת וקרבן שאין מכשירה לו כגון שהקיפה נזירות בראשה או חיללה שבת ה"ז מביא משלה ומקיץ מכתובתה הרי מפורש עיקר פלוגתיהו דר' יהודה רבנן ואיך כתבו הר"ן ומרן דליכא מאן דפליג עליה דר' יהודה. ותו קשה על מרן דאשתמיטיתיה נמי מ"ש התוס' בסוטה דף כ"ג ע"א ד"ה כל הנשואות דשם הביאו הספרי הנז' וכתבו שהוא פלוגתא דר' יהודה ורבנן ע"ש. ותו ק"ק על מרן דהוא ז"ל בב"מ פ"ג דסוטה דין י"ב עמ"ש הרמב"ם דמביא עשרון קמח שעורים משל בעל כתב וז"ל אפשר שהטע' משום דתנן בסוף נגעים שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומה"ט תנן פ"ג דסוטה כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות ובפ"ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה עכ"ל וק"ק במ"ש בתחילה אפשר שהטעם וכ' עד שאח"ך מצא פ"ב דסוטה וכו' והלא פשטיה דקרא הכי הוא והביא את קרבנה עליה. ותו דלא זכר שכן פירש"י בסוטה דף י"ד ע"א היה מביא את מנחת' הבעל כדכתיב והביא את קרבנה עליה ומה שהביא מפ"ב דסוטה והביא את קרבנה עליה בעלה הוא ירושלמי שם. והרב המפרש לירושלמי פירש סוגית הירושלמי הכי דבתחילה קאמר מה דאשתעי קריא אשתעיא מתניתא והביא את קרבנה עליה. ובתר הכי קאמר בעלה מהו שיפריש וכו'. ע"ש. אך מדברי התוס' שם בסוטה דף כ"ג בדיבור הנז' משמע קצת דמפרשי סוגיית הירושלמי כמרן ע"ש. וגם הרב באר שבע בתוספותיו לכריתות דף ל"ט ע"ג כתב דאמרי' פ"ב דסוטה והביא את קרבנה עליה בעלה ע"ש ואפשר שהעתיק זה מדברי מרן הנז' והראיה שכ' סתם ולא הזכיר שהוא ירושלמי. אתאן למאי דקמן דהך ירושלמי שהביא מרן פ"ג דסוטה הוא סמוך ממש להירושלמי דסוטה שהזכרנו לעיל דמוכח דפליגי אר' יהודה ומרן שכבר עמד על הירושלמי הנז' איך כתב הכא דלא פליגי על ר' יהודה אתמהא מי ששנה זו לא שנה זו. ובחפשי בספרי אחרוני זמננו ראיתי בס' בני דוד בדין זה שהקשה הקושיא הנז' על דברי מרן מסוגית נזיר הנז' משם אחד קדוש וכ' דכן קשה על הר"ן. ותירץ דסברי הר"ן ומרן דמשום דבמתניתין דנזיר תנן תצא ותרעה בעדר והא דלא כר' יהודה הוכרחו לומר דרבנן פליגי ולכי אוקמה כר' יהוד' תו לא צריכנא לומר דפליגי והאריך בזה. ומלבד שדבריו מצד עצמם דחוקים לא ידעתי איך נחה דעתו בזה דהרי בסוגיית נזיר הנז' אמרינן איכא דאמרי ר' יהודה היא ולא רבנן וכו' הרי דללישנא בתרא דהוא עיקר בתחילת דיבר סבר דר' יהודה היא ואפ"ה קאמר דרבנן פליגי ולפי תירוצו אמאי קאמר דרבנן ומשנתנו ר' יהודה היא ולא רבנן דהך לישנא לא סמיך אקמא כי היכי דנימא דעל מונח הראשון קאמר. והדברי' פשוטים דמסוגיא זו מוכח דרבנן פליגי עליה דר' יהודה וכ"כ הרא"ש הביאו באסיפת זקנים למציעא פ' המקבל ע"ש. ותו אשתמיטיתיה להרב בני דוד דברי הספרי הנז' והירושלמי הנז' ודברי התוס' דסוטה הנז' דמוכח דפליגי אדרבי יהודה וכמה דאמרן:

גם מה שתירץ עוד דמאי דקאמר מרן דהוי כ"ע היינו בקרבן עשיר וסוגית נזיר לענין שעבוד והאריך בזה ונסתייע מדברי הר"ן ע"ש באורך אינו מחוור חדא דהרמב"ם פסק כר' יהודה בדין זה בכל כמבואר וגם בפירוש המשנה כ' דהלכה כר' יהודה ומרן עלה קאי. ותו דשתים זו הם דברי ר' יהודה דלדידיה דהבעל חייב מביא קרבן עשיר. ומה שנסתייע מהר"ן הוא עזר כנגדו דהר"ן כ' דלפי דבעלה חייב והוא עשיר מביא קרבן עשיר. ותו דהר"ן דייק דהוי כ"ע מדקתני סתמא והרי לפי גרסת הר"ן כל קרבנות שהאשה חייבת היא סתמא. שוב ראיתי להרב עיון יעקב בצדה דף ל"א שהשיג על מרן דאשתמוט מיניה סוגית נזיר ע"ש ונראה שנעלם ממנו הספרי והירו' הנז':

אמנם לישב דברי הר"ן הנז' עלה במחשב' דלא תיקשי ליה כקושיין והוא דלפום בריתא דספרי למדנו דרבנן מודו בזבה ויולדת דהבעל מביא על אשתו ונזירות לא ומאחר שכן שפיר כתב הר"ן דהא דאמרו בשמעתא דנדרים וכר' יהודה לאו דוקא דהא התם קאי אזאת תורת היולדת דדריש בין פקחת בין שוטה והא אתי ככ"ע. ובסוגית נזיר שפיר קאמר הש"ס דרבנן פליגי אר' יהודה דהכי הוא קושטא דמילתא דפליגי בנזירות כמו שאמרו בספרי. ברם אינו מחוור וליכא למימר הכי בעד הר"ן דהא טעמא טעים משום דסתמא קתני אדם מביא קרבן עשיר על אשתו והרי קתני נמי בסתמא וכל קרבנות שהיא חייבת לפי גירסתו של הר"ן ופירש הוא ז"ל דהיינו לאפוקי נדרים א"כ מ"ש הר"ן דכר' יהודה לאו דוקא אכולא מילתא קאי ואין כונתו בפרט זה דיולדת דהא לחוד כר' יהודה לאו דוקא. ותו דהכי הול"ל בהדיא דכר' יהודה לאו דוקא דהא ביולדת כ"ע מודו דחייב. אבל נראה דכונת הר"ן פשוטה ומקדמי אר"ש נבא העי"ר במ"ש הר"ן דמשום דלא ידעינן מאן תנא קמא ור' יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה דהא מילתא חדתא אטו בכל בריתא סתמית דמייתי הש"ס מהדר לאדכורי מאן תנא דידה אדרבא בריתא סתמית עדיפא בכל דוכתא והש"ס קאמר דתניא לחוד ומייתי לה ומה זה הי' בהך שמעתא דבעי לאדכורי תנא קמא ומשום דלא ידעיה נקט ר' יהודה. אמנם נראין הדברים דלא נעלם מהר"ן דמילתא כדנא פלג"ן בהדיהו ר' יהוד' ורבנן כמבואר בהנך דוכתי דאייתינן אבל לפי גירסתו גם ת"ק דהאי בריתא דמייתי הש"ס הכא בנדרים סבר כר' יהוד' דהא קאמר על קרבנות שהיא חייבת והש"ס לא קאמר בסתמא שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה דתניא אדם מביא קרבן וכו' לאשמועי' דאיכא רבנן דפליגי אדר' יהוד' ולהכי בעי לאדכורי לת"ק ומשום דלא ידעי' כלומר דודאי אין זה סברת רבים דסברת רבנן איפכא ופליגי אדר' יהוד' ואין זה כי אם חד תנא דסתם לן כר' יהוד' ולא ידעיה לאדכורי ולהכי תלה ליה כר' יהוד' לאשמעינן דפליגי עליה כנ"ל כונת דברי הר"ן. אמור מעתה דברי מרן הכ"מ דכ' דליכא מאן דפליג עליה דר' יהוד' מרפסן איגרי דמוכח מדבריו דליכא פלוגתא בהא ומאי דתנן ר' יהודה אומר לאו משום דאיכא מאן דפליג עליה. וכבר נתבאר דפלי"ג רבנן ומ"ש הר"ן הרי ביארנו כונתו. איכו השתא צריכין אנו למודע"י מ"ט פסק הרמב"ם כר' יהוד' מאחר דרבנן פליגי עליה והו"ל לפסוק כרבנן וכמו שפסק הרא"ש בתוספותיו פ' המקבל והביאו בשיטה מקובצת. אמנם מהתוספות והגהות אשרי שם פ' המקבל והתוס' בנדרים והמרדכי פ' יש נוחלין סי' תקצ והתה"ד סי' רע"ב ומרשב"ם ור"ח לדעת מהר"י קולון שרש י"ו נראה דס"ל כהרמב"ם דהלכ' כר' יהוד'. הן אמת דבמ"ש מהר"י קולון משם רשב"ם ור"ח איכא לאתמוהי כמ"ש הרב כנה"ג בא"ה סי' צ"א וכמו שאכתוב לקמן בס"ד אבל כל הנך רבוואתא נרא' דסברי דהלכ' כר' יהוד' וצריך טעם אמאי לא פסקו כרבנן. ואפשר דטעם כל הגדולי' הללו דפסקו כר' יהוד' היינו מכח הך שמעתא דנדרי' חדא דהך בריתא דמייתי התם סתם לן תנא דהך בריתא כר' יהוד' ואף דאמרי' בעלמא מלחקת במשנה וסתם בבריתא אין הלכ' כסתם דבריתא לפום ריהטא אפשר לומר דהני מילי כאשר שנה רבי המחלקת במשנ' אמנם הכא רבי לא הזכיר סברת רבנן ואף דמייתי לה בשם ר"י כמה זימני דתנן הכי והוי הלכתא. ותו דמהך שמעתא דנדרי' משמע דהלכ' כר' יהוד' דהלא הא דאיירי ביה הש"ס התם יולדת בין פקחת בין שוטה אתייא ככ"ע דאף רבנן דפליגי אר' יהוד' מודו דחייב להביא קרבן שמכשיר' לו כמבואר בספרי ואם איתא דלית הלכתא כר' יהוד' אמאי קאמר הש"ס דר' יוחנן כר' יהודא והלא דר' יוחנן ככ"ע אתיא אלא משמע דקים לי' להש"ס דהלכתא כר' יהוד' ואגב ארחיה השמיענו הש"ס דהלכ' כר' יהוד' במאי דמוקי לר' יוחנן כוותיה. ועוד אפשר לומר דטעמם דפסקו כר' יהוד' משום דבפסיקתא פ' נשא סתם ונקיט כר' יהוד' וז"ל והביא קרבנ' עליה אינו מקיץ לה מכתובת' אלא משלו וכן כל קרבן שעליה ע"כ וגם פ' מצורע אמרו שם בפסיקתא וז"ל רבותנו אמרו אדם מביא קרבן על אשתו שכן כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא ע"כ הרי דהפסיקתא נקט סברת ר' יהוד' בסתם ובלשון רבותנו אמרו וידוע דהפסיקתא חוברה סמוך לזמן הגאוני' ומוכח דכך פסקו הגאוני' הלכ' כר' יהוד'. ועיין בחידושי הריטב"א למציעא דף ג"ן סוף ע"ג שצדד דהלכ' כר' יהוד' כיון דקי"ל דדרשינן לשון הדיוט ע"ש. והנה ראיתי לרבינו שמשון בסוף נגעים שכ' על דברי ר' יהוד' וז"ל וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון דליד' וזיבה וסוט' חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכל' את החלב או שחללה שבת אין הבעל חייב עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפירושו שם וז"ל ע"י אשתו כלומר אם הוא עשיר מביא אף עליה כמו על עצמו קרבן עשיר ודוקא קרבן לידה וזיבה ונגע' אבל אם אכל' חלב וחללה שבת אינו מחוייב להביא עליה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריה' דאיברא דהר"ש מייתי משם ספרי זוטא וז"ל והביא קרבנ' עליה יכול אף בזמן שחלל' שבת ת"ל קרבנה כשאמר את קרבנה לרבות קרבן נגע' וזיבת' ומה ראית וכו' ע"ש וזה כמ"ש הר"ש והרא"ש. אמנם נראה דספרי זוטא סתם כדעת רבנן דפליגי אר' יהודה אבל ר' יהודה ס"ל איפכא וכדמשמע מלשון המשנ' דתנן וכל קרבן שהוא חייבת דכל קרבן במשמע אף אם אכל' חלב וחלל' שבת ס"ל לר' יהודה דחייב להביא על אשתו וכן משמע ממ"ד בנדרי' דף ל"ו אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו כר' יהוד' ומוכח דפשיטא לש"ס דלר' יהוד' מייתי חטאת חלב על אשתו כשהיא פקחת אלא דלר' יוחנן דמרב' יולד' שוטה סבר דה"ה נמי יביא על אשתו שוטה חטאת חלב ופריך דיביא חטאת חלב על חבירו ומשני דחטא' חלב לשוטה לא מייתי משמע דפשיטא לש"ס דלר' יהוד' לפקחת מייתי חטאת חלב דאלת"ה מאי פריך חטאת חלב מאן דכר שמיה אלא משמע דסברת ר' יהוד' דבעל מייתי על אשתו חטאת חלב ופריך לשוטה כדאמרן ומ"ה אצטריך לשנויי דשוט' לאו בת קרבן דאי לאו הכי הו"ל לש"ס לשנויי דר' יהוד' אף בפקחת לא קאמר אלא קרבן כפרה ולא חטאת חלב אלא משמע דבפקחת לר' יהודה בעל מייתי חטאת חלב וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם וזה הפך הר"ש והרא"ש דבפירוש דברי רבי יהוד' כתבו דדוקא לידה וכו'. וגם מדברי הש"ס הנז' מוכח דהלכ' כר' יהודה כמו שפסק הר'"מ ודעמיה דפריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו אלמא א"ר אלעזר וכו' ושקיל וטרי בה משמע דהלכ' כר' יהוד' דאי קי"ל כרבנן מאי פריך אלמא א"ר אלעזר וכו'. ותו קשה לי על דברי הר"ש והרא"ש הנז' דהרי אמרו בירושלמי פט"ו דיבמות הלכה ג' ובכתובות פ"ד הלכ' ח' ובריש פ' שני דסוטה ובתוספתא פ"ד דכתובות בהדיא דר' יהוד' ס"ל דאפי' אכל' חלב וחללה שבת בעל' מביא עליה וכן מוכח מהבריתא דספרי דפליגי רבנן דאם חיללה שבת אין בעל' חייב ש"מ דלר' יהוד' אפילו חללה שבת חייב בעל'. אתה הראת לדעת דבירושלמי במותב תלתא ובתוספתא וספרי ובתלמודא דידן מוכח דלר' יהוד' אפי' אכלה חלב אפי' חללה שבת בעלה חייב וכפשט לשון המשנה דתנן כל קרבנות שהוא חייבת והתימא על הר"ש והרא"ש דקיימי לפרש דברי רבי יהודה וכתבו להפך. ותו ק"ל דהרא"ש עצמו כתב בפירושו בנדרים וז"ל וכל קרבנות שהיא חייבת כשהיא מחוסרת כפרה או אכלה חלב או אם חייבת אשם אבל לא אם נדרה קרבן דא"כ תדור בכל יום כדי להקניטו עכ"ל הרי שכ' הפך מ"ש בפירושו לנגעים ובפי' הרא"ש לנזיר כ"י הביא הירושלמי דקתני אפילו אכלה חלב ומעיט נדרים ונדבות דוקא הפך ממ"ש בנגעים. וכזאת וכזאת ק"ק על הרמב"ם בפירושו שם שכ' וז"ל ואמר רבי יהודה כי כמו שיקריב מאשתו קרבן עשיר כן כל קרבן שתתחייב ר"ל קרבן זבות ויולדות הנה הוא מחוייב אליו ולא יקריבהו קרבן עני וכו' ע"ש דמאי אירייא קרבן זבה ויולדת דנקט אפילו אכלה חלב וחיללה שבת סבר ר' יהודה דבעל' חייב. ואי לא הוה נקט הר"מ זבה היינו יכולים לידחק דאין כונתו לשלול חטאת חלב וכיוצא אלא דהוא עסיק ואתי בקרבן עולה ויורד אבל השתא דנקט זבה דאינו עולה ויורד משמע דדוקא זבה ויולדת ולא קרבן אחר וקשה עליו כמדובר. וק"ק על הרב שדה יהושע בכתובו' פ"ד דף כ"ו ע"ב שכ' וז"ל וכן קרבנות שהיא חייבת כגון לידתה וצרעתה וחטאת ואשם שעליה לאפוקי נדרה ונדבתה דהא חייבת תנן ואין חיוב בנדר ונדבה וכן פירשה הרמב"ם בפי' המשנ' ורש"י והתוס' עכ"ל דהנה הוא כלל חטאת ואשם ואיך כתב וכן פירשה הר"מ בפי' המשנ' הרי מפי' הרמב"ם משמע להפך דדוקא זבה ויולד' וכיוצא אבל חטא' חלב ואשם לא וכדאמרן. ותו ק"ק במה שדקדק מלשון חיבת דלא איירי בנדר ונדבה דאי מהא לא אירייא דכשנדר' זאת לפנים חיובא רמיא עלה ושפיר נכללו נדרים ונדבות שכבר נדרה בלשון חייבת. אבל הראשונים כתבו כך מצד הסברא שאם תקניטיה נודר' כמה נדרים כמבואר בדבריהם. ואנכי הרואה להרב תי"ט שם בסוף נגעים שהביא דברי הר"ש הנז' ואח"כ כתב וז"ל ומשמע דהוא חייב ממילא וכו' וק"ק דלחיוב זה אין טעם אבל כפי הגירסא וכו' וכתבו התוס' וכו' אפילו אכלה חלב וכו' משמע דמכח כתיבת האחריות חייב אלא דאכתי ק' אמאי אסברא לה הבריתא באחריות שקודם נשואין וכוק אבל אה"נ שאם לא כתב אחריות כלל אף שמנשואיה ולהלן אינו מתחייב ומיהו רש"י וכו' וצ"ע מה טעם נתחייב בקרבנותיה ולא ראיתי ג"כ מזו הבבא בחיבורו של הר"מ כלום ונ"ל שגירסתו כגירסת רש"י וס"ל דיחידא' היא ולרבנן אינו חייב בקרבנותיה ולפיכך לא ה"ל לכותבה וכו' ע"ש באורך ומ"ש שלא ראה מזו הבבא בחיבורו של הרמב"ם נעלם ממנו דין זה דפסק כרבי יהודה כמבואר ושוב ראיתי שכבר הושג מהרב חזון נחום והרב בני דוד. ותו ק"ק דלפי דרכו הול"ל דהר"מ בפירושו פסק כרבי יהודה וחזר בו בחיבורו ופסק כרבנן. ותו ק"ק במ"ש דהר"מ גירסתו כגירסת רש"י וס"ל דיחידא' הוא ורבנן פליגי עליה דאמאי תלה הדבר בסברתו דס"ל דיחידא' הוא הרי הכי מוכח מסוגית נזיר שהזכיר' הוא ז"ל לעיל וכמש"ל. ותו ק"ק דבתחיל' כתב דברי הר"ש דאם אכלה חלב או חיללה שבת אין הבעל חייב. ושוב הזכיר בתוך דבריו דברי התוספות שהביאו משם הירושלמי פ' נערה להפך ושתיק משתק ולא תמה על הר"ש דהוא הפך הירושלמי. וזה שנים בהיותי נושא ונותן עם חד צורבא מרבנן הוסיף הוא להקשו' על הרב תי"ט בסגנון זה דמוכח מדבריו דלגירסת התוספות לא פליגי רבנן ודוקא לגירסת רש"י כתב לדעת הר"מ דפליגי רבנן וק' מסוגית נזיר שהזכיר' הוא לעיל דמוכח דפליגי רבנן וזה קרוב למאי דדייקנא בסמוך ועוד תקשה דהתוספות כתבו בריש המקבל דהי' דורש לשון הדיוט היינו אפילו לא נכתב הי' דורש כאלו נכתב ואיך כ' התי"ט לדעת התוספות שאם לא כ' אינו מתחייב והשבתי לו דאפשר לישב בדוחק למה שהקש' הוא נר"ו דכונת הרב תי"ט דלגירסת התו' דתליא בכתיב' א"כ דעת רבנן דאם נכתב חייב הבעל ואי לא נכתב לא ואין זה כתנאי ב"ד דאפילו לא נכתב חייב ורבי יהוד' ס"ל כיון דהורגלו לכותבו אף שלא נכתב חייב והו"ל כתנאי ב"ד וכמ"ש התוספות ונמצא דלפי גירסא זו רבנן מיהא מודו לר' יהוד' כשכתב ואי הר"מ ס"ל הכי ה"לל דאם כתבו כך מתחייב מאחר דהוזכר בש"ס ולהכי כ' דהר"מ ס"ל כגירס' רש"י וס"ל דרבנן פליגי עליה בכל דלא הית' כותבת לו כלל אם פטרה דאין עליו שום חיוב ולא כתבי ליה כלל דמהיכא תיתי פיטורא ומי הכניסו עד שיצא ולהכי השמיט' דהוא סבר דפליגי רבנן אף במה שכותבת שובר. ומ"ש הרב תי"ט דאה"נ שאם לא כ' אחריות וכו' כונתו אם לא היו כותבים מעיקרא אחריות כלל דלא הי' בעולם כתיב' זו ודאי לא היה חייב ואעיקר' קאי אמנם כיון שהורגלו לכתוב כך סבר ר' יהוד' דאף אם לא נכתב דינו כמו שכ' וכדברי התוס' כן אפשר לידחק וכל זה איננו שוה. ואל זה אביט להראב"ד הביאו דבריו בחידושי הריטב"א בפ' המקבל ובשיטה מקובצת שם שכ' וז"ל כלומר אפילו קודם נשואין וזו בריתא היא ואינה אותה השנוי' בת"כ כי היא בלשון אחר וכך היא שנויה וכו' וק"ל בההיא דת"כ מאי לפיכך ותו ק' דהכא דריש לה מלשון הדיוט והתם דריש לה מוזאת וכו' אי"נ לנגעים בלחוד הוא דנפק ליה מהתם אבל שאר קרבנות דריש לה מלשון הדיוט ולא נהיר. א"נ מן התור' בקרבנות שנתחייב' משנשאת ומלשון הדיוט אפילו אותם שהיו עליה קודם נשואין ולשון ת"כ דקתני לפיכך נ"ל דל"ג פטרה במפיק וכו' כלומר אם פטרתו בשעת גרושין פטור מהם ואם לאו חייב שהתור' חייבתו עכ"ל ומ"ש דשני בריתות הם ולפ"ז נמצא דלר"י הא והא איתא דכותב לה בנשואין ובגרושין כותבת לו שובר מסתייעא מילתיה דרב מהתוספתא פ"ד דכתובות וז"ל דרש ר"י מביא אדם על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת אפילו אכל' את החלב אפי' חיללה שבת שכך כותב לה אחריות דאית ליך עלי מקדמת דנא שברה לו מקצת כתובתה שברה לו כלה שכך היא כותבת לו אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא ע"כ וזו ראיה להראב"ד דשני בריתות הם כמדובר. ואחז"ר ראיתי בחידושי הריטב"א למציעא הנז' שקודם פ' המקבל דף ג"ן ע"ג הזכיר התוספתא ע"ש. והנה מ"ש הראב"ד על תירוצו דלנגעי' וכו' ולא נהיר צריכין אנו למודע"י מ"ט לא נהירא ליה האי שינוייא דהרי הוכחנו דסברת רבנן היא דאינו מביא אלא קרבן כפרתה ור' יהודה סבר כל קרבנות שחייבת וא"כ הנה נכון לומר דמקרא לא דרשינן אלא קרבן כפרתה ומודו רבנן בה אבל בשאר קרבנות פלי"ג רבנן דלא דרשי לשון הדיוט וניחא נמי לשון התוספתא הנז' דקתני כל קרבנות שהיא חייבת אפי' וכו' שכך כותב וכו' דאלמא שאר קרבנו' נפקי מלשון הדיוט. והיה אפשר לו' דטעמא דלא נהיר להראב"ד הוא דאי אמרת דמקר' דוקא קרבן כפרתה ואהני כתיבה לשארא אינו מתיישב שפיר האי דכ' מקדמת דנא דמשמע אף קודם נשואין דהלא אף מנשואי' ואילך אי לאו דכ' לה לא מחייב אלא קרבן כפרתה וא"כ תיסגי ליה מנשואין ואילך ולשינויא בתרא ניחא טפי כמבואר. אמנם אנכי הרואה דהך שינוייא דקרא לנגעים וכו' ליתא כלל דהרי שנינו בבריתא דספרי והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי רבי יהודה אלמא לר' יהודה נפקא ליה מקרא כל קרבן שעליה ולא מפליג בין קרבן כפרתה לחובת' ומשמע דלר' יהודה אף שאר קרבנות מקרא נפקי ולא מכתיבתו ואף אם נאמר דמוזאת דריש ר"י ורבנן כפרתה ושאר קרבנות נפקא לר"י מוהביא את קרבנה עליה ובהא פליגי רבנן דדוקא קרבן שמכשירה לו. אודי לי מיהת דמקראי נפקא דבעל מחייב עליה השל"ם כל הקרבנות ולמאי אהניא כתיבתו. ולכן שינויא בתרא עיקר. ובהכי ניחא חקיר' התי"ט דאמאי מתחייב בזה ומשני דמשום כתיב' האחריות והדר קשיתיה אמאי אסברא לה הבריתא בקודם נשואין וכו' ועפ"ד הראב"ד לק"מ דמנשואין ואילך מתחייב מקרא ואהני כתיבה לקודם נשואין והיינו דאסברה לה הבריתא בקודם נשואין דלהכי אהני הכתיבה כמדובר. וק"ק על הרב תי"ט שהוא הביא לעיל דהת"כ דריש מוזאת ובתר הכי עמד בחקירתו ולא העיר על דרשת הת"כ. והריטב"א בחידושיו שם הביא דברי רש"י והקשה עליו דאמאי דריש לה מלשון הדיוט הא מוזאת נפיק וכו' ע"ש ואפשר בדוחק לישב לדעת רש"י דקיים גירסת ת"כ ודחה גירסת הספרים וכמ"ש התוס' בשמו בנזיר דף כ"ד והמרדכי פ' יש נוחלין סי' תקצ"ו ולדעתו ליכא כתיבה אלא בשובר ואינו כותב לה בשעת נשואין דסבר רש"י דר' יהוד' דריש לשון הדיוט להכריח דעתו דדריש וזאת לחייבו בכל הקרבנות דלדעת רש"י דליכא כתיבה אלא בשובר מהתם ידעינן דחייב בקרבנותיה ומהיכא אתי ליה האי חיובא אלא מוזאת ומייתי ראיה רבי יהודה לדרשת וזאת ממה שכותבת בשובר כנ"ל בדוחק. וראיתי להרב שדה יהושע פ"ד דכתובות שהאריך הרבה בחילוף הגירסאות והקש' דמרש"י בנדרים משמע דלא כמ"ש פ' המקבל ותירץ דבת"כ גריס הכירש"י אבל במקום דלא כתיב בבריתא שאם פטרה גירס' שהוא כותב ניחא ליה זהו תורף דבריו. ואשתמיט מיניה דברי רש"י בנזיר דף כ"ד ומשם באר"ה שמפרש גירסת כותב לה וא"צ לדיוקי מרש"י דנדרים. ותו אשתמיטיתיה דברי התוס' שם שכתבו ה"ג רש"י דמוכח דעל תלמודין קאי תו אשתמיטיתיה דברי המרדכי פ' יש נוחלין סימן תק"צו שכ' דלדעת רש"י אינו חייב אלא במה שנתחייבה תחתיו וקודם נשואין לא וכן דקדק הריטב"א במציעא מדברי רש"י קודם שהביא גירסת ת"כ. ותו העלים עין מלשון רש"י פ' המקבל שסיים ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי ופשוט דעל הש"ס קאמר. ופשוט דלמ"ש רש"י פ' המקבל לא מכח הלשון לבד משמע ליה הכי אלא דסבר דדוקא תחתיו ואינו מתחייב במה שחייב' קודם נשואין ומשמע ליה דלא הוו תרי בריתות ותרי כתיבות כדעת הראב"ד והכריע לקיים גי' ת"כ. ולא אכחד דיש לדקדק בדברי הריטב"א שדקדק מדברי רש"י דממ"ש אין לך כלום ולא כתב לא היה לך כלום ש"מ דמאי דחייב הוא בקרבנות שנתחייבה בעודה תחתיו ע"ש דאמאי הוצרך לזה והרי מוכרח דלרש"י ז"ל בקרבנות שנתחייבה תחתיו איירינן דהרי קיים גי' ת"כ שהיא כותבת שובר וליכא כתיב' מקמי הכי וא"כ ודאי דמקדמת דנא היינו בעודה תחתיו וקודם נשואין מאן דכר שמיה. ותו דמאי דדייק איכא למדחי דכיון דדינא הוא דאם היה עשיר והעני מייתי כי השתא מ"ה כתב רש"י אין לך כלום דבתר השתא אזלינן ואף דנתחייבה קודם נשואין. ומשתכל הוית בפירוש רבינו הלל לספרי כי שכתב בבריתא דספרי הנז' וז"ל וככיא לן במאי דתני בתוספתא דכתובות שכך כתב לה אחריות וכו' דהכא משמע בלא תנאה נמי מייתי כל הקרבנות שהיא חייבת משום והביא קרבנה עליה והתם משמע משום תנאה דכתב לה אחריות דאית ליך עלי מקדמת דנא ומאי דאסתבר לי' דהתם בתוספתא דכתובות הכי נמי מבעי למתני מביא אדם קרבן עשיר על אשתו אעפ"י שהיא עניה כיון דאיהו עשיר מביא קרבן עשיר וכו' דתנאה משום קרבן עשיר אבל קרבן דדלות שהיא חייבת מייתי לה בלא תנאה וה"ה כל קרבן קבוע דמחייבא משום דכתיב וקשיא את קרבנה עליה וה"ג בגמרא בכל מקום אדם מביא קרבן עשיר על אשתו עכ"ל וק"ק דלא העיר נמי אמאי דדרשינן בת"כ מדכתיב וזאת כמש"ל דאמאי בעינן תרי קראי. תו ק"ק דבתוספתא לא הוזכר דמביא קרבן עשיר על אשתו אלא סתמא קתני שמביא כל קרבנות שהיא חייבת שכן כותב לה משמע דעל הבאת הקרבן אעיקרא איירי ואם כונתו להגיה בתוספתא ולגרוס מביא קרבן עשיר וכדמשמע מדבריו זה דוחק להגיה הספרים. ותו דנרא' דהא בהא תליא דכיון דהבעל חייב מנכסיו להביא קרבן על אשתו מסתברא דהקרבן יהי' לפי ערכו ערך עשיר ואין סברא לומר דאף דמקרא מחייב בכל קרבן אכתי הו"א דיביא קרבן עני אי לאו דכתב לה. ותו ק"ק דמבריתא דת"כ מפשטה משמע דהא דמביא קרבן עשיר מקרא נפקא דקתני יכול אף על ידי אשתו יביא קרבן עני ת"ל זאת דברי רבי יהודה. ויש לישב. אמנם לשיטת הראב"ד הנז' רווחא מילתא לפום מאי דאמרן דמקרא דזאת נפיק נגעים וקרבן כפרה ומקר' והביא את קרבנה עליה מרבה כל קרבן שהיא חייבת כגון אכלה חלב וכיוצא והכתיבה אהניא למה שחייב' מקודם נשואין כדבר האמור לעיל. ואחזה אנכי בפירו' ספרי כ"י מיוחס להראב"ד שכתב וז"ל שקפחה כמו קצצה על עצמה נזירות ולכאור' בזו שעומדת לצאת פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אבל באשה אחרת שאינה עומדת לצאת לא כדאמרינן בכתובות אחריות דאית ליך עלי מקדמת דנא ואמרינן עלה דאפילו חללה שבת מיהו ר' יהודה הוא דאמר לה נמי בכתובו' ר"י אומר מביא אדם על אשתו קרבן עשיר וכו' וכמציעא נמי ר"י הי' דורש לשון הדיוט ומהכא שמעינן דלא שנא בעומדת לצאת ל"ש באחרת פליגי רבנן עליה עכ"ל וק"ק דמסוגית נזיר מוכח דפלוגתייהו אף באינה עומדת לצאת ואמאי לא הוכיח מינה. והנה ראיתי להרב בית שמואל בא"ה סי' צ"א דין ד' שכ' וז"ל אינה נגבית מהבעל. כל זה איירי אם הבעל חייב לשלם ממה שהכניס' לו אבל משלו לכ"ע אינו חייב לשלם כמ"ש התוס' פ' המקבל דף ק"ד ובמרדכי שם ובתשו' מהריק"ו שרש י"ח ולא כרבינו ברוך שהביא המרדכי שם עכ"ל בית שמואל ס"ק ט' וק"ק דנראה מדבריו דסברת ר"ב יחידאה וכולי עלמא פליגי עליה דהא גם רב אחז שהביאו התוס' שם בהמקבל הכי ס"ל ולדעת מהריק"ו שם גם ר"ח ורשב"ם הכי סברי והגם דמה שיחס מהריק"ו סברא זו לר"ח ורשב"ם הדברים תמוהים כמ"ש הכנה"ג אות ח' מהגהת ב"י מ"מ הרב בית שמואל דמייתי ממהריק"ו הו"ל להעיר אי לא ס"ל כותיה דר"ח ורשב"ם לא סברי הכי אבל השתא דסתם מילתיה ק"ק דהרי לדעת מהריק"ו ר"ח ורשב"ם סברי כרבינו ברוך ורב אחא ובכלל מה שהכריח הרב כנה"ג שם דר"ח ורשב"ם לא ס"ל הכי הוא מהתוס' פ' המקבל שלא הזכירום ע"ש וטפי הו"ל להביא מדברי התוס' בנדרים ל"ה דבדבריהם מבואר דלר"ח ורשב"ם דוקא ממה שהכניס' לו ולא משלו עש"ב. ומה שצדד שם דרבינו ברוך מארץ יון שהזכירו הגהות אשרי פ' יש נוחלין מר ניהו ר"ב ממגנצא שהזכיר המרדכי שם וכונת הג"א לצרף וכו' ע"ש כמה רב גובריה לקרב המרוחקים בזרוע עוזו דאין ספק דתרי הוו וליכא למי' דהג"א כונתו לצרף דעות הסוברים דחייב לשלם דאין זה צירו"ף דאורייתא וסברת ר"ח ורשב"ם אינו מתדבק בברו"ך הר"ב ממגנצא דסבר דחייב משלו והגהות אשרי כלל לר"ב מיון ור"ח ורשב"ם דיורש הוי וסיים וכן הלכה וגבה טורא ביניהו בין אי אמרי' דחייב משלו לאי חייב ממה שהכניס' לו ומוכח ודאי דמאי דנקיט להלכה היינו דיורש הוי אבל לא משלו דבהא לא סבר הג"א דחייב כמ"ש בהג"א פ' המקבל ונרא' דהרב הג"א סבר לדא"ז שהביא פי"נ ולדמוהרי"ח שהביא פ' המקבל. גם מה שצדד הרב כנה"ג וטרח וכ' דלא נטעה במ"ש המרדכי פי"נ סי' תקצ"ו משם ר"ב ואשה עניה וכו' ואין לה נ"מ שלה וכו' ע"ש בחנם הטריח יעיר קינ"ו קנ"ה חכמה בדברים כאלו דהרי הוא כמבוא"ר בא"ר לח"י רוא"י בדברי המרדכי בשם ר"ב דהוא משלו דמייתי מדר' יהודה שחייב הבעל בקרבנות אשתו. גם מ"ש דמ"ש התוס' פ' המקבל ודלא כרב אחד וכו' כיוונו על סברת רבינו ברוך הלזו מלבד דדברי התוס' הם בשם רב אחא כמ"ש בסוף דבריו עוד בם דהסברא הזו שכתבו התוס' הוא שחייב לשלם אף חובותיה מקמי נשואין ואלו רבינו ברוך אין ולאו ורפיא בידיה דברישא כתב דיש שחייבו הבעל לשלם חובות שלותה קודם שנשאת ושוב כתב דלגי' רש"י ולפירושו אינו חייב לפרוע אלא מה שלותה תחתיו ע"ש. שוב ראיתי לרש"ל בחכמת שלמה שכ' דבספרים מדויקים גרסי בתוס' רב אחד וכ"כ בשיטה מקובצת שם בדברי התוס' שהביא רב אחד ע"ש והכי משמע ממה שכתוב בחי' הריטב"א מציעא דף ג"ן ע"ג. ומש"ע הר' כנה"ג וז"ל ולענין הלכה כתבתי בתשובה דאין המוחזק יכול לומר קים לי כרבינו ברוך שמחייב לבעל לפרוע אפי' משלו דיחיד וכו' ואף דהמרדכי בהעתיקו דברי רבינו ברוך העתיק בלשון הזה ויש שחייבו לבעל לשלם ומלשון זה נראה דרבים העומדים בסברת רבינו ברוך דדרך הפוסקים לומר אפילו על יחיד וכו' כ"ש לדעת מהריב"ל שנראה ברור מדבריו דאפילו רבינו ברוך לא אמר דחייב לשלם מנכסיו ותימא על מה שהוצרכו הפוסקים למעט סברא זו עכ"ל. וק"ק דלדידיה דמיחס סברא זו לרבינו ברוך כמה זימני בלשון הזה עד שנדחק לומר דרבינו ברוך מארץ יון מר ניהו ר"ב ממגנצא כמבוא' בכל לשונו א"כ הרי רבינו ברוך ויש שחייבו שנים דהרי רבינו ברוך הוא האו' ויש שחייבו ואפילו נימא שיש שחייבו לאו רבים והוא באחד הרי רבינו ברוך סבר הכי לדעתו ז"ל. וכ"ש דהכא קרוב הוא דלאו יחידאה היש שחייבו דמרוצת הלשון משמע דזה היה מעשה לימים ראשונים והללו מחייבין אלא דהוא כתב אבל רש"י וכו' ומשמע קצת דעבוד עובדא כי ברבים היו. ומ"ש כיש שלדעת מהריב"ל וכו' כעת לא הבנתי שותיה דמר דעשה עין של מעלה כאלו אינה רואה דהרי כל יקר ראתה עינו דברי רבינו ברוך ברור מללו לחייב משלו ומאי מייתי ממהריב"ל שתמה וכו' אטו משום דמהריב"ל אגב ריהטיה כתיב ביה ונעלם עינינו הרואות העלם יעלימו והמה פתוחו"ת:

הן אמת דאכתי פש גבן להבין דברי המרדכי בשם רבינו ברוך הנז' שכתב דלפרש"י אינו חייב לפרוע אלא מה שלותה תחתיו ושוב הביא דברי רש"י דיבמות דאין המלוה יכול לתבוע מן הבעל מה שהלוה למזונות אשתו וכו' עש"ב. וקשה דהרי רש"י כתב בפ' המקבל דף ק"ד דלר' יהודה דוקא בקרבנות חובה לא בנדרים ונדבות ע"ש והביאו הריטב"א בחידושיו ומשמע ודאי דה"ה שאינו חייב לפרוע מה שלותה אשתו כמבואר מתוך דברי התוס' שם בהמקבל ובנדרים דף ל"ה עש"ב וא"כ איך כתב דלפירש"י חייב לפרוע מה שלותה תחתיו והלא לרש"י לא מחייב כלל אלא בקרבנות והכי משמע מלשון רש"י דיבמות שהביא דאפי' למזונות כתב דאין המלוה וכו' ונראה דגם כונת המרדכי לומר דמדברי רש"י דהתם משמע להפך ובתשו' מהר"ם ד"פ סי' תתמ"ט הביא הספרי והירוש' וכתב דמ"ש לותה מקרבן ע"ש וק"ק דטעם גדול יש לחלק ביניהם כמדובר וצריך לעמוד בתשו' זו היטב. אמנם מאי דסברות אלו דיש שחייבו ומה שהוכיח מרש"י אתו כר' יהודה ל"ק דרבנן פליגי כמבואר בספרי פ' נשא ובנזיר דף כ"ד ואיך נקטי כר' יהודה דאיברא דהרא"ש הביאו בש"מ מציעא פ' המקבל דחה דברי ר' אחא שהביאו התוס' מטעם זה דהא רבנן פליגי ואין הלכה כר' יהודה ע"ש אמנם הרמב"ם פסק כר' יהודה וכבר ביארנו טעמו וכ"נ מדברי התוס' פ' המקבל ובנדרים דף ל"ה והגהות אשרי פ' המקבל דנקטינן כר' יהודה ע"ש. עוד אשוב אתפלא על הרב כנה"ג שם שתמה עמ"ש מהריב"ל בראשון דף ק' דרי"ו כתב דוקא מנכסים שהכניסה לו אבל משלו לא וכתב הכנה"ג דבדק במשרים בנתיב כ"ג ח"ו ולא מצא ושוב כתב דממ"ש רי"ו שם מנכסים שהכניסה לו חשב כן מהריב"ל וליתא עש"ב. ואשתמיטתיה דברי רי"ו שם באותו פ' באותו מקום שכתב וז"ל ור' יחיאל מפריש כתב דודאי אין הבעל חייב לפרוע חוב אשתו שלפני נשואיה מנכסיו ואפי' עודה תחתיו עכ"ל הרי בהדיא ע"ש מהריב"ל בשמו דמשלו לא ודוק וצ"ל בה"ג ה' כתובות ותשב"ץ ח"ב סי' רצ"ה. והנה במ"ש מור"ם קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות ועברה וכו' ראיתי להרב חלקת מחוקק שכ' וז"ל אפשר לפרש דעת הרב דאם האשה עברה על התקנ' קודם שנשאת ונשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העובר' על התקנ' קלא אית לה והוי כמלוה בשטר וכו' עכ"ל ויש לדקד' דודאי דברי מור"ם בעברה על התקנ' תחתיו דהרי דין זה נכון מוצאו מתשובת הרב תה"ד סי' רפ"ב ומדמי לה לקרבן דמביא הבעל בשביל אשתו וכמ"ש הרב ח"מ בסמוך והתם היינו משלו אפי' לא הכניס' לו כלום וא"כ איך אפשר דאיירי מור"ם קודם נישואין והוי כמלוה בשטר. הא אפי' מלוה בשטר לא גביא הוא מנכסים שהכניס' לו ולא משלו. ודין זה דהרב תה"ד היינו משלו. הן אמת דלדעת התוס' ריש פ' המקבל ודעמיהו אם חייבת בקרבן קודם שנשאת נמי בעלה חייב להביאו וה"נ לדעת התה"ד דמדמי להו אפי' אי עברה התקנ' קודם חייב הבעל. אמנם הרב ח"מ לא אתי עלה מטעם זה אלא דקלא אית לה והוי כמלוה בשטר וכחיוב מס ושלוח סבלונות ותו דהא רש"י שם בריש המקבל ס"ל דקרבנות שנתחייב' מקמי נשואין אינו חייב הבעל וכן נראה דעת רבינו שמשון בסוף נגעים והרא"ש והר"ן בנדרים דף ל"ה דגרסי כגירסת רש"י ז"ל דכותבת לו בשובר אחר גירושין וכו' ע"ש וכן משמע קצת שהוא דעת הרמב"ם פ"י מה' שגגות דין ו' שדוקא קרבנות שנתחייבה תחתיו מסתמות דבריו. אמנם ראיתי בחי' הריטב"א למציעא בריש המקבל שהביא משם הראב"ד דאף קודם שנשאת ומדלא השיג על הר"מ משמע דמדברי הר"מ אין הכרע וכן הוא דעת ר"י כמ"ש התוס' בנזיר דף כ"ד ע"א בשמו דדוקא מה שנתחייבה משנשאת ולא מה שנתחייבה קודם שנשאת ע"ש וכיון דכל הני רבוואתא ס"ל דאין הבעל חייב בקרבנות שנתחייבה קודם שנשאת אף לדעת התה"ד דמדמי קנס עובר התקנה לקרבנות אין להוציא מהבעל אם נתחייבה בקנס קודם שנשאת. הן אמת דק' עמ"ש התוס' בנזיר משם ר"י דלא מה שנתחייב' קודם שנשאת ממ"ש הגהות אשרי בריש המקבל משם ר"י להפך דחייב לפרוע כל קרבן שנתחייב קודם שנשאת ע"ש. גם ראיתי בחי' הריטב"א למציעא שם פ' המקבל שדעת הראב"ד והריטב"א ורבו דחייב בקרבנות קודם שנשאת עש"ב. וראיתי להרב בית שמואל שם ס"ק י"ג שכ' וז"ל אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אם נדרה לצדק' צריך לשלם בשבילה אע"ג דיכול למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עכ"ל מתשו' מהר"ם מינץ סי' ז'. וכעת אין ספרי אתי אמנם לפי מה שהסכימו רש"י ותוס' והר"ש והרא"ש והר"ן והגהות אשרי אין הבעל חייב בנדרי אשתו וכבר לעיל מזה השיג הרב בית שמואל על הר"ם מינץ שפירש ההיא דהמקבל בקרבן שחייבת בנדר דהוי הפך רש"י ותוס' ע"ש וא"כ הכא הו"ל להכריע הב"ש בדין להפך ואפשר דמטעם אחר נגע בה מהר"ם מינץ וצריך לראות גוף התשו' ובס' כנה"ג ומצאתי בשו"ת הרא"ש שנדפסו בויניציא שנת שס"ז שיש שם תשובו' נוספות בכלל ל"ט סי' ח' וז"ל וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכיר' מלמד והבעל מוחה בידה נחלקו רבותנו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכר' ומקח' קיים וכן משא ומתן משום תקנת השוק ורבינו מאיר לא הי' פוסק כן ועל הצדק' שנדר' כך נ"ל אעפ"י שמקבלין מן הנשים דבר מועט ה"מ בסתמא דאומדים בסתמא הבעל אין מקפיד על דברים מועטים הללו אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא שאין לה ליתן מאומה בלא רשות והמקבל ממנה ח"ו גזל ואף אם הניחה לישא וליתן בבית אינו אלא כאפוטרופא בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה אין בדבריה כלום אשר בהר"י ז"ל עכ"ל הרי דהרא"ש ז"ל פסק דגם מה שנדרה אם מקבל ממנה אפי' דבר מועט אם מוחה בידה הוי גזל הפך מהר"ם מינץ דבמה שנדרה כבר אינו יכול למחות וצ"ל בטור י"ד סי' רמ"ח:

ואחזה אנכי להרב בית יעקב בתשו' סי' קע"ג שנסתפק אשה שנדרה ממון לצדק' כשהית' אלמנ' ואח"ך נשאת אם הבעל חייב לשלם מה שנדרה קודם נשואין והשיב וז"ל בת"ה סי' רפ"ב פסק דאשה שעבר' וכו' ודוקא בחייבת תחתיו ולא בקרבן שחייבת קודם נשואין וכו' ולענ"ד יש שני דיעות בזה ממ"ש תוס' במס' נדרים וכו' הרי דלסברא ראשונ' שכתבו תוס' בין קרבן לחוב וקרבן אפי' קודם נשואין חייב לשלם ה"נ בנ"ד נדר דהוי כמו קרבן חייב לשלם גם לסברא זו נרא' דיותר יש לחייב הבעל בדין שבנ"ד קודם נשואין מלאחר נשואין דלאחר נשואין נראה דדוקא קרבן חובה הוא דחייב אבל מה שנדרה פטור מלשלם כמ"ש התוס' בנזיר וכו' וא"כ קודם נשואין לא שייך סברא זו שתדור אלף עולות לחייב תשלומין לבעל' אפי' בנדרים ונדבות נמי חייב לשלם מיהו מדכתבו תוס' בנדרים גירסת הירוש' באחרונ' מבואר דס"ל גי' זו עיקר וכ"כ התוס' בנזיר ואור"י וכו' אמנם יש לפרש דברי התוס' שם בנזיר גם עפ"י הסברא הראשונ' שכתבו בנדרים בין חוב לקרבן וקרבן אפי' קודם שנשאת חייב דהאי ואור"י קאי אדלעיל דהא דמשמע דנדרים ונדבות לאו כל כמיניה וכו' אבל קודם שנשאת וכו' ולפ"ז נ"ל דאע"ג דמלוה ע"פ אינו גובה מבעל' מה שלותה קודם שנשא' מ"מ מה שנדרה קודם שנשא' חייב כי היכי דתיהוי לה כפרה וכדברי תוס' לחלק בין חוב לקרבן וכו' ומ"מ נרא' בנ"ד פטור מלשלם וכו' היינו בנדר דומיא דקרבן שהוא קדושת הגוף אבל נדר שהוא קדושת דמים דומה לחוב מע"פ ובהכי א"ש משמעות מסקנת הפוס' דמה שנדרה קודם שנשאת אין חייב לשלם והנה בתשו' הר"ם מינץ וכו' והוא לכאור' תמוה וכו' אמנם נראה דס"ל כמ"ש לסברת תוס' דנדרים לסברא ראשונ' שכתבו לחלק בין קרבן לחוב דלפ"ז אפי' נדרים ונדבות חייב דאין חילוק בין קרבן לקרבן רק יש חילוק בין קרבן לחוב ולסברא שכתבתי לחלק בין קדושת הגוף וכו' יש לתמוה על דברי תה"ד וכו' הא ההיא דהמקבל קדושת הגוף עכ"ל. וק"ק במה שהביא משם הרב תה"ד ודוקא במה שחייבת תחתיו וכו' וכ' עליו ולענ"ד יש שני דעות בזה והביא דברי התוס' דנדרים ומוכח דכונתו דהרב תה"ד החליט המאמר דדוקא במה שחייבת תחתיו ותורה דיליה ממאנ' למאמר"ו דזה אינו מוסכם ויש שני דעות בזה. והרואה יראה שהרב תה"ד קרי בחיל שיש מחלקת בזה ואייתי ברישא דאפי' נתחייבה קודם שנשאת לדעת התוס' דפ' המקבל והמרדכי והגהות אשרי ושוב כתב דלפירש"י וגירסתו דוקא כשנתחייבה תחתיו. עוד אשוב אתפלא עמ"ש דלסברא ראשונ' דהתוס' נדר דהוי כמו קרבן חייב לשלם והחזיק בזה מכי פתח בתשוב"ה ועד פרק נגמר הדין אי לאו דחילק והבדיל בין קדש לקדש מקדושת הגוף לקדושת דמים ואהניא ליה שיטתיה לישב דברי מהר"ם מינץ והדברים תמוהים דאשתמיטיתיה דברי התוס' שם בנדרים בדיבור ההוא דקאי ביה דבסיום הסברא ראשונה קודם שהביאו הגירסא אחרת שכתבו וז"ל והאי דאמר הכא כל קרבנות שהיא חייבת דוקא קרבנות אבל חוב לא יפרע אלא ממה שהכניס' וכו' אבל לא יותר ממה שהכניס' לו וקרבנותיה נמי דוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות ואף לאחר נשואין לא ישלים נדריה דאל"כ יכולה להחריב בעלה והכי משמע בירושלמי עכ"ל הרי דהתוס' שם לסברא ראשונ' נמי דמחלקים בין חוב לקרבן פירשו דדוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות וכתבו הסברא שהביא הוא מתוס' נזיר והרא"ש בנדרים דתדור אלף עולות ליום כמ"ש יכולה להחריב בעלה וכונת התוס' פשוטה דבתחיל' מדייקים הלשון וכל קרבנות שהיא חייבת דמשמע קרבנות חובה ואפי' לפי גירסא זו דגרסי שכך כותב לה וכו' דהיינו בכתובתה ומתחייב נמי על קרבנות דקודם נשואין פירשו דדוקא קרבנות חובה ולא נדרים ונדבות. וכדי שלא נאמר דהא דממעטינן נדרים ונדבות היינו קודם נשואין אבל אחר נשואין יתחייב גם בנדרים ונדבות כתבו דאף לאחר נשואין דינה שוה לקודם נשואין דקרבן חובה חייב ולא נדר ונדבה דאל"כ תחריב בעלה והכי משמע בירושלמי דשם נקטי אכלה חלב וחיללה שבת דמשמע כי הני ולא נדרים ונדבות. ובכן הן נסתר כל בנינו. ותו אשתמיטיתיה דברי התוס' והגהות אשרי ריש פ' המקבל דכתבו כסברא הראשונ' דתוס' דנדרים ומפורש בדבריהם דאינו חייב במה שנדרה קודם נשואין ולא במה שנדרה תחתיו. וממילא נסתר פירושו בדברי ר"י שהביאו התוס' בנזיר. ובלא"ה לשון ר"י מורה ובא דעל קרבנות חובה איירי. וממילא אזדא ליה מה שישב בעד מהר"ם מינץ דסמך על סברא ראשונ' דתוס' נדרים ואפי' אי הוה יהבינן ליה כל דיליה ודעת התוס' בסברא ראשונ' דנדרים דחייב בנדרים ונדבות דקודם שנשאת אכתי ק' למהר"ם מינץ דאמאי שבק כל הני רבוואתא רש"י והר"ש והרא"ש והר"ן דס"ל כגירסא אחרת שכך כותבת לו בשובר וכתבו דנדרים לא. וכ"כ הרב הנמקי פ' המקבל. ואפי' לפי גירסא אחרת הרי התוס' והגהות אשרי פ' המקבל מסכימים דנדרים לא. ותו ק' במ"ש ולפ"ז צ"ל דאע"ג דמלוה ע"פ אינו גובה מבעלה מה שלותה קודם שנשאת כדאיתא בא"ה סימן צ"א וכו' מ"מ בנדרים וכו' דמאי מלוה ע"פ דקאמר דמשמע דמלוה בשטר גובה הא ליתא דהכא איירינן דמנכסיו חייב בקרבנות שהיא חייבת אף אם לא הכניסה לו כלום. והא דמחלקינן בא"ה סימן צ"א בין מע"פ למלוה בשטר היינו לגבות מנכסיה שהכניסה לו אבל אם לא הכניסה לו כלום אף מלוה בשטר אינו חייב הבעל כמבואר בדברי התוס' דנדרים ומציעא ובפוסקים ומהש"ס גם כן. ומה שתמה על התה"ד בסוף דבריו. אף לפי שיטתו לק"מ דהא סיים התה"ד וצ"ע אי הנדון דומה לראיה. ואולם לכאורה אף אי היה הדין כמ"ש הוא ז"ל דהיה הבעל חייב בקרבן נדר ונדבה מקוד' שנשאת אין נראה לחלק בזה בין קדושת דמים לקדושת הגוף והיה חייב גם בנדר צדקה והיה צריך להתישב בדבר אמנם אין אנו צריכים לזה דפשיטא דאינו חייב בקרבן נדר ונדבה דקודם ואחר שנשאת אף לסברא ראשונה דתוס' דנדרים כמו שנאמר וצ"ל ש"ך וכנה"ג בי"ד סי' רמ"ח והר"ם הכהן בתשו' בית יהודה ח"ב גף קכ"ז וס' דברי יוסף ח"י אנ"י:

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה