אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן לג

סימן לב

בדין צירוף עדים שהוכחשו. בעיר אמשטרדם יע"א על גבי חרש"ו.

שאלה שני עדים המכחישים זה את זה דחד מינייהו קמשקר ודאי מהו שיצטרפו אלו השני עדים ויעידו עדות אחרת יורנו המורה ושכמ"ה.

תשובה מלתא כדנא הלא היא כתובה על ס' הישר הרב שפתי כהן ח"מ ריש סימן ל"א ומ"מ לפוטרך בלא כלום אי אפשר כי ידעתיך בשם ואין ספק אצלי שלפי שראית בספרי האחרונים הם המדברים בענין זה. רצית לעמוד על דעתי. וגדולה אהבה חשקתיך ואוהב על כן אמרתי אציגה נא עמך מה עמדי בס"ד. דע כי בא לידינו ספר חדש זה שמו תוספת שבת חיבור נחמד על הש"ע ה' שבת ועירובין וראיתי להרב ז"ל בהקדמתו שכתב על חקירה זו של הרב ש"ך וז"ל אסורה נא ואראה אולי אוכל לפשוט ספיקא דרבוואתא בזה ונ"ל להביא ראיה שכשרים להעיד יחד מהא דאית' ס"פ נגמר הדין ת"ר הרוגי מלכות נכסיהם למלך ומסיק דמה"ט נתחכמה איזבל לצוות אל החורים ואל הזקנים להושיב שני אנשים בני בליעל להעיד שקר על נבות שבירך אלדים ומלך שיתחייב הריגה למלכות ויטול אח"כ כרמו אחאב ומקרא מלא שנדון בסקילה כדקי"ל שמי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה והמגדף בסקילה הרי מבואר שנתחייב מיתה על שניהם על אלהים ועל מלך דעיקר ירושת אחאב משום שנתחייב מיתה למלך. ויש להקשות מהך בריתא על רב חסדא ס"פ כל הנשבעין דסבר דב' כיתי עדים המכחישות זו את זו אף כל כת בפ"ע אינה מעידה עדות אחר דבהדי סהדי שקרי למה לי דאמרו פרק הנחנקין נתחייב שתי מיתות נדון בחמורה ופריך פשיטא הב"ע שעבר בתחילה עבירה קלה ונגמר דינו למיתה ואח"כ עבר החמורה מהו דתימא בעידן דעבר על החמורה בר קטלא הוא קמ"ל והקשו התו' א"כ למה נדון בחמורה דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דגברא קטילא בעו מקטל שנגמר דינו על העביר' קלה ותירצו דמיירי שהב"ד ראו עצמ' החמורה וכו' ועי"ל כיון דאי בטלי עדות קמאי ע"י הכחשה או ע"י הזמה א"כ סהדותייהו דבתראי אהני עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה. וגבי מגדף תנן בכל יום דנין העדים בכינוי נגמר הדין לא היו יכולין להרגו בכינוי אלא הגדול או' בפירוש וכו' והתוס' כתבו דף ל"ד דמורד במ' לא צריך למדייניה דמיד בקבלת עדות אם היא מכוונת ואין צריך לישא ולתת בדינו והשתא לא היה אפשר לחייב נבות על שניהם ממ"נ דאם נתקבל עדות על מלך קודם שאמר הגדול בפירוש א"כ מקרי עדות של ברכת ה' עדות שאי אתה יכול להזימה דעיקר עדותם על מה שאמרו בפירו' וכבר הוה קטילא דכבר נתקבל עדותן על המלך ותו לא הוה צריך למדייניה ואי הוה קבלת עדות של מלך אחר שאמר הגדול בפירוש קשה להפך דהוי עדות של מלך שאי אתה יכול להזימה דכבר נתחייב בשביל אלהים ועיקר ירושת אחאב לא הוה אלא בשביל שנתחייב הריגה למלכות ואי אפשר לתרץ תירוץ ראשון של תוספות דב"ד ראו החמורה דהכתוב מפורש והושיבו ב' אנשי' נגדו והב"ד לא ידעו מעצ' איזבל כדמוכח ברש"י ד"ה לאפושי רתחא וצריך לתרץ תירוץ שני דהתוספות דאי מתבטל עדות א' ע"י הכחשה או הזמה וכו' ולרב הונא דסבר סוף פרק כל הנשבעין דכל כת מעידה בפ"ע ניחא אבל לרב חסדא ק' דאי אבטיל עדות ראשונ' ע"י הכחשה או הזמה אז בטל גם עדות שניה דליכא הכא אלא תרי סהדי שהעידו על ב' והתוספות כתבו דר"א סבר כאביי דעד זומם למפרע נפסל ולישב קושי' זו צ"ל דדוקא בשתי כתי עדים פליגי ר"ה ור"ח אבל בב' עדים המכחישין זה את זה לא חל פסול על שניהם וא"כ גם לר"ח מקרי שפיר עדות שאי"ל אי בטלי עדות ראשון שאחד יבא ויכחיש א' מהם שיאמר לו עמי היית באותו יום דאז עדו' א' בטל שלא נשאר אלא עד א' ואפ"ה עדות שניה קיימת כיון שלא הוכחש רק ע"פ עד א' לא חל על זה שום פסול ומשכחת לה בעדות מיוחדת שעד א' ראה אותו מחלון זה ועד אחד מחלון זה ושניהם ראו את המתרה והעדי' לא ידעו זה מזה דבכה"ג כשר גם לד"נ ומדר"ח נשמע לר"ה דכשרים להעיד יחד לר"ה כמו כל א' בפ"ע לר"ח ודברים ברורי' הם והמשכיל יבין עכ"ל קצת בקצור. ולי ההדיוט לא שמא מתיא ואין ראיה כלל מהכא חדא דהב"ע דאחר שהעידו על ברכת ה' ואמר הגדול בפירוש ונגמר דינו העידו שבירך המלך ואיברא דלענין מית' הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה דכבר נגמר דינו על החמורה בשביל אלהים אך לענין הירושה הוי עדות שאתה יכול להזימה דעתה בעדות זו מפקי ממונא מיורשין ויהבי למלך ובפרט זה ליכא למימר גברא קטילא הוא שנגמר דינו על ברכת ה' דלא נגמר דינו אלא על מיתתו אך נכסיו הוו ליורשין והני אתו לאפוקי ממונא מינייהו ושפיר מקרי עדות שאתה יכול להזימה בענין הממון והוי עדות ומשו"ה נגמר הדין לאפוקי ממונא מיורשים ולעייולי למלך כי האף אמנם נגמר דינו למיתה המלך לא יפסיד בעבור זה ממון כיון דנתקבל עדות שבירך למלך. ותו דאעיקרא במציאות זה לא מיקרי נגמר דינו על הראשונ' דהש"ס דף פ"א קאמר כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סד"א כיון דנגמר דינו על עבירה קלה האי גברא קטילא הוא וכו' ופירש"י ודאי אי מקמי דאתא קמן עבדינהו לתרוייהו לא אצטריך לאשמועינן וכו' וכ"כ הרמב"ם פי"ד דסנהדרין דין ד' אפי' נגמר דינו לקלה ואח"ך עבר על החמורה ונגמר דינו נדון בחמורה משמע מהש"ס ורש"י והרמב"ם דהא דאמרינן דסד"א דהוי גברא קטילא היכא שנגמר דינו היינו כשנגמר דינו על האחת ואח"ך עבר על השנית וא"כ הכא כשבאו העדים תחילה לב"ד אמרו שתיהן בבת אחת בירך אלהים ומלך וכיון שאמרו שתיהן כאחת לא מקרי נגמר דינו על האח' מקמי שנית דאף דיקדים גמר דין א' קודם השני לא מיקרי נגמר דינו על הראשונה וגברא קטילא הוא דבדיבור אחד נאמרו שתיהן ומתחילה עד שלא התחילו ב"ד לחקור שום דבר כבר היה בספק מיתה על כל א' ולא שייך לומר גבר' קטילא דברישא כבר הזכירום בבת אחת שעבר על שתיהן לפני בא קמי ב"ד ודברי התוספות אינם ענין לנדון זה ונפל הבנין. ותו דהכא דלא הוו אלא תרי סהדי אתרוייהו והן הן עדיו על ברכת ה' וברכת המלך והעידו שתיהן בבת אחת כגון זו מקרי עדות שאתה יכול להזימה כל חד אף דנגמר דינו על החמורה קודם הקלה או להפך דמאי אמרי גברא קטילא הוא הרי על פיהם הוא דהוה גברא קטילא ואין להם בית מנוס ולא דמי לנדון הש"ס והתוספות דעדי קלה לחוד ועדי חמורה לחוד דאז עדים אחרונים סד"א דמקרי עדות שאין יכול להזימה דגברא קטילא הוי אבל הכא דהוי גם הראשונה על פיהם אין להם טענה גברא קטילא דאינהו נינהו שהעידו וקטילא על פיהם. ותו דהם העידו בירך אלהים ומלך בבת אחת וההזמה היא לשתי עדיות כאחד דיאמרו המזימין עמנו הייתם וא"כ לא בירך לא לאלהים ולא למלך והכל בבת אחת העדות והזמתן לשתיהן ודברי התוס' לא שייכי הכא. ותו אעיקרא פירכא מה זו סמיכה לדבר הלכה מדין נבות הלא הזקנים שהן זקני שער וב"ד הן הן היו מעמידין עדי בליעל כמו שנאמר דאיזבל שלחה לזקני' ולחורי' והושיבו שני אנשים בני בליעל ומכאן אמרו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי וא"כ הזקני' שהם ב"ד לא עשו אלא לפני' מפני העם שיסברו שדנו דין אמת. ומאחר שכן היש מקו' לשקלא וטריא לכוין הדבר על פי ההלכות דין עסק ביש והלא עיקרו ויסודו שקר וגזל ורציחה כמבואר בכתוב ואם המקור משחת מי שם פה למען דעת שהוא עדות שאינו יכול להזימה והלא כולי מילתא עוה עוה ולא נעשתה התועבה בדרך זה כי אם מפני מראית העין שיהיה במה לתלות והוא מבואר בכתוב. ואשר נסמך הרב הנז' על דברי רש"י ס"פ נגמר הדין שכתב לאפושי רתחא דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב לו' בשבילו הרגו ובלי פשע. אין כונת רש"י שהדיינין לא ירננו שהם היו דיינין צדיקים רק כונתי לאפושי רתחא דדיינין עליו כלומר שהדיינין יחרה אפם על הדבר להגדיל פשעו כדי שלא ירננו העם על אחאב אחר כל הענין לומר שהרגו שלא כדין זה היה כונת איזבל ולעולם דדיינין עצמם הן יודעים שהכל שקר כמו שכתבה להם איזבל והושיבו שם אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו. והרי רש"י עצמו בפירוש המקרא כתב אל הזקני' זקני אשמאי סבי דבהתא. ומאחר שכן אין מביאין ראיה ממשפט מעוקל ומקלקלה לא ילפינן (ואחר זמן רב ראיתי מ"ש מהרש"א בחידושי אגדות על דברי רש"י הנזכר ע"ש). ואם נפשך לומר דהב"ד היו צדיקים וזה כונת רש"י בש"ס מ"מ לא מצית לאותוביה על ר"ח מינה דר"ח יתרץ דהזקנים הם הב"ד והם זקני אשמאי ולא עשו אלא לפנים מפני המון העם כדאמרן באופן שאין הוכח' מהכא מכמה אנפי כמבוא' למעיין ועוד קשה על הרב הנז' דנראה דהדין הוא להפך דב' עדים המכחישין זה את זה אין שניהם יכולין להעיד בעדות אחרת כיון דחד מינייהו פסול כמו שכתב הרב ש"ך והוכיח כמה הוכחות וכמו שיתבאר. ועל כרחך צריך לתרץ ההיא דעדות נבות בחד אנפא מהנך דכתבינן בעניותין. ואבא היום לדברי הר' שפתי כהן דהנה הרב ז"ל פשיט לה מדברי הר"ן פ"ב דכתובות ככתוב בספרו הבהיר. וראיתי להרב המופלא מופת דורנו כמהר"י בכר דוד בספרו דברי אמת בקונטריסים דף ע"ט ע"ג שכתב על דברי הרב ש"ך דלא היה צריך לדברי הר"ן כי הוא תלמוד ערוך במקומו שם ס"פ כל הנשבעין דאותבוה לרב חסדא מדתניא אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ומשני רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות ר"ח דהו"ל תרי וחד ואין דבריו של א' במקום ב' ואי אמרת דדוקא בב' כתות שהם מוכחשין משנים אז אמרינן דלרב הונא זו באה בפ"ע אבל לא א' מכת זו ואחד מכת זו ולר"ח בהדי סהדי שקרי למה לי אבל בב' עדים שהוכח' א' מחבירו כל שלא הוכחש מפומ' דתרי כשרים שניהם לעדות אחרת מאי אותיבו עליה דר"ח ממ"ש ומצטרפין לעדו' אחרת התם לא הוכחשו משנים אלא ודאי כל שהוכחשו אפי' חד מחד לא מהני עדותן כל שבאי' שניהם עכ"ל ויש להשיב דאף אי יהיבנא כל דיליה לא נלמד מכאן אלא דר"ח סבר דב' עדים המכחישים זה את זה פסולי' להעיד עדות אחר' ומשו"ה פריך עליה דר"ח מדתניא ומצטרפין לעדות אחרת דסבר דלר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי ופסול אפי' כת אחת לבדה בעדות אחרת ודאי פסול בב' עדים שהוכחשו זה מזה בעדו' אחרת דהכא שייך טפי בהדי סהדי שקרי למה לי דחד מהם ודאי שקר והא גריע מב' כתות שהוכחשו דסבר דאף כת אחת לבדה אינה מעידה. אבל יש מקום לומר דלרב הונא דסבר בשני כתות דכת זו מעידה בפני עצמה וזו בפ"ע לא יפסול באחד מכת זו ואחד מכת זו אלא מפני שהוכחש כל אחד מב' אבל שני עדים שהכחיש כל אחד לחבירו יהיו שניהם כשרים לעדות אחרת ואנן דקי"ל כרב הונא אכתי אסתפק לן. זאת ועוד אחרת דהברייתא קתני ומצטרפין לעדות אחרת ופשט לשון מצטרפין היינו שכל אחד כשר להצטרף עם אחר ולמחי דסבר השתא דלממון איירי מהך בריתא משמע דשניהם בעדות אחר פסולי דודאי האחד משקר אלא דמצטרף אחד מהם עם אחר וכיון דר"ח ור"ה לא איירו בזה יש מקום לומר דשני עדים שהוכחשו זה מזה לכ"ע פסולי תרויהו לעדות אחרת ולא מכשר תנא דבריתא אלא אחד מהן עם אחר וא"כ קשיא לרב חסדא. אבל למאי דאוקמא בעדות אחרת של ר"ח אפשר לומר דתנא בר"ח קאי ומשו"ה קתני דמצטרפין דאחד מעיד עם אחר בעדות זו עצמה וכשר ובעדות ר"ח לא משכחת לה אלא כי האי גונא. אבל לממון אפשר דתרוייהו כשרים לעדות אחר כיון דלא הוכחש כל אחד אלא מאחד ועדיין יש להסתפק בין לרב הונא ובין לרב חסדא דתנא נקט מילתיה בר"ח דבגויה קמשתעי והיינו דקתני מצטרפין דמשמע אחד מהם עם אחר. אכן לממון תרוייהו כשרים להעיד עדות אחר דלא הוכשרו אלא משום דכל חד לא הוכחש אלא מאחד ולא משנים. ונמצא דמהש"ס יד הדוחה נטויה לדחות וליכא למגזר מינה.

איברא דלפי זה נמצא דגם לרב הונא מתוקמא בעדות של ר"ח דאי בממון כדס"ד דמקשן אמאי תני תנא מצטרפין לעדות אחרת עדיפא מינה הול"ל כשרים להעיד בעדות אחרת אפי' תרוייהו כיון דלא הוכחשו מפי שנים. ומעתה יש להביא ראיה מדברי התוס' בראש השנה דף כ"ד שכתבו דלרב הונא ניחא בעדות ממון אבל לר"ח צריך לדחוק לאוקמה בעדות החדש שיצטרף עם אחר שיאמר כמותו והיינו דדחיק רש"י התם ע"ש ולדברי התוספו' הללו דלרב הונא איכ' לאוקומה בממון יש ראיה לנדון שלנו דמדקתני מצטרפין שכל א' יצטרף עם אחר שמעינן דתרוייהו כי הדדי בעדות ממון פסולי ולא מהני אלא כל חד עם אחר ולא שאני לן בין הוכחשו מפי ב' להוכחשו זה מזה וכי היכי דאחד מכת זו ואחד מכת זו פסולי דודאי חד משקר ה"נ בב' עדים שהוכחשו זה מזה שניהם כא' פסולין דודאי חד משקר. וממוצא דבר אתה תשמע מה עמקו מחשבות הגאון הר' שפתי כהן דאחרי שהוכיח מדברי הר"ן פ"ב דכתובות וכתב דהכי מוכח מדברי הרמב"ן והריטב"א שהביא בסימן מ"ו דב' עדים שהוכחשו שניהם כאחד פסולי להעיד עדות אחרת סיים וכתב ועיין בתוס' ר"ה דף כ"ד וכונתו לפי האמור לרמוז דמהתוספות יש ראיה ולא מגופא דשמעת' כאשר חשב הרב מהר"י בכ"ר דוד והשיג עליו כמדובר. (ולקמן יתבאר כונת הרב ש"ך באופן אחר בס"ד). שוב ראיתי להרב משאת משה ח"מ סי' ז"ך סוף דף ע"א שכתב על דברי הרב ש"ך וז"ל מה שיחס דעת זו להתוס' דפ' אם אינם מכירין עם שאלת המחילה מדברי התוס' לא סייעתא ולא תיובתא להא כלל אלא דמלשון הבריית' איכ' למילף הכי מדקתני אבל מצטרפין לעדות אחרת המורה דצירוף אין הא אינהו כי הדדי לא אכן מה שנסתייע מדעת התוס' לא ידענא מנא ליה הא ומיהו הא ודאי מדברי הר"ן פ"ב דכתובות ומדברי הש"ס דפ' אם אינם מכירין דף כ"ד מוכח להדי' דלהעיד בעדות אחרת עדותם בטלה כל שהכחישו זא"ז דממ"נ חד משקר עכ"ל ולפי האמור אתה הראת לדעת דמלשון הבריית' דקתני מצטרפין אין ראיה דאיכ' לאוקומה בעדות זו של החדש דבהא עסיק ולא לענין ממונ' ואמטו להכי קתני מצטרפין אבל לממון תרוייהו כי הדדי כשרין וכבר אוקמ' רבא הכי לעדות החדש ס"פ כל הנשבעי' וגם רש"י הכי מפרשה פ' אם אינם מכירין. אבל מדברי התוס' שכתבו שם דלרב הונא ניחא מאי דקתני בעדות אחרת והיינו בעדו' ממון דלר' חסדא צריך לידח' היינו עדות זו של חדש עם אחר. א"כ למאי דקי"ל כרב הונא מפרשינן לה בעדות ממון והשת' קם דוקיא דמצטרפין דמדלא תני כשרים לעדות אחרת רק מצטרפין שמעינן דתרוייהו כי הדדי פסולי דחד מינייהו משקר. וא"כ מהבריית' אין ראיה ומדברי התוס' יש ראיה ותכל תלונות הרב משאת משה מעל הרב ש"ך כמבואר. ותו נהלך ברג"ש על הרב משאת משה דסמיך אסוגית אם אינם מכירין ואין לי מכיר מאי אולמה מסוגית פ' כל הנשבעין דשם בר"ה הן לא הובא אלא הבריית' לחוד ומינה ליכ' ראיה דמוקמינן לה בעדות החדש. וטפי פורתא איכ' הוכחה מס"פ כל הנשבעין דאמרינן מאי לאו לעדות ממון ומוכח דהמקשן יש לו הכרח דאיירי בעדות ממון כמשפט לשון מאי לאו בכוליה תלמודא כנודע דסבר המקשן מכח הענין או מכח הלשון דהכי פירושה. וא"כ פשטא דשמעתא דהגם דרבא אוקמ' לר"ח בעדות החדש היינו דלר"ח איבעי' ליה לדחוקי ולפרשה הכי. ומינה דלמאי דקי"ל כרב הונא נפרשה בעדות ממון כפשטה וא"כ איכ' לדיוקי דוקא מצטרפין ולפ"ז אי איכ' למגמר היינו מסוגית ס"פ כל הנשבעין לא מסוגית אם אינן מכירין. אלא דמ"מ מסוגית הש"ס לחודה אינו מוכרח דמצינן למימר דהשת' דמוקי רבא בעדות החדש נאמר דגם ר"ה הכי מפרשה בעדות החדש ואין ראיה ככל הדברים אשר ראו עיניך ממדב"ר קדמו"ת. אבל מהתוס' יש ראיה כדאמרן. וכן מוכח ממ"ש התוס' ס"פ כל הנשבעין סוף דף מ"ז דרבינו חננאל פסק כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא ועוד דברייתא דאחד אומר גבוה דייק לכאורה כרב הונא. הרי שכתבו דרבינו חננאל פסק כרב הונא וטעמא טעים דברייתא לענין ממון והוי כרב הונא וכיון דמוקמת לה בעדות ממון איכ' לדיוקי מדקתני מצטרפין דדוקא מצטרף כל א' עם אחר אבל תרוייהו פסולי וכדאמרן. ומכללן של דברים אמורים רחש לבי לפום ריהט' דנראה דרש"י סבר דתרי סהדי שהכחישו זה את זה תרוייהו מצו לאסהודי בעדות אחרת וכשרים שלא הוכחשו מפי שנים. וזה מדחזינן דרש"י פ' אם אינן מכירין פירש בריית' דמצטרפין לעדות אחרת לעדות ר"ח שכתב מצטרפין לעדות אחרת א' מהן מצטרף עם עד אחר שיאמר כמותו ונראין הדברים דבעדות חדש זה מפרשה וז"ש שיאמר כמותו כמ"ש בשבועות בשינוי' דרבא וכמו שהבינו התוס' שם בר"ה בכונתו. והשת' קשה דאמאי רש"י נדחק בפירוש הבריית' דהתינח לרב חסדא דמוכרח לתרוצ' הכי וכדתריץ רבא אליביה. אבל אנן דקי"ל כרב הונא כמו שפסק רבינו חננאל ודבריו נכוחים דרב הונא רביה דר"ח וסוגית בתר' דף ל"א אזל' כרב הונא דמוכח התם דכ"ע אית להו דרב הונא כמ"ש הרי"ף והתוס' והרא"ש שם בשבועות. ומאחר שכן רש"י הו"ל לפרש הבריית' לעדות ממון כרב הונ' דהלכת' כוותיה ודייק לישנ' דבריית' בעדות ממון. אלא נרא' דרש"י סבר דגם לרב הונ' מוכרח לפרשה בעדות זו של חדש משום דסבר רש"י דגם שני עדים המכחישים זה את זה כשרים לעדות אחרת כיון שלא הוכחשו מפי שנים ומשו"ה גם לרב הונ' אין לפרשה בעדות ממון דמשמע מצטרפין דוקא אבל שניהם בעדות אחרת לא ולא מסתבר' לרש"י כיון שלא הוכחשו מפי שנים. ולכן סבר רש"י דהמקשן דהיה סבור דבעדות ממון מיירי קשיתיה לרב חסד' ולרב הונ' סבר מהכרח הבריית' דשניהם כאחד פסולי אבל השת' דפריש רבא לעדות זה דהחדש א"כ ממיל' מקיימינן הסבר' מבחוץ דב' כשרים לעדות אחרת וזאת היתה לרש"י דבפ' אם אינן מכירין פירשה כרבא דסבר דהכי פירושה גם לרב הונא.

אמנם רואה אני דאין זה כדאי לאשויי פלוגתא בין רש"י והתוס' והיותר פשוט דכיון דהדין דין אמת דמצטרף לעדות החדש הוה לכ"ע וברייתא בעדות החדש קאי פירשה רש"י דמיירי בעדות חדש זו דבהכי סלקא שפיר לכ"ע והדין דין אמת והגם דיש קצת דוחק בלשון מצד אחר א"ש דבעדות החדש קאי תנא והיינו דהתוס' לא ערערו עליו ואילו הוה פליג בדינא הי"ל להתוס' לגלות דעתם ולהביא ראיות להעמיד הדין כפי סברתם ומה זו שתיקה אלא מוכח דהתוס' הבינו בדעת רש"י דאין כונתו לחדש דין ולא נפקא מינה לדינא רק שרצה לפרש אליבא דכ"ע. וגם הרמב"ם שפסק פכ"ב דעדות כרב הונא בה' קדוש החדש פ"ב כתב הדין כפי פירוש רבא בברייתא וכ"כ הרב לחם משנה שם דהדין דין אמת גם לרב הונא וכן רש"י רצה לפרש הבריית' בענין שיהי' דין אמת לכלהו אע"ג דהלשון דחוק קצת ע"ש. וכל הכתוב לחיי"ם מריש ועד כען הוא במונח דלשון מצטרפין משמע להצטרף עם אחר ולאו תרוייהו כי הדדי ככל אשר דברנו וכמ"ש הרב משאת משה והבאתי דבריו לעיל. אבל שבתי וראה דאין מופת חותך ואפשר לפרש נמי מצטרפין שניהם לחוד בעדות אחרת. וכן שנינו בתוספתא פ"ק דר"ה בחלוקה זו דמרדעות וחלוק' דמוטה וזקוף אין מצטרפין זה עם זה אבל מצטרף הוא עם אחרים ע"ש וכ"כ הרמב"ם אין מצטרפין ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו. הרי דהתוספתא והרמב"ם נקטי לשון מצטרפין לתרוייהו כי הדדי ומאחר שכן ליכא למגמר מינה. ואפשר דמשום הך תוספתא דקתני אבל מצטרף הוא עם אחרים ניחא להרמב"ם ורש"י לפרש ברייתא דתלמודין בעדות חדש זו אף דקי"ל כרב הונא דהך תוספתא גלוי מלתא דהא דקתני ברייתא דהש"ס ומצטרפין לעדות אחרת היינו מצטרף עם אחר. ולפי האמור אין ראי' כלל מדברי התוס' לנ"ד ומכ"ש מדברי רש"י כמבואר. אמור מעתה דמ"ש הרב שפתי כהן בסוף דבריו ועיין מ"ש התוס' בר"ה אין כונתו כמ"ש לעיל וכאשר הבין הרב משאת משה דכונת הרב ש"ך להביא ראי' מדברי התוס'. אין זאת רק שלא יאמר אדם שיש להביא ראי' מהתוס' על דרך שכתבנו ויקשה עליו שלא הביא ראי' מדבריהם לכן כתב ועיין תוס' ר"ה כלומר דע כי ראתה עיני דברי התוס' ואין ראי' משם. אי נמי דכאשר ירדוף הקורא יבין מריהטא דלישניהו איפכא דמדכתבו התוס' ברישא ניחא דמצטרפין לעדות ממון. ושוב כתבו דחק בקונטרס לפרש א' מהן מצטרף עם אחר וכו' ומשמע. דהשתא מחדשים בפירוש רש"י דאחד מצטרף עם אחר אבל אי מפרשי לה בעדות ממון היינו פירושה מצטרפין שניהם וזהו נגד מה שלמד הרב מדברי הר"ן ודעמיה לכן כתב ועמ"ש התוס' בר"ה כלומר דצריך להסכים דבריהם בהדי שאר רבוואת' ולא תידוק איפכא והורה הרב ש"ך בזה דאין מדברי התוס' לא סייעתא ולא תיובתא:

ואחרי כתבי בא לידי ספר בית יעקב וראיתי בסי' קכ"ד שכתב דנדון הרב ש"ך הוא מחלוקת רש"י והתוס' והאריך בזה הגס הלום לפי שעה נזדמן ס' חשק שלמה לכמהר"ש בכר מרדכי הנדפס מחדש על קצת ח"מ וראיתי לו סי' ל' הגהת ב"י אות ט"ז שהאריך לבאר דברי רש"י והתוס' פ' אם אינן מכירין דאין מחלוקת ביניהם וסיים וז"ל ועמ"ש בס' בית יעקב ששם מחלוקת בין רש"י ותוס' ודבריו לא יכלתי להלמם וצל"ע עכ"ל. ואני בעניי אומר דדברי הרב בית יעקב פשוטים ומבוארים אע"ג שקצר קצת מ"מ הרי הוא כמבוא"ר דכל דבריו הם במונח דלשון מצטרפין משמע אחר עם אחר כמו שפירש"י בסוגית כל הנשבעין ומוכח דוקא אחר עם אחר אבל תרוייהו כי הדדי לא וכונתו ממש כדכתיבנא בעניותין לעיל ואין צורך ממהדורי' מילי. אמנם באמת אין דברי הרב בית יעקב מוכרחין כלל לאשוויי פלוגתא ויש לדחות דאעיקרא לשון מצטרפין יכול להתפרש על שניהם כאחד. ותו דרש"י פירשה אליבא דכ"ע וכו' ככל אשר דברנו לעיל וגם בס' חשק שלמה הנז' כתב הכי דרש"י פירשה אליבא דכ"ע אמנם יראה המעיין שלא ירד לכונת הרב בית יעקב. הגם הלום ראיתי בשו"ת יד אליהו להרב מר קשישא כמהר"א מלובלין סי' פ"ז שכתב וז"ל ואף דבשו"ת בית יעקב סי' קכ"ד כתב שיש פלוגתא בין רש"י ותוס' ע"ש שכל דבריו לא נלע"ד שהוא הבין שכונת התוס' וכו' שדברי רש"י דחוקים בעיני התוס' וע"ז בנה יסוד וכו' ואגב שיטפיה לא דק דבאמת התוס' באו לפרש דברי רש"י וכו' ואתו למימר דהדין עם רש"י דדחק כן כי כן הוא מסקנת הש"ס וכו' אבל מעולם עלה על דעת התו' לפרש כאן בענין אחר בשום אופן וזה פשוט ואין להקשות הא באמת כתבו התוס' בשבועות וכו' כונתם וכו' דגם ר"ה מוקי פירושא דברייתא הכי כרבא ורבא קושטא דמלתא מתרץ וקאי גם לר"ה הגם שאינו צריך לר"ה לאוקומיה בהכי י"ל דקושטא הוא פירושא הכי ולכך פירש"י בר"ה אליבא דמסקנא דשבועות והוא לר"ה. והרב הנ"ל סובר עוד דכונת התוס' דכתבו לרבא לא ס"ל דפירושו דקאי אשינוייא דמשני הכא אליבא דר"ח ונ"ל להפך אדרבא מזה מוכח דשינויא דרבא קושטא דמילתא גם לר"ה דאל"כ קשה דלמה לי' לרבא לתרץ לדר"ח אי לא ס"ל כוותי' וכו' עכ"ל והרואה יראה דפשט דברי התוס' בר"ה ושבועות הוא דסברי דלרב הונא מפרשינן לברייתא בעדות ממון כמו שהבין הרב בית יעקב. וכן מוכח ממה דסיימו בשבועות סוף הדבור דהלכה כרב הונא דמתניתא דאחד אומר גבוה וכו' דייק לכאורה כרב הונא עכ"ל הראת לדעתם שדעתם לפרש הברייתא לרב הונא בעדות ממון ומ"ש דייק לכאורה כונתם דפשטה מוכח דאיירי בעדות ממון אלא דיש מקום לפרשה בעדות החדש. ובדברי ס' חשק שלמה בסוף דבריו יש לגמגם ואין להאריך. והרב יד אליהו בסיומא דפסקא דחה דברי הרב בית יעקב דמצטרפין לעדות אחרת היינו דשניהם מצטרפין וכו' ע"ש והן הן הדברים שכתבנו לעיל. ומ"מ כבר הרב ש"ך הוכיח מדברי הר"ן פ"ב דכתובות דשני עדים המכחישים זה את זה פסולי תרוייהו לעדות אחרת. והסכימו בראייה זו הרב תפארת הגרשוני והרב משאת משה ובס' חשק שלמה וכן הוכיח הרב חידושי הגרשוני מדברי ראב"ן ריש דף י"ח ע"ש ודוק בתשו' ראב"ן הנז' ובדברי רבינו ירוחם שהביא מרן סימן ל"א וכמ"ש בס' חשק שלמה. ואחר עשרה שנים בקירוב שכתבתי זה עתה בהעתקה נתתי אל לבי לחזות בנועם ספרים חדשים שנדפסו מחדש גם ישנים שלא היו אצלי ואגב רהטאי ראיתי בס' אורים ותומים ובס' בית אברהם שם סימן ל"א ובס' טורי אבן בר"ה דף כ"ד מ"ש בזה ולא יכולתי לעמוד על דבריהם אך במעט שעברתי מהם ראיתי שיש להשיב על מה שתפס במושלם בס' אורים ותומים דרש"י והרמב"ם חולקים על הר"ן ויש לדחות כמתבאר ממ"ש לעיל גם מה שהוכיח מהתוספתא בפי' מצטרפין הוכחנו ההפך לעיל והוא ברור דמהתוספתא מוכח דיש שני פירושים במצטרפין, ואם נפשך לומר אודי לי מיהא דאין ראי'. ומ"ש הרב בית אברהם לישב להרמב"ם דסבר דהש"ס פריך אתרוייהו ומשני וכו' ע"ש באורך תימה עליו דבאיזה כח מקשה על ר"ה. והלא מצטרפין טפי משמע א' עם אחר ומאי פריך. ותו דאי הכי הו"ל הש"ס לפרש אופן הקושיא לר"ה ואין להאריך. ומ"ש הרב מר אביו במשאת משה בסוף סימן הנז' על דברי הרב מהרש"ח בזה במה שהקשה ותירץ להרמב"ם דדבריו תמוהים לק"מ על הרב מהרש"ח ואין כאן תימא דתירוצו ניתן ליאמר דסיפא אצטריכא לי' כדקאמר הש"ס תדיר. ואם הוא תירץ שינויא בעלמא לקושית הרב הנז' לא מפני זה דבריו היו תמוהים ופשוט. וסעד לתירוץ הרב משאת משה יש ממ"ש הרב טורי אבן ע"ש באורך אבל לפום ריהטא נסב"ר לבי שיש להשיב על דברי הרב טורי אבן כאשר יראה המעיין ואין הפנאי מסכים כי בחפזון יצאתי כדי שיקלוט העי"ן אשו"ר ברהטי"ם. והיותר נכון ליישב דברי הרמב"ם נרא' דהרמב"ם פ"ב דק"ה העתיק התוספתא דפ"ק דר"ה הנז' ולא כיוון לברייתא דמייתי הש"ס כלל רק הוא הביא דין התוספתא בשלימות. והברייתא דהש"ס סבר דלמאי דקי"ל כר"ה מוקמינן לה בעדות ממון דאחד מהם מצטרף עם אחר ולא הוצרך להביאה כיון שפסק דין רב הונא דכל כת מעידה בפ"ע ה"ה דעד אחד מצטרף עם אחר דאני אומר האי לא משקר כרב הונא וזה פשוט ועיין בירושלמי פ' אם אינן מכירין ודוק וראיתי לרבינו מהר"י ן' מיגאש בחידושיו הנדפסים בספר אוריין תליתאי שם בסוגית שבועות וז"ל וקתני ומצטרפין לעדות אחרת כלומר הן עצמן אין מצטרפין זה עם זה להעיד בעדות אחרת לפי שאחד מהן שקרן הוא ופסול ואינו ראוי להעיד אבל אם יצטרף עם כל אחד מהן אחד להעיד בעדות אחרת עדותן כשרה לפי שיש לומר בכל אחד מהן שמא זה הי' הכשר שהעיד עדות אמת וחבירו הוא שהי' שקרן מאי לאו לעדות ממון אלמא אעפ"י דאתכחש עדות דר"ח זה בא בפ"ע ומצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת וכו' ותיובתא דרב חסדא וכו' עכ"ל למדנו מדבריו ז"ל דפשיטא לי' דתרי סהדי דאתכחיש תרוייהו לא מסהדי בעדות אחרת כמ"ש הרב ש"ך ושקולים הם עדים המכחישין זה את זה אף שכל א' לא הוכחש אלא מא' כשני כתי עדים. ומסתמא הרמב"ם תלמידו בדרכיו הולך הפך ממ"ש הרב אורים ותומים וגם מדבריו נלמד דלשון מצטרפין שייך בשניהם עצמם להעיד בעדות אחרת הפך הרב הנז'. ואף גם זאת דקושית הש"ס דוקא לרב חסדא ומסתמא זה דעת הרמב"ם הפך הרב בית אברהם. וכבר כתבנו דהרמב"ם הוצרך להביא דין מרדעות וכתב כל התוספתא. וסיפא דברייתא דתלמודין דאיירי בעדות ממון לא הוצרך להביאה כמו שכתבנו. ומה שאמר בירושלמי שרמזתי לעיל דהיכא דעומדין במקום אחד העדים וזה אומר מרדעת אחת וזה אומר שתים דפסולין אם נאמר דלפי התוספתא וברייתא דהש"ס כשרים דבהפרש קומה טעו הרמב"ם פסק כברייתא ותוספתא. אך ק' דהו"ל לש"ס ירושלמי לאותובי עלה מהברייתא ותוספתא. ואם נאמר דיש חילוק בין זה אומר א' לזה אומר ב' דברייתא ותוספתא לא מכשרי אלא בזה ב' וזה ג' אבל בזה אומר א' וזה אומר שתים פסולין דלא טעו משום דמא' לב' לא טעו אך מב' לג' טעו ק' על הרמב"ם שלא הביא דין הירושלמי ולא ע"א דמדברי הרמב"ם בסוף משמע דהפרש קומה אחת לא הוי הכחשה בכל אופן שיהי' הפך הירושלמי דמא' לב' הוי הכחש' ולא הו"ל להרמב"ם לסתום. ואנכי חזון הרבתי להריטב"א בחידושיו לשבועות שם שכתב וז"ל מאי לאו לעדות אחרת דממון פי' והיינו כר"ה ולא שיעידו שניהם ביחד דהא אף לר"ה חד מנייהו שקרי אלא שכל א' בפ"ע להצטרף עם א' מן השוק לחיוב ממון ומינה נמי וכו' ותריץ רבא אליבא דר"ח וכו' ואע"ג דהאי תירוצא לר"ח עבדינן לה הלכתא הוא דכ"ש דמודה רב הונא בהא ומיהו כיון דהלכתא כר"ה קי"ל נמי דמתניתין כדהוה אמרינן מעיקרא שכל אחד מהם מצטרף עם אחד מן השוק לעדות אחרת דעלמא עכ"ל עין רואה ואוזן שומעת דדעת הריטב"א דב' עדים שהוכחשו זה מזה אינן יכולין להעיד שניהם בעדות אחרת דחד מינייהו שקרא אף שלא הוכחש אלא מאחד כהלכתיה וטעמיה של הרב ש"ך. וכבר הרב ש"ך הוכיח מדברי הריטב"א שהביא הוא ז"ל בסימן מ"ו אלא שאחרוני זמנינו גמגמו בראיתו. ועתה שזכינו לחידושי הריטב"א לשבועות מפורש יוצא מדבריו ז"ל כהרב ש"ך. גם אשו"ר דסיים הריטב"א דלר"ה ברייתא בעדות ממון וכפשט דברי התוס' דלא כהרב יד אליהו והבאתיו לעיל. תורת העולה דהדין דין אמת כמ"ש הר' ש"ך דשני עדים המכחישין זה את זה שניהם אינן יכולים להעיד בעדות אחר. וכבר הסכימו הרב משאת משה והרב בנו והרב אורים ותומים לדין הש"ך. ומה גם עתה דמוכח הכי מדברי רבינו הגדול מהר"י ן' מיגש והאשל הגדול הריטב"א כמדובר. ועוד דהעד שהוא צדיק אסור להצטרף עם הב' שהוא יודע שהוא רשע אף שלא נודע לאחר. ושוב ראיתי שכ"כ הרב יד אליהו בתשובת הנז' וע"ש בסוף התשוב'. הנה ערכתי לפניך ידיד נפש מן הבא בידי לפי דוחק השעה. ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל כי עמך הצלי"חה בתורה ובמצוה כנפשך שבעך ונפש אדם מו"עט מעפר דל מאשפות הצעיר חיד"א ס"ט.

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה