חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן לא
בדין פדיון הבן נשאלתי בעיר אמשטרדם יע"א.
שאלה מעשה בתנוק בכור חולה שלא נימול והגיע זמן הפדיון ועדיין הוא חולה שהמילה מתעכבת איזה זמן עד שיבריא. ומידי עוברי בשליחות מצוה נשאל נשאל דוד כדת מה לעשות שנסתפקו דכיון דמצות מילה היא המצוה ראשונה הבאה עליו ועדיין לא נתקיימה גם פדיון משהינן ליה עד שיבריא ואז יהא נימול ונפדה או"ד דהפדיון זימניה הוא ולא משהינן ליה. על כן ירדו חיי"ם שאול"ה לגלויי דעתין.
תשובה מי כהחכם ומי יודע פצ"ר והיתה הפצי"רה מגברא בגוברין חכם ומבין ארי שבחבור' והנה כפיר. הרופא המובהק רופא אומן לכל חולי ולכל מדה בין דם לדם שפיר. והוא ציוה לי השולח אמרתו אר"ש עריבה נפך ספיר. ולי מה יקרו אמריו על פי מדותי"ו כי חיו"ת הנה הנחמדים מזהב שב"א ואת אופי"ר. זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי שומר מה מלילה מערב עד בקר והנה צפי"ר.
ואען ואומר לדידי חזי לי דאין טעם ולא ריח בטענה זו של המסתפקי' דאטו משום שלא יוכלו למול את הבן מפני האונס גם הפדיון יהא נדחה. ותו דלכי דייקת פורתא מצות פדיון חלה עליו קודם המילה וזו זיקה ראשונה הבאה עליו. אבל מצות מילה אכתי לא מחייב דאנוס הוא מחמת החולי ואנוס רחמנא פטריה. ותו דאביו הוא שחייב למולו ולפדותו ומאי דמצי לקיים עתה מצות פדיון לקיי' דזריזין מקדימין למצות ושהויי מצוה לא משהינן. איברא דמראנ"ח בראשונות סימן ע"ט כתב בקטן שחלה והבריא ביום ל"א וראוי לימול בו ביום ועל זה נשאל הרב איזה מצוה קודמת אם מילה שהיא ראשונ' או פדיון דהוא זמנו והמילה שלא בזמנה והשיב הרב ז"ל דהפדיון משהינן ליה וימול ברישא כיון דהמילה היא קבלת אלהותו ואחר קבלת אלהותו יש לקיים מצותיו ע"ש באורך ויש קצת ראיה לדבריו מתשובת רבינו גרשון מאור הגולה הובאה בספר האגודה דף עק"ב שכתב דמילה קודמת לתקיעת שופר שאם אין מילה אין תקיעת שופר בעול' דכתיב אם לא בריתי וכו'. והגם דהתם מיירי במילה בזמנה מ"מ לפי הטעם יש ראיה לדין מהראנ"ח כמו שכתבנו בעניותנו במקומו בס"ד ולפי זה היה מקום להסתפק בנ"ד דיש פנים לומר דלא מקיימינן ביה מצות פדיון עד אשר נמול אותו שהוא קבלת אלהותו ואחרי כן נקיים בו מצות פדיון. האמנם הא בורכא היא דמעול' לא אמרה מהראנ"ח אלא לאקדומי מילה לפדיון לשעה קלה אבל לעבור על מצות פדיון בזמנה ולהשהותה אשר לא כדת בכי הא לא קאמר מהראנ"ח. והרי מי שמתו אחיו מחמת מילה דאין מלין אותו עד שיגדל נא כחו ויחזק ופשיטא דחייב במצוה והוא מקיים כל המצות דהגם שלא מל אנוס על פי הדיבור של חכמי' ושהויי אשתהי ובודאי דמקיים שאר מצות. וכבר כתב הרב מהר"ר איסרלן בכתביו סי' ק"ח דמי שמתו אחיו מחמת מילה יקיים מצות תפילין בחול ולא בשבת. ואין זה צריך ראיות דודאי זה שלא נימול מחמת האונס ישראל גמור הוא ובר מצות הוא. ותו דהני בי תרי מילה ופדיון חיובא רמיא לאב לעשות לבנו והוא חייב לעשות המצוה דמצי למעבד לבריה. ומה לי אם בנו עדיין לא נתקדש במילה הלא אב אחת דתו לעשות שתיהן וזו חל חיובה ויש בידו לקיימה. ויתרון הכשר דקי"ל חביבה מצוה בשעתה כמ"ש בפסחים דף ס"ח ע"ב ומנחות דף ע"ב תניא א"ר שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. עין רואה ואזן שומעת כמה תקיף חילה דמצוה בשעתה וחיבה יתירה נודעת לדחות שבת. ומאחר שכן מי שם פה לאדם לדחות מצות פדיון בשעתה מטעמא קלישא דאכתי לא נימול. וגם אם היה טעם כעיקר נראה דאלים ועתה יגדל נא כח מצוה בשעתה לטעם אחר דחזינן דמשום מצוה בשעתה דחינן שבת החמורה וכן פסק הרמב"ם פ"ד דמעשה הקרבנות דין ג' ע"ש. ואשא עיני ואראה להרב מר קשישא מהר"א מלובלין בתשובותיו יד אליהו סימן נ"ד שהקשה מהא דחביבה מצוה בשעתה לדברי מהראנ"ח שהבאתי שכתב דימול ואח"ך יעשה פדיון דהא פדיון קדים דחביבה מצוה בשעתה. ולי ההדיוט לק"מ דגם אם ימול מקודם אכתי עביד מצות פדיון בשעתה ונמצא דעושה המילה שהיא קבלת אלהותו יתברך ואח"ך מצות הפדיון בשעתה ופודהו. ומי אמר דמצוה בשעתה יש לה דין קדימה לשאר מצות דיש טעם להקדימן. דכל דעביד לה בשעתה סגי הגם דלשעה קלה עביד מצוה אחריתי שיש טעם להקדימה. ובזה נדחה גם מ"ש הרב הנזכר בדין הוא לפדות ובנו לפדות עיין שם כמבואר בא"ר לח"י רואי. אבל בנ"ד ודאי חייב לקיים הפדיון משום חביבה מצוה בשעתה כמדובר. ורואה אני דדבר זה מוכרע מעצמו מראש מקדמי אר"ש תחילת דיבר ה' משום אפרושי שבט הלוי ונבחרו הלויים תמור' הבכורות בשנה השנית כתוב פ' במדבר פקוד כל בכור בבני ישראל וכ"ב אלף בכורות לא הוצרכו פדיון דהלויים נכנסו תחתם ורע"ג הנותרים נפדו בה' סלעים ובשנה ראשונה. נולדו ודאי כמה אלפי' בכורות והרי מקרא כתוב בריש יהושע דכל הילודים במדבר לא מלו ואמרו ביבמות דף ע"ב דלא נשבה להם רוח צפונית וכו' ומשו"ה לא מלו והרי דכל הבכורות שנולדו שנה ראשונה לצאתם ממצרים נפדו או בלויים או פדיון ממש אף שלא נמולו. והוא הדין בנ"ד שיפדה הגם שלא נימול משום אונס מעין דוגמא דנפדו בכורות במדבר אף שלא נימולו מפני דלא נשבה רוח צפונית ובשגם יש לדחות דשאני התם דהוצרכו לצרף כל הבכורות שיפטרו כ"ב אלף בלויי' כי לא נשארו אלא רע"ג והיינו דנכללו גם הבכורות שלא מלו ואלו הן הנצרפי"ן עם כל הבכורו'. ועוד דהתם קמי שמיא גליא דישארו במדבר ל"ט שנה ולא אפשר דיהיו גדולים וישארו בלי קיום מצות כל כך שנים. מ"מ אדחויי לא סמכינן כל דחזינן דנפדו קודם המילה. ותו דאי אית' להני דחויי לא סגי דלא לשתמיט חד תנא או אמור' להשמיענו כזאת דלדורות משהין הפדיון עד שימול ולא ילפינן מהתם.
ואחר זמן בא לידי ס' צמח צדק משו"ת וראיתי בסימן קכ"ח תשובה לבן הרב המחבר דנשאל כעין נ"ד במי שנולד לז' ומשהו למילה עד סוף ב' חדשים אי פודין בזמנו ובסוף דבריו כתב שאין לדחות הפדיון מטע' מהראנ"ח בתשובה הנז' דליתא וכי מה ענין בכור למילה דהרי בתחילת דין פדיון בכור יוכיח האמור לישראל במדבר ואותן שנולדו במדבר לא מלו כמו שפירש"י פ' וזאת הברכה וכו' והכי אית' בכמה דוכתי במדרש הרי מבואר דלא היו נמולים ונתחייבו בפדיון ואפש' בנדון מהראנ"ח דמילה ופדיון חלים ביום אחד הדין עמו משום דמילה נלמד מוישכם אברהם בבקר עכ"ל קצת בקצור. ולא היה צריך להוכיח מפירש"י והמדרש דלא מלו ישראל במדבר דמקרא מלא הוא בריש יהושע והטעם פירשו ביבמות דף ע"ב כמש"ל. ומה שסיים דהדין עם מהראנ"ח משום דמילה נלמד מוישכם וכו' ק"ק דוישכם בעקידה כתיב ומינה יליף בפסחים דף ד' וריש פ"ג דיומא למילה וה"ה לשאר מצות ומאי אולמיה דמילה טפי מפדיון. ואין צורך לזה דהדין עם מהראנ"ח כוותיה ומטעמיה דכיון דבו ביום נעשים שניהם מילה ופדיון תרוויהו מצפרא א"כ מקיים זריזין מקדימין למצו' רק המילה קודמת שהיא קבלת אלהותו ובכל מ"ש הרב הנזכ' לא יש סתירה לזה
סוף דבר דבנ"ד נראה פשוט שיעשו הפדיון בזמנו וכשיבריא ימולו אותו וככל אשר דברנו אחת למעלה והנלע"ד כתבתי.