חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מח
בסברה שמותר לזנות. והי' העלמ"ה משפט הבנות.
שאלה אשת איש שסברה שמותר לזנות וזנתה כתב מור"ם בהגה בא"ה סימן קע"ח שאסורה לבעלה ולפי שראיתי לאחד מרבני דורנו שהשיג על זה ופליג עלה יורני מה משפט נבחרה לנו לענין דינא. ואגב יודיעני מה טובה של אשה זו בזמן הבית אם מי סוטה היו בודקין אותה ושכר הרבה יטול מן הבריכה העליונה מאת ה' מן השמים עכ"ד מעלת השואל יצ"ו:
תשובה מאיש לוקחה זאת ההגהה הוא הגאון מהר"י קולון ונצר משרשיו שרש קס"ח ובחפשי באמתחות אחרוני זמנינו חזה הוית להרב מהר"י עייאש בס' לחם יהודה פכ"ד דאשות שהרבה להשיב על תשובת מהרי"קו הנז' ודחה כל ראיותיו והסכי' הפך הרב וכמדומה שעליו כוון השואל באומרו שראה אחד מרבני דורנו דפליג. אי לזאת אשקוטה ואביטה תשובת מהרי"קו והשגות הרב הנז' עליו וזה החלי בס"ד:
הנה הרב מהרי"קו כתב וז"ל נראה דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב ומעלה מעל בה' דלשתמע דוקא במכונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל והרב מהר"י עייאש בס' לחם יהודה הנז' דרך קשתו על זה ותמה דלאחר שנסתם התלמוד איך יוכל שום חכם להוציא שום דין שידרוש הוא מעצמו ובפרט לקולא וכו' ובר מן דין דלא שייך ומעלה מעל בה' דעיקר הפרשה נאמרה על הבעל שהוא המקנא לה והוא המשקה וכו' ועוד דאיך יעלה על לב דזו יתקיים בה וצבתה בטנה וכו' ע"ש באורך. ואשר תמה דהיכי דריש דרשא מעצמו ובפרט לקולא לא ידענא מאי קולא היא זו דלדעת הרב מהרי"קו אסורה לבעלה. ובעיקר תמיהתו הו"ל להגדיל התימה דמהרי"קו הוא עצמו שרש קל"ט כתב וז"ל ואתה יושב ודורש יבמה יבא עליה ולא אחר ולא הוזכרה דרשא זו לא בתלמוד ולא בפוסקים ואתה ידעת שאין לנו לעשות דרשות מעצמנו עכ"ל הרי דגם הרב מהרי"קו קרי בחיל דאין לנו לדרוש דרשות מעצמנו ואיך הכא איהו גופיה דרש"ה ארי מאיליו ומעצמו. אמנם יראת דסבר הרב מהרי"קו דכגון זו לא חשיב דרשא אלא קרא בהדיא כתיב דאף דזו שגגה בדין דסברה דמותר לזנות ודאי ידעה דמועלת באישה לתת עיניה באחר כיון שכן אף דסברה דמותר לזנות כל שמועל' באישה ומזנה תחתיו אסורה לו דהכי כתיב קרא בהדיא ומעלה בו מעל דאלמא כל דמעלה באישה מעל הוי. וכבר ראתה עיני להרב מהרש"ל בים של שלמה פ"ג דיבמות בסימן טו"ב דמסכים הולך עם מהרי"קו בראייה זו ע"ש. ומה שהקש' דלא שייך ומעלה מעל בה' דכל הפרשה וכו' לק"מ דודאי כל הפרשה נאמרה על הבעל אמנם אם הדבר זה מעכב שצריך שתדע שאסורה לזנות ואי סברה דמותרת לזנות שריא לבעלה כאנוסה אף דקנא לה הי' צריך הכתוב לומר ומעלה מעל בה' דביודעת דאסורה לזנות דיבר הכתוב בכל המעשים האלה ואי חשבה שמותר ליתא באסור לבעלה ולא בעונש.. ומה שהקש' דאיך הקב"ה דן שוגגת כמזידה ואיך זו הסובר דמותר לזנות תלקה לצבות בטן וכו' ל"ק דאף שטעתה שמותר לזנות מזידה היא למעול מעל באישה אמטו להכי נענשא בצב"ת עשוי'. ומה שתמה עוד עמ"ש הרב לקמן וכי הא דבפ' הבא על יבמתו וכו' לק"מ דמהרי"קו לא מייתי ראי' מהתם להוכיח דסברה שמותר לזנות לא מקרי שוגג אלא כונת דבריו דשוגגת דכתב הרמב"ם היינו שסבורה שהיא בעלה והיינו כשוגג דפ' הבע"י אבל אין כונתו דמשם ראי' ולא מקרי שוגגת אלא סבורה שהוא בעלה:
עוד הביא מהרי"קו ראי' ממ"ש התוס' פ"ק דכתובות דף ט' וא"ת אכתי ס"ס היא ס' באונס ס' ברצון ואת"ל ברצון שמא כשהיא קטנה זנתה. ותירצו דשם אונס חד הוא ואם איתא דהיכא שאינה יודעת שיש איסור בדבר לא מתסרא אכתי נימא ספק תחתיו ואת"ל תחתיו שמא מרוב קטנותה לא ידעה שיש איסור ואין לו' דשגגה ואונס חד שמא דזה אינו דהרי באונס פטורה אפי' מקרבן ובשוגג דלא ידעה דיש איסור חייב' בקרבן עכ"ד וזה ימים אנכי עמדתי בתשוב' מהרי"קו הלזו אז אמרתי דיש לדחות ראית הרב ז"ל דגם שוגג' בכלל אונס הוא והבאתי קצת ראי' לזה מדאמרי' בחגיגה ריש דף י"ד אהא דפריך הוליד אין לא הוליד לא והתניא וכו' ל"ק כאן באונס כאן ברצון ואי בעית אימא הא והא באונס ול"ק כאן באשת כהן כאן באשת ישראל ואיכא למידק דכי היכי דקמהדר לאוקמינהו תרוייהו באונס הו"לל נמי ואב"א הא והא ברצון כאן בשוגג דהיינו לשיטת מהרי"קו שסברה שהוא בעלה ובעינן הוליד כאן במזיד דאפי' לא הוליד ומדלא משני הכי משמע דשוגג נכלל בכלל אונס וכי תריץ כאן באונס כאן ברצון נכלל הכל אלמא בכלל אונס נכלל שוגג. וכן מוכח מדברי הרמב"ם פכ"ד דאישות דין י"ט שכתב האשה שזנתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וכו' ובדין ך' כתב ודין השוגגת ודין הנאנסת חד הוא שהשגגה צד אונס יש בה עכ"ל הרי דשוגגת מפיק לה מקרא דכתיב והיא לא נתפסה וכתב שהשגגה צד אונס יש בה וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ט וסימן יו"ד והאור זרוע ומהרש"ל בים של שלמה פ"ג דיבמות בסימן טו"ב דכלהו רבוואתא מיירי בשוגגת וקרו לה אונס. הן כל אלה הוינן בה זאת לפנים בראית מהרי"קו הנז':
וכדו חמות"י ראיתי להרב מהר"י עייאש ביום הלחמו על מהרי"קו כי נתן מלחמו לחם יהודה אף הוא הי' מתכוין לדחות הראי' הנז' מדברי הרמב"ם הנז' וכתב וז"ל ומה שדחה ראי' זו שהרי באונס פטורה מקרבן ובשוגג שלא ידעה שיש איסור חייבת בקרבן נפלאתי הפלא ופלא דגם בשוגג' שהוא בעלה חייב' בקרבן ואעפ"כ לענין זה דאיתסר על בעלה נכלל דין שוגג בשם אונס דכתיב בקרא והיא לא נתפסה ועוד אכתי יש ס"ס ספק תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא ידעה שום ידיעה כלל לא מהאיסור ולא ממרדות הבעל דהא מודה הרב דאם לא ידעה שמועל' באישה דאינה נאסרת. ועוד בלא"ה כיון דלא שכיח לקטנה שנשאת לבעל שלא תדע מהאיסור הא קי"ל במילתא דלא שכיחא אין לומר בה ס"ס כמ"ש הפר"ח כלל י"ג משם המ"מ בכהן דמוכת עץ דבר שאינו מצוי ואין חוששין לו עכ"ל ואיברא דיש לדחות ראי' זו דגם שוגג כיון דיש בו צד אונס נכלל בכלל אונס וככל הדברים אשר ראו עיניך. ומ"ש הרב הנז' נפלאתי הפלא ופלא וכו'. הפלאה זו איני יודע מה היא דכונת מהרי"ק"ו דאף דשגגה יש בה צד אונס מ"מ סבר הרב דלאו חד שמא הוא דאונס פטור מקרבן ושוגג חייב וסבר דכיון דחלוקין בקרבן שוגגת לא מן הש"ס הוא ושפיר עבדינן ס"ס דלא כתבו התוספות דשם אונס חד הוא אלא בקטנה אבל בשוגג' לאו חד שמא הוא כיון דחלוקין בקרבן זה כונת הרב ז"ל דהא על דברי הרמב"ם נקיט ואתי. אלא דמ"מ יד הדוחה נטוי' דגם דחלוקין בקרבן כיון דיש בו צד אונס חד שמא הוא. ומה שהקש' עוד דהאיכא ס"ס ספק תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא ידעה שום ידיעה כלל וכו'. הנה הרב הנז' ומהרי"קו נקטי במילתייהו ספק תחתיו. והוא שלא בדקדוק דהכא איירינן בקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש אלא ספק באונס ספק ברצון הוה להו למימר:
ואפשר לישב קושיות הרב הנז' על מהרי"קו ואקדים להקשות עוד קושיא אחרת על הרב מהרי"קו דלשיטתו דלאו חד. שמא שוגג ואונס הא איכא ס"ס ס' באונס ס' ברצון ואת"ל ברצון ס' שוגגת דסברה שהוא בעלה וא"צ לספוקי בקטנה אלא התרי ספיקי בגדולה. ותו איכא למידק דבהביאו הראי' מהרי"קו הי' על יסוד דנימא מרוב קטנותה לא ידעה שיש איסור בדבר ואמאי לא הקשה דנימא ס"ס ס' באונס ס' ברצון ואת"ל ברצון ס' שלא ידעה שאיסור בדבר. ואפשר דגם הרב מהרי"קו אזיל ומודה להאי כללא דמייתי הרב לחם יהודה דבמילתא דלא שכיחא לא עבדינן ס"ס ואמטו להכי ל"ק דנימא ס' באונס ס' ברצון ואת"ל ברצון ס' סבורה שהוא בעלה או לא ידעה שיש אסור דהא לא שכיחא בגדולה דתסבור שהוא בעלה או שאינה יודעת שיש איסור. אמנם הא מייתי ראיה מהריק"ו דנימא ס' באונס ס' ברצון ואת"ל ברצון ס' קטנה ולא ידעה שיש איסור דהא שכיחא דמרוב קטנותה לא ידעה שיש איסור אבל לומר שמחמת שהיא קטנה לא ידעה שמועלת באישה ס"ל למהריק' דלא שכיח דכיון דהיתה לאיש ודאי ידעה שמועלת באישה ובהכי מוצל מהריק"ו מכל הקושיות הנז' אלא דיש לדחות ראיתו כאמור אך ק"ק על הרב לחם יהודה דאצטריך לאתויי הא דמילתא דלא שכיחא מדברי הרב פר"ח שהביא מהה"מ וממרחק יביא לחמ"ו והלא עדיה בצד שכן מוכח מדברי התוספות בדבור זה דעסקינן ביה. ותו שהתו' כתבו דמוכת עץ שכיח ותירצו לקושית הה"מ תירוץ אחר. ומידי דברי נשאתי את עיני ואנכי חזון הרבתי להרב מנחת יעקב בקונטריס הספיקו' ס"ק ך' שהוכיח מדברי התוספות הללו דסברי דס"ס שאינו מתהפך לאו ספיק' הוא והן הן הדברים שכתב הריב"ש משם התוספות דלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם איה כתבו התוספו' הך כללא וז"ל ואף דלהפך איכא ס"ס דהיינו ס' כשהיא קטנה וא"כ ודאי ליכא רצון ואף את"ל זנתה כשהיא גדולה מ"מ שמא באונס הוי מ"מ הוי ס"ס שאינו מתהפך ואפשר שזה כונת הריב"ש וסיעתו שכתבו בשם התוספות דס"ס שאינו מתהפך לא מקרי ס"ס וכתבו האחרונים שלא נמצא דבר זה בתוספות ולפי מ"ש ניחא שכונתם לתוס' אלו עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דהא דחיית התוס' דשם אונס חד הוא שייכא בכל הצדדים ואף אי נקיטנא צד קטנה ברישא ונהפוך הוא ליכא ס"ס דלכי אמרת ס' קטנה ס' גדולה תו ליכא למימר ואת"ל גדולה ס' באונס ס' ברצון דס' קטנה נמי היינו מטעם אונס דפתוי קטנה אונס הוא ושם אונס חד הוא והרי דליכא ס"ס בין מצד זה בין מצד זה. ותו קשיא לי עליו דהרי התוס' בדבור זה הקשו דאכתי איכא ס"ס ס' מוכת עץ ס' דרוסת איש באשת כהן את"ל אינה מוכת עץ ס' אין תחתיו ובאשת ישראל את"ל אינה מוכת עץ ס' באונס ס' ברצון וכו' וי"ל דאם איתא דמוכת עץ היא היתה טוענת וכו' ע"ש והרי באשת ישראל דקבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' דכתבו דאיכא ס"ס ס' מוכת עץ ס' דרוסת איש ואת"ל דרוסת איש ס' באונס ס' ברצון והוצרכו לתרץ הרי הך ס"ס אינו מתהפך דכי אמרת ס' באונס ס' ברצון ליכא למימר ואת"ל ברצון ס' דרוסת איש ס' מוכת עץ דכי אמרת ברצון ליכא למימר תו ס' מוכת עץ והרי דהתוס' בדבר זה עצמיו עבדו ס"ס שאינו מתהפך והוצרכו לתרץ ואיך הרב מנחת יעקב הוכיח מדבור זה עצמו דבעו מתהפך וכן ראיתי להרב פר"ח כללי ס"ס כלל י"ג ד"ה המקום השני שכתב סתם דמדבור זה של התוספות יש להוכיח דלא בעי ס"ס המתהפך וכן ראיתי להרב הגדול מהר"ר בצלאל אשכנזי בתשובותיו סימן ך' דף ס"ח ע"ד שכתב דמדברי התוס' הללו מוכח דלא בעו ס"ס מתהפך וכן ראיתי שכתב הרב מהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות אות תל"ב שמדברי התוספות מוכרח דלא בעיס"ס המתהפך ע"ש ולא פניתי לראות ביתר דברי האחרונים המדברים בזה רק זה ראיתי להרב גדול דורנו מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת בשו"ת סימן ז' דף ך' ע"ג שכתב דמ"ש הריב"ש בשם התוספות דבעו מתהפך בתשובותיו סי' קצ"ב הם דברי התוספות פ' חזקת דף נ"ה שהביאו פירוש רשב"ם והרמב"ן בחידושיו שם הביא פירוש רשב"ם ומדבריו מוכח דבעו מתהפך ותמה על מהרימ"ט והפר"ח והרב מהר"א אלפנדארי בסדר אליהו דף ח"ל ע"ש באורך (עמ"ש ביעיר אזן בכללים מערכת סמך אות ז' בס"ד). והאמת שלא עמדתי על הדבר רק אף לפי דבריו איני יודע איך נתפייס בזה שהריב"ש כתב שמסרו לנו כן התוספות בהרבה מקומות בתלמוד והוא לא מצאו בתוס' רק שהביאו פירוש רשב"ם ומדברי התוספות לא מוכח מידי אלא דהרמב"ן מפרש דברי רשב"ם הכי הלזה יקרא שמסרו לנו התוס' כן בהרבה מקומות. ותו מה יענה לדבורי התוספות שנראין איפכא ואין להאריך. ומ"ש הרב פר"ח שם ד"ה והמקום הששי להוכיח מדברי הרב המגיד שעמד בהא דהתוספות באשת כהן דאמאי לא אמרינן ס' מוכת עץ והוי ס"ס ותירץ דלא שכיח והם דברי הה"מ שהזכיר הרב לחם יהודה כמש"ל וכתב הרב פר"ח ואין זה מתהפך דכי קאמרינן ס' תחתיו ס' אין תחתיו תו לא מצינן למימר ואת"ל תחתיו שמא מוכת עץ היא ואעפ"י כן חשיב שפיר ס"ס עכ"ל נראה דיש לדחות דשפיר הוי מתהפך ס' מוכת עץ ס' דרוסת איש את"ל דרוסת איש ס' תחתיו. וכן להפך ס' אם זה שנפתח פתחה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא מוכת עץ היא ויש לישב. נחזור לענין ראשון והנה מה שדחה הרב לחם יהודה ראית מהריק"ו מאסתר ומה שדקדק בסיום דבריו במ"ש בסיום דבריו מ"מ עשתה עבירה וכו' אף אנן בעניותין הכי כתיבנא על דברי מהריק"ו זה ימים. והכין חזינא לגאון מהרש"ל בים של שלמה שם דכתב דשאר ראיות של הרב מהריק"ו אינם מספיקות ע"ש. ואחזה אנהי להרב לחם יהודה שכתב וז"ל סוף דבר דלדעתי הקצרה אין חלוק בין שוגגת דבכל ענין מקריא שוגגת דצד אונס יש בה ומטעם זה נלע"ד דהשמיט מרן הבית יוסף תשובה זו ולא העתיק הדין הנאמר בה לא בספרו הבית יוסף ולא בספרו הקצר אמנם הרמ"א ז"ל בהגה"ה נגרר אחר מהריק"ו וכתבה ולפי דעתי אין לסמוך על זה ואפילו למעשה וכו' וראיה לדברינו מהך דמכות דף ז' וכו' פרט לאומר מותר וכו' וכתבו התוספות. וכו' דשאני הכא דכתיב שגגה יתירה למעוטי כשאומר מותר הרי לך וכו' בעלמא דכתיב חדא שגגה פירושו אפילו באומר מותר וא"כ מקום שתמצא שוגג הוא שם כולל לכל מיני שוגג עד שיבארו לנו בפירוש וזו ראיה לסתור סברת מהריק"ו ע"ש עכ"ל. ומ"ש דמטעם זה השמיט מרן בבית יוסף תשובה זו וכו' אינו טעם לשבח דאדרבא הי' לו למרן להביאה ולסתור ראיותיו ולהכריע הפך דבריו בדרך ארוכה או בקצרה יאמר קדוש דאין ראיותיו מכריעות ומכונות לדינא ומה זו שתיקה מאחר דמהריק"ו בישראל גדול שמו לגאון שמהו וכל הרואה דבריו סומך עליהם והיה לו למרן ללמד דעת דבזה אין לסמוך עליו. ואעיקרא אשתמיטתי' להרב לחם יהוד' דמרן בב"י אה"ע סי' קט"ו כ' תשובת מהריק"ו הלזו בקצור וכתב שהביא ראיות לדבר ונראה מסתמות דבריו ומסגנון שכתב שהביא ראיות לדבר דמסכים עמו. ואם כה יאמר האומר א"כ מדוע לא העלה על שלחנו ש"ע תשובה זו. צא תאמר לו דאשכחן כמה זמני דינים שהביא' בבית יוסף והם אמיתיים והשמיטם בש"ע כנודע לכל מאן דסמיך אתכא. ורגילי רבוואתא בתראי למימר בכגון זו דהיה בעיניו דין פשוט או דלא שכיח. ואף אנן נמי הכא דתרתי איתנהו בדין זה דהי' בעיניו ז"ל הדין פשוט דלא מקרי שוגג סבורה שמותר לזנות ופשיטא דאסורה לבעלה. ותו דלא שכיח דתסבור שהוא מותר לזנות מאחר שבכל הדתו' אף מא"ה אסור וכמעט חסר המציאות ומשו"ה השמיטו בש"ע. והרב מהריק"ש בהגהותיו סימן קט"ו וסימן קע"ח הביא תשובת מהריק"ו ע"ש. ומאי דמייתי ראיה מדברי התוס' דמכות דאומר מותר חשיב שוגג בעלמא. איברא דכ"כ התוס' נמי בשבת דף ע"ב ד"ה באומר מותר. אמנם אשתמיטיתיה דהתוספות בסנהדרין דף ס"ב ע"א. כתבו וז"ל ורבא אמר לא באומר מותר ובריש הגולין דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם גריס רבה דעני אביי בתרי' א"נ גבי גלות טובא בשגגה כתיב עכ"ל עיניך הרואות דלשינויא קמא דמשני שאר מילי הוו כגלות דמעיט אומר מותר ולפ"ז למה שפסק הרמב"ם פ"ו דרוצח דאומר מותר אינו בכלל שוגג ה"ה בשאר אסורין. ותו אשתמיטיתיה דהתוספות בבכורות דף כ"ג ע"א ד"ה סבר כתבו וז"ל ושמא חשיב שוגג כסבור שמותר לבטל עכ"ל הרי דספוקי מספקא להו לתוספו' אי חשיב שוגג כסבור מותר לבטל והוא פשיטא ליה שלא ראה אלא דיבור התוספו' דמכות. ותו נעלם ממנו מ"ש הרמב"ם פ"ה דתרומות דין ח' אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה וכו' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן טמא על הטהור הרי הוא כמזיד עכ"ל הביטה וראה דבתרומה ליכא קרא ופסק הרמב"ם שהוא כמזיד והרב הנז' תלי זייניה על דברי התוספות דמכות כאלו הם מוסכמים. ועוד נעלם ממנו דדין זה פלוגתא דרבנן בתראי בי"ד סימן צ"ט דין ה' גבי אין מבטלין איסור לכתחילה וזכורני שהרב ט"ז שם מסכים להתיר בשוגג שלא ידע שאסור ומייתי ראיה מתשובה זו של מהריק"ו דדוקא הכא בנדון מהריק"ו דכתיב קרא ומעלה בו ע"ש (וזה כתבתי מתוך הסגר מדבר באופל ואין כל ספרי הקדש בידי לעמוד בענין כראוי ומהס' הנמצאים אצלי כתבתי) והרב מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ל"ד כתב דמשמע מדברי הטור וראב"ן וסמ"ג דאף דטעה בדין מקרי מזיד ע"ש דמייתי דברי הרב ט"ז וגמגם ופקפק בהם. גם הרב פרי חדש שם כתב דגריע שוגג זה דטועה בדין ע"ש. והרב בית יעקב סי' פ"ה האריך להשיג על הט"ז בזה ועיין עוד בסימן צ"א ואין הפנאי מסכים לעמוד על דבריו:
וראה זה חדש דהרמב"ם פ"ק דתמורה דין ב' כתב אם דימה שמותר להמיר אינו לוקה ופירש מרן דאנוס הוא ואינו שוגג ובספר פני משה פירוש הירושלמי בנזיר דף י"א כתב ויש לתמוה דקי"ל אומר מותר שוגג וכו' ע"ש והו"ל לאתמוהי גדולה מזו דבכמה דוכתי נדון כמזיד וצריך להתישב בשרשן של דברי' ובסוגיות דשייכי לזה ובחידושי הראשונים ועמ"ש הרשב"א בחידושיו סוף פ' כלל גדול. המורם ממאי דכתיבנא דלדעת מהריק"ו. ומהרש"ל ומור"ם ומהריק"ש זו שסבורה דמותר לזנות אינה שוגגת וכיון דזנתה ומעלה מעל באישה אסורה ודייקי לה מהריק"ו ומהרש"ל מדכתיב ומעלה בו מעל ומוכח לפי דעתם ז"ל דהמים בודקין זאת האשה אשר זנתה הגם דסברה שהיא מותרת כל שמעלה מעל באישה ובגווה משתעי קרא דכתיב בפרשה ומעלה בו מעל כמדובר. ואולם נראה מדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ט דזו האשה עם היות דאסור' לבעלה לא איתסירא מדינא אלא מקנסא שהרי כתב הרשב"א שם וז"ל אשה זו מקודשת גמורה לראשון ואם נשאת לאחר תצא מזה ומזה וא"ת אנוסה היא שלא ידעה שתהא אסורה להנשא הא ליתא דהוה לה למידק וכל דלא דייקא תצא מזה ומזה כדאיתא פ' האשה רבה ומשום דלא דייקא ואינסיבא לא אמרינן אנוסה היא זו וכו' אבל זו איזה אונס הי' שתסמוך עליו לינשא א"כ כל הנשי' שזינו נתיר ונאמר סבורה היתה שאינה אסורה בכך עכ"ל ומשמע מדבריו דבאשה שזנתה וסבורה שאינה אסורה מדינא מותרת אבל אין לנו להתירה דה"ל למידק. ובבית יוסף דפוס ברלין שלפני בסימן קט"ו כשהביא תשובת מהרי"קו הלזו כתוב בין חצאי לבנה וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט ונראה שהיא הגהה מבחוץ ואינה מדברי מרן. ומ"ש וכן משמע בתשו' הרשב"א הוא שלא בדקדוק דהרי הוא כמבו"אר הפרש גדול דאיכא בין הרשב"א למהרי"קו ועיין מ"ש הרב בית שמואל סימן קע"ח ס"ק ד' ויש להרגיש עליו דמזכיר שם תשובות הרשב"א ונדונו דסברה שלא היה קדושין הטבעת שנתן לה וכו' ולא העיר מתשו' הרשב"א על דברי מהרי"קו דסליק מינייהו ע"ש. וגם תשובת הרשב"א הלזו נסתרה והיה העל"מה מהרב מהר"י עייאש בספר לחם יהודה שהחליט הדבר הפך מהריק"ו ואפילו למעשה כמש"ל ועמ"ש הרב משנה למלך פ"ב דסוטה דין ח' ד"ה ומ"מ שכתב בתוך דבריו דמי ששגג דסבור דהיתה אשתו או דשגג בעיקר האסור דסבר דאותה ביאה אינה אסורה וכו' ע"ש ומדבריו נראה כדמשמע מתשובת הרשב"א דמדינא שרי אלא דבאישה קנסינן לה כאשר דברנו בס"ד..
מעתה חל עלינו חובת בי"אור לדעת הרשב"א אנן מה נענה בראית מהרי"קו מקרא דכתיב ומעלה בו מעל דמוכח שהיא עתכונת למעול באישה ומזנה תחתיו והיינו דלא כתיב ומעלה בה' והסכים עמו מהרש"ל כמש"ל. ונראה דלדעת הרשב"א איכא למימר דלאו ראיה היא כלל דכיון שהיא סוברת דמן הדין מותר לזנות אף כי הוא ציוה אל תסתרי עם פ' לא מקרי דמעלה מעל באישה דדבר שאסו' מן הדין ועשתה היא מעילה אבל זו סבורה שאין אסור בדבר אלא דבעלה מקפיד על זה על דרך שיש מדות באנשים מקפידין אשר לא כדת כדאמרו בסוף גיטין ובמה שעשתה נגד בעלה במה שאינו אסור מן הדין אינה בעונש סוטה. תדע דהא איהו אמר לה אל תסתרי עם פ' ונסתרה ושהתה כדי טומאה ואם טהורה היא הרי היא מתחזקת ופניה מזהירות ונזרעה זרע אף שעשתה נגד רצון בעלה וממאנת למא"מרו עבדא לה מסתור"יתא הא למדת דאין מעילה אלא היכא דעבדא איסור' א"כ גם זו שסבורה דמותר לזנות לאו מעילה בו היא לדעתה. ולפום ריהטא ק"ק על מהרי"קו ומהרש"ל דלפי דעתם דזו מועלת באישה וכתבו דשוגג' דכתב הר"מ פכ"ד דאשות סבורה שהוא בעלה אמאי לא מייתו ראיה למילתייהו ממ"ש הרמב"ם סוף פ"ג דסוטה וז"ל אשה שזנתה באונס או בשגגה וכו' אין המים בודקין אותה שנאמר והיא לא נתפסה פרט לאנוסה שהרי נתפסה בחזקה ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת עכ"ל דהרי שוגגת מפיק לה מדכתיב מעל באישה ולדעת' מוכרח דהיינו סבורה שהוא בעלה דההיא דסבורה שמותר לזנות מועלת באישה היא ותו ק"ק דלדברי הרמב"ם פכ"ד דאשות דמפיק לשוגגת מוהיא לא נתפסה כנז' אמאי אצטריך הכא מעל באישה למעוטי שוגגת הא מוהיא לא נתפסה אמעיט שוגגת דצד אונס יש בה כמ"ש פכ"ד דאשות. ותו קצת יש להרגיש על מרן הכ"מ שם פכ"ד דאשות דהו"רה גבר לשוגגת ההיא דהוחלפו והו"ל להזכיר הך דרשא דמעל באישה ולא שוגגת ומרן הורה בירושלמי והרב משנה למלך שם כתב דהוא גמרא ערוכה בסוטה דל"ב ע"ש ולא העיר עוד על מרן דהוא עצמו בכ"מ שם בתחילת פ"ג הזכירה. ומ"מ כעת לא ראיתי בירושלמי ובבלי הך דרשא דכתב הר"מ מעל באישה פרט לשוגגת. והנני יוסיף להעיר על מהרי"קו דדריש ומעלה בו מעל בסבורה שמותר לזנות דאי לא לכתוב בה' ועל מהר"של דתלי זייני בהא כמו שנאמר דהרי בירושלמי ריש סוטה בפלוגתא דר"א ור"י דר"א סבר מקנא על פי ב' ומשקה על פי עד א' או ע"פ עצמו ואמרו בירושלמי דמשקה על פי עד א' או ע"פ עצמו ומעלה בו בתנאים שהתנה עמה ע"פ אחרים דאפילו ע"פ עצמו משקה וזהו ומעלה בו שהוא הבעל משקה ע"פ עצמו. ור"י סבר מקנא ע"פ ב' ומשקה ע"פ ב' ואמרו בירושלמי מ"ט דרבי יהושע כי מצא בה ערות דבר דבר זה הקינוי כי מצא אין מציאה אלא בעדים ואין (כנ"ל להגיה) משקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ומעלה בו בקינוי. והרי דבירושלמי דריש האי:
ומעלה בו לר"א ולרבי יהושע למר כדאית ליה ולמכ"דל דלר"א דמשקה ע"פ עצמו דריש ומעלה בו בבעל שהוא ע"פ עצמו יכול להשקותה. ולר"י דבעי עדים בקנוי וסתירה קאמר דבו קאי אקינוי ולא קאי אבעל ולאפוקי מדר"א דדריש דמשקה ע"פ עצמו מדכתיב ומעלה בו דקאי אבעל להכי קאמר דבו קאי אקינוי. ומאחר דאשכחן תרי תנאי דדרשי האי ומעלה בו איך מהריק"ו ומהרש"ל מדעת עצמם דרוש ליה לדרשא אחרינא. ותו אתמר בבמדבר רבה פ"ט ומעלה בו מעל אמר הקב"ה לסוטה בבעליך את מועלת ומשקרת בי אין את יכולה לשקר שאני אפרסם מעשיך וכו' הוי ומעלה בו מעל. ראו עתה דאית לן בהאי ומעלה בו שמעתא ואגדתא ואיך הרבנים הנז' דרשי מדעתם האי ומעלה בו ומפקי מיניה דינא ובפרט מהרש"ל שכת' שכל ראיות מהרי"קו אינם ראיות ואקרא סמיך. ובשלמא למהריק"ו אפשר לישב קצת דלדעתו דעת עליון שאר ראיותיו מכריעות ומספיקות זאת היתה לו דאסמכיה אקרא ולא שסמך על רוח מבינתו לדרוש דרשות מעצמו ולחדש דינים אמנם כיון דהלכה זו העלה מכח ראיות לדעתו הרחבה שפר קדמיה להוכיחו מהכתוב אסמכתא בעלמא מעין דוגמא למאי דאמור רבנן דהרמב"ם לא קפיד אקראי כל שהדין אמת וזמנין דמייתי פסוקא דפסקיה משה מדעתו אף שהש"ס דחה אותו והא נמי ישובא הוא למה שהקשה הרב לחם יהודה על מהריק"ו דאיך דרוש דרש דרשות מדעתו כמדובר לעיל מראש מקדמי אר"ש דלא שייך לומר היכי דריש מעצמו אלא כשהדין ההוא מפוקפק ולמדו מהכתוב בלי ראיה אחרת אבל כל שהדין אמת אין קפידא דאסמכיה אקרא דרך אסמכתא. ועפ"ז מיושב הא דהוינן בה דאיכא בהאי קרא דרשות מרז"ל דמהריק"ו לאסמכתא כתביה ולא איכפת ליה אי רז"ל דרשי ליה לדרשות אחרות וכל כי הני מילי מצינן למימר בעד מהריק"ו. אמנם מהרש"ל שכתב דאין לו ראיה אלא זו מהכתוב זוהי שקשה דכבר קדמוה רבנן רז"ל לדורשו דרשא אחרת שהן רשאין
שוב ראיתי בספר פני משה פירוש הירושלמי שם בסוטה דהגיה לשון הירושלמי באופן אחר וכתב דז"ש בירושלמי ומקנא. לה ע"פ עד או ע"פ עצמו ומעלה בו בקינוי אין כאן מקומו אלא בסיומא דמילתיה דר' יוסי בר יהודה דפליג בסברת ר' אליעזר דסבר מקנא ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ו משק' ע"פ ב' וז"ש ומעלה בו אקינוי דהבעל מקנא לה ע"פ עצמו ע"ש והנאני דהגהה זו סלקא שפיר טפי. ולפ"ז האי ומעלה בו דדרשי בירושלמי היינו לתרי תנאי אליבא דר"א ואנן לא קי"ל כותיה אלא כר' יהושע דמקנא ומשקה בעדים ולדידיה ליכא שום דרשא בהאי בו. ומ"מ הו"ל למהריק"ו ולמהרש"ל לאתויי הירושלמי ולהגיהו ולפרשו. ותו דהאיכא דרשת במדבר רבה אליבא דכ"ע. ותו ק"ק דהאמרו במעילה ריש פ"ה דף ח"י אין מעילה אלא שנוי וכה"א כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ועמ"ש התוספות שם ולפ"ז נראה דלא מצי קרא לומר מעל בה' כדדייקי מהרי"קו ומהרש"ל עיין בש"ס ובתוס'. איכו השתא לדעת הרשב"א דזו דסבורה שמותר לזנות מותרת לבעלה אלא דקנסינן לה נראה פשוט דאין המים בודקין אותה וכן מוכח מהא דאמרינן בסוטה דף ל"ב ע"ב ת"ר משמיעין אותה וכו' ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס וברצון ופיר"שי וז"ל ובמה היא נטמאת משמיעין אותה הלכות המים ע"י איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה עכ"ל עיניך תחזינה משרים דאם אמרו לה מת בעליך שוגגת היא לענין זה ואין המים בודקין אותה אף דאסורה לבעלה משום דה"ל למידק חשיב לה שוגגת דמדינה שוגגת גמורה היא אבל רבנן קנסוה דה"ל למידק וה"ה בזו שסבורה שמותר לזנות לדעת הרשב"א לפום מאי דכתיבנא דמדינא שוגגת היא אלא דקנסינן לה. דאין המים בודקין אותה:
ומן האמור יבא לכלל ישו"ב שינוי דברי רש"י ז"ל דהכא בדף ל"ב פירש שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך. ובדף כ"ח ע"א במאי דקאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי וכו' ופירש רש"י וז"ל סוטה לא עשה בה וכו' דכתיב והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת וה"ה לשוגג אשתו ואשת איש עמה בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל ויש להרגיש אמאי רש"י ז"ל ככה בשנותו את טעמו דהכא פירש שוגגת סבורה שהוא בעלה והתם פירש כגון אמרו לה מת בעליך וכבר נודע דרש"י דקדק בדבריו מאד ובשינוי אות בא ללמד הלכתא גברותא. ועל פי דרכנו גם כאן בדקדוק גדול כתב כן דבדף כ"ח דאיירי בהתר אשה לבעלה דעשה בה ספיקה כודאה לאפוקי שוגגת דשריא לגברא נקט אופן שוגגת דשריא ליה התר גמור בין מדינא בין מגזרת חכמים והיינו סבורה שהיא בעלה דאתתא שריא לגברא. אמנם אמרו לה מת בעליך או סבורה שמותר לזנות נהי דמדינא שריא אבל רבנן קנסוה ואמטו להכי נקט מציאות שוגג דשריותא היא לגמרי לבעלה פטיר ועטיר מכל ערעורי. ברם בדף ל"ב דמיירי בבדיקת המים והתם כל מין שוגג לא בדקי לה מיא לרבותא אשמועינן דאמרו לה מת בעליך לא בדקי לה מיא הגם דמדרבנן אסרוה. ובלכתך בדר"ך הזה אתה תב"אר לשיטה זו תריץ ואימא מאי דדייקינן לעיל על הרמב"ם דבסוף פ"ג דסוטה כתב והיא לא נתפסה פרט לאנוס' ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת ופכ"ד דאשות כתב דשוגג ואנוסה נפקי מלא נתפסה ע"ש וכמש"ל והוינן בה דאמאי אצטריך בסוטה מעל באישה למעוטי שוגגת והא מלא נתפסה נפיק שוגג וכמ"ש בה' אשות וכ"כ רש"י ביבמות דף צ"ה ע"א בהא דתניא שגגה באסור לה אינה נאסרת במותר לה ופירשו כדדרשינן הא נתפסה מותרת. ואפשר דסבר הרמב"ם דמלא נתפס' לא דרשי' למעוטי שוגגת אלא כאשר יהיה האופן שוגג גמור כסבורה שהוא בעלה ובאופן דלא רמיא עלה למידק אלא טעתה באישון לילה ובעלה שרוי אצלה ובא עליה אחר וזו סברה כי בעלה הוא דזו צד אונס גמור יש בה וזו לא צריכא קרא אחרינא למעוטי דמלא נתפסה נפיק. אכן אמרו לה שמת בעלה או סברה שמותר לזנות בשגם לא כיונה לזנות מ"מ קרוב למזיד הוא דה"ל למידק ושאלה אשה שאלה בבעלי"ם גם חקרה הטב הטב אי ודאי מת ותמהר לדבר אשה רעותה אי יצר זונה לאו כל כמיניה אפנו"יי מופ"נה וליכא אסורא וכל כי הני לא ממעטי מלא נתפסה דלא קרינן בהני צד אונס כל שבידם לברר להכי אתא קרא מעל באישה למעט כל מין שוגג אף דה"ל למידק כי לא נתכוונה למעול. ובה' סוטה דקאי הרמב"ם ז"ל בבדיק' המים נקט שפיר מעל באישה ולא שוגגת דמהך קרא אמעיטו כל מיני שגגה וכל הני לא בדקי להו מיא וכמש"ל. אמנם בה' אישות דאיירי בשריותא לגברא נקיט שוגגת בהדי אנוסה ומעיט תרוייהו מלא נתפסה דהיינו שוגגת גמורה דסבורה שהוא בעלה שיש בה צד אונס דהא דוקא שריותא לבעלה אבל סבורה שמותר לזנות או א"ל מת בעלה קנסינהו רבנן ככל מאי דאמרן והרי הוא כמבו"אר. ולפי האמור יש לישב קצת מאי דהוי בה הרב משנה המלך ספ"ג דסוטה וז"ל אשה שזנתה באונס וכו' לא ידעתי לאיזה תכלית כתב רבינו כל זה ומה בא ללמדנו דבאונס או בשגגה או דרך אברים דאין המים בודקין אותה שהרי דין האונס והשגגה נתבאר פכ"ד דאשות דין י"ט ודין בא עליה דרך אברים פשוט וכו' ואם בעלה כהן בין באונס בין בשוגג אסורה אבל נשיקה וכ"ש דרך אברים פשיט' דאינו אוסרה לכהן וא"כ אם המים בודקין אותה או לא לאיזה תכלית ולו חפץ ה' להמיתה בין באונס בין בשגגה או דרך אברים מה אכפת לן אנן בדידן ואיהו בדידי' עכ"ל ולפום מאי דכתיבנא אפשר לישב דנפקא מינה מהאי דכתב הרמב"ם פ"ג דסוטה דלא נתפסה פרט לאנוסה מעל באישה פרט לשוגגת להשמיענו דשוגג' שכתב פכ"ד דאשות היינו שוגגת שסבורה שהוא בעלה ולא סבורה שמותר לזנות דההוא לא נפקא מלא נתפסה דלא קרינן בה צד אונס ולכן בה' סוטה כתב מעל באישה פרט לשוגגת דאצטרך מיעוטא אחרינא לגלות שלא יבדקוה המים אבל להתיר אינה מותרת אלא אותה שיש בה צד אונס והנהו קנסינהו רבנן וכמש"ל ובזה הנה בא לכלל ישו"ב קצת דברי הרמב"ם. עוד מילתא בפומאי משום יתובי ההערה הלזו בדברי הרמב"ם אשר הערה הרב מש"ל דהרמב"ם השמיענו כזאת לאסבורי ניהלן איך התחילו לבא עליהם חולאים מותרת לישראל ולכהן כמ"ש שם פ"ג דין כ"א למאי דקי"ל דמי שהזכות תולה לה מתחלת להתנוונת דרך אברים וסופה בצב"ת עשויה לצבות בטן. ואשר היא טהורה פניה מזהירות ואם יש בה חולי יסור וכו' וכמ"ש הרמב"ם בסמוך. והשתא מצאה החקירה מקום לנוח דכיון דכך היא המד' דאם טהורה היא קמה בזיהר"א דאזה"ר לה רחמנא ואם בריא"ה עלתה בידה הבריא"ה. ואם זכות תולה לה עון עצמו אינו נמחק ונימוק"ו עמו נימוקת והולכת. והשתא היכי שרינן זאת האשה אשר עין רואה דלא זו ס"ר בית הזה"ר ופניה לא היו לה שאינן זהירו"ת אף זו מתנוונה והולכת. אמטו להכי סמוך ונראה לדינים אלו השמיענו כזאת הרמב"ם הא דאנוס' ושוגגת ודרך אברים דמזה נובין. ונדון דזו אנוסה או שוגגת ומשו"ה לא היו לה פנים מאירות אשר איננה טהורה ומיהו שריא דנאנסה או שגגה ומאי דכל אדם חזו בה כמו חלאי"ם אימור דחלאים אחרים נינהו ולא מסיבת המים ולכך שריא ולא מספקינן דנטמאה ותלתה לה זכות עד אשר צבתה בטנה. ואשת כהן נמי שריותה היא דיש לתלות דבא עליה דרך אברים ולכן לא זכתה לזיו קלסתר והא קא סתר דהא מיהא קרבו רודפי זימה אברים קודמין ולא איתסירא לכהן וכמ"ש הרב ז"ל
א"נ אפשר לומר דכתב הרמב"ם דין זה דאין המים בודקין כדי שיודיענה הכהן ענינים אלו שלא להוציא לעז על המים וכמ"ש בסוטה דף ל"ב דהיו מודיעין אותה במה נטמאת וכו' שהבאתי לעיל שלא להוציא לעז על המים. וכבר הרמב"ם שם פ"ג דין ו' כתב ומודיעם שהבטן תלקה תחילה וכו' כדי שלא להוציא לעז על המים וכיון שכתב דגם זה דסדר בדיקה מודיעה אין צ"ל דמודיעה מילי דלא בדקי לה כלל ולכן כתב דין זה להורות דהי' צריך להודיעה כל זה שלא להוציא לעז על המים וע"ש דין ו' מ"ש מרן בכסף משנה. והנה בתשובת מהר"י קולון הלזו דעסיקנא בה מבואר דפשיטא לי' להרב ז"ל דאשה שנבעלה לצורך הצלת נפשות כאסתר הגם שהיא מצוה גדולה נאסרה על בעלה וכמשז"ל על מ"ש וכאשר אבדתי אבדתי ומזה הביא הרב ז"ל ראי' לנדונו בסבורה שמותר לזנות וכמו שרמזנו לעיל. וצופה הייתי להרב בית יעקב בתשובותיו סי' ל"ט דנשאל היכא דהבועל אנוס שאיימו עליו להורגו אם לא יבעול אשת ישראל והיא נתרצית ליבעל כדי להצילו מההריגה אם האשה אסורה לבעל. ולפי שתשובת הרב הנז' בזה כלה מקשה אחת אמרתי אבא אעי"ר על דבריו דרך קצרה. והנה הרב ז"ל תחילה הביא ראי' להתיר ממה שכתב הטור סימן כ' הוא אנוס פטור וכתבו דנ"מ לאסור איסור או להתיר אשה לבעלה וא"כ נפשטה בעיין דכשהוא אנוס והיא נתרצית להצילו מותרת וכתב דזה כוונת הרב בית חדש כמ"ש שם ולא כמ"ש הרב חלקת מחוקק בכונת הרב ב"ח ומיהו דין הח"מ אמת עכ"ד וכבר כתבתי במקום אחר דפירושו בדברי הרב ב"ח לא נהירא דהעיקר חסר בדברי הרב ב"ח. והשתא אין ראי' מדברי הטור מתרי טעמי חדא דלא בכל הדינים שכתב הטור לפטור ממיתה נ"מ להתיר אשה לבעלה דהרי משמש באבר מת פטור ממיתה והיא נאסרת על בעלה וכמ"ש הרב בית שמואל סימן כ' ס"ק ה' וסי' י"א ס"ק ג' והרב שבות יעקב ח"א סימן צ"ד ע"ש. ותו דדין הרב ח"מ אמת דאם אנוסה להביא עליה את הערוה פטורה ומותרת לבעלה וכמ"ש הוא עצמו וא"כ אף לדידי' הכונת הב"ח אינה כך. מ"מ יכולים אנו לפרש דברי הטור בזה דוכיון שיש פירוש אחר בדברי הטור אינה ראיה אפי' תימא שהב"ח כיון לפירושו דהרב ב"ח תלי זייני' בדברי הטור ויש פירוש אחר בדברי הטור. וכ"ש שלפק"ד אין כונת הרב ב"ח כן כאשר המעיין ישפוט בצדק:
עוד הביא הרב בית יעקב תשובת מהרי"קו דקאימנא בה שכתב דאשה הנבעלת ברצון להצלת נפשות כאסתר אסורה לבעלה והביא ראי' לדבריו ממ"ש התוספות בריש כתובות אהא דפריך ולדרוש להו דאונס שרי בשם ר"ת דאין חייב מיתה על ביאת גוי ומייתי ראי' מדאמרינן והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא ג"ע וכו' ומאי קושיא דלא פריך והא ג"ע הואי הרי אין כאן ג"ע דהית' מוכרח' להצלת נפשות אלא מוכרח דגם היא אסורה אף דכונתה להצלת נפשות ומינה לנ"ד אך קשה על מהרי"קו מדברי רי"בם שכתבו התוספות דפליג על ר"ת וס"ל דביאת גוי אוסרה לבעלה וקשה לרי"בם איך מתרץ ראית ר"ת ממ"ש והא אסתר פרהסיא ולא פריך והא אסתר ג"ע אלא מוכרח דס"ל לריב"ם דלא פריך והא אסתר ג"ע דכיון דהי' להצלת נפשות ליכא ג"ע ומותרת לבעלה ומאי דקאמרה כאשר אבדתי היינו לפי שסבורה שלא הי' יכולת להציל ישראל אבל ודאי דאסתר היתה מותרת למרדכי אח"כ כיון דהצילה נפשות וא"כ גם בנ"ד מותרת זהו תורף דברי הרב בית יעקב ז"ל. ומה שהביא ראי' למהריק"ו מראית ר"ת דאי אמרת דלהצלת נפשות מותרת להכי לא פריך והא ג"ע דלא אסורא לבעלה. עמו הסליחה דאפי' תימא דמותרת הפך מהריק"ו שפיר מייתי ר"ת ראי' דאמאי הש"ס לא פריך כשלא הי' להצלת נפשות מראש מקדם והיתה נבעלת אסתר ואף דהי' אונס גמור הי' לה ליהרג דג"ע הואי. ומה שהקשה דאיך מתרץ ריב"ם ראית ר"ת דלא פריך והא ג"ע הואי. תימא דאשתמיטיתיה דברי התוספות שם באותו דיבור דכתובות דעסיק ביה ודברי התוספות פ' בן סורר דף ע"ד ודברי הרא"ש בפסקיו פ' הבא על יבמתו ופ"ק דכתובות דבפה מלא ריב"ם פריק לה דהא דלא פריך ג"ע הואי דפשיטא לי' דאיכא לשנויי קרקע עולם ואין לה למסור עצמה אבל לענין חילול ה' לא הי' נראה לו שיועיל טעם קרקע עולם ומשני קרקע עולם היתה ואפי' ח"ה ליכא וכ"כ התוס' ביומא דף פ"ב ע"א ע"ש. ומה שישב לההיא דכאשר אבדתי דמספ"ל אם תציל וכו' לא נהירא דלכי אמרת דמשום הצלת נפשות שריא אפי' בס' נפשות שריא ואף שלא הצילה דהא ספק נפשות דוחה שבת ואפילו לפי שיטתו נדון דידי' לא דמי כלל לאסתר דהאיש הזה דינא הוא דיהרג ואל יעבור ואפי' לדעת התוספות דאנוס פטור ממיתת ב"ד הרי חילל את ה' דדינא הוא שיהרג ואיך אפשר דהאשה הלזו שנבעלת ברצון תהי' מותרת לפי שהצילה למי שהי' מחויב ליהרג ועל ידה חילל את ה' ומה דמות יערוך לאסתר המלכה וגבה טורא ביניהו כאשר גבהו שמים. ומה שדקדק מלשון הטור איפכא מדלא תני אונס פטור ורצון חייב וכו' הרואה יראה דלאו דוקיא הוא כל עיקר. גם מה שהביא מסוגית פ' הבא על יבמתו ורצה ללמוד לנ"ד דהוא אנוס והיא לא אנוסה בישראל שריא כנ"ד והאריך בזה כמה דבריו רחוקים דאף לפי מ"ש דלמאי דקי"ל כר"ש וכו' מ"מ הרי הש"ס ניחא לי' לאוקומיה וכן אחלוקה א' גם הוא אזיל ומודה דלא קאי ארצון ומאחר שכן מי שם פה להביא ראי' דהוא אנוס והיא לא אנוסה בנ"ד שריא בישראל מכח וכן ודילמא לא קאי אהך חלוקה ואין להאריך עוד. ועין בעין יראה המעיין כי אין בכל דברי הרב הנז' שום ראי' להתיר בנ"ד. והדברים ק"ו שמהרי"קו סגר ואין פותח דאפי' ביעל ואסתר דהי' להצלת כל ישראל או רובן נאסרה על בעלה דבעינן שיהי' אונס בביאה עצמה. ויש להביא ראי' לזה ממ"ש הה"מ פ"א מאסורי ביאה שהביא סברת יש אומרים דכיון דמחמת האונס יהב דעתי' ונתקשה פטור בדיני אדם וכתב וז"ל ולפי פירוש זה הקשו למה לא פירש המשנה דהיא אנוס בשאנסוהו למיתה וכו' והם ז"ל תירצו דההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס לא קרינן בי' הבא על יבמתו באונס אלא מדעת ושלא בכונת מצוה עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם ריש פ' הבא על יבמתו דלא מקרי אונס אלא כשיש אונס בביאה עצמה. ומשם נלמוד דכי אמרו אשת ישראל שנאנסה מותרת היינו שאנוסה בביאה עצמה וכמ"ש מהרי"קו דהגם דמצוה גדולה מאד מאד עשו אסתר ויעל אסורו' לבעליהן כיון דהביאה עצמה אינה באונס וק"ו בנדון הרב בית יעקב דודאי נאסרה וכמש"ל:
ואחר זמן רב בא לידי שו"ת שבות יעקב ח"ב וראיתי בסי' קי"ז שהסכים כמהרי"קו וכתב שהרב בית יעקב לא עיין בגוף תשובת מהרי"קו. ומה שהקש' שם הרב שבות יעקב על דברי מהר"י פינטו ישבתי קצת בספר הקטן דברים אחדים דרוש ח' בס"ד. גם אחר רבות בשנים למעלה מעשרים שנה שכתבתי זה ראיתי בס' נודע ביהודה הנדפס מחדש בשו"ת א"ח סימן ל"ה דף י"ט ע"א שכתב בתוך דבריו וז"ל י"ל דנשים לאו דינא גמירי ואינה יודעת שנאסרה על הבעל ואומר מותר לא גרע עכ"פ משוגג עכ"ל וק"ק דזה הפך מהרי"קו ומור"ם בהג"הה הנז' ומאי דפשיטא לי' דאומר מותר לא גרע עכ"פ משוגג מאי דפשיטא לי' למר אינו פשוט כמש"ל: