חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן לה
פי' לשון הר"ן בגיטין גבי פודין את השבויים וכו':
שאלת ממני ידיד נפשי אף רוחי בקרבי אברהם אוהבי הבן יקיר לי החכם השלם מגן אברהם נר"ו לבאר לך דברי הר"ן פ' השולח גבי אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן כי ראית מה שכתב מהר"ש הלוי ולא נתקררה דעתך ושמעת מאיזה מעייני' שפירשו בו ואין פותר דבר המתיישב ורצית לדעת מה עמדי:
תשובה אור עיני חלקת חמדתי לרוב אהבתך פניתי מענינים שאני עסוק בהם להבין אמרי בינה אשר דיבר בקדשו הר"ן ז"ל. גם אשו"ר מה שפירש הרב מהר"ש הלוי בתשובותיו חי"ד בסי' טו"ב והאמת כאשר דברת שפירושיו בדברי הר"ן גם את הראשון גם את הב' דחוקים. וגם לתלות בט"ס ולהגיה בדברי הר"ן אינו נכון וכמ"ש הרב הנזכר. והן קודם אציג דברי הר"ן כהוייתן דבתחילה כתב דיש אומרים דאיפשיטא בעיין מדתניא פרק נערה נשבית אשתו ובקשו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן אלמא לרשב"ג אע"ג דליכא דוחקא דצבורא כי התם דבעל חייב לפדותה אין פודין כי היכי דלא ליגרבו וליתו ופסק הרי"ף התם כרשב"ג והאריך בזה וכתב וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב פ"ח מה' מתנות עניים אין פודין השבויים ביותר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותן. ואח"כ כתב וז"ל ולי נראה דבעיין מהת' לא מפשט דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כ"ש דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מפשט מההיא ברייתא הו"ל בגמרא לאתויי הכא אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל הי' דכיון דלא מפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן לימא לן עכ"ל ומה שסיים הר"ן ועוד דכיון דבגמ' פשט וכו' הוא הדבר הקשה שהוא סותר הקודם שכתב דדעת הראשונים דלא מפשטא ואין לפדות לקרובו ביותר מכדי דמיו אף דליכא דוחקא דצבורא כיון דאיכא תקלה שב ואל תעשה ואיך גמר אומר להוסיף על זה דבגמ' פשטה דהוי משום דוחקא ונקטינן כפשיטותיה דתלמודא והני מילי פלג"ן בהדייהו סתרא"י נינהו וכמו שהקש' מהר"ש הלוי. ואשר אני אחזה בביאור דברי הר"ן הוא דכל דבריו הן הנה היו לדחות דברי יש אומרים דנפשטה בעיא מההיא ברייתא דפ' נערה וכו' ועל זה ערך מלחמתו וזהו כל מגמתו ובתחילה כתב דבעיין מהתם לא מפשט דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא וכו' כלומר נגד היסוד אשר יסדו היש אומרים דנפשטה דהוי כי היכי דלא נגרבו על זה אתא הר"ן וקאמר לא כי אלא ננקוט בידן הצד דדוחק' דצבורא וה"ה דחיישינן התם דכ"ש בעל וכו' ואם איתא דהוה מפשט מהתם איפכא דהטעם דלא לגרבו וליתו הו"ל לגמרא לאתויי הכא כונתו דהגם דמשכחת לה דבעי הש"ס ובדוכתא אחריתי מפשט ולא חייש לאתויי באתרא דבעי הבעיא היינו דוקא היכא דהפשיטות מבואר אין בו ספק לא כן הכא דאודי לי מיהא דיש סברא זו דכ"ש בעל בתקנת חכמים כל כי הא הו"ל להש"ס לאתויי הכא ולאפוקי מסברא זו ובזה נדחו דברי היש אומרים. ועל זה נתקשה דמדברי הרמב"ם ודעמיה משמע דסברי כשיטת יש אומרים דנפשטה בעיין דטעמא דלא לגרבו וליתו ובודאי דהיינו מההיא דפ' נערה. והן הן דברי יש אומרים, לזה כתב אבל דעת הראשונים נראה שהי' וכו' כלומר דהרמב"ם ודעמיה לא סברי כיש אומרים דנפשטה בעיון אלא משום שב ואל תעשה. וא"כ דברי יש אומרים ליתנהו. ועוד מלבד דלא נפשטה דהטעם דלא לגרבו וליתו כמ"ש היש אומרים אלא אדרבא נפשטה משום דוחקא ולא שבקינן פשיטותא דש"ס משום ספיקיה דאביי ואה"נ דזה נגד דעת הראשונים נמי וכל עצמו דהר"ן מתחילה ועד סוף לסתור דברי יש אומרים ולהורות נתן דגם דעת ראשונים אינו כסברת' אלא דהם ז"ל סברי דלא נפשטה ושב ואל תעשה. ואין הכי נמי דהוא חלוק על הראשונים ונשמע מדחייתו לדברי יש אומרים דלא שבקינן פשיטותה דהש"ס וכו' באופן דמ"ש ועוד וכו' היינו שמוסיף עוד לדחות דברי יש אומרים ועל דחיית דבריהם קא מכוין בכל דבריו ורצה ללמד שדברי י"א דחויים ואין דעת הראשונים כמותם והדר לתכלית מגמתו לדחות דבריהם וכתב ועוד וכו' ככל אשר דברנו. ודברי מרן בב"י בי"ד סימן רנ"ב קשים הן בסדר ואופן שהביא דברי הר"ן והן שצירף דעתו עם הרי"ף והרמב"ם והרשב"א וכבר ראיתי להרב בית חדש העיר על דברי מרן ע"ש ואין צורך להאריך. וראיתי להרב תפארת שמואל בהגהותיו לי"ד שכתב על דברי הר"ן שהביא מרן שם בב"י והם סוף דברי הר"ן דאתאן עלייהו ועוד דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן וכו' וז"ל דלוי בר דרגא לא שבקינן נ"ל למחוק תיבת לא ור"ל מדפש' מלוי בר דרגא ואביי דחי לי' קי"ל כאביי שהוא אמורא מפורסם עכ"ל ועל פי הגהה זו לפום ריהטא מתישבים דברי הר"ן ודברי מרן בב"י דמ"ש הר"ן ועוד הוא לחזק דעת הראשונים ובהכי סליק ומשמע דסבר כוותייהו ושפיר כתב מרן דהר"ן סבר כהרי"ף והרמב"ם והרשב"א. אמנם לא נתקררה דעתנו בזה דמלבד שצריך למחוק הספרים עוד בה שיש זרות כפול לתלות הט"ס גם בדברי מרן ב"י שהוא העתיק דלוי בר דרגא לא שבקינן ונפל ט"ס גם בספרי בית יוסף. ותו דמטבע הלשון שכתב הר"ן ועוד דבגמרא פשט לה וכו' אינו מורה כן. ותו דמה בא לחדש בזה הרי מאביי לא שמעינן אלא דליכא למפשטה מההיא דלוי בר דרגא ותו לא וכבר כתב לעיל מזה דדעת הראשונים דכיון דלא מפשטה וכו' ובודאי דהיינו מכח דחיית אביי ומאי קאמר קי"ל כאביי הלא לא שמעינן מאביי אלא שהוא ספק ואין זה פשיטות ותו לא:
שוב בא לידי ס' ים של שלמה מס' גיטין הנדפס מקרוב וראיתי להרב ז"ל מ"ש פ' השולח סי' ט"ו ולפי שאין הס' מצוי אעתיק דבריו שהביא דברי הר"ן הנזכר וכתב על דבריו וז"ל והנה מ"ש כיון דחיישינן לדוחקא דצבורא מ"מ יכול רשב"ג לחלוק על הת"ק ולומר שאין הבעל פודה אותה יותר מכדי דמיה וא"כ לא לא תוכל לפשוט מרשב"ג מידי. ומ"ש עוד אבל דעת הראשונים ז"ל הרמב"ם וסיעתו ושפסקו לאיסור מאחר שלא נפשטה הבעיא ונוכל לומר דמשום דוחקא דצבורא היא א"כ במילי דרבנן למה אזל לחומרא וכתב שכן הי' דעתו מאחר דאיכא למיחש לתקלה להחמיר. והנה מ"ש ועוד וכו' חוזר לדבריו הראשונים דס"ל דלא נפשטה הבעיא ואפשר דטעמא משום דוחקא דצבורא הוא וא"כ רשאי לפדות את בניו ואת קרוביו בכל ממון שירצה אכן מ"ש דלא שבקינן סתמא דתלמודא מפני דיחוי אביי לא הבנתי דבריו וכי זו סתמא דתלמודא הוא אין זה אלא מ"ש בבית המדרש ורצה לפשוט האבעיא ודחי שלא יוכל לפשוט האבעיא וכו' עכ"ל עלץ לבי שמדבריו מוכח שפירש דברי הר"ן כמו שפירשנו בעניותנו. ומה שהקשה על הר"ן יש לישב דסבר הר"ן דמדלא הזכירו הפשטן ושאביי אמר לו מוכח דבדור שלפני אביי היתה האבעיא והפשיטות ולא רבו עליה ואח"כ בימי אביי היו שונין האבעיא והפשיטות ובא אביי ודחי לי' וא"כ נמצא דסתם דתלמודא מקדם קדמתה כך הי' סובר ומאחר שכן לא שבקינן פשיטותה דגמרא משום דחיית אביי. ובחידושי הר"ן לגיטין דפוס קושטנדינא יש ט"ס והשמטה ע"ש. והר"ן בביאור ההלכות פ' נערה כתב דברי יש אומרים וכתב ולי אפשר דכל היכא דלא מפדו מדידהו אלא מחיובא וכו' ע"ש עין רואה דאפיקיה בלשון אפשר והכא בהשולח פליג עלייהו באדרע וחיל:
וראיתי להרשב"א בחידושיו שם פרק השולח שכתב וגרסינן בירושלמי אין פודין השבוים מפני תקון העולם דלא ליגרו שביי ומייתי. וכפ"ז יש להעיר על הר"ן במ"ש בדעת הראשונים דלא מפשטא בעיין אך כיון דאיכא למיחש לתקלה סברי שב ואל תעשה שאני. דהו"ל לומר דלא משום חומרא ושב אל תעשה אלא דהגם דבתלמודין לא מפשיט הא אפשיט בירושלמי דבפשיטות קאמר דטעמא דלא ליגרבו וליתו. והר"ן עצמו פ"ק דקדושין גבי בעיית בנו והוא רבו טעמא טעים לר"ח והרמב"ם דאע"ג דלא איפשיטא בתלמודין ילפינן לה מהירושלמי ואע"ג דבגמרא מספקא לן שבקינן ספיקין ונקטינן פשיטותא דהירושלמי ע"ש וא"כ הא הו"ל להר"ן לומר בעד הראשונים. הן אמת דבנסחת ירושלמי שלפני לא מצאתי לשון זה. אך אהימנותיה דהרשב"א סמכינן. וחזיתיה להרב פני יהושע בשיטתו לגיטין בסוגיין דף מ"ה שכתב דלפדות אשתו יותר על כדי דמיה ליכא איסורא רק אינו מחוייב הפך מ"ש הרשב"א והראי' דבפ' נערה פריך דרשב"ג ארשב"ג ואי איסור קתני מאי פריך נימא הא בכדי דמיהן אם רוצה פודה ואידך דרשב"ג ודאי אינו חייב קאמר אלא ודאי מאי דקאמר רשב"ג אין פודין וכו' ופליג את"ק דקאמר פעם ראשונ' עשרה בדמיה אינו מחויב קאמר ודייקינן הא בכדי דמיהן מחויב ופריך מהברייתא וקשה על הרשב"א זהו תורף דבריו בקיצור. ויש לישב בעד הרשב"א דלעולם רשב"ג איסורא קאמר ואי אפשר למידק הא בכדי דמיהן אם רוצה לפדות פודה דהרי בשבויים דעלמא בכדי דמיהן חייב ופריך שפיר. ואדרבא יש מקום להקשות להפך דאי אמרת דאין חיוב הא בכדי דמיהן יש חיוב וכונת רשב"ג דכיון דבעלמא אין פודין כי תקינו פרקונה בשבויים דעלמא תקון א"כ נמצא דרשב"ג דאמר אין פודין היינו כפשטו דינא דעלמא אלא דמהתם שמעינן לאשתו דאין חיוב וא"כ מאי פריך הרי דיוקא דבכדי דמיהן חיובא הוי קושטא (הוי) לעלמא בשבויים דבגוייהו משתעי. ולאשתו דשמעינן מינה הוא בכח ולא דיבר בפרט ואל האשה אמר. כי היכי דנעביד דיוקא לגמרי דכיון דחלוקת אשתו היא בכח אמרינן יותר על כדי דמיה אין חיוב אבל בכדי דמיה זימנין חיוב היכא דכתובתה כנגד פרקונה וזמנין אין חיוב. ובפשט השמועה יש להעיר דאם הדיוק מוכרח מאי משני רשב"ג תרתי קולי אית לי' ואיך יתישב הדיוק ואם רצונו לומר דהדיוק אינו מוכרח הא הו"ל לשנויי לגלות למקשן עיקר התירוץ. ותו אמאי קאמר האי לישנא רשב"ג תרתי קולי אית ליה והול"ל רשב"ג תרתי אית לי'. ונראה לישב ובזה נבאר דעת הרמב"ם בס"ד והוא דשיטת השמועה דפ' נערה הנזכר כך היא דהמקשן סבר דרשב"ג איסורא קאמר ואשתו בכלל שבוים דעלמא ואין פודין איסורא הוא בין לשבויי עלמא בין לאשתו ופריך הא בכדי דמיהן חייב לפדות בין שבוים דעלמא יפדום הצבור בין האשה חיוב לבעלה לפדותה ומילתא פסיקתא באשתו אמרו כשבויים דעלמא ואף יותר מכתובתה דבחדא מחתא מחתינהו ורמי מההיא דרשב"ג דאמר ואם לאו אינו פודה ומשמע איסורא וטעמא דהכי תקון רבנן גזרה שוה דלא ליתו לאינצויי קרובי האשה עם הבעל אם פרקונה יותר לומר הרי אידך פריק וכיוצא. ואפי' אי אמרת אינו חיוב והוא רשות מהדיוק דהכא משמע חיוב כשבוים דעלמא ולהכי לא נקט מילתיה באשה ואמר אין פודין את השבויים להשוותם לגמרי. ופריק רשב"ג תרתי קולי אית לי' כלומר לא כאשר עלתה על דעתך דמאמר רשב"ג אין פודין וכו' בתלוק' אשתו גם אסו"ר נלוה עמה לא כי לאו איסורא קאמר רשב"ג אלא קולא לגבי בעל והיינו דדייק לומר האי לישנא תרתי קולי ורשב"ג הכי קאמר כיון דאין פודין בעלמא הכא אינו חיוב אמנם אם רצה פודה לאשתו. ובכדי דמיהן בעלמא הוא חיוב ובאשתו לאו מילתא פסיקתא אלא זמנין דפריק אם כתובתה כנגד פרקונה וזהו בכח ושפיר איתיה להאי סברא בין מצד הלשון כיון דחלוקת אשתו לאו בפירושא אתמר אלא מכללא. בין מצד הסברא. ובההיא דפרקונה יתר רשב"ג אינו פודה בחיוב קאמר אבל אם רצה פודה. ואפשר דזו היא שיטת הרמב"ם שכתב פי"ד דאשות אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר מדמיה וכו'. והקש' שם הרב לחם משנה על זה כי הנה כתב הר"ן דפסק הרי"ף בקמייתא כרשב"ג משום דמתניתין דהשולח מסייע לי' ולפ"ז אפי' הבעל רוצה לפדות אותה יותר על כדי דמיה אינו רשאי דמהך נפשטה הבעיא דהשולח דטעמ' דלא לגרבו וליתו כדכתב הר"ן וכ"כ הרמב"ם פ"ח דמתנות עניים וא"כ קשה על מה שכתב כאן הרמב"ם אין מחייבין דמשמע דאם רצה הבעל לפדות פודה זהו תורף דברי הרב לח"מ ותירץ לזה ע"ש באורך ויש להרגיש קצת על הרב לח"מ דזה שכתב משם הר"ן הוא שיטת יש אומרים אבל הר"ן חולק עליהם כמו שביאר פ' השולח ורמזה פ' נערה דבעיין לא איפשיטא וטעם הרמב"ם הוא להחמיר בשב ואל תעשה ואיך הרב לח"מ מיחס להר"ן מה שהוא חולק. והרב חלקת מחוקק סימן ע"ח דקדק כן מלשון מרן בש"ע דכתב אין מחויבין והרי איכא איסורא כמ"ש הרמב"ם פ"ח דמ"ע ע"ש וק"ק עליו דלפי דעתו הו"ל להקשות על הרמב"ם דידי' אדידי' שכתב פי"ד דאשות אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר מדמיה ומשמע דחיובא ליכא אבל אם ירצה רשאי כמו שדקדק מלשון מרן בש"ע ומדבריו פ"ח דמ"ע מוכח דאסורא איכא. ולדעת הרמב"ם יש לישב שיטת הש"ס דבשבוים דעלמא איסורא איכא אבל באשתו חיובא ליכא וכמו שכתבנו בסמוך. ואחרי כתבי ראיתי להרב פר"ח במים חיים בשיטתו לגיטין דתירץ קושית הרב לח"מ על דרך זה אבל לא נטפל בביאור הסוגיא ע"ש וכל זה הוא לדעת הרמב"ם אמנם דעת מרן שתפס בש"ע לשון אין מחייבין נראה דלאו דוקא ואיסורא איכא דלא סבר לחלק בין אשתו לשבויים דעלמא לדעת הרי"ף והרמב"ם כדמוכח מדבריו בבית יוסף ע"ש. ואחזה אנכי בס' האגודה פ' נערה דפסק כרשב"ג ואחר זה תיכף הביא דברי ר"י דשאני הכא דאשתו כגופו וכ"כ פ' השולח. ויש להעיר דהתו' כתבו זה בדעת ת"ק וכ"כ הרא"ש משם הרמ"ה וא"כ הלכה כת"ק ולא כרשב"ג והוא בסמוך פסק כרשב"ג. והן אמת דיש פנים לומר דגם רשב"ג סבר אשתו כגופו כמו שנבאר. אבל דעת התו' דגם הת"ק מודה בעלמא דאין פודין את השבויים והכא חייב לפדות דאשתו כגופו וא"כ הלכה כת"ק וכמ"ש הרא"ש ועמ"ש במים חיים להרב פר"ח:
ומן האמור אפשר לפרש דברי התוס' פ' נערה דף נ"ב ריש ע"ב שכתבו אין פודין את השבוים ארישא קאי. ואפשר דהתוס' קשיא להו דאמאי רשב"ג קאמר אין פודין את השבוים והלא אף ת"ק מודה בזה אלא דסבר אשתו כגופו כמ"ש התוס' לעיל והו"ל לרשב"ג לומר אין פודין אותה. לזה אמרו ארישא קאי כלומר דכונת רשב"ג דכיון דאין פודין א"כ כי תקינו פרקונה כשבוים דעלמא תקון וממילא דלא חייבו יותר מכדי דמיה אבל אה"נ דאם רצה. פודה דאשתו כגופיה דמי וא"כ לא פליג בסיפא. את זה כתבתי בקס"ת נחוצה להפיק רצונך תאות נפש אברהם אוהבי זה בני נאמן. בתווני דלבאי כרע רבץ אל מושב הקי"ר קירות הלב ואשר יהי' שמה הרוח לכל רוח"תא אוקמן. ולא פניתי חפ"ש מחופ"ש בספרי אחריני זמנינו כי אם אשר ישנו פה פרט למזומן. ואני תפלתי שעתך תרמינך מצהרים יקום תלד משמיא מיהב יהבי ברכת אברהם למזח תמיד יחגרה חסד ואמת מן. כה מעתיר הלא הוא אביך אנכי איש צעיר חיד"א ס"ט: