חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן לד
במי שציוה שלא יספידוהו. וההמון יחדיו ירננ"ו כי ר"ב הוא.
שאלה חכם וחסיד ור"ב המקום ציוה שלא יספידוהו כמנהג העיר בכיוצא בר מינן לעשות הספד גדול בבהכ"נ בלילה בכמה סדרי אבל ודרוש בהתעוררות גדול. והקהל טענו שזה כבודם להספידו וכמעט יש חילול ה' בין הגוים והמון העם ואפשר שימשך איזה מחלוקת יורנו המורה אם יכולין לעבור על צואתו ושכמ"ה:
תשובה ני לא אני בן חורין להאריך בענין דטרידנא טובא. ולא יכול יוסף שפתים ישק סגר עליהם המדב"ר אין יוצא ואין בא. כי גדול כבודו של השואל ומצותו עלי חובה. זאת היתה לי שעת הקוצר די"ו לכתוב ב' אותיות בשערי תשובה:
אנא דאמרי אם כנים הדברים כאשר בא בשאלה שהוא כבוד צבור להספידו וגם אני שמעתי שבר מינן לשעבר פתגם אשר נעשה זאת היתה שבחא דצבורא אי מהמון העם ואי מגוים אשר בקרבה שבח יתנו לראשי העם אלו הן הממונין אשר כן עשו. ומה גם לפי דבריהם דאיכא למיחש נזקא ופלג' נזקא ממחלוקת וכיוצא. לכאור' הי' נראה דהדין עם הקהל דהרי מבואר בש"ס בסנהדרין דף מ"ז דאי הספדא יקרא דחיי אי אמר אל תספדוני אין שומעין לו אלא דמסיק דהספד' יקרא דשכבי הוא ולפי זה אי אמר אל תספדוני שומעין לו. ובנדון שלנו דאיכא יקרא דחיי דכל הקהל מתיקרים במה שעושים כבוד לתורה וכמו צער בנפשם שלא לעשותו. וגם המון העם נצבו כמו נד וכ"ש דאיכא למיחש שלא ימשך איזה מחלוקת ומה גם דהגוים שא"לו בראש שאול ישאלו באבל נראה לפום ריהטא דיכולים להספידו. ותו דבלאו הני טעמי דנ"ד כתב בס' בית הרואה להרב מהר"ש פלורינטין דף צ"ז ע"א וז"ל גדול ומופלג שציוה שלא להספידו אין שומעין לו. בית יעקב סימן פ"ג וא"כ בנ"ד דכמה טעמים אלו הן הנצרפי"ן מכ"ש דאין שומעין לו. אמנם כי דייקינן פורתא ליכא למגמר מהסוגיא לנ"ד דיש לומר דכונת הבעיא הוי על שרש ההספד מאי טעמא ולא משגחינן בנמשך ממנו דאי אמרת עיקר מטרין דהספדא משום יקרא דחיי לא משגחינן אם אחר כך נמשך מזה דאיכא יקרא דשכבי רק אזלינן בתר העיקר וכן אי אמרינן דההספד עיקרו משום יקרא דשכבי לא אכפת לן אם מזה נמשך יקרא דחיי דאי לא תימא הכי מאי מייתי ראי' דיקרא דשכבי מדכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה אטו משום יקרא דאברהם משהו לי' לשרה נימא דהספדא משום יקרא דחיי ואחר שמספידין משום יקרא דחיי נמשך יקרא דשכבי ומשו"ה משהו לשרה וכן מאיזה ראיות שהביא יש לדחות כך ועד אחרן מאי מסיק דיש כפרה שלא עשו לו הספד אלמא יקרא דשכבי אימא לעול' יקרא דחיי אלא דכיון דנהגו כך נמשך יקרא דשכבי וכשלא הספידוהו אית לי' כפרה. אלא מוכרח דסבר הש"ס דלא משגחינן במה שנמשך מההספד רק בטעם ההספד מעיקרא מפני מה נתקן ומשו"ה מייתי ראיות להוכיח עיקר ההספד. ולפ"ז בנ"ד למאי דמסיק דהספדא יקרא דשכבי תו לא אכפת לן בנמשך מזה דאיכא יקרא דקהל להספידו ולא מצו לעשות נגד רצונו וצואתו. ומאי דמייתי בספר בית הרואה משו"ת בית יעקב הנז' עמו הסליחה דמסקנת הרב בית יעקב הוא דהמקל שלא לשמוע לחכם מופלג שציוה אל תספדוני לא הפסיד ולא פסק דאין שומעין לו כמבואר בגוף התשוב' של הרב בית יעקב הנז' דהביא ראי' מהתוספות שהקשו דנענשו על שאול שלא נספד ואי משום יקרא דחיי ישראל מחלו ותירצו בתירוצ' בתרא דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגבי' שלא נספד כהלכה ולפי תירוץ זה למד דלמסקנא דהוא יקרא דשכבי אינו יכול למחול היכא דאיכא בזיון טפי וה"ה בחכם מופלג דאיכא בזיון ואין שומעין לו והפוסקים סתמו ולא חילקו דאפשר דאינם מפרשים בתוספות כדפירש או דסברי כתירוץ ראשון של התוספות מ"מ המקל לא הפסיד מכח תירוץ בתרא זהו תורף דברי הרב בית יעקב בקיצור. ומאחר שכן לא הי"ל להרב בית הרואה לכתוב בשם הרב בית יעקב דאין שומעין לו. וגם על הרב לקט הקמח דכתב בשמו לפי תירוצא בתרא דהתוס' אין שומעין לו ק"ק דהי"ל לכתוב מסקנתו דהמקל לא הפסיד. ואעיקרא דדינא דברי הרב בית יעקב קשים בעיני חדא דהפירוש שפירש בדברי התוספות דחוק ואתי מרחוק כאשר הרואה יראה מתוך תשובתו הנזכר פירושו בתוס' וצדיק יבחן. ותו דיש לדחות דהתוספות כתבו כן לס"ד לצד יקרא דחיי ולצד זה הקשו משאול ומכח הקושיא תירצו כן דתירוץ ראשון דיראים היו לסופדו מפני דהע"ה הוא דחוק דהי' מפורס' דהע"ה קדוש יאמר לו והרג המגיד שהרג שאול במקום לתת לו בשורה וקרע ויקונן עליהם ובירך לאנשי יבש גלעד ובודאי הוה ניחא לי' דיספידו לשאול. ומה גם דאיש בושת מלך על ישראל שתי שנים ורוב ישראל היו אחריו ואמאי לא הספידו לשאול ולכן התוספות הוכרחו לתרץ תירוצא בתרא. אמנם למאי דמסיק דיקרא דשכבי הוא ל"ק כלל משאול ואין צורך לתירוץ זה מילתא פסיקתא היא דיקרא דשכבי ואם ציוה שומעין לו. וא"כ מאי מייתי הרב בית יעקב ממ"ש התוספות דרך שקלא וטריא לס"ד דהש"ס. ומסתמא למסקנא ליתא לדין זה והראי' דבפסקי תוספות לא כתבו מזה שום דבר. ותו דלדידי' דכל הפוסקים סתמו ולדעתם אין חילוק איך סמיך על תירוץ התוספות שלא לשמוע לו והמיקל לא הפסיד. הרי מלשון הרמב"ם פי"ב דאבל ומרן בש"ע ח"מ סימן רנ"ג דין ל' שכתבו דאם ציוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו משמע דהרי אלו באזהרה שלא לסופדו כי צריכין לקיים צואתו. וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ט"ו דלשון אין סופדין דנקט מרן משמע דאסור לסופדו וכו' ע"ש ומאחר דאיסורא איכא והרב בית יעקב סבר דהפוסקים סוברים להיפך דאין חילוק איך לא הפסיד הסומך על תירוץ אחד מהתוספות כפי פירושו נגד כל הפוסקים במקום דאיכא איסור. ויש לישב קצת. אחר זמן רב נדפס ס' דרך המלך להרב חביבי יוסף תהלות נר"ו וראיתי להרב שיחי' בדף ק"ה שדחה תשובת הרב בית יעקב הנז' והשיג עליו כמה השגות ואין הפנאי מסכים להתבסם מדבריו רק אגב רהטאי ראיתי שכתב וז"ל גם מ"ש דכבוד המלך, והרב שוין ועליהם לא נסתפק הש"ס ק"ל טובא דאם איתא לדבריו מאי פשיט הש"ס מהא דרבי ציוה אל יספדוהו בעיירות וע"ק דלא מצינו חילוק זה בראשונים ואת אחרונים ואם איתא לא הוו שתקי הפוסקים ללמד חידוש זה כנודע ומה שהשוה המלך לת"ח ק' דבמלך אין כבודו מחול קי"ל ובת"ח כ"מ והתוספות נ"ט לדבר דת"ח תורתו דיליה היא ואולם כבוד המלך כבוד צבור ואין בידו למחול עכ"ל. ומה שהקש' דמאי פשיט הש"ס מרבי וכו' הרואה יראה בתשוב' הרב בית יעקב דלא כתב לשון זה שהביא הרב אהובינו נר"ו דעליהם לא נסתפק רק מ"ש הוא כלשון הזה. והא דאמרינן אם אמר אל תספדוני שומעין לו איירי באיניש דעלמא ולא בת"ח עכ"ל וכונתו דבעיית הש"ס חיילא ככולל רק דנפקותא אם אמר אל תספדוני איירי באיניש דעלמא כלומר הבעיא בכל ונפקותא לאפוקי מיורשין שייך בכל ונפקותא דאם אמר אל תספדוני לא איירי בת"ח ושפיר פשיט הש"ס מרבי. ומה שהקש' דלא מצינו חילוק זה וכו' איני יודע מאי מקשה דגם הרב בית יעקב כתב דהפוסקים סברו איפכא מדלא חילקו אלא דסבר דהמקל לסמוך על תי' התוספות לא הפסיד וכמו שכתבנו לעיל. גם מה שהקש' דת"ח כבודו מחול לק"מ דהמעיין יראה בתשובת הרב בית יעקב דתמיד הוא כותב כמה פעמים דהוא בזיון וכדברי התוספות דנקטי לשון בזיון והרי כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"ך בשם הראב"ד הת"ח כבודו מחול אמרו אבל בזיונו אינו יכול למחול והביאוהו האחרונים וא"כ למאי דנקיט הרב בית יעקב תדיר לשון בזיון שפיר קמשוה ת"ח למלך דגם ת"ח אינו יכול למחול על בזיונו ואם אור עינינו הרב הנזכר סבר דאין זה בזיון הא הו"ל למימר ולא להשיגו סתם דת"ח כבודו מחול. אמנם במקום אחר כתבנו בעניותנו דלא כן כ' הראב"ד אלא בבזיון שעושה לו אחר אבל אם מבזה עצמו ובפרט בסרך מצוה יכול. והכא אפילו נימא דבזיון הוי הוא מעצמו רצה בזה להרבות כפרה דאין צדיק בארץ וכו' ומה גם לגברא רבא דאף דבר קל מאד לגביה דידיה גדול יתר מאד. שוב אשיב לנ"ד ורואה אני דגם הרב בית יעקב יודה שחייבין לקיים צואתו כי הרב החסיד לא ציוה שלא יספידוהו רק ציוה שלא יעשו לו הספד בקהל לעשות אותם השינויים בבית הכנסת ודרוש וכיוצא זהו שלא רצה ואפשר שהי' לו טעמים נכונים אבל יכולים לסופדו בביתו ולאחים בהספדא כל כמה דבעו ובזה נראה דלכ"ע חייבין לקיים מצותו. ומה שטענו מעלת הממונים שהוא כבודם וכו' פטומי מילי נינהו דכיון דמעלת הבית דין והפרנסי' מפרסמין דרצונו כבודו וחייבין לקיים צואתו וכבר נזהרים לעשות הספד גדול בביתו. וכה יעשו להוסיף בהספד וקינות ממש שהוא הספד עיקרי איזה לילות בביתו. ודאי זהו מקומן של שבחי"ם אז יאמרו בגוים וגם ההמון כי הגדילו לעשות ובשתי' עלתה להם להספידו כהוגן ולקיים מצותו והדברים פשוטים והנלע"ד כתבתי: