חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מט
גר אם ישא אשה אשר בגיותו טימא כיון שנתגייר וכקטן דמי.
שאלה. יאר פניו אתנו בגר דבעודו בגיותו זינה עם אשת איש וגירש' בעלה שכתב מרן סי' קע"ח בשם י"א שמותר' לגר הזה דלא שייך א' לבועל בביא' גוי ומספקא לי אם יכול לישא אותה לכתחיל' דהרי במתנית' תנא גוי ועבד הבא על בת ישראל ונתגייר הרי זה לא יכנוס נא לשון בקשה יבא נא דברו ושכמ"ה.
תשובה. בע"ט רצון עניתיך ולהפיק רצונך אציגה נא עמך העול' במצודתי בענין זה בס"ד. עיקר מטרין דין זה הם דברי הרא"ש בפסקיו ריש כתובות שקיים פסקו של ר"ת ולא מטעמי' אלא משום דאמרי' ונטמאה ונטמאה אחד לבעל וא' לבועל היינו היכא שלא היתה אסורה לבועל אלא על ידי ביאה זו אבל בביאת נכרי דבלא"ה היתה אסור' לו לא קרינן ביה ונטמאה אחד לבועל וכו' וכן מוכח בסוטה פ' ארוסה גבי מקנין ע"י נכרי וכו' קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמא' לבעל עכ"ל. ואחזה אנכי למהרימ"ט בחידושיו שם ריש כתובות שהביא דברי הרא"ש וכתב וז"ל ותמהני. וכו' ולפי המסקנא דנאסרה ע"י ביאה זו ה"ה דנאסרה לבועל דלעולם קי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולכי משכחת רווחא חיילא כשיתגייר וכו' ובר מן דין אפי' מעיקרא לא ס"ד דגמרא לומר שלא תאסר בביאת גוי בין לבעל בין לבועל דשמעתין לא מיירי אלא לענין קינוי וסתירה לשתשתה דומיא דעריות דמייתי לעיל מינה וכו' וכתבו התוספות וכו'. ואפשר לקיים פסקו דר"ת כטעמיה וכהלכתי' וכו' והא דאמרינן כך אסורה לבועל היינו היכא דשייך בועל באיסור אשת איש אבל גוי ליתיה בתורת אישות עכ"ל. ומה שהקש' על הרא"ש דלפי המסקנא וכו' ה"ה לבועל דלכי משכח רווחא חייל וכו' נראה דראית הרא"ש הכי הויא דאי איתא דלכי משכח רווחא חייל איסורא דבועל הכי הו"ל לש"ס למימר מהו דתימא וכו' אבל הא הואיל ואסירא וקיימא לא קמ"ל דהא נמי אי אתגייר אסירא לי' ומדהש"ס לא אמר הכי נר' דלא מקיים בגוי א' לבועל ואע"ג דלא מקיים בי' ונטמאה לבועל קרינן בי' ונטמאה לבעל. ומאחר דהש"ס קאמר דלא שייך בגוי א' לבועל דאזיל בתר השתא והא אסורא וקיימא א"כ שפיר מייתי ראי' הרא"ש דאי אגייר שריותא היא גביה דלא קרינן בי' ונטמאה לבועל דליכא למימר דה"ק הש"ס קמ"ל דנאסרה לבעל וה"ה דנאסרה לבועל דכשם וכו' ולכשיתגייר אסור בה אי הכי אמאי לא קאמר הש"ס דמשכחת לה בגוי אסורה לבועל לכשיתגייר ואמאי אתינן עלה דכשם וכו'. ואחר זמן רב כן בקדש חזיתי ואספרה להתוספות ביומא דף פ"ב ע"ב שכתבו וז"ל ופ' ארוסה אמרינן דמקנין ע"י גוי ופוסל בתרומה ופריך וכו' קמ"ל אלמא דאפי' גבי גוי שייך נטמא' לאסור לבעלה וה"ה לבועל וליכא למידק איפכא מהתם מדקאמר דסד"א דכיון דבלאו האי ביאה אסירא עליה לא מתסרא ליה לבעל מכלל דגוי גופיה לא צריך קרא לאוסרה על ידי אותה ביאה וא"כ גר מותר ע"י ביאה שבעל בגיות דאי אסור הוה מתוקם קרא שפיר אפי' בגוי ומתסרא עליה בהך ביאם לכשיתגייר דבלאו הך ביאה לא הוא מתסרא עליה ריינו בגיותו שהיא אסורה ליבעל לגוי עכ"ל עלץ לבי דהתוספות נרגשו מעין דוגמא ממה שכתבנו לדעת הרא"ש אלא דאינהו ז"ל נקטי לה לס"ד ואנן בעניותין כתבנו לדעת הרא"ש דהול"ל קמ"ל דגוי נמי מתסרא עליה לכי אגייר כמדובר. ולדעת הרא"ש יש לומר דלא סבירא ליה הך דחיה דהתוספות דמ"ש דבלאו האי ביאה מתסרא עליה היינו בגיותו דס"ס לימא קמ"ל דגוי נמי מתסרא עליה לכי אגייר דכיון דמשכחת בגוי נמי ונטמאה לבועל לכי אגייר אמאי נקט הש"ס דלא מקיים ביה דבגיותו בלא"ה אסירא ולפחות הול"ל קמ"ל כנז'. וגם לא נהירא להרא"ש לומר דמ"ש קמ"ל כונת הש"ס לומר דנתוסף לו עוד איסור לגוי וכמו שנראה דמפרשי התוספות שם ובסנהדרין דף ע"ד ע"ב דאי כונת קמ"ל הכי הול"ל בהדיא הש"ס קמ"ל דגוי נמי אתוסף אסוריה עלה וכלומר דאע"ג דאסורא וקיימא מצד היותו גוי עוד בה איסור מוסיף השתא דנטמאה עמו ואסורא לי' אף משום זה. ומדסתים הש"ס לה סתומי ולא קאמר אלא קמ"ל סבר הרא"ש דהכי קאמר אע"ג דלא קרינן ונטמאה לבועל קרינן בי' ונטמאה לבעל ולא נתוסף לגוי איסור בביאתו. ונראין דברי הרא"ש דהא גוי ודאי לא מפקיד בנטמאה לבועל ולא מחייב עלה אלא מטעמא דהוה מתסר בה מקמי הכי. וכיון דגוי לא אתוסף איסורא עליה דלא מפקיד בנטמאה לבועל. גם הנבעלת לא נתוסף בה איסור לגוי משום הך ביאה ולכשיתגייר דפקע אסורא דגיות שריא ליה. דהרי בן נח בעריות דידן אצטריך רבויא מאיש איש אל כל שאר בשרו כמ"ש בסנהדרין דף נ"ז ע"ב ואמרינן התם דלא נצרכא אלא לנערה מאורסה והך ריבויא בפרשת עריות הוא דכתיב ומהיכא תיתי דגוי מפקיד אנטמאה דבועל. ואע"ג דאמר רב ביבמות דף י"א דסוטה טומאה כתיב בה כעריות לא אשכחן דנתרבה הגוי אלא בעיקר עריות דידן ולא בסוטה וכיון דלבועל לא איתסרא איסור מוסיף מכח ביאה זו ה"ה לנבעלת דכי איכא ונטמאה לבועל גם הנבעלת מוזהרת ואי לא לא. איכו השתא אנכי הרואה למעכ"ת שהרגיש ונסתפק לדעת הרא"ש אי שרינן לכתחילה מכח התוספת' וכו'. עתה אמת אגיד לך דכך היא כתובה הערה זו בקונטריסי דגם אני בעניי אנכי העירותיהו בסגנון זה דקשה על ר"ת והרא"ש דמדברי הרא"ש נראה דר"ת התיר לגר הזה שבא על אשת ישראל בגיותו לישא לכתחיל' והרא"ש שכתב דקיים פסק ר"ת משמע שמתירה לכתחילה והכי משמע מדברי מרן בש"ע סימן קע"ח סעיף י"ט דהרי אמרו בתוספתא והביאה הה"מ בעשירי דגרושין דין י"ד גוי ועבד הבא על בת ישראל אעפ"י שחזר הגוי ונתגייר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ופסקה הרמב"ם שם ומרן בש"ע סוף סימן י"א וא"כ אפי' לדעת ר"ת והרא"ש ס"ס לא יכנוס מדין נטען. ויש לומר דהך עובדא דר"ת גופא דעובדא הכי הוה שהאשה המירה ונשאת עם הגוי בגיות ושוב חזרו ונתגיירו כמ"ש התוספות ביומא וכ"כ הרב תרומת הדשן סימן רי"ט וכן משמע ממ"ש התוספות ריש כתובות ובסנהדרין דף ע"ד דהתיר ר"ת לקיימ' משמע דהמיר ונשאת עמו והו"ל ככנס. ומ"ש התוספות בסנהדרין היה רוצה ר"ת לאו דוקא דמשמע מהתוס' בשאר דוכתי והרב תה"ד סימן הנזכר דעביד עובדא ולא חזר מהוראתו עש"ב ובכה"ג הוא דקיים הרא"ש פסק ר"ת. ולשון מרן בש"ע סימן קע"ח שכתב מותרת לגר הזה צ"ל דכונתו מדין נטמאה דבועל אבל מדין נטען לכתחילה לא יכנוס וכמ"ש בסימן י"א ועיין בהגמי"י סוף פי"ח דאסורי ביאה ופרק עשירי דגרושין כתוב משה רבינו יצחק (במל התוס') כריב"ם ע"ש:
וחזיתיה להרב מהרא"י בפסקים וכתבים סימן כ"ט שכתב וז"ל אך תימא שהתוספו' פרקא קמא דכתובות כתבו בשם ריב"ם דאסורה לגוי הבועל וכי לא ידעי הגמרא דסוטה כל עיקר וכו' בראית האשרי וכו' ע"ש ולא זכר דריב"ם הביא ראיה לדינו מהך סוגיא דמייתי הרא"ש וכמ"ש התוספות ביומא דף פ"ב ובסנהדרין דף ע"ד והגהות מיימוניות ספי"ח דאסורי ביאה דזו אחת מהלכות שהביא ריב"ם ראיה לדבריו. והרב בית יעקב סי' ג' כתב ע"ד מהרא"י הנז' וז"ל והנה בת"ה תמה איך לא ראו התוס' הגמ' דסוטה ודבריו תמוהים דהרא"ש עצמו הקשה על ריב"ם מהגמ' דסוטה וגם תמיהתו שתמה אינו תמיה דריב"ם מפרש וכו' קמ"ל דאין חילוק וכו' ע"ש. ומה שתמה דהרא"ש הקשה על ריב"ם אין כאן תמיה כלל דעלה קאי מהרא"י וקשה בעיניו דריב"ם והתוספות לא ידעו סוגיא זו אלא מוכרח דידעי לה ומתרצי לה וכ"כ מהרא"י שם בפירוש וז"ל גם הגליון וכו' מה נחסר לו בראית אשרי על כרחך חילוק היה להם בדבר עכ"ל. ומ"ש דריב"ם מפרש וכו' אשתמיטיתיה דאלו הם דברי ריב"ם עצמו כמ"ש התוספות ביומא פ"ב וסנהדרין ע"ד. וההגמ"יי שם והרא"ש שם בריש כתובות הזכירו בדברי ריב"ם הא דנכרי מקנין על ידו אבל בתוספות יומא וסנהדרין מייתו הסוגיא ומפרשי לה לדעת ריב"ם. וראיתי בתרומת הדשן שם סימן רי"ט שכתב וז"ל לכאורה משמע מתוספות ואשרי דר"ת לא מחלק בין בועל לבעל וסבר דלבעל אינה אסורה ע"י ביאת גוי אמנם נראה דוחק גדול לומר דר"ת לא הרגיש בכל אותן הראיות המפורשות במתניתין ובתלמוד דאסורה היא לבעלה על ידי ביאת גוי וטפי אית לן למימר דמודה ר"ת דאסורה לבעלה ואע"ג דחשיב כביאת בהמה ה"מ לענין בועל וכו' ע"ש ודבריו קלורית לעין משום יתובי דעתא דעת עליון ר"ת ז"ל דמודה ר"ת דביאת גוי אוסרתה לבעלה והכי דייקי דברי ריב"ם בנוסח שכתבום התוספות ביומא והרא"ש ריש כתובות שכתבו ולא נהירא לריב"ם דכיון דנאסרה לבעלה וכו' ע"ש ובאו דבריהם בדיוק באומרם דכיון דנאסרה על בעלה כלומר דודאי גם ר"ת יודה בזה ה"נ יש לאוסרה לבועל דאי ר"ת מתירה לבעלה לא הול"ל דכיון וכו' ה"נ וכו' אלא הו"ל להגדיל המדורה על ר"ת דשרי לה לבעלה אלא משמע דגם לר"ת אסורה לבעלה ולמה שבאו דבריהם בשם ר"ת סתומים הוצרכו לפרש את כל תקף ראיותיהם לאוסרה לבעל דודאי גם ר"ת מודה וא"כ ה"ה לבועל. והכי דייק לשון התוספות בסנה' דף ע"ד שכתבו והקשה ריב"ם דעל כרחך בביאת גוי נאסרת לבעל וכו' ע"ש ולשון דעל כרחך מוכח דמודה ר"ת בהא כמבואר למעיין. וכן מוכח ממ"ש מהר"ם בתשובות ד"פ סימן תתרי"ט בתשובה ראשונה וז"ל כי ביאת גוי אוסרת לבעלה ובהא ליכא מאן דפליג וכו' ע"ש וממ"ש ובהא ליכא מאן דפליג משמע דגם ר"ת מודה. וכן ראיתי בסוף סימן זה קודם סי' תתרכ"א הובאה שם תשוב' הרא"ש שכתב בתוך דבריו מאי דתנן האשה שנחבשה בגוים ע"י נפשות אסורה לבעל' וכתב ופירש ר"ת אפי' לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית למצוא חן בעיניהם וכו' ע"ש ותשובה זו היא ג"כ בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ח' הרי דר"ת מפרש האשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה ישראל שמא נתרצית וא"כ מודה ר"ת דביאת גוי אוסרה לבעלה. ואחר זמן רב בא לידי שיטה מקובצת לכתובות וראיתי דף ט"ו שכתב כן דר"ת לא התיר לבועל ע"ש. ולכאורה זו היא שקשה על הגמי"י ספי"ח דאסורי ביאה דמשמע ומוכח מדבריו דר"ת מתירה לבעלה נמי כאשר יראה המעיין מדבריו וגם מסגנון לשונו. ולפי דעתו הוא תימא רבתי על ר"ת. ותו שמתשובת מהר"ם רבו של הגמי"י מוכח דר"ת מודה דאסורא לבעלה והכי מוכח מדברי ר"ת עצמו בההיא דנחבשה ע"י נפשות וכמש"ל.
נתנה ראש ונשובה דרך התייר הגדול מהרימ"ט במאי דקשיתיה תו על הרא"ש וכתב ובר מן דין אפילו לא ס"ד דגמרא לומר שלא תאסר בביאת גוי לבעל ולבועל ושמעתין לא איירי אלא לענין שתשתה וכמ"ש התוספו' וכו'. ואני בעניי אומר דמה יוכיח הוכח מדברי התוספו' להקשות על הרא"ש. אטו גברא אגברא קא רמית הרא"ש סבר דלענין לאוסרה על בעלה נמי איירי הש"ס ופשט השמועה כדבריו דאמרינן בין בחלוקת מקנין ע"י העריות בין במקנין ע"י נכרי מ"ד נטמאה נטמאה א' לבעל וא' לבועל היכא דקא מתסרא וכו' ומשמע דלענין טומאה איירי. ותו דדברי התוס' אין להוכיח מהם נגד הרא"ש דכונת התוספו' דף כ"ו ע"ב שכתבו וז"ל איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתיה ממעט לה קרא אבל נאסרה ע"י בן ט' שנים ויום א' אעפ"י שאינו איש וכו' דומיא דכל העריות מקנין על ידן דלא אצטריך לאשמועינן אלא דשותות אבל דנאסרו פשיטא וכי משום דעריות נינהו גריעי עכ"ל כונתם מבוארת דקטן בן ט' ויום א' שודאי בא על אשת איש אסרה על בעלה וכי מעיט קרא משתיה היינו דבקינא לה מקטן בן ט' ויום א' ונסתרה עמו אינה שותה ולא איתסרא על בעלה כדין סוטה דעשה בה הכתוב ספק כודאי אלא אשה זו אף דאי ודאי בא עליה הך קטן נאסרת השתא דליכא אלא עדי סתירה והיא אומרת שלא נטמאת אינה נאסרת וכן העריות אי ודאי באו על האשה הזו נאסרת דאטו משום דעריות נינהו גריעי דאינן אוסרין אותה על בעלה הא ודאי לא ס"ד דודאי אם באו אסרוה אלא דס"ד דאין מקנין על ידן לדון דין סוטה ואינה נאסרת מספק דלא קרינן ונטמאה לבועל דאסירי וקיימי ואינה שותה ואשמועי' מתניתין דמקנין על ידיהן ושותה ונאסרת מספק וזה פשוט דקטן דאין מקנין על ידו והעריות דס"ד דאי מקנין ע"י שכתבו התוספות דהיינו לענין שתיה הכונה דאין בה דין סוטה לעשותה ספק כודאי אבל אם ודאי באו עליה נאסרת על בעלה. אמור מעתה גבי נכרי דכוותא דאם בא עליה ודאי אסרה על בעלה וכמ"ש הרא"ש בהדיא ונהי דנאסרה לבעל אבל הא ס"ד דאין מקנין על ידו ואם קנא לה עם נכרי ואיכא עדי סתירה אינה שותה ואין בה דין סוטה לאוסרה מספק אלא מותרת לבעלה כיון דלא קרינן ונטמאה לבועל דהא אסירא וקיימא קמ"ל ונמצא לפ"ז דדברי התוספו' ודברי הרא"ש בפירו' השמועה שפה אחת ודברים אחדים דשותה ואינה שותה דכתבו התוספות היינו אי נאסרת לבעלה מספק כמו שהוא דין סוטה כמדובר. ומאחר עלות הכי מאי מקשה מהרימ"ט על הרא"ש דמעיקרא לא ס"ד דגמרא לומר שלא תאסר בביאת הגוי דשמעתין לא מיירי אלא לענין קנוי וסתירה לשתיה דומיא דעריות וכו' ומייתי דברי התוספות שכתבו וכי משום דעריות ננהו גריעי וכן קטן וכו' הרי גם גבי נכרי מודה הרא"ש דאם ודאי בא אל אשת ישראל נאסרה לבעל וגם העריות ובקטן דכוותא אלא כולא שמעתא מיירי לענין קנוי וסתירה לשתיה וכמ"ש התו' והיינו לאוסרה מספק כסוטה ונמצא דקנוי וסתירה ושתיה דכתבו התוס' היינו לענין טומאה לאוסרה מספק וכמ"ש התוספות ריש פ' ארוסה דף כ"ג ע"ב דמה קנוי שייך היכא דלא מתסר ע"ש אבל כשודאי באו עליה עריות וקטן בן ט' גם אל הנכרי פשיטא דלהרא"ש נמי נאסר לבעל אבל מ"ש מהרימ"ט בין הדבקים דלא ס"ד דגמרא לומר שלא תאסר בביאת גוי בין לבעל בין לבועל ומייתי הא דע"י כל העריות ומ"ש התוספות שם ובקטן. הא דבועל דעליה אנו דנים מנא ליה דאף דאסורא וקיימא לעריות ולגוי נתוסף לגבייהו איסור לבועל בביאתו איסור מוסיף על מה דהוה אסירא וקיימא הלא דברי התוספות אינן אלא דפשיטא בביאת העריות אסרוה וכן קטן בן ט' אסרה. אבל זו שמוש טה בקנה דנתוסף איסור לבועל ליתא לדעת הרא"ש ואיפכא יליף הרא"ש מפשט השמועה וכמבואר:
והא דכתבו התוספות דקטן בן ט' ויום א' אין מקנין על ידו וכתבה מהרימ"ט בפשיטות הרמב"ם פליג דכתב ריש ה' סוטה דאין מקנין ע"י קטן שהוא פחות מבן ט' וכתב מרן בכ"מ דס"ל להר"מ דלא מעיט קרא אלא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה אבל בן ט' ויום א' כיון שביאתו ביאה איש מקרי לגבי שכיבה והנה הר"מ פ"ב דין ח' כתב וז"ל כל איש שבא ביאה אסורה וכו' לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפי' שניה וקנא לה ונסתר' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו אף משום זה עכ"ל ולפי דברי הרמב"ם הללו לכאורה נראה דגם בהא דע"י כל העריות מקנין ומקנין על ידי נכרי דס"ד דהש"ס דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל כי אמרינן קמ"ל וקרינן ביה ונטמאה לבעל ה"ה דקרינן ונטמאה לבועל ונתוסף איסור לבועל אף משום ביאה זו לדעת הרמב"ם. והכין חזינא למורינו הרב שארנו מהר"י זאבי ז"להה בספרו הבהיר לימוד קל"א דהביא דברי הר"מ הנזכר וכתב דלדעת הרמב"ם מ"ש בש"ס גבי ע"י כל העריו' מקנין וגבי מקנין על ידי נכרי מהו דתימא וכו' קמ"ל הכונה דהקנוי מוסיף בה איסור לגבי בועל משום עשה דנטמאה ובזה א"ש מאמר התנא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ודכוותא מאי דאמרו גבי מקנין על ידי גוי דאע"ג דהיא אסורה ועומד' להזקק לו נתוסף עלה משום האי זנות עשה דונטמאה לגוי הבועל ואסורה הישראלית להזקק לו אף משום עשה דונטמאה נמצא דפליג הרמב"ם על הרא"ש בכל מאי דכתב והורה להתרא עכ"ל. ולפי דברי הרב ז"ל קשה על מרן ז"ל שלא העלה על שלחנו אלא סברת הרא"ש והגם דכתבה בלשון יש אומרים טפי משמע דהכי נקיט מדלא הזכיר סבר' החולקי' ואי הרמב"ם פליג עליה דהרא"ש הו"ל לפסוק בפשיטות כהרמב"ם ור"י ורי"בם ומה גם שכתב בב"י משם א"ח דכל חכמי דורו של ר"ת נחלקו עליו ולפחות הו"ל ללמדנו בב"י דהרמב"ם חולק על הרא"ש ואם לאו סברת הרמב"ם היה מקום לישב דמרן נטה אחר דעת הרא"ש משום דר"ת עביד עובדא וגם רבינו יחיאל עשה מעשה כר"ת כמ"ש המרדכי פ' בן סורר והוא דעת הגליון שהביא מהרא"י בפסקיו סימן כ"ט הגם שהוא מטעם אחר לענין דינא שוים אמנם השתא דהרמב"ם סבר כריב"א יקשה דרגיל מרן לפסוק כמותו והוא מארי דאתרא. תו קשה לפי האמור על הגהמי"י סוף פי"ח דאסורי ביאה שכתב וז"ל וכן רבינו המחבר כתב כדבריהם פ"י מה' גרושין אבל לא מטעמייהו אלא מידי דהוה אנטען וכו' ע"ש וכבר הוא ז"ל חזר בו שם פ"י דגרושין דהרמב"ם התם איירי בפנויה ואין זה ענין למחלוקת ר"ת וריב"ם ולפי העלות דמפ"ב דסוט' משמע כריב"ם כמ"ש הרב מהר"י זאבי הו"ל לקיים דבריו הראשוני' דהר"מ סבר כריב"ם ומטעמיה כמבואר ולא כמ"ש בתחילה דלאו מטעמיהו לכן נראה לי ההדיוט דאין ראיה מדברי הרמב"ם הנזכ' דפליג על הרא"ש ויש לחלק בין עשה דנטמאה ללאו דלא יוכל בעלה הראשון וכו' אחרי אשר הוטמאה דדרשי מיניה פ"ק דיבמות דף ל"א לרבות סוטה שנסתרה דבשלמא והיא נטמאה דכתיב בפרש' סוטה מוכח דאיירי במי שנאסר עליה בהך ביאה ולא במי שהיה אסור עליה מקמי הכי כעריות וגוי וכדאסברוה ניהלן בש"ס והאי עשה ליתיה במי שהיה אסור לה מקודם כגון עריות ונכרי וכדעת הרא"ש. אמנם סבר הרמב"ם דנהי דגבי אלמנה לכ"ג וכיוצא אין בו איסור מוסיף לבעל משום עשה דונטמאה דקרא משמע במי שנאסר' על בעלה מכח ביאה זו לא כן אלמנה לכ"ג ואינך דאסרי וקיימי לבעל. ברם לאו דלא יוכל בעלה וכו' דהוא כולל אף לאשה שנשאת בהתר אחר שנתגרש' מבעלה ואתא לרבויי סוטה שנסתרה אית לן למימר דאלמנה לכ"ג וכיוצא בכלל כיון דהלאו כללי אף למי שנשאת בהתר וגזרת מלך היא לכל שנבעלה מרצונה לאחר בין בהתר בין באיסור לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ושאני זנתה אחר גרושין דאימעיטא מדכתיב והיתה כמ"ש הרמב"ם פי"א דגרושין דין י"ג. וסבר הרמב"ם דאלמנה לכ"ג ואינך מלבד שאסורים ועומדים עוד נתוסף בהן לאו דלא יוכל. משא"כ עשה דנטמאה דפרשת סוטה היא מדברת במי שלא נאסרה על בעלה אלא בזו ובהכי מיירי כל הפרש' ומ"ה אינה שותה אלמנה לכ"ג ואינך כיון דאסורי וקיימי ובעלה כבד עון ולאו מנוקה מעון וכמו שכתב הרמב"ם. ולפ"ז אפשר דמ"ש הרמב"ם בחייבי לאוין ועשה ותהא אסורה עליו אף משום זה אין כונת הרמב"ם משום עשה דנטמא' דהאי עשה לא איירי בכה"ג דאסור וקיימי וכי כתיב נטמאה לבעל או לבועל במי שנאסרה עליו משום ביאה זו לא למאן דאסורי וקיימי אי לבעל ואי לבועל אמנם כונת הרמב"ם שכתב ותצא אף משום זה היינו מחמת לאו דלא יוכל דהוא כללי דדריש מיניה סוטה שנסתרה. ומאחר שכן אפשר דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש בעריות וגוי דאסורי וקיימי באשה זו וגם עתה בביאתם לא נתוסף עלייהו אסור כיון דנטמאה דבועל לא איירי אלא למאן דלא אסורא וקייעא כמדובר.
והנני יוסיף להסביר הדבר דבשלמ' הני בי תרי נטמא' נטמאה דכתיבי בפ' סוטה מפי השמועה למדו דחד אתא לאוסרה לבעל וחד אתא לאוסרה לבועל וא"כ יתנו עדיהן הני קראי דלא איירו אלא במי שהית' מותרת לבעל או לבועל עד אשר לא נהייתה משונה בי"אה זו ואמטו להכי כתב רחמנא לאוסרה לבעל ולבועל וממילא ידעינן דלא אתו הני קראי לאסור איסר איסור מוסיף לבעל ולבועל אי כבר הוו אסירי וקיימי דעיקר קרא מפי השמועה למדנו דאתא לאסור ואין לך בו אלא חידושו דלא אתא אלא לאוסרם עתה ולכן אלמנה לכ"ג ודכוותא שקנא להם ונסתרו לא נתוסף על גברייהו איסור משוה נטמאה דבעל דלא איירי בהכי וכן א' מהעריות שקינא לה ממנו ונסתרה או שנטפל לה נכרי אשר קנא לא נתוסף איסור על הני בועלים מכח נטמאה דבועל דאינהו אסירי וקיימי וקרא לא איירי בהו אלא בגברא חזי מעיקרא דהיה נראה ונדחה עתה מכח ביאה זו. ואולם גבי בעל דכתיב בהדיא לא יוכל וכו' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה הך אלמנה לכ"ג ודכוותא איטמאה לה כהך שקינא לה או נסתרה דספיקא כודאה ומה לי אי אסירא וקיימא עליה אי לא הרי איטמאה וכתיב לא יוכל וכו' לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה וזו נטמאה ואף דכבר אסירא עליה מצד אחר נתוסף לאו זה דלא יוכל וכדאמרינן בעלמא לעבור בב' לאוין ולא דמי לונטמאה דאתא לאוסרה לבעל והא אסירא כאשר יראה המעיין היטב. ואם נפשך לומר עוד אוסיף האני אסבי"ר דיש לחלק בין קראי דונטמא' ללאו דלא יוכל דהני קראי דונטמא' השמיעונו כזאת דאסורה לבעל ולבועל והני אסורי וקיימי או לבעל או לבועל ולאו בגוייהו משתעי קרא אמנם לאו דלא יוכל דאף דיש לבעל עשה דנטמאה הוסיף הכתוב לאוסר' אם זינתה תחתיו בלאו או אם נסתרה ע"י קנוי מסתברא דבכלל חייבי לאוין נמי שנשיהם היו אסורות עליהם מלאוין או עשה וקינא לה ונסתרה נתוסף עליו לאו זה לעבור בב' לאוין דכיון דהלאו אף במי שאשתו היתה הוגנ' לו וקינא לה ונסתרה אתא לאוסופי לאו הגם דנאסר' לו כבר מעשה דונטמא'. א"כ הלאו דלא יוכל מיירי במי שהיתה כבר אסורה עליו באיסור עשה דונטמא' ואתא לאוסופי לאו מסתבר' דה"ה דאתא לאוסיפי אף אם היתה אלמנה לכ"ג וכיוצא דאסור' עליה בלאו למיקם עליה זו הסוטה בלא יוכל דעיקרו לאוסופי אתי וז"ש הרמב"ם ותצא אף משום זה כלומ' משום לא יוכל דדרשי' לרבו' סוטה שנסתר' דהלאו עיקרו להוסיף וכשהיתה מותרת לבעל ואתא עשה דונטמא' אתא לאוסופי לא יוכל וכשהיתה אסורה עליו מחייבי לאוין או עשה דליכא ונטמאה אתא לאוסופי אמאי דאסורא וקיימ' בלאו או עשה האי לא יוכל. ולדע' הרמב"ם בסוטה אינו אלא בעחה האי אחרי אשר הוטמא' כמ"ש הה"מ פי"א דגרושין דין י"ד וכן כתוב הר' משנה למלך בסוף פ"א דאשות שזה דעת קצת מהראשונים עש"ב ולפ"ז גבי בועל דליכא לא יוכל אי היה א' מהעריות או נכרי דלא שייך ונטמאה דבועל ביה דאסורא וקיימא. לא נתוסף בו שום איסור. או כלך לדרך זו דאף דנימא דמ"ש הרמב"ם ותצא אף משום זה היינו משום דכתי' ונטמאה לבעל והוא איסו' מוסיף אפשר דדוקא גבי בעל אמרינן דאף דאסור' וקיימ' כגון אלמנ' לכ"ג נתוס' בו עשה דנטמא כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין אף דאסור' וקיימא עוד בה איסור נטמאה ולא יוכל כדאמרינן. בעלמ' לעבור עליו בשני לאוין אמנם גבי עריות שהם בכרת וקינא להם אין לומר דנתוס' עליהם איסור ונטמא' לבועל דאין אסור קל חל על איסור חמור. וכן אם קינא לגוי מאחר דאין קדושין תופסין בהן ואין איסור קל דעשה דנטמאה חל על הגוי דאין קדושין תופסין בו כעריות ולא נתוסף בגוי ע"י ביאה זו שום איסור וא"כ אף דכתב הרמב"ם גבי בעל שהית' הסוטה עליו מלאוין ותצא אף משום זה ה"ד גבי בעל אמנם מקנין ע"י עריות וע"י גוי אין לומר לשיטתו דמ"ש בש"ס קמ"ל היינו דנתוסף בהם איסור דנטמא' דבועל דדוקא אי אסור בעל וקאי דהוא איסור לאו או עשה אמרינן הכי לא כן בעריות או גוי דאין קדושין תופסין בהן ונמצא דשפיר מצי סבר הרמב"ם כהרא"ש דגוי שבא על אשת איש ונתגייר מותרת לו דלא קרינן ביה ונטמא' דבועל. ובהכי ניחא דהר"מ דהשמיענו כזאת גבי הית' אשתו מחייבי לאוין ועשה וכתב ותצא אף משום זה הו"ל להשמיענו חידוש זה גבי העריות דמקנין וגוי דנתוסף בהם איסור כיון דלדעת מורינו הרב מהר"י זאבי הנזכר היינו פירושא דקמ"ל דאמרו בש"ס. אמנם לדרכנו ניחא דדוקא גבי בעל השמיענו כזאת מן הטעמים שכתבנו בעניותנו משא"כ בקינא לעריות ולגוי דלא נתוסף עליהם שום איסור כאמור. והיינו דמרן בדין הגוי שנתגייר נטה דעתו לדעת הרא"ש משום דמצי הר"מ סבר הכי. וזו היא שהגמי"י לא מוכח מידי מהרמב"ם מדבריו הנזכר. וחזה הוית בס' פני משה פירוש הירושלמי בסוטה דף יו"ד ע"א בתוספותיו שעל פי חילוק האמור תריץ יתיב קושית התוספות שהק' אהא דאמרינן בש"ס גבי ע"י כל העריות תימא הא שמעינן לה מאלמנה לכ"ג דאסירא וקיימא לבעל ואפ"ה אצטרי' קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לא"ה הוה שותה וכתב הרב הנזכר וז"ל ויש לחלק ולומר דשאני התם גבי בעל דלא למדנו אלא היכא דקיימ' עליו באסור לאו והשתא נמי אתוסף בה לגביה איסור לאו דסוטה שנטמאה וה"א לעבור עליה בשני לאוין אבל הכא גבי בועל אשמועינן דאפילו קיימא עליה באיסור כרת החמור וה"א דלא שייך נטמאה לבועל להוסיף עליו איסור לאו וכדאמרינן בעלמ' דאפי' למ"ד אסור חל על אסור שאין אסור קל חל על אסור חמור קמ"ל עכ"ל ומ"ש דגבי בעל אתוסף לאו וה"א דלבועל לא שייך להוסיף לאו הוא אגב שטפיה דבשמעתין אקראי דנטמא' נטמאה עסיקינן דהוי איסור עשה. ותו דהתוס' ביבמות דף י"א ד"ה צרת וסוטה דף כ"ח ד"ה זו סברי דגם לבעל ליכא לאו דלא יוכל אלא בנטמא' ודאי לא בקינא לה ונסתרה וכמ"ש הרב מש"ל פ"א דאשות ופי"ט דאסורי ביאה לדעתם דלא עבר לאו אלא בזנתה ודאי. והכא עסיקינן אי אלמנה לכ"ג שותה והיינו בסוטה דעלמא דספוקי מספ"ל אי נטמא' ולא הול"ל להוסיף עליו אסור לאו דלדעת התוס' בספק ליכא אפילו לאו דלא יוכל. ותו גבי בועל דנקט לאו הא ודאי ליכא למאן דאמר דבבועל איכא לאו וליכא אלא עשה דנטמאה. ועיקר תירוצו הנה מה טוב לדעת ריב"ם ודעמיה דכונת הש"ס כשאמר קמ"ל היינו דנאסרה לבעל וה"ה לבועל אמנם לדעת הרא"ש דסבר דה"ק קמ"ל דאע"ג דליכא ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמא' לבעל לא שייך סגנון תירוצו שכתב ה"א דלא שייך להוסיף לאו לבועל קמ"ל דנראה דס"ד דלא שייך להוסיף וקמ"ל דיש בבועל נמי איסור מוסיף אמנם יש לתרץ בסגנון זה ושפיר דגבי בעל באלמנה לכ"ג אף דאסורא וקיימ' קרינן ביה ונטמאה לבעל דמוסיף בו אסור עשה ולהכי אצט' כי תשטה דאי לא"ה ה"א דשתיא אמנם גבי בועל דליכא למי' דמוסיף בו איסור עשה כיון דהוי מחייבי כריתות ולא קרינן ביה ונטמאה דבועל דאין אסור קל חל על אסור חמור דעריות וה"א דליכא ונטמאה דבעל נמי קמ"ל דאף דליכא ונטמאה דבועל קרינן ביה ונטמאה דבעל והנה לדעת הר"מ ודעמיה דאלמנה לכ"ג ואינך אימעיטו מקרא דונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה וכו' וכמ"ש פ"ב דסוטה דין ט' ובפי' המשנה ניחא טובא הך שמעתא דע"י כל העריות מקנין דמהו דתימא וכו' דתלמודין לא ס"ל הך דרשא דספרי דכי תשטה אשתו אלא דטעמא משום דאינו מנוקה מעון ולק"מ:
אכתי פש גבן לדעת לעות בדברי מהרימ"ט הנתנין למעלה תחילת דיבר שכתב הרב ז"ל לקיים פסק ר"ת כהלכתיה וכטעמיה דביאת גוי כביאת בהמה ואינו עושה ממזרות מדין בועל אשת איש שאינו בתורת אישות וגם דאם בא על אשת גוי חייב מיתה על ידה לא נאסרה עליו כדין סוטה הלכך גם כשבא אל אשת ישראל לא נאסרה עליו מחמת ביאה זו ואסורה לבועל היינו היכא דשייך בועל באסור אשת איש אבל גוי ליתיה בתורת אישות עכ"ד ולפי שיטתו נראה דמ"ש ע"י כל העריות מקנין מהו דתימא וכו' קמ"ל הכונה דאסורה לבעל וה"ה דאסורה לבועל ונתוסף לו עוד אסור מחמת ביאה זו ולעולם קי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וכמ"ש הוא ז"ל בראש אמי"ר. אמנם מ"ש גבי מקנין ע"י נכרי מהו דתימא וכו' קמ"ל הכונה קמ"ל דאף דלגבי גוי הבועל ליכא ונטמאה דאין אשות לגוי קרינן ונטמאה לבעל. ולפ"ז יתורץ מה שהקשו התוספות שם בסוטה דף כ"ו שכתבו וז"ל תימא מאי קמ"ל רב הונא והא מתני' היא ע"י כל העריות מקנין וי"ל דהכי פירושו מי שנאסר בכל בת ישראל ע"י בעילת זנות אפי' אינה קרובתו יצא גוי דבלא"ה כל בת ישראל מתסרא וקיימא לגבי' עכ"ל ולפי שיטת מהרי"מט לק"מ דטובא אשמועינן רב הונא דעריות סד"א דלא קרינן ונטמאה לבועל קמ"ל דנתוסף בהם אסור מכח ביאה זו כדאמרן וכפ"ז בגוי דלא משכחת ביה ונטמאה דבועל דליתיה בתורת אשות אימא ליכא גם ונטמאה דבעל קמ"ל דאע"ג דליכא ונטמאה לבועל קרינן ונטמאה לגבי בעל ונמצא דרב הונא אשמועינן חידושא. ואולם ק"ק לשיטת מהרימ"ט דלפי"ז גבי גוי הכי הול"ל לש"ס מהו דתימא נטמאה נטמאה אחד לבעל וא' לבועל היכא דאיתיה בתורת אשות אבל גוי דליתיה גם נטמאה דבעל ליכא קי"ל ובהכי הש"ס אשמועינן טעמא ואשמועי' הלכתא. אמנם הא דנקט הש"ס כמו גבי עריות וכלישנא דנקט התם נקט גבי גוי משמע דדין הגוי כדין העריות וכי היכי דהתם פירושה היא לשיטתו שכתב מקדמי אר"ש קמ"ל דנאסרה לבועל תוספת איסור בהאי ביאה דכשם שאסורה וכו' ה"נ פירוש מאי דאמרו גבי גוי. ותו דכי היכי דלאוסרה על בעלה לא חשיב ביאת גוי כביאת בהמה ה"ה נמי לאוסרה עליו וכמו שהקשה ריב"ם על ר"ת כמבואר באורך בתוספות בכמה דוכתי
וצופה הייתי להרב בית יעקב סימן י"ג שכתב וז"ל יש לדייק מלשון רש"י בסוטה דפירש האי קמ"ל דמסיק גמ' דלא כדמפרש הרא"ש הרי גבי הא דאמרו ע"י כל העריות מקנין וכו' פירש"י קמ"ל דכי אתי קרא לגופיה הוא דאתא דהיכא דאינו קרוב לה נאסר עליה ע"י קנוי זה ולאו למעוטי קרובים הוא דאתי א"כ ה"ה האי קמ"ל דאמר בגמרא גבי גוי נמי פירושו קמ"ל דקרא לגופיה הוא דאתא ולאו למעוטי גוי הוא דאתא הואיל ואסורי וקיימי אלא אין חילוק בין היכא דאסורא וקיימא עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנא דאדרבא מדברי רש"י משמע דמפרש בפירוש הרא"ש. שהרי להרא"ש כונת הש"ס כדתרגמ' הוא ז"ל וז"ל כלומר דסד"א האי דאמרינן ונטמאה לבעל היכא דקרי ונטמאה לבועל לאפוקי נכרי דלא קרינן ונטמאה לבועל כיון דבלא"ה אסורא ליה לא קרינן ביה ונטמאה לבעל קמ"ל אע"ג דלא קרינן ונטמא' לבועל קרינא ונטמא לבעל עכ"ל ודעת שפתיו ברור מללו דמפרש כפי רש"י דה"א דקרא מעיט גברא דלא קרי בביאתו תרתי ונטמא' לבעל ולבועל קמ"ל דלא מעיט קרא לגופיה אתא והיינו כדפירש"י. ואדרבא דברי רש"י מבוארים כפירוש הרא"ש דאף למסקנא לא קרינן ונטמאה לבועל אלא דלא תלי זה בזה וקרא לא מעיט קרובים דלא קרינן בהו ונטמאה לבועל אלא אע"ג דליכא ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמאה לבעל וקראי דנטמאה נטמאה לגופיה אתא דכי הות שריא לבועל מקמי הכי דאי מת בעלה או גירשה היתה מותרת לו השתא דנטמאה עמו נאסרה עליו ומיהו לא תלי ונטמאה דבעל בזה דאף דלא שייך ונטמאה דבועל קרי ביה ונטמאה דבעל. ואי רש"י סבר כריב"ם הול"ל קמ"ל דאע"ג דאסירא וקיימא מ"מ איכא ונטמאה דבועל איסור מוסיף מכח ביאה זו. וכן משמע ממ"ש רש"י דף כ"ה ע"א אהא דאמר רב יהודה מדיסקרתא דאלמנה לכ"ג מקני לה ולדכוותא לאוסרה לבועל כבעל וז"ל לאוסרה אבועל קנוי לא מהני אלא לאוסרה על בועלה אם ימות זה או יגרשנה ולא שתת עכ"ל ואי סבר רש"י כריב"ם הא קנוי מהני להוסיף איסור על הבעל נמי וכמ"ש הרמב"ם ותצא אף משום זה וכמש"ל אלא משמע דרש"י בשיט' הרא"ש קאי דאי אסירא וקיימא לית ביה אסור מוסיף משום נטמא' וכן כתב מורינו הרב שארנו מהר"י זאבי לימוד קל"א דמשתי לשונות רש"י הנז' מוכח דרש"י כהרא"ש. וכן משמע ממ"ש רש"י ריש פ' ארוסה דף כ"ד וז"ל ולא נוטלות כתובה ואע"ג דשאר אלמנה לכ"ג כתובה וכו' זו אין לה דסתירתה גרמה לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הלכך לאו בת כתובה היא דלא עדיפא מכשרה עכ"ל משמע דס"ל דלא נתוסף על הבעל איסור על מה שהיה אסור מקודם ולהכי כתב דלא עדיפא מכשרה דאלו נתוסף עליו אסור מכח ביאה זו הו"ל כשאר סוטות דעלמא דכי אין שותות הפסידו כתובתן זולת בא עליה בעלה ודכוותא שהוא גרם לה. ולא הוה שייך קושיא ופירוקא דזו ככל הנשים דבעליהן נאסרו מכח ביאה זו והא הו"ל לרש"י ללמדנו דגם זו בסתירתה הוסיפה איסור על איסורה אלא משמע דס"ל כהרא"ש. אחרי כתבי בא לידי ס' שמות בארץ להאשל הגדול מהר"ם ן' חביב וראיתי בתוספת יום הכפורים דף י"ט ע"ב שהקשה על ר"ת מדין נטען כמו שהוקשה למעלת השואל ידידנו נר"ו. ותירץ דהכי הוה עובדא דר"ת שעברה ונסת ע"ש וקשה על הרב ז"ל דמלשון המרדכי פ' בן סורר שכת' והתיר ר"ת לגר לקחת אותה לאשה מוכח דעדיין לא נישאו בדיני ישראל אחר שנתגיירו והתי' ר"ת לקחתה. ומ"ש בעניותנו לעיל נראה עיקר דמה שניסת עמו בגיותו סבר ר"ת דהו"ל ככנס ולא ראה להחמיר בנדון ההוא. עוד ראיתי להרב הנז' שכתב דר"ת מודה דאסורה לבעלה. ונעלם מהרב ז"ל שכ"כ הרב תה"ד סימן רי"ט ומהגמי"י משמע להפך כמש"ל וכן משמע מדברי המרדכי פ' בן סורר דר"ת מתירה לבעלה וכל זה נעלם מהרב הנז'. וכ"כ מהר"א אלפנדארי בתשובה הובאה בס' בני דוד דף מ"ח ע"א דמדברי המרדכי הנזכר משמע דר"ש התירה לבעלה ע"ש ויש להרגיש על הרב תה"ד איך לא זכר דברי המרדכי שהם הפך דבריו. תו חזינא להרב מהרמב"ח הנז' שפיר' לדעת התוספות מ"ש קמ"ל גבי מקנין ע"י גוי היינו קמ"ל דנטמאה לבעל וכיון שכן נטמאה לבועל גוי כשיתגייר ולהרא"ש א"ש דאי כשיתגייר נאסרה פשיטא דמקנין ע"י גוי דמתקיים ונטמאה לבועל כשיתגייר. וקרובים דבריו למש"ל. אמנם מ"ש בפירוש קמ"ל לדעת התוספ' יותר נראה מש"ל דפירושו לדעת התוס' קמ"ל דנטמא' לבעל וכיון דנטמאה לבעל ה"ה דנטמא' לבועל דנתוסף לו אסור אף בגיותו מצד ונטמאה לבועל כמו שכתבתי לעיל וכן משמע מסתמות לשון התוספ' וביותר מדברי התוספות ביומא דברישא כתבו אלמא גבי שייך נטמאה לאוסרה לבעלה וה"ה לבועל. וכאשר כתבו וליכא למידק איפכא מהתם שם חדיתו הא דלכשיתגייר ודוק הטב. וכן משמע מדברי המרדכי פ' בן סורר ממ"ש דר' יחיאל עשה מעשה כר"ת ולא מטעמיה דס"ל דגר שנתגייר כקש"ד וההיא שעתא לאו אסורה היא עכ"ל משמע קצת דלהתוספות היתה אסורה לגוי בגיותו אף משום ונטמאה דבועל אלא דסבר רבינו יחיאל דההיא שעתא שנתגייר פקע איסורא. ואחר זמן ראיתי בשיטה מקובצת כתובות דף ט"ז מהספר שהביא דברי רבינו יחיאל וממ"ש שם משמע הפך מה שדקדקנו ע"ש. ואתה תחזה להרב הנזכר דהכריע כריב"ם מסוגיית סנהדרין שהזכרנוה לעיל בתחילת דברינו עיין שם בתיה"כ בדבריו. ושל כת הקודמין היא הם דברי הרב נמוקי יוסף פ' בן סורר ע"ש. והרב בית יעקב סי' ג' תמה על מרן דלא העלה על שלחנו הלא סברת ר"ת ולקולא וכבר לעיל הארכנו קצת וישבנו דעת מרן ז"ל כי יש פנים מסבירות לפסק מרן.
אשובה אראה דברי התייר הגדול מהרימ"ט שכתב על דברי הרא"ש שקיים פסק ר"ת ז"ל ויש ללמוד מדבריו דמי שבא על אחות אשתו והיא אשת איש ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לו אחר מיתת אשתו ולא מתסרא עליה בהך ביאה משום דבלא"ה אסירא וקיימא והכי אמרינן התם בסוטה גבי עריות בלשון שאמר בגוי וכו' ע"ש ויש להעיר על הרב ז"ל דלא זכר שם דברי מהרא"י ז"ל בפסקים וכתבים סי' כ"ט שעמד בזה דבא על אחות אשתו וכתב וז"ל יפה דקדקת אמנם דלגבי גוי דעלה קאי האשרי היה לחלק שפיר דגוי ודאי חשיב בלא"ה אסור דאינו בתור' גיטין וקדושין וכו' אמנם דקדקתי במס' סוטה בההיא דמייתי אשרי ממקנין ע"י גוי דאשאר עריות קאמר נמי הכי וכו' אלמא לפי דעת אשרי דדייק מהתם דשרי לגוי הבועל ה"ה דאיכא למידק נמי דשרי לא' מהעריו' הבועל וכו' וגם הגליון דלשם דמתיר מטעם דגוי המתגייר כקטן שנולד דמי מה נחסר לו בראית אשרי וכו' אמנם נראה לחלק בין אחות אשה לגוי המתגייר דלגבי אחות אשה שפיר שייך שנאסרה לבועל באם תמות אשתו אבל גבי גוי לא שייך לומר באם יתגייר דכשמתגייר גופא אחרינא הוא ולהכי מהני סברת דגוי כקטן שנולד דמי והא דקאמר התם בסוטה דעריות לא נאסרה לבועל משום דבלא"ה אסורה לו לא קאי אאחות אשה אלא אשאר עריות דאין להם היתר עכ"ל. ונראה דחילוק זה האחרון לדעת הרא"ש קאמר והגם דבכלל האי חילוקא בתרא אמר מר דגבי גוי גופא אחרינא הוא דגר שנתגייר כקש"ד והרא"ש לא הזכיר היתר זה אלא הדברים הללו הם דברי הגיליון שהביא. הדבר ברור דכוונת מהרא"י לדעת הרא"ש דהא לדעת הגיליון שכתב על דברי ריב"ם דפליג על ר"ת דנראה להתיר מטעם גוי המתגייר כקש"ד מוכח דמסכים הולך לשיטת התוספות דמ"ש בגמ' דסוטה קמ"ל היינו דנתוסף איסור לבועל נמי. והגם דמהרא"י נעלם ממנו פירוש סוגית סוטה לדעת התוס' כמש"ל היינו דמהרא"י לא זכר דברי התוספות בזה והיינו מאי דכתיבנא בעניותין לעיל דהתוספות עצמם פירשוה. אמנם פשיטא דמהרא"י מדעתו הרחבה היה מפרשה הכי לדעת התוספות וכמ"ש דודאי התוס' והגליון ידעי לסוגית סוטה שהביא הרא"ש ועל כרחך חלוק היה להם בדבר ואין לו פנאי להאריך ע"ש. ולכל הדברות הרי ריב"ם אסרה לגר הזה מטעם דאסורה לבועל ומשמע דהגליון מודה בזה אי לאו טעמא דגר שנתגייר כקש"ד וא"כ לדעת זה לא צריכא למימר ולחלק בין גר לבא על אחות אשתו והדברים פשוטים מאד ומאי אתא מהרא"י ז"ל לאשמועינן. ותו דבנה חילוקו על סוגית סוטה והוא כתב דלא היה לו פנאי להשמיענו דעת ריב"ם והגיליון בסוגית סוטה. לכן נראה בעיני פשוט דכונת מהרא"י לדעת הרא"ש דאף דהרא"ש שרי מטעם דאסורא וקיימא לבועל ולא קרי ביה ונטמאה לבועל מ"מ יש לחלק דאי כתב הרא"ש אסורא וקיימ' לבועל וליכא ונטמאה ה"ד בגוי דאין לה התר דכשיתגייר גופא אחרינא הוא משא"כ באחות אשתו דתכף חייל עליה ונטמא' לבועל משום דמשכחת דתמות אשתו וז"ש מהרא"י ולהכי מהני סברת הגיליון (כצ"ל) דכקטן שנולד דמי כלו' דאף דהרא"ש שרי אינו אלא מטעם מ"ש בש"ס דליכא ביה ונטמאה דבועל דאי לא"ה לא הוי שרי דאי אמרינן דנתוסף איסור בביאתו מדיני ישראל תו לא פקע הך איסור' דרביע עליה מדין תורתנו כשנתגייר מטעם כקטן שנולד דמי דכיון דבדיני ישראל נאסר' לו אכתי כשנתגייר רביע עליה האי אסורא וכל שריותא דהרא"ש אינו אלא דלא חייל עליה ונטמאה דבועל וכסוגיית סוטה. מ"מ להכי אהני מיהא הך סבר' של גיליון דגופא אחרינ' הוא בגרותו דלא ליחול עליה תכף בביאתו איסור ונטמאה משום דמשכחת שיתגייר ופקע איסור גייות דאם יתגייר גופא אחרינ' הוא לא כן באחות אשתו ודברים ברורים הם בכונת מהרא"י דלדעת הרא"ש אמרה וכן מור"ם סימן קע"ח על סברת הרא"ש שהביא מרן כתב דברי מהרא"י דאחות אשתו אסור'. וק"ק על מהרימ"ט דלמד מדברי הרא"ש להיתרא ולא זכר ממהרא"י דלחלק יצא ואסר אף לדעת הרא"ש ועמ"ש הרב כנה"ג סוף סי' ט"ו
ועיני ראו להרב בית יעקב סימן ג' שכתב וז"ל יש להפליא יותר הפלא ופלא על מהרא"י בענין מי שבא על אשת איש שהיא אחות אשתו וכו' וכתב דגוי חשיב בלא"ה אסורה לו דאינו בתורת קדושין לגמרי וכמעט שנעלם מהרב דברי התוספות סוטה דף כ"ו ע"ב דלפי דבריהם א"א לומר כן שכתבו תימא מאי קמ"ל רב הונא מתניתין היא ע"כ העריות מקנין וי"ל דה"פ מי שנאסר בכל בת ישראל על ידי בעילת זנות אפילו אינה קרובתו יצא גוי דבלא"ה כל בת ישראל מתסרא וקיימא לגביה ולפ"ז גם אחות אשתו לא שייך כלל דאסור' בלא"ה בכל בת ישראל דהרי מדין קרובים איירי וכו' ומזה נדחה כל מ"ש מהרא"י בפסק הנ"ל עכ"ל ואשוב אתפלא על פלאות עדותיו דמה כל החרדה הזו והרי הוא כמבוא"ר דחילוק התוספות הוא כחילוק מהרא"י דגוי אינו בתור' גיטין וקדושין וכו' ואם כונתו להקשות מדברי התוספות שכתבו דחילוק זה שכתב מהרא"י הוה ס"ד ואתא רב הונא לאשמועי' דליתא לחילוק זה אלא גוי נמי מקנין ע"י כי היכי דמקנין ע"י כל העריות ומאחר דלמסקנא שקולים הם איך מהרא"י חילק כן. לק"מ דמהרא"י תכף תבריה לגזיזיה ממ"ש בש"ס הכי גבי עריות והן נסתר מחמת זה החילוק דלפי האמת שוו בשיעוריהן עריות לגוי ואין לחלק חילוק זה והיינו הא. גם מ"ש דבזה נסתר כל פסק מהרא"י לא ידענא מאי קאמר. דמהרא"י עיקר טעמו במסקנתו לאו מטעם זה אך חילק דבאחות אשה שייך נאסרה לבועל אם תמות אשתו אבל גבי גוי לא שייך לכשיתגייר דגופא אחרינא הוא ועלה סמיך כמ"ש לעיל בס"ד. והך טעמא איך דא תברתיה ולא קרב זה אל זה. ונראה שכונת הרב בית יעקב היינו מפני שהוא בנה דייק על חילוק זה דחילק מהרא"י דגופא אחרינא הוא וכו' ולפי דבריו לעיל רק זה נשאר מ"ש בריש דבריו והשתא כי נדחה קרי לה גם לחילוקא קמא א"כ נסתר הכל. ותבט עיני מאי דהוקשה להרב בית יעקב הנזכ' לעיל על מסקנת מהרא"י דגוי שיתגייר גופא אחרינא הוא ולהכי מהני סברת כקש"ד דהרי אמרו ביבמות דף כ"ב אפי' אחים מאם מעידים מאי שנא ערוה ערוה לכל מסורה עדות מסור' לב"ד וגר שנתגיי' כקש"ד ולפ"ז אין לחלק דגבי גוי שבא על בת ישראל לא שייך כקש"ד דלענין עריות לא אמרי' כקש"ד דערוה מסורה לכל. ועוד הרי אמרו בסנהדרין דף ע"א גוי הבא על אשת ישראל ונתגיי' חייב מוכח דלא אמרינן בזה כקש"ד ואף לפי מ"ש התוס' שם אהא דאמר רבי חנינא ב"נ שבירך את ה' ונתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו וכו' תימא אי הוי מילתא דרבי חנינא כתנאי דפליגי בהחולץ מפני מה גרים מעונים מפני שלא קיימו מצות ב"נ אלמא מענשי ורבי יוסי אמר גר שנתגייר כקש"ד וע"ק סוגיא דהכא דלא כחד דאמרינן עשה כן בישראל חייב ואי כר"י כקש"ד ונראה שיש לחלק דכולא שמעתין בדיני אדם והתם בדיני שמים. אלה הם דברי התוספות. ולפ"ז מנ"ל למהרא"י לחלק די"ל דכיון דבדיני אדם לאו כקש"ד לא חשיב אשתני גופה וכ"ש לפי סוגית יבמות דלענין עריות לא אמרינן כקש"ד פשיטא דקשה על מהרא"י ורמ"א שפסקו לחלק בין אחות אשה לגוי מטעם כקש"ד וקושית התוספות בסנהדרין הנז' יש לתר' עפ"י סוגית יבמות הנז' דאפי' למ"ד כקש"ד דלענין עריות אם בא על אשת ישראל ונתגייר חייב דלענין עריות לא אמרינן כקש"ד משום דערוה לכל מסורה ואי לא עביד דינא לגוי הבא על בת ישראל ונתגייר אתי למשרי נמי בישראל כיון דכ"ע לא ידעי דגר שנתגי'ר כקש"ד וה תורף דברי הר' בית יעקב על התוספו' ועל מהרא"י עיין בספרו באורך דברים ככתבן. ואני בעניי אומר דמה שהקשו על מהרא"י דערוה אינה מסורה לכל תיובתא לא קא חזינא דהלא מהרא"י קאי לדברי הרא"ש דהכריע דהגר מותר בזו שבא עליה בגיותו והיא אשת ישראל על כן בא דבר מהרא"י לאסור איסר כאשר בא אל אחות אשה ולחלק יצאת מההיא דגר דקי"ל גר שנתגייר כקש"ד ונמצא דהן הן הדברי' שבלב חכמי' ולדידהו מפרש"א דההיא דהרא"ש שאני דכקש"ד ומה יוכח הוכיח ממ"ש ערוה לכל מסורה. הרי דין הגר דהרא"ש לאוו מהאי טעמא דכקש"ד אלא טעמו דליכא ונטמאה דבועל והא דזכר כקש"ד היינו לפום רבנן להבין פשר דבר ולתת ריוח בין הנושאים והא לא דמיא אפי' כאוכלא לדנא דנדון מהרא"י עדיף טפי טובא ממ"ש עדות לב"ד מסור' והרי הוא כמבו"אר ופשוט מאד. ומאי דמשני קושית התוספות בסנהדרין בהך דערוה לכל מסורה דמשום הכי חייב כאשר בא אל אשת ישראל. אתמהא אטו משום גזרה ענשינן ליה במיתה הלא לפום דינא דכקש"ד פטור ועטיר וזו אינה מדה לחייב מיתה משום גזרה. ותו לא זכר סוגית יבמות דף צ"ו דאמרו גבי עריות דאסורין ואין חייבין עליהם מטעם גר שנתגייר כקש"ד ומבואר דאי נמי גזרינן משום דערוה לכל מסורה חיובי לא מחייב כיון דמן הדין פטור. ומה שהקשה למהרא"י לפום מאי דכתבו התוספות בסנהדרין דבדיני אדם לא אמרו כקש"ד ומנא ליה למהר"אי לחלק בכך. יש לדחות דהא מיהא יש מקום לומר כקש"ד ואשתני גופא לדיני שמים לא כן באחו' אשה. ואולם לפום ריהטא איכא למידק על ר' יחיאל שהביא המרדכי והגיליון שהביא מהרא"י דשרו להאי גר דבר שבערוה מטע' כקש"ד אי מסוגית יבמות הנז' דערוה לכל מסורה ולא אמרו כקש"ד ואי מסוגית סנהדרין דמשמע כמ"ש התוספות דבדיני אדם לא אמרו כקש"ד. והא הכא ערוה ודיני אדם ושרו רבינו יחיאל והגיליון והא הו"ל להרב בית יעקב לאקשויי. ואפשר לי לישב דסברי רבינו יחיאל ודעמיה דאם אמרו בסוגי' יבמות הנז' הוא בעריות ממש לא בעשה דונטמאה לבועל דלאו כ"ע דינא גמירי דשייך ונטמא' לגוי כסברת התוס' דמשמע דמפרשי בסוגית סוטה קמ"ל דאסירה לגוי אף משום זה כמש"ל. ופרט זה לא ידעו ולא יבינו אישי ישראל וסברי דבגוי לא שייך ונטמאה דבועל וליכא למגזר בהא. והגם דמסוגית סנהדרין מוכח דבדיני אדם חייב מיתה וכמ"ש התוספות היינו דוקא כשדנוהו בבית דין וחייבוהו אבל כל שלא נידון בב"ד לא מקרי חייב וכמו שכתבו התוספו' בע"ז דף ס"ד ע"ב ד"ה איזהו גר תושב וז"ל במסקנ' קאמר דהיינו להחיותו וא"ת והלא מיד שעבר ז' מצות חייב מיתה דאזהרת ב"נ היא מיתתן בלא עדים והתראה י"ל דכל זמן שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה תדע דאמרינן הנכרים לא מעלין ולא מורידין עכ"ל ואם התוספו' כתבו כן אף בעודו ב"נ דכל זמן שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה כ"ש דכשנתגיי' אמרינן כקש"ד וזה שבא על אשת ישראל בגיותו לא נדון וכשנתגייר אמרינן כקש"ד. ואיברא דאם היו ב"ד דנים אותו ומחייבין מיתה במציאות זה בדיני אדם ממיתין אותו ולא אמרינן כקש"ד ועוד יש לצדד בדברי רבינו יחיאל ובפרט כפי הלשון שהביא בשיטה מקובצת כתובות דף ט"ז בשמו כאשר יראה המעיין. ועוד. אפשר לישב דברי רבינו יחיאל והן קדם יש להעיר דלפי דברי התוספות דסנהדרין הנז' משמע דכי אמר ר' יוסי גר שנתגייר כקש"ד היינו לדיני שמים אבל דיני אדם חמירי ואם עשה כן בישראל חייב והכי נקיטי דברי התוס' בפירו' האמור הרב בית יעקב הנז' ומהרש"א בחידושי הלכות והרב פרשת דרכים דרוש ב' דף ז' ע"ב ע"ש באורך. ולפי זה איכא למיקם עלה דמילתא דהרי ביבמות דף צ"ז וקדושין דף י"ז ושאר דוכתי ובתוספו' עצמם בכמה דוכתי ומהם בבכורות דף מ"ו ע"א מבואר דגר שנתגייר כקש"ד לדיני אדם נשואין ונחלות ואביזרייהו ולפום סוגית סנהדרין ודברי התוס' לא אמרינן כקש"ד לדיני אדם.
ואפשר לומר דאין כונת התוספות כדתרגמוה שלשת הרועים הרב בית יעקב והרב מהרש"א והר' מהר"י רוזאניס בפרשת דרכים אלא כונת התוספות שכתבו ונראה לחלק דבילא שמעתא בדיני אדם והתם בדיני שמים היינו דהך סוגיא אתיא כמ"ד דגוים מענשי אשבע מצות והיינו בדיני שמים דחמירי כדאמרינן בעלמא פטור מדיני אדם לחייב בדיני שמים וכדאמרי' התם בהדיא דיסורין באים עליהם והיינו מאת ה' מן השמים וכולא שמעתין דסנהדרין בדיני אדם דאם נשתנה דינו פטור ואם לאו חייב אמנם ר' יוסי דפליג בהחולץ דכקש"ד היינו אפי' בדיני שמים מכ"ש דבדיני אדם פטור מהכל דכקש"ד ואי אהני לדיני שמים דחמירי כ"ש דאהני לדיני אדם. ודיניה דר' חנינא לפיטורא אתי ככ"ע לא מבעי' דפטור לר' יוסי דאיהו סבר כקש"ד בשמים ובארץ בכל גוונא אלא אף לת"ק דמענשי בדיני שמים אתי דבדיני שמי' מענשי בכל אופן ובדיני אדם זמנין דפטיר היכא דנשתנה דינו וכו' וכאשר יהיה האופן דלא שנא חייב ואמטו להכי נקט הך טעמא להורות דדינו לפטורא אתי ככ"ע דלר' יוסי כללא כקש"ד לא נצרכא אלא לת"ק וכפ"ז סוגיין אתי כת"ק דהתם דלא אמרינן כקש"ד ואנן קי"ל כר' יוסי כדמוכח בכמה דוכתי ולפ"ז הא דתניא בא על אשת ישראל ונתגייר חייב ליתא. וא"כ סברת רבינו יחיאל ודעמיה יוצא בהנומא ולהם שומעין שאמרו כהלכה דכקש"ד. ואפי' תימא דאין כונת התוספות כן יכולני לומר דזו היא שיטת רבינו יחיאל ודעמיה ושפיר. א"נ אפשר לישב דברי התוספות דסנהדרין הנז' ונישב דעת הרמב"ם דפסק פי"ד דאסורי ביאה דגר שנתגייר כקש"ד ופ"י דמלכי' פסק דבא על אשת ישראל ונתגייר חייב. ואפשר לישב דכי אמרינן בעלמא והלכה רווחת דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי היינו דוקא לענין קורבה דמשפחת גיות בהא קי"ל כקש"ד ולית ביה משום מקרובי דעריות דמשפחתו כי אין אב ו"סר לו לאם ואחיו נעדר וכל הקרב הקרב בגייותו סר"ה קרוב"ה וכקש"ד והיינו הנך סוגי' דנחלות ועריות אבל לענין שעשה עבירה כגון בא על אשת ישראל ונתגייר לא אמרינן כקש"ד אלא בדיני שמים אך בדיני אדם בפרט זה חמיר לר' יוסי דקי"ל כוותיה ובהכי סלקי שפיר דברי התוספ' כפי פירוש גדולי ישראל מהרש"א והר' מהר"י רוזאניס והרב בית יעקב ופסקי הרמב"ם. וההיא דפ' הבא על יבמתו דף ס"ב ע"א דהיו לו בנים בגיותו דקיים פו"ר ואין לו בכור לנחלה לר' יוחנן כבר ישבו שם התוספות וראב"ן בספרו האריך לישבה דף כ"ד ע"ג ע"ש. הגם הלום ראיתי אחרי רואי מ"ש התוספ' ישנים ביומא אשר נדפסו בדפוס פפד"מ ושם נאמר בהדיא דר"ת התירה לגר ולדעתו אינה אסורה לבעלה והקשה לו ריב"ם על זה כל הנהו קושיי מסוגיי דמוכח דאסרה לבעלה ביאת הגוי וכו' והן הן דברי ההגמי"י שכתבתי לעיל. ואח"ך כתוב בתוספות ישנים וז"ל ועל שהתיר לכותי שנתגייר לישא אשתו קשה לרבי דתנן פ' ארוס' ע"י כל העריות מקנין וקאמר התם דאתי לרבויי אפי' כותי מיהו אומר רבי צ"ע אי מהני כאן טעמא דגר שנתגייר כקש"ד ואין זה הבועל שנתרצית לו אעפ"י שאינו מועיל לפוטרו ממיתה כשבא על אשת ישראל ונתגייר כדאמר פ' בן סורר עכ"ל ועין רואה דכתבו בשם רבי כסברת הגליון ורבינו יחיאל אלא דמספקא ליה. והביטה וראה דכתבו התוספ' ישנים דרבי הקשה על ר"ת כריב"ם ושוב נסתפק מטעם כקש"ד ובזה יתישב קצת דהריטב"א פ"ק דכתובות כתב על דברי רבינו יחיאל וכך היה אומר ר"י. ואלו בהגמי"י פי"ח דאסורי ביאה ופ"י דגרושין כתוב משם ר' יוסי כריב"ם וכ"כ באגודה פ"ק דכתובות ופ' בן סורר. אמנם נודע דתוס' ישני' דיומא הם תוספו' שאנץ שחיברם רבינו שמשון תלמיד ר"י ועליו הוא אומר קשה לרבי וכיוצא וא"כ מ"ש ההגמי"י והאגודה בשם ר"י הנה אמת דר"י הקשה על ר"ת כמו שהקשה ריבם ומ"ש הריטב"א על דברי רבינו יחיאל וכך היה אומר ר"י היינו שגם ר"י הלך בדרך זו דרבינו יחיאל אלא דלא פסיקא ליה:
ומהאמור יש להעיר על מהרא"י בפסקים וכתבים שהביא הך היתרא בשם גליון והו"ל להביא שכן כתב בתוס' יומא שהוא מייתי כמה זמני תוספ' שאנ"ץ ליומא והם התוספ' ישנים וכבר לעיל דקדקתי שלא זכר מהמרדכי פ' בן סורר. שוב ראיתי דבתרומת הדשן סימן רי"ט כ' ובגי' ובתוס' ובאשירי מפרשים טעמים נכוחים דיש להתיר עובדא דר"ת עכ"ל ואפשר שכיוין על תוס' שאנץ הנז'.
וראה בעיניך דהתוספות ישנים הנז' הבליעו בנעימה מאי דהוינן בה מסוגית פרק בן סורר ונראה דכונתם דכי אמרינן כקש"ד דהיינו לכל מילי דלאו חיוב מיתה נינהו אבל לפוטרו ממיתה לא אמרינן כקש"ד ואפשר שטעם הדבר דבאשר דנים אותו ב"ד ונתחייב מיתה א"כ למפרע מעת שעבר העבירה ההיא הרי הוא גברא קטילא ולא אמרינן כקש"ד בגברא קטילא שאין לו חיות וא'דימיה יום המות מיום הולדו אבל בשאר מילי דאינו חייב מיתה או אפילו חייב מיתה ואכתי לא דנוהו ב"ד אמרינן כקש"ד על דרך שכתבו התוספו' בע"ז דף ס"ד שהבאתי לעיל. אבל כשדנוהו ב"ד וחייבוהו מיתה תו לא אמרינן כקש"ד דלמפרע מת הוא משעה שעבר עבירה כמדובר. ועל פי זה נוחים כל הקושיות ופסקי הרמב"ם ז"ל ואפשר דגם התוספות בסנהדרין דף ע"א הנז' שכתבו דכולא שמעתין בדיני אדם והתם בהחולץ בדיני שמים כונתם על דרך שכתבו תוספות ישנים הנז' ולאו דוקא מ"ש בדיני אדם אלא כונתם לחיוב מיתה דהיינו במאי דקאי התם הסוגיא לחיוב ופטור מיתה ואין כונתם לכל דיני אדם רק לחיוב מיתה אלא משום דבהחולץ עסיק בדיני שמים מהיסורין שבאים על הגרים לכך נקטי דיני אדם ודיני שמים וכפ"ז דברי התוס' דסנהדרין פירושם על דרך שפרשו מהרש"א והרב פרשת דרכים והרב בית יעקב כמבואר. וכן נראה שתפס בפירושם הרב מהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כפירו' הרבנים הנז' אלא דיש ט"ס בדבריו כמו שכתבתי בעניותי בהגהותי על ה' מלכים בס"ד ע"ש. והכי מוכח דפרשינהו לדברי התוס' הרב חוות יאיר סימן ע"ט ע"ש. ואחר זמן רב ראיתי להרב שבות יעקב שהקש' בח"א סימן קע"ז על הרב בית יעקב איזה דבר ממה שהקשיתי בעניותי לעיל כמו שיראה הרואה. ושם ראיתי שפירש בדברי התוספו' דסנהדרין הנז' כמו שפרשתי בעניותי לעיל דהתוספות מוקמי סוגית סנהדרין כמאן דפליג אר' יוסי דלא אמרינן כקש"ד אבל לר' יוסי פטור גם מדיני אדם דכקש"ד אלא שהרב ז"ל שם הפריז על המדה וכתב דמהרש"א והרב בית יעקב והרב חוות יאיר לא ירדו לכונת התוספות וחשבם ששגגו בתוספות ע"ש. ואם האדון הסליחה דהגם דדרך שקלא וטריא יכולנו לפרש דברי התוספות כפירו' הרב ז"ל וכאשר גם אני בעניי פירשתי דבריהם לעיל. מ"מ פירוש חמשה ארזי' בישראל אשלי רברבי הנז' הוא האמת. חדא מסתמו' דברי התוספות מוכח דמוקמיי לסוגיין דסנהדרין ככ"ע ותו לפירוש המחודש דהסוגיא כמאן דפליג אר' יוסי א"כ לר' יוסי דקי"ל כוותיה כקש"ד א"כ הסוגיא הזו נדחה קראו לה דלר' יוסי אף שעשה בישראל פטור והוא דבר קשה לדחות סוגיא זו וכוליה שקלא וטריא דלא כהלכה. ותו הרי תוספות ישנים כתבו בהדיא דכקש"ד לא מהני לפוטרו ממית' ומסתמ' גם התוספות דסנהדרין בלכתם ילכו בשיטה זו דהך דעשה בישראל חייב אתיא כר' יוסי. ואם תרצה לפרש דגם דברי התוספות דסנהדרין סברי כתוספות ישנים דיומא כמש"ל ממילא דפירוש הרבנים הנז' אמת. ואם נפשך לומר דיש חילוק ביניהם על כל פנים מהתוספות ישנים דיומא מהם נקח דהוא בסגנון מה שפירשו הרבנים הנז' ולא תקשי דאיך דיני שמים קילי ועוד יש לי איזה דקדוקי' בדברי הרב הנזכ' אלא שאין הפנאי מסכים להאריך. וגם הרב יד אליהו בתשו' סימן מ' בסוף השיג קצת על הרב בית יעקב כמ"ש אני בעניי וכמ"ש הרב שבות יעקב ע"ש. אלא דמבין ריסי עיני הרב יד אליהו נראה קצת דמסכים עם הרב שבות יעקב במ"ש על הרב בית יעקב ובכלל בפירוש דברי התוס' הנזכר. והוי יודע דבתוספות ישינים דיומא הנזכר כתוב שהתיר רבינו יעקב לישאנה ומשמע לכתחילה וקשה מהתוספתא כדקשיא ליה לידידנו מעלת השואל זצ"ל כמ"ש אני בעניי לעיל. וכבר כתבתי לעיל דהעיר בזה הרב מהר"ם ן' חביב ועמ"ש הגמי"י פ"י דגרושין ועתה ראיתי להרב מהריק"ש דבסימן קע"ח על דין זה כתב ועיין לעיל סי' י"א דין ו' שהוא דין התוספתא הנז'. ונראה שכונתו דגם בדין זה אין כונתו לישא לכתחילה והיינו ע"ד מ"ש בעניותי לעיל. וע"ש סימן קע"ח מ"ש הרב נחלת צבי ויש טעות הניכר בדבריו שהוא ט"ס. ועמ"ש הרב כנה"ג שם בא"ה סי' ט"ו החיד"א ס"ט