אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן כג

סימן כב

עוד על דין קציצת אילן מאכל.

שאלה ראובן שיש לו כרם חמד נטוע אילני מאכל ועץ עושה פרי ויהי היום וירא והנה מקום בכרם פנוי ראוי והגון לבנות שם בית אבל יש שם שתי אילנות עץ עושה פרי ומן התאנים ומעכבין אותו לבנין הבית וצריך כדי לבנות שיקוץ האילנות האלה יורנו אדוני צדק אם עובר על בל תשחית או לא כיון דמטי ליה הנאה טובא מהבי' יותר מהאילנות. עוד אם דעתו של ראובן לשרש האילן ולהשתדל כפי האפשר להסירו מתחת לארץ בעיקר שרשיו לנטוע אותו במקום אחר אך חושש שמא בעת הנתקו יבא לשחת קצת משרשי האילן אם יהיה עובר גם בזה האופן. עוד יאיר עינינו אי איכא בית מיחוש גם בדרך זה להא דא"ר חנינא פ' החובל דף צ"א ע"ב לא שכיב שבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמניה והביאה מהרש"ל בים של שלמה שם. ואם יש הפרש בין קץ ישראל בין בקצצו גוי. ואגב דקדקנו אני וחבירי בהא דאמרו בפסחים דף ן' ע"ב דקוצצי אילנות טובים אינם רואים סימן ברכה והא בקמא מוכח דעובר על בל תשחית על הכל יבא דברו הטוב וישקנו מי הסל"וח סלח נא אני מבקש ויבא שכמ"ה.

תשובה חמיד לבא רצוף אהבה מרגלית טובה מה נאה אילן. ישר הולך משך הזרע בר רמי ובר רברבי כל העם מקצה מעידין בגודלן. המשכיל הנחמד ונעים סדרן ופלפלן. ישא ברכה מאת ה' והני ברכ"י דרבנן החזיק בכלן. כי"ר. כן עינינו עומדים צפופי"ם כשאו"ל חיי"ם אי שרי לעקור נטוע לבנות ולנטוע האילן במקום אחר וכו'. ומאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך עתה שלחת את ידי שלוח הק"ן נוהג באר"ש ההש"ב אשי"ב על אחרון ראשון בס"ד. הא דקשיא לך על אותה שאמרו פ' מקום שנהגו דף ן' דקוצצי אילנות טובות אינם רואים סימן ברכה דהרי פ' החובל מוכח דקעבר על בל תשחית ע"כ דבריך. והנה מסוגיא דהתם לא מוכח דקוצץ אילן אסור מדאורייתא ולקי דאימור איסורא מדרבנן הוי דמדאורייתא לא אסיר אלא בשע' המצור ואתו רבנן ואסרי אף בשלא בשעת המצור. והגם דיש צדדין לומר דמסתברא דקרא אף שלא בשע' המצור מ"מ יד הדוחה נטויה. אמנם עיקרא דמילתא במכות דף כ"ב דפריך אההיא דיש חורש תלם מתקיף לה רבינא ולחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות אלמא מדאוריתא לאו איכא אף שלא בשעת המצור וכן הוכיחו התוספות מינה פ' החובל דף צ"א ריש ע"ב וכן הרשב"א בחידושיו. וכבר האריכו הרב מהר"י באסן בתשובותיו סי' ק"א והרב מגילת ספר לאוין רכ"ט בזה ושניהם לדעת אחת נתכוונו ע"ש. ונמצא השתא דלקי מדאורייתא ונתחזק האי דוקיא דאמאי פ' מקום שנהגו חשיב לה בהדי הנהו דאין רואים סי' ברכה והא בהא לקי ותו איכא סכנתא נמי וכמו שהבאת מההיא דר' חנינא דאמר לא שכיב שבחת ברי וכו'.

איברא דחזינא בפסקי התוספות שם פ' מקום שנהגו אות קל"ב שכתוב שם וז"ל הקוצץ אפי' אילן סרק אינו רואה סימן ברכה עכ"ל ועיקר דברי התוספות ליתנהו קמן. ולא יקשה עליך ידיד נפשי כי כזו וכזה שינויי טובא אתה תחזה כי חיבור התוספות ליתיה בידן כדחזי כי כמה חיבורי תוספות נתחברו על התלמוד וכלל זה יהיה בידך כי כל אחד מהראשונים על הרוב חיבר תוספות על רוב התלמוד ואחריהם כל חד מרבוואתא חיבר חידושים על רוב התלמוד. ואנו אין בידינו חיבור התוספות מרב אחד על כל התלמוד דכמה מסכתות מתוספות טו"ך וכמה מהם מתוספות רבינו פרץ או רב אחר. ובהגיע תור להדפיס הש"ס עם התוספות מה שנמצא אתם העלו בדפוס. וכן אתה מוצא בחידושי רבוואתא יש מס' שנדפסו חידושי הרמב"ן ויש מהרשב"א או הריטב"א וכיוצא. וזמנין דמשכחת דפסקי התוספות המודפסים אינם מן התוספות שנדפסו לפנינו אלא פסקי תוס' מתוס' אחרות כגון תוספות שאנץ וכיוצא וכל זה פשוט. וגם משכחת לה דהושמטו איזה דיבורי התוספות מהמודפסים לפנינו ואין להאריך בזה ואנכי העירותיהו להעיר אזן שומעת ישמע חכם ויוסיף לקח. ומ"מ במאי דקמן נראה דהתוספות קשיא להו כקושיין ומשו"ה מוקמי לה באילן סרק דליכא ביה לאו כמ"ש הרמב"ם פ"ו דמלכים ובהא אצטריך לומר דאינו רואה סימן ברכה. ברם לשון קוצצי אילנות טובות דקאמר נראה דחוק לפרשו באילני סרק דהאי לישנ' משמע אילני מאכל כמו שאמרו במכות דף הנז' ולחשוב קוצץ אילנות טובות והכי אמרינן פ' הרואה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וכו' דמברך שברא בריות טובות ואילנות טובות וכו' גם מדברי רש"י פ' מקום שנהגו שכתב וקוצצי אילנות טובות למוכרן לעצים הכל תמהים ולועזים עליהם ומתוך כך העין רע שולטת בהם וצעקת בני אדם עכ"ל משמע קצת דבאילנות העושים פירות מיירי.

וראיתי למהרש"א באגדתיה שכתב וז"ל מגדלי בהמה דקה בא"י איירי כדמוכח מדברי התוספות ואיסורא דרבנן נמי איכא כמו ששנינו פ' מרובה וכן קוצצי אילנות טובות איסורא נמי איכא משום בל תשחית כמו ששנינו פ' החובל אלא דקאמר הכא דעונשן דאינן רואים סימן ברכה ומשום דתהו בי' וכו' עכ"ל. וכיוצא הראוני בשו"ת יכין ובעז הנדפס מחדש בח"ב סי' י"א שכתב על עושה מלאכה קודם שיבדיל דאיסורא איכא והוסיפו אינו רואה סימן ברכה ע"ש. וכבר ידוע דבחקירה זו אי במקום שאמרו אינו רואה סימן ברכה איכא איסורא נמצא למרן בית יוסף דברים נראים כסותרים וכבר עמדו בחקירה זו הרב שיירי כנ"הג בסימן תס"ח והרב פר"ח א"ח סי' תצ"ו במנהגי האסו' סעיף י"ח. ואין להאריך כי לקצר אני צריך רק את זה ראיתי להרב פר"ח שכתב שם וז"ל מילתא דפשיטא דהיכא דלא שייך איסור' ליכא למבעי מידי וכגון ההוא דאיתנהו פרק מקום שנהגו המצפה לשכר אשתו ורחיים וכן המשתכר בקנים וקנקנים ותגרי סימטא ואינך דמייתי התם דבכלהו קתני התם אינו רואה סימן ברכה הנה הדבר ברור מעצמו דלא שייך התם שום איסורא עכ"ל והרב ז"ל כללא כייל תגרי סימטא ואינך וכו' והרי סמוך ממש לתגרי סימטא קתני מגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובות דבהנהו איכא איסורא ומלשון הרב ז"ל נראה דתגרי סימטא ואינך ליכא צד איסור.

ובמאי דקמן אפשר לומר דקוצץ אילנות בעת שקצץ עבר אדאורייתא וכבר סליק הא. וכשהוא מוכרן דהוא ענין אחר בהא ליכא איסורא ואיכא אינו רואה סימן ברכה וז"ש רש"י וקוצצי אילנות טובות למכרן לעצים וכו' וא"כ הכא מיירי בעת מכירתם ובהא ליכא איסורא דמאי דהוה הוה בעת הקציצה וכבר עבר האיסור מאז. ועתה פנים חדשות באו לכאן בעת מכירתם ואין הדבר כמו שכתב מהרש"א דזה ענשן דהא איסור הקציצה מעת שקצץ אפי' אינו מוכרן. ואח"כ כשמוכרן ליכא איסורא במכירתן דהא קיימי קצוצ"י ובמכירתן לא עביד איסורא רק אינו רואה סימן ברכה ומטעם שכתב רש"י ז"ל. ואין צורך לדחוק דהכא כולל אפילו אילני סרק דלשון אילנות טובות משמע דאיירי דוקא באילני מאכל וכדאמרן.

איכו השתא אתאן לאשר נסתפקת ידידנו. אי נוטע האילן במקום אחר סגי ולא עבר על בל תשחית. ונראה להביא ראיה קצת דסגי מדברי ראב"ן בספרו סימן א' שכתב אהא דאמרינן פ' לא יחפור דף כ"ו דרב יוסף אמר ליה לרבא בר רב חנן שנטע תאלי סמוך לגפנים שלו זיל קוץ וכו' וז"ל והכא לא הוה מצי למעקרינהו למשתלינהו ברחוק לפיכך אמר לו קוץ עכ"ל משמע קצת מדבריו דאי הוה אפשר למעקרינהו ולמשתלינהו בדוכתא אחריתי לא הוה איסור' והכי הוה עביד רבא בר רב חנן אלא משום דלא הוה אפשר א"ל אנא לא קייצנא דאמר רב דקלא דטעין קבא אסור למקצייה ואמר רב אחא לא שכיב שבחת ברי וכו' אבל אי הוה מצי למשתלינהו לא חייש למידי. עוד נראה להביא קצת ראיה ממ"ש רש"י פ"ק דחולין דף ז' ע"ב אההיא דר' פנחס ן' יאיר דלא רצה ליכנס בבית רבי משום הפרדות וקאמר רבי עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו איכא בל תשחית ופירש"י עקרנא שלא יוכלו לבעט ובל תשחית ליכא שהיו ראויות לדישה עכ"ל וראיתי להרב מגילת ספר לאוין רכ"ט שכתב על דברי רש"י הללו דמדברי התוספות פ"ק דע"ז דף י"א ע"א ד"ה עוקרין משמע דבעיקור איכא בל תשחית וצ"ל כיון דבלא"ה הא קאמר ליה דאיכא צער בעלי חיים לא הוצרך לומר דאיכא נמי בל תשחית א"נ דאף לרש"י לאו בכל עיקור קאמר דליכא בל תשחית אלא כשעוקרו באופן שיהיו ראויות לדישה ופעמים שעוקרן באופן שאינן ראויות אף לדישה בכה"ג הוא שכתבו התוספות התם דבאותו עיקור איכא ב"ת כיון שהוא לכבוד מלכים צריך שלא יהיו ראויות לדישה.

וכשאני לעצמי מעביר אמיליה דמר רואה אני דיש להרגיש בדבריו דמשוי ברישא פלוגתא בין רש"י והתוספות וכתב דלדעת התוספות ל"ק ממאי דלא אמר ר' פנחס ן' יאיר דבעיקור איכא בל תשחית דבלא"ה הא קאמר דאיכא צב"ח. חדא דהתוספות בע"ז כתבו כן לפרש דברי רש"י שכתב שם עיקור שיש בה טרפה דאסור לגרום טרפות לבהמה בידים וע"ז הקשו התוספות ותימא וכי קדשים הם שיהא אסור לגרום להם טרפות ואי משום בל תשחית א"כ היכי מוכח מהכא דמיירי בבהמה טהורה אפילו בבהמה טמאה שייך איסור בל תשחית וכו' הרי דהא דכתבו התוספות ואי משום בל תשחית וכו' לדברי רש"י הוא דקאמרי ואח"ך דחו פירש"י ופירשו דאסור באכילה קאמר וכו' ע"ש והו"ל להרב הנז' להקשות על התוספות דכתבו כן בעד רש"י ורש"י כתב דליכא בעיקור ב"ת ומדבריו נראה כי הוא מחלוק' רש"י ותוס' אלא דאח"ך כתב דאף לרש"י לאו בכל עיקור וכו' והריטב"א בחידושיו שם פ"ק דע"ז פירש לקושטא דהוי משום בל תשחית ע"ש. ולדעת התוספות למאי דמסקי דאסור באכילה כונתם דליכא בל תשחית לכבוד המלך כמ"ש בדיבו' הקודם. ומאי דמשני הרב הנז' בעד התוספות לסוגיית חולין אינו מתישב דהו"ל למימר ברישא בל תשחית דהוי טעמא תריצא גם לשלא ימיתם והא עדיף דהשתא דאמר משום צב"ח מצא עדיין רבי מקום לומר קטילנא להו והוצרך לטעמא דבל תשחית לכן ברישא לימא בל תשחית. ותו יש להרגיש על הרב הנזכר דזו של כת הקודמין היא והרב שלטי הגבורים פ"ק דע"ז נתקשה בזה ומוקי לה דהתם בעיקור שאינן ראויות לדיש' והביא דבריו בקצור הרב כנה"ג בהגהו' הרמב"ם פ"א מה' מלכים ע"ש אלא דהרב שלטי הגבורים קבע דבריו עמ"ש שם דף י"ג בהמה תעקר וע"ז כתב ואפש' דשאני עיקור דהכא שהוא למעלה מהארכובה דשוינהו לגריעותא כ"כ שאינן ראויות אפי' לדישה עכ"ל. ולפום ריהטא אינו מובן דהא בדף י"ג גבי נושא ונותן בשוק של עכו"ם דאמרו בהמה תעקר פירשו ואיזהו עיקור המנשיר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. ושם גבי אם הקדיש בזה"ז אמרו בהמה תעקר ואיזהו עיקוד נועל דלת בפניה ע"ש ואיך כתב הרב שלטי הגבורים דשאני עיקור דהכא שהוא למעלה מהארכובה.

אמנם נראה פשוט דהרב קאי על מה שכתב בתחילה התוספות מוכיחין דלעקור הבהמה איכא בל תשחית וכוון על דברי התוספות דדף י"א שהבאתי לעיל ועל זה אמר דשאני עיקור דהכא כלומר בההיא דדף י"א דפריך הש"ס והתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ועל זה כתבו התוספו' דאי משום בל תשחית אפי' טמאה והתם קיימי במשיר פרסותיה מן הארכובה ולמעלה דבתר הכי תני ושאין בה טריפה מותר ואיזהו עיקור שאין בה טריפה המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. ומכלל הדברים אתה תחזה דמ"ש הרב מגילת ספר דכיון שהוא לכבוד מלך צריך שלא יהיו ראויות לדישה אינו מכוון דמשמע דהכי הוא קושט' דמילתא והרי מסיק דעיקור למלך הוא מן הארכובה ולמטה ומשמע דבהא ראויות לדישה דאי לא כפי פירושו בתוספו' איך כתבו ואי משום בל תשחית אפי' טמאה ות"ל דאי משום ב"ת איך הותר מהארכובה ולמטה האיכא בל תשחית אלא משמע דמהארכובה ולמטה ראויות לדישה כפי מאי דמשוה רש"י ותוספות. וכן מוכח בהדיא מדברי השה"ג ולא הו"ל להר' מגילת ספר לומר אלא דכיון דהוא מארכובה ולמעלה אינן ראויות לדישה. ותו יש לדקדק קצת על הרב שה"ג לפום מאי דכתיבנא בכונתו ועל הרב מגלת ספר דלא הול"ל אלא דהתם לא כתבו התוספות משום בל תשחית אלא בעיקור שיש בה טריפה שמאבדה לגמרי דכיון שהיא טריפה מתה ואפי' תהיה ראויה לדישה לזמן מועט הא טריפה היא ומתה ורש"י בחולין לא איירי בעיקור שעושה אותה טריפה. ולמדנו מהאמור דליכא בל תשחית אלא בהשחתה גמורה אבל כשעדיין ראוי לאיזה דבר מעין מלאכתו ליכא בל תשחית וה"ה בנ"ד שלוקח האילן כמו שהוא ונוטעו במקום אחר ומתקיים כל האילן שפיר דמי והגם דמזיק קצת לאילן או לאיזה ענפים לית לן בה כיון דאינו משחית לגמרי.

איברא דחזיתיה להרב שלטי הגבורים שם דסיים וכתב וז"ל וכיון דליכא בל תשחית אלא כשהדבר נשחת מכל וכל צ"ע א"כ למה לו למהר"ף בהגהות סמ"ג לדחוק עצמו לומר דבבגד הנקרע על מת לא שייך בל תשחית משום דאתי מצות קריעה ודחי ליה ולמה ליה לדחוק כולי האי ת"ל דמשום האי קריעה לא הוי הבגד נשחת דהא ראוי הוא עוד למה שהיה ראוי קודם לכן וצ"ע לישב דברי מהר"ף ז"ל עכ"ל. וק' על הרב שה"ג דהאמרינן פ"ק דקדושין דף ל"ב רב הונא קרע שיראי באנפי דרבא בריה אמר איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח וכו' והקעבר על בל תשחית דעבד ליה בפומבייני ופירש"י במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו עכ"ל וזה מסכים לדברי מהרי"ף שהביא השה"ג דאי כסברת השה"ג מאי פריך והא קעבר על בל תשחית הלא הקורע בגד לא נשחת מכל וכל ומאי ס"ד דהמקשן להקשו' והא קעבר על בל תשחית אימא דהוי קריעה דלא היה משחית הכל וכן הוא מורה לשון קריעה. והתרצן אמאי משני בפומבייני לישני דלא שייך השחתה אלא בהשחת' מכל וכל ואף דלא הוי בפומבייני ליכא בל תשחית. אלא מוכח מהכא דכי איכא השחתה מיהא אסור והטיב אשר דיבר מהר"ף דטעמא דקריעה משום מצוה דקריעה דאי לא"ה אסור. ועוד קשה על הרב שה"ג מהא דאמרינן בקמא דף צ"א ע"ב מאן תנא דשמעת ליה אין אדם רשאי לחבול בעצמו וכו' אלא האי תנא הוא מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי א"ר אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וכ"ש גופו וכתבו התוס' ד"ה אלא האי תנא וא"ת ומאי ס"ד וכי על זה צריך ראיה דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית ואומר ר"י דאין מביא אלא שאסור לחבול אפי' לצורך וכו' וכן מקרע על מת זהו לצורך עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו (דפוס פראג) וז"ל וא"ת אי מהאי מאי קאמר מאן תנא הא כולי עלמא היא דמקרע בגדי' עוברין על בל תשחית ותירצו בתוספות דמייתי ראיה מקריע' שהיא לצורך כגון במת שאעפ"י שעיקר קריעה מצוה ומי שהוא מקרע יותר מדאי נהנה בו שעושה נחת רוח ליצרו ואפ"ה אסור מכ"ש מחבל עצמו עכ"ל הרי הדבר מבואר כדברי מהר"ף הנז' דדוקא משום מצוה הותר לקרוע וכשהוא יותר מדאי איסור' איכ' ולקי ואי כדעת הרב שה"ג הרי אינו משחי' מכל וכל ושרי. הן אמת דכעת לא מצאתי לפוסקים שהביאו הא דקורע על מתו יותר מדאי עובר משום בל תשחית. וליכא למימר משום דמייתי לה משם ר' אלעזר משמע דהוי פלוגת'. דהרי בש"ס דחי דלא אפשר דמשנתנו כי האי תנא דדילמא שאני בגדים דפסידא דלא הדר הוא ומסיק דהרי תנא הוא ר' אלעזר הקפר דקאמר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין וכו' וא"כ משמע דלמשנתנו דקאמ' דאינו רשאי לחבול בעצמו מכ"ש דהמקרע על מתו יותר מדאי לקי והרי"ף והרא"ש הביאו משנתנו וגם הרמב"ם פ"ה מה' חובל:

אמנם הטור ח"מ סימן ת"ך הביא משם הרמ"ה דהאדם רשאי לחבול בעצמו ומ"מ אפי' הרמ"ה אפשר דאית ליה דהמקרע על מתו יותר מדאי לקי דשאני בגדים דהוי פסידא דלא הדר. והן לו יהי דהרמ"ה חולק הרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כמשנתנו וכן פסק מרן שם בש"ע דין ל"א וכן מהרש"ל בים של שלמה פסק שם פ' החובל סימן נ"ט במשנתנו דאין אדם רשאי לחבול בעצמו וסיים דמסקינן שאסור לקרוע על המת יותר מדאי וכו' ע"ש. וק"ק על הטור שהביא דברי הרמ"ה לחוד דאמאי לא זכר שם דדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כמשנתנו. ומה גם דעת אביו הרא"ש דשמעתיה בפומיה כולי יומא. ותו דהטור עצמו בקיצור פסקי הרא"ש כתב דאינו רשאי לחבול בעצמו. ברם אנא חזיתיה להרב כנה"ג שם הגהב"י אות ט' ואות יו"ד שהאריך הרבה בזה. ומידי עוברי חזה הוית דיש מהאחרונים שרצו לומר דאין ראיה מהרי"ף והרא"ש. אכן לא יגהה מזור משום יתובי דעתא דהטור ז"ל דהרי איהו גופיה מייתי לה בקצור פסקי הרא"ש אלמא דסבר דדעת אביו הוא הרא"ש הכי לפסוק כמשנתנו ואמאי לא הזכיר דעתו בטור. ומ"מ במאי דקמן כבר מילתא אמורה דאפשר דאפילו הרמ"ה אזיל ומודה בהא דהמקרע על מתו יותר מדאי דלקי דלא פליג אלא אחובל בעצמו ושאני בגדים דהוי פסידא דלא הדר. וכזה ראיתי להרב פרישה שכתב שם סימן ת"ך על דברי הרמ"ה ובגמרא שם מחלק דאף ע"ג דאסור לאדם לקרוע בגדיו על מת יותר מדאי משום בל תשחית לכ"ע חבלה בגופו שרי טפי מפני שזה מעלה ארוכה עכ"ל עין רואה דפשיטא ליה להרב פרישה דהא דקורע יותר מדאי לקי כ"ע היא ותו דהרי התוספות והרשב"א כתבו דלכ"ע קורע בגדים עבר על בל תשחית. ובהגהת סמ"ק סימן קע"ה הביא בשם רבינו יונה הא דקורע על מתו יותר מדאי לוקה. וכזה ראיתי להריטב"א בחידושיו למ"ק לדף כ"ד שכת' כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע פירש ר"י שזה למי שקרע כבר שאין לו לחזור ולקרוע ואיכ' משום בל תשחית וכו'. וכן כתב עוד גבי מ"ש שאני רבנן וכו' פירש ר"י ולית בהו משום תפלות שיהא בל תשחית וכו' ע"ש וכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם בשער הקריעה דף י"ו ע"ב ע"ש. הא למדת דהעיקר כדברי מהר"ף הנז' דקריעה על מת שריא משום דהוי מצוה ואי לאו הכי אף דאינו משחי' מכל וכל איכ' בל תשחית דלא כהרב שלטי הגבורים ז"ל. וכי תאמר בלבבך א"כ אעיקר' דדינא פרכא בואו ונצווח על אורן של חכמים רש"י זצ"ל כי הוא המוליד חילוק זה שכתב פ"ק דחולין דאי הוה עקר להו ליכא בל תשחית דהיו ראויות למלאכה וקשיא עליה מכל האמור. שמענה ואתה דע לך דבדברי רש"י לק"מ כי מעולם לא כתב רש"י דשרי היכ' דאינו משחית מכל וכל אלא כי התם גבי רבי דהיה רוצה לזכות שר' פנחס בן יאיר יסעוד אצלו וכן הפרדות שלא יזיקו לבריות כמבואר התם ובכי הא דהוי צורך קצת מצוה הוא דקאמר רש"י אבל בלא"ה אף דאינו משחית מכל וכל איכ' בל תשחית ולהכי פריך על רב הונא דקרע שיראי והקעבר על בל תשחית ולהכי הקורע יותר מדאי שאין בו מצוה כלל אסור ואמטול הכין אצטריכ' למהר"ף הנזכר וטעמא טעים דאיכ' מצוה בקריעה. והרא"ש בתוספותיו פ"ק דתמיד סוף דף כ"ז אדתנן שורף כסותו כתב ואין כאן בל תשחית דהפקר ב"ד הפקר. תבנא לדיננא דלפום מאי דאמרן אזדא לה ראיתנו מדברי רש"י כמבואר. ואולם בכל זאת נראה דלקצוץ איזה ענפי אילן ליכא בל תשחית וכמ"ש הרב משנה למלך סוף הלכות איסורי מזבח כמו שהבאתיו בתשובה אחרת (היא תשובת סימן כ"ב לעיל וע"ש) וה"ה קצת משרשיו כיון שזה שעושה הוא לצורך ככתוב בשאלה. ואיכ' למימר דגם רש"י בעושה לצורך אמרה ולא בעינן דיהיה צורך מצוה כמו שצדדנו בסמוך. וההיא דרב הונא וקורע יותר מדאי לא חשיב לצורך דהגם דאיכ' פורתא לא הוי צורך גמור כמבואר. ומה גם שכתב השואל דיותר שוה לו הבית אשר יבנה יותר מכמה אילנות ובכה"ג שרי כמו שמבואר פ' החובל והארכתי בזה בתשובה הנז' בס"ד. וכ"כ הסמ"ג לאוין רכ"ט ואם אדם משחית שום דבר כדי להטיל אימה על בני ביתו וכו' מותר ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתתו עכ"ל והרב מהר"ר יחיאל באסן בתשובה סימן ק"א הביא ראיה לדבריו מרב הונא דקרע וכו' ופריך והקעבר וכו' וממ"ש פ' מפנין ע"ש ודבר ה' בפיהו אמת שכן רבינו אליעזר ממיץ בס' יראים מצוה רצ"ז מייתי ההיא דרב הונא וההיא דפרק מפנין ושוב כתב כדברי הסמ"ג ע"ש וגם הסמ"ג גופיה הזכירם שם בסמוך.

ועוד יש להתיר בנ"ד שכתב השואל דחייש שמא בעת הנתקו יבא לשחת קצת משרשי האילן ומוכח דהגנן הפועל אמר לו דאינו ודאי דבעת הנתקו יושחתו קצת שרשים רק הוא ספק. ואם כנים הדברים נראה להתיר דדבר שאינו מתכוין ולאו פסיק רישיה הלכה רווחת דשרי אף באיסור שבת והכא אינו מכוין לשחת ואדרב' כל ישעו להוציאו שלם וכל שאינו ודאי שיושחת איזה שרש שרי אף אם אח"ך יושחתו ומשום דלא צריכנא להאי טעמא לא פניתי לעמוד בפרט זה כדתזי. ומאי דשאיל השואל אם יש לחוש לסכנ' מטעמא דאמרו פ' החובל לא שכיב שבחת ברי וכו'. ראיתי להרב שאלת יעבץ ח"א סימן ע"ו דחייש ומריש הוה אמינא מאי דחזיתיה לרב הנזכר בתחלת תשובתו דמייתי ראיה דלצורך מצוה שרי מאותה שאמרו פ"ב דתמיד דהיו בוררין מעצי תאנה שאינם עושים פירות למערכה משום ישוב ארץ ישראל ומאי אריא משום ישוב א"י ת"ל דעבר על בל תשחית אלא דלמצוה שרי עכ"ד וכבר קדמו הרב באר שבע דהקשה ותירץ כן בתוספותיו. ועדיפא מינה פריך הרב באר שבע למ"ד משום דקטירי דלית ליה משום ישוב א"י ודאי דנקטי מעצי תאנה אף מהעושין פירות וק' דאיכ' בל תשחית וכתב ושמא י"ל דלצורך מצוה גדולה כי האי שרי ועין רואה דאפיק לה בלשון שמא שלא כדברי הרב יעבץ דפשיט' ליה טובא ומייתי לה לראיה ונראה דהרב באר שבע טעמו ונימוקו עמו דלאו שינויא הוי הא דהוא לצורך מצוה וכולי האי ואולי דמצית אמרת לה בלשון שמא דהרי לכי מטית לומר דאיכ' בל תשחית תו ליכא למשרי במקום מצוה דהאיכא יערות טובא לקוץ אילני דלא עבדי פירי ואמאי יעלה הכורת על אלו העושים פירות ומאי מצוה איכ' בהני למעבד איסור' כל דאיכ' לקיומי מצוה דמערכה באילני דלא עבדי פירי ומקיים לאו דבל תשחית ומצוה דמערכה במקומה מתקיימת באינך. ומכאן תשובה למה שהשיג הרב יעבץ הנזכר על המפרשים במלכים א' סימן ו' דכתיב שעשה כרובים מעצי שמן ותרגם יונתן אעי דזיתא דהיה מאילני דלא עבדי פירי דלא היו צריכי' לזה אלא משום מצוה וטעו דמה שאמרו בעצי המערכה מאילני דלא עבדי פירי היינו משום בל תשחית וליתא אלא משום ישוב א"י זהו תורף דבריו. ואין כאן השגה דאין להתיר משום מצוה בדאיכא אילני דלא עבדי פירי כדאמרן ומה שאמרו דכן אמרו בעצי המערכה הוא דמיון בעלמא. ותו נעלם ממנו מ"ש בשמות רבה פ' ל"ה למה עצי שיטים למד הקב"ה דרך ארץ לדורות שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות או' לו ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתם עאכ"ו עכ"ל וא"כ ודאי העיקר כפי' המפרשים דאעי זיתא הוו מהנך דלא עבדי פירי. וגם ק"ק ממדרש זה על הרב באר שבע כמבואר. אלא דלשון המדרש דנקט למדה דרך ארץ ק' דהאיכא בל תשחית ומאי דרך ארץ דקאמר ויש לישב וס' יפ"ת אין עמדי. והרב משנה למלך סוף ה' אסורי מזבח כתב על קושית הרב ב"ש ולא הבנתי קושיא זו דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה והכא לא היו כורתים אלא הענפים ברם שרשוהי בארע' שבוקו עכ"ל ורמזתי דבריו לעיל. ונראה דכונת דבריו דאין דין קציצת האילן גם בענפים לחוד דהיינו שאין לקוץ האילן לשרוף או לבנין (אם לא בתנאים שביארו הפוסקים ובספר הק' ברכי יוסף י"ד סי' רצ"ד אות ט"ו קצרתי ע"ש) אבל הענפים מותר לקוץ לשרוף וכיוצא אבל לקוץ הענפים בחנם נראה דגם הרב מש"ל מודה דאיכ' לתא דאיסור' מיהא מדרבנן. וכיוצא בזה כתבנו בעניותנו לעיל שהוא דעת רש"י פ"ק דחולין שכתב דליכא בל תשחית בעקור שראויות לדישה דכונתו דכשהוא לצורך שרי כמש"ל. והן עתה ראתה עיני להרב תורת חיים בשיטתו לע"ז דף י"א שדחה דברי רש"י דפ"ק דחולין הנזכ' דאין סברא שיהיו ראויות לדישה אחר שנשרו פרסותיהן ועוד האיכ' מיהא [ב"ת] כיון שאין ראויות למלאכה כמו שהיו ומאי דקאמר רבי פנחס צב"ח ברישא היינו משום דהוי דאורית' אבל בל תשחית דוק' באילנות דאורית' אבל בשאר מילי דרבנן כמו שכתב הרמב"ם פ"ח דמלכים זהו תורף דבריו ונראה לישב דעת רש"י שהוא סובר דאיכ' לאו בכל מילי כדמוכח פרק החובל דף צ"א דקאמר ר' אלעזר הקורע על מתו יותר מדאי לוקה אלמ' אף כשאינן אילנות לוקה וכן נראה דעת התוספות במציעא דף ל"ב ריש ע"ב ע"ש ולזה נוטי' קצת דברי הרא"ם בס' יראים סימן רצ"ז והסמ"ג לאוין רכ"ט. וכ"כ הרמב"ם גופיה בס' המצות לאוין נ"ז ומה שפירש הרב מגיל' ספר לאוין רכ"ט דקאי אאילנות אינו במשמע דבריו כאשר יראה הרואה. וכיון שסובר רש"י דגם בשאר מילי איכ' איסור תורה להכי הוכרח לומר דבעקור שראויות לדישה קאמר. ובהא ליכא בל תשחית דאורית' אבל מדרבנן אסור וכשהוא לצורך שרי ובהכי נתישבו דברי רש"י כאשר המעין בלבבו יבין כי לקצר אני צריך.

עוד ראיתי להרב יעבץ שם שתמה עמ"ש הרב ט"ז י"ד סימן קי"ו מצינו שחז"ל אסרו לקוץ אילן העושה פירות מפני הסכנה שהרי לאו של תורה ולוקין עליו ולא מפני הסכנה ולישנא דאסור למקצייה אטעייה וחשב שאין איסורו אלא מדבריהם וכו' עכ"ל ולק"מ ותימה עליו איך חשד להרב ט"ז בזה והרי הרב ט"ז שם הזכיר להסמ"ג שהביאו בלאוין רכ"ט וא"כ ודאי ראה שהסמ"ג מנאו בכלל הלאוין. אבל הרב ט"ז קאי בדיני סכנה ומשו"ה מייתי לדין זה שם בסימן קי"ו. והוצרך לומר שרז"ל אסרוהו מפני הסכנה כלומר מלבד איסור תורה ולא הוצרך לפרש רק כתב מפני הסכנה לומר דמשו"ה מייתי ליה התם דאי לא"ה מאי שיאטיה דדין זה התם. כן נראה פשוט אלא שהט"ז קיצר בלשונו וסמך על מה שהזכיר הסמ"ג. תו חזינא להרב הנזכר שכתב על ההיא דאמרינן דא"ר חנינא לא שכיב שבחת ברי דודאי שבחת היה ת"ח וח"ו דעבר על לאו אלא שהיה מעולה בדמיו או צריך למקומו היה ואינה משנת חסידים ונענש ע"ז לפי שחסיד היה ע"ש באורך. ואין דבריו מחוורין ולא דמי לההיא דריב"ל דאמרו בירושלמי פ"ט דתרומות דאליהו לא דיבר עמו לפי שמסר לעולא בר קושב ואמר ליה לאליהו ז"ל ולא משנה עשיתי והשיבו וכי משנת חסידים היא זו. דהכא למות בלא עתו לא מן השם הוא כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ומשום שלא נהג חסידות ועשה כדין לא נתחייב כרת ח"ו דדוקא יסורין אשכחן פ' הפועלים דאתו על רבינו הקדוש דלא רחים אההוא עגלא וכו'. וזה פשוט. וכ"כ הרב פר"ח סימן קי"ז וז"ל מלבד שמעיקר הדין אין לקוץ אילן העושה פירות משום בל תשחית גרסינן נמי פ' החובל א"ר חנינא לא שכיב וכו' עכ"ל אלמא בדבר דאיכ' בל תשחית איכ' סכנה. והכי משמע מדברי ר' חנינא בעצמן דקאמר לא שכיב שבחת ברי אלא על דקץ תאנה בלא זימנא ואם אית' למה ליה לומר בלא זמנא הול"ל שקצץ תאנה שצריך למקומה וכיוצא וכן משמע מדברי מהרש"ל בים של שלמה סי' ס"ב. ובהכי נדחה מ"ש עוד דלכ"ע איכ' סכנתא אף דשרי מדינא ואינו מחוור דא"כ איך הפוסקי' הרמב"ם וסמ"ג ורבינו ירוחם סתמו דכי הוא מעולה בדמים שרי והו"לל דעכ"ז איכ' סכנה ולא לומר דקוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרות או אם מזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים. ותו דהרי שמואל ורב חסדא ציוו לאריסיה' שיעקרו כמ"ש פ' החובל דף צ"ב ומסתמא אריסיהם ישראל הוו. ומה שיישב לזה הרב הנז' לא נהירא כדמשמע מסתמות הש"ס והפוסקים. ומעין דוגמא הביא ראיה מהרלנ"ח בתשובה סימן ל"ו דדין קטלנית ביבמה ליתא מדכתבו הפוסקים דין ג' אחים ב' נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית וכו' ומדשרו שתתיבם לאח הג' ש"מ דליכא סכנתא דקטלנית ביבמה ע"ש. ומכ"ש הכא דאכתי לא שמעינן דאיכ' סכנה באופן שמותר מן הדין לקוץ. ומה שיישב הרב הנז' לפי דרכו ההיא דרבא בר חנן דא"ל לרב יוסף אנא לא קייצנא וכו' ליתא וכבר כתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והרב הנמקי ומרן בכסף משנה והרב תורת חיים דרבה בר חנן הוה פליג עליה דרב יוסף בעיקר הדין כמו שיראה הרואה דבריהם באורך ומדברי רבוותא הנז' מוכח דבמידי דשרי מדינא ליכא סכנתא דמאי דקאמר אנא לא קייצנא הוא שהיה חולק בדין. וגם מה שצדד עוד הרב הנזכר דלאדם חשוב לא הותר בעצמו ומשו"ה איענש שבחת וכדאשכחן דקפיד ר' אמי אר"נ דשתי מיא דאחים קפילא וכו' ע"ש אין דבריו מחוורין אי ממאי דכתיבנא לעיל ואי מטעמי אחריני.

ואחר זמן רב בא לידי ס' תשובות מקור ברוך חדש להרב מהר"ר בינדיט וויזל וראיתי סימן ח' שהפליא לתמוה על הרב ט"ז והגדיל המדורה ובקש לעקור דליכא סכנה וגם על הרב פר"ח השיג ע"ש באורך ולי נראה דהדברים פשוטים דאיכ' סכנה נמי כשהוא אסור מן הדין דעובר על ל"ת אינו חייב כרת אלא דבהא איכ' סכנה כי איכ' איסור' וכשמותר מן הדין ליכא סכנה ובמאי דמוכח מהט"ז עצמו שעשה מעשה והורה להתיר והרבה היה לי לדקדק על דברי הרב הנז' אלא שאין הפנאי מסכים. גם דברי הרב ט"ז נראין הדברים כמש"ל דהא אסוגי' דהחובל ודברי הסמ"ג קאי אלא דנקט סכנה דבהא עסיק והרב פר"ח נקט תרוייהו ולא עלה על לב להשיג על הט"ז.

איברא דראיתי בצוואות רבינו יהודה חסיד זצ"ל שכתוב שם אות נ"ג אילן העושה פירות אין לקצוץ אותו ויש לצדד בזה דכונתו דהגם דמותר מן הדין לא יקוץ כמו שרוב הצואות הם דברים המותרים לפום דינא ועל קצתם אין העולם חוששין כלל. ועל כן נראה דלרווחא דמילת' יקוץ אותו על ידי גוי וכ"כ בנדונו הרב שאלת יעבץ. וכתוב שם דאם כשעוקרין הגפן היא חיה ונטעי לה במקום אחר אין כאן בית מיחוש וכ"כ בפשיטות הרב שבות יעקב ח"א סי' קנ"ט ע"ש. כלל העולה דיכול ראובן לעקור האילן ממקומו ולנוטעו במקום אחר ויזהר להביא גוים אומנים ויחפר"ו את הארץ הטב כל הנצרך להוציא שרשיו בשלימות ותכף לנטעה במקום אחר וליעביד ליה כי היכי דנחיה. והנלע"ד כתבתי הצעיר חיר א ס"ט.

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה