חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן יט
קצת שקלא וטריא על תשובת מהר"ם והתה"ד הנז"ל סובב הולך על תשובת גדול אחד הי"ו.
חזה הוית להרב הפוסק שעמד על דברי הרב תה"ד סי' שמ"א שכ' על דברי מהר"ם שכ' המרדכי פ' הגוזל בתר' בנתפשרו הקהל על המס ושוב בקש אחד לפוטרו מחלקו הציל לעצמו וכו' דטעם יפה יש דכיון דלית להו פסיד' לאחריני בפטו' שלו שכבר נתפשרו ונתחייב כל א' בחלקו ולא יתרבה עליהם כלום בפטו' של זה מאי אית להו גביה דהאיך דמסתמ' לא הי' לא' או לכלם חן בעיני השר וכו' וא"כ הרי הם כשותפין שאין יכולים להציל שאם אמר א' מהם לעצמי אני מציל הציל לעצמו וכו' ע"ש. והקשה הרב הפוסק נר"ו על הרב תרומת הדשן דכיון דמחלקו הוא שפטרו לבד למה ליה למיהב טעמ' שאין יכולין להציל הרי לענין חלקו אף ביכולין להציל זוכה בחלקו כיון דאמר לעצמי אני מציל דאי באין יכולין להציל אפי' הציל יותר מחלקו הכל שלו כמבוא' לפי שיטת התלמוד פ' הגוזל בתרא והראשונים וליכא למימר שהתה"ד מפרש באוקמת' דאוקי הש"ס שם הב"ע בשותפין דמיירי באין יכולים להציל אבל ביכולים להציל אפי' חלקו אינו זוכה דמלבד דזה אי אפש' לאומרו דמפרש שלא כדעת רש"י והר"ם והרא"ש קשה דמ"ט אינו זוכה בחלקו אם אמר לעצמי אני מציל כיון דשותף חולק וכו' ועוד דהתה"ד לקמן בחלוקת בקש קודם שנתפשרו מפרש לאוקמת' דשותפי כדעת הרא"ש ודעמיה דאף אם יכולין להציל זכה בחלקו ואפשר דלרווח' דמילת' כתב דמיירי באין יכולין להציל אלא דעדיין ק' דאי באין יכולין להציל אמאי קאמר כיון דלית להו פסיד' לאחריני בפטו' שלו והלא באין יכולין להציל אף אם מטי פסיד' זכה לעצמו גם הוא עצמו לקמן בחלוק' אם בקש קודם שנתפשרו דמהר"ם כתב דלא הועיל משום דמטי פסיד' לאחריני קאמר בה טעמ' משום דהוי כמו יכולין להציל מוכח להדיא דאם אין יכולין להציל אף אם מטי פסיד' לאחריני זכה לעצמו וגם בזה יש לישב בדוחק עצום דלרווח' דמילת' כתב כן משום דקושט' הכי הוי דהכ' ליכא פסיד' לאחריני עכ"ל הרב הפוסק נר"ו. ומאי דפסיק ותני דליכ' לפרושי האי אוקמת' דמוקי רמי בהגוזל דף קי"ו בשותפין דהכוונה בשאין יכולין להציל אבל ביכולין להציל אפי' חלקו אינו זוכה דמ"ט אינו זוכה בחלקו כיון דשותף חולק ואמר לא"מ וכו' וכן כתב עוד הרב הפוסק בסמוך בהקשותו על דברי רבינו שמחה שכ' דאין שותף חולק וכו' דהרי בגמ' אמרו וכגון זה שותף חולק של"ח וז"ל וליכ' למימר דמפרש לה באין יכולין להציל וכו' ובנדון הר"ש איירי דיכולים דמלבד דזה אי אפש' דמפר' שלא כדעת הרמב"ם ורש"י ועוד דאף ביכולים להציל אין ט' לומר דאינו זוכה אפי' בחלקו אלא דאף את"ל איתיה להא מ"מ הא דביכולים להציל לא זכה אפי' בחלקו לאו ה"ט משום דאין שותף חולק של"ח דבגמ' אמר דבמקום פסיד' שותף חולק של"ח וזה כבר א"ל וגילה דעתו שאינו רוצה לטרוח ומ"ל באין יכולין ומ"ל יכולין אלא ודאי ה"ט דיכולין משום דלא אייאוש מלהציל וכמ"ש רש"י ועוד דבההיא תוספת' דקאי עלה רבינו שמחה משמע דאין יכולים להציל דמסתמ' אין להם חן בעיני המלך כזה שבקש וכמ"ש התה"ד ודברי אמת ניכרין עכ"ל נעלם ממנו דיש מן הראשונים שפירש האי אוקמת' דוקא באינן יכולין וכמ"ש הראב"ד והרשב"א הובאו דבריהם בשיטה מקובצת וז"ל אמר רמי ב"ח הכא בשותפין ושותפי כל מה שמרויחין בין בעסק בין במציאות של אותו עסק חולקין לאמצע עד שיחלקו ולעולם באין יכולין להציל וכגון זה שהוא דבר האבד שותף חולק של"ח אמר פליג אבל יכולין להציל אפי' אמר לא אמר כלום דלא מצי מפליג וי"מ אפי' ביכולים להציל וכו' ע"ש הרי בהדיא דפירשו להאי אוקמת' דוקא באינן יכולים להציל אבל יכולין להציל אפי' אמר לא אמר כלום דלא מצי מפליג ומעתה ל"ק מה שהקשה לפי' זה דמ"ט אינו זוכה בחלקו כיון דשותף חולק של"ח דהא דאמרו דשותף חולק להך פירוש' לא אתמר אלא בנאבד הממון ודאי דאין יכולין להציל אבל ביכולין להציל לא מצי מפליג וכל מה שטרח על הכלל כלו קא טרח וזה הוא מבואר:
ומעתה גם מה שהקשה על דברי רבינו שמחה דאף דאית' להא לאו ה"ט דאין שותף חולק וכו' לק"מ דהא בהא תליא דלהך פירוש' טעמא דביכולין לא זכה בחלקו היינו דביכולין אין שותף חולק של"ח וטרח לכלם ולא נאמר אלא באין יכולים כמדובר. איבר' ודאי דרבינו שמחה והתה"ד לא מפרשי שמעתין הכי אלא כדתרגמוה רש"י והרא"ש וסיעתם כדמוכח מדבריהם דמייתי הרב הפוסק נר"ו. איכו השתא אתאן לדברי הרב תה"ד הלא מראש אבא אעי"ר על דברי הר' תה"ד דלקמן שנסתייע מהן הרב הפוסק דבחלוקת בקש קודם שנתפשר כתב התה"ד וז"ל נמצא מה שגורם להכביד על אחרים בפיטו' שלו הוי גזלה והוי כמו יכולי' להציל וקדם א' והציל משל חבירו דלא הועיל כלל ואע"ג דאם לא הציל רק חלקו הועיל היינו מטעם שותף חולק במקום פסידא של"ח מ"מ אם מציל משל חבירו פשיט' דלא מועיל עכ"ל ואיכ' למידק תרתי חדא דכפי התה"ד מהר"ם איירי דוקא ביכולים להציל וא"כ אם אינן יכולים להציל אפי' בקש קודם שנתפשרו ומה שמקל לזה מכביד לאחרים זכה לעצמו ופטיר ועטיר. ואלו מהר"ם קפסיק ותני סתמ' דבקש קודם פשרה לא הועיל וכבר העיר על זה הרב פרח מטה אהרן על הרב תה"ד בראשון סי' נ"ה. ותו ק"ק דהתה"ד עצמו לעיל כתב דמסתמ' לא הי' לכלם או לאחד מהן חן בעיני השר לענין זה שיהי' פוטר כמו זה וא"כ הרי הן כשותפין שאין יכולין להציל וכמ"ש הרב הפוסק והבאתיו בסמוך דלא אפשר דרבינו שמחה ז"ל מיירי ביכולין להציל דמסתמ' וכו' וא"כ איך התה"ד אזיל בתר איפכ' בחלוקת בקש קודם שיתפשרו וכ' דהוי ביכולין להציל בפשיטות והרי מסתמ' הוא לבדו מצא חן במדב"ר לפני שר ואחריו לא הי' ח"ן והוי כאין יכולין להציל כמ"ש הוא עצמו לעיל כמדובר. לכן נראה לישב דברי התה"ד כי הנה ודאי מהר"ם דקפסיק בסכינ' חריפ' דהיכ' דבקש קודם שיתפשרו לא הויא מחילה אף דעל הרוב אין יכולין להציל ה"ט דאע"ג דאמרינן דאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ובפרט כי אין יכולין להציל דהציל לעצמו ואף ביותר מחלקו לשיטת רובא דרבוות' שאני התם דאין שם חיוב מאותה ההצלה אל השאר בשגם הוא בצ"ר כי הנה השוללו"ת באו השולל שולל וטרף ואין מציל מ"מ מאי דהוה הוה והשת' ע"י הצלתו של זה לא מטי פסיד' אל השאר אז אמרינן הציל לעצמו. ואולם הכא כי בקש זאת מידו הצלתו דין גרמ"א כי כבדה מאד על השאר ובזה לא אמרו הציל לעצמו וכ"כ הרב פרח מטה אהרן שם ושוב ראיתי דגם הרב הפוסק כתב כן לקמן רח"ב רח"ב והן הן דברי מהר"ם בתשו' דפוס פראג סי' ק"ג ובתשו' שהביא המרדכי כאשר יראה הרואה ופשיט' שגם הרב תה"ד כך הבין בדברי מהר"ם וז"ש מה שגורם להכביד על אחרים בפטו' שלו הוי גזלה ומ"ש והוי כמו יכולין להציל אין כונתו דהכ' איירינן דיכולים להציל ולא חש דנטע' בזה דכבר כתב לעיל בסמוך כי לא היה לכלן או לאחד מהם חן וכו' אבל כונת התה"ד דדין זה דמי לדין יכולין להציל דאף דאמר לעצמי אני מציל לא מהני לחלק חבירו כן הדבר הזה דאף דאין יכולין להציל כיון דסיבת פיטורו גורם להכביד לאחרים אין פטורו פיטור והוי כדין יכולין להציל והציל חלק אחרים דאף דאמר לא"מ לא אמר כלום:
ומעתה נוחים דברי התה"ד שהקשה הרב הפוסק דהן לו יהא דנקט הרב אין יכולין להציל לקושט' דמילת' אבל מהו ז"ש כיון דליכ' פסיד' לאחריני בפטו' שלו הלא כי אין יכולין זכי מאחריני וע"פ האמור לק"מ דעיקר פטורא דאהני פטורא דידיה היינו משום דמאי דפטריה לדידיה לא מטי פסיד' לאחריני משום דאי הוה מטי פסיד' להכביד על אחרים חזר הדין בנדון זה אף כי אין יכולין כדין יכולין להציל בעלמ' דכיון דפטורו גורם להכביד עליהם יכולין ואין יכולים כי הדדי נינהו ואין פטורו פיטור וכמ"ש התה"ד לקמן דהוי כמו יכולין כלו' כדין יכולין ואף דהכא אין יכולין. וחזה הוית לה"ה הפוסק אתא ואייתי מ"ש התה"ד מתשובת רבינו שמחה הטעם כיון דדרים ביחד בצבו' ונושאים תדיר בכל מיני עולים לא שייך לומר שותף חולק של"ח שהרי עדיין השותפות קיימת לענין שאר עולים גם במס זה לא יוכל לחלק. עוד מפרש התם טעם אחר דהא דאמרי' הציל לעצמו זה דוקא אם שם נפשו בכפו להציל אבל בבקשה בעלמ' לא וכ' ה' הפוסק וז"ל קשה לטעם הראשון שכ' דהוי בפרדכ' דבתר' דף נ"ה משמע שפטרוהו מכל מיני עולים כיון שהוא אדם בטל ואפ"ה קאמר עלה רבי' שמחה בתשו' הובאה בשו"ת מהר"ם סי' תתקל"ב דאם הי' הפיטור על ידי בקשתו לא מהני ואולי דהתם נמי עדיין משותף הוי עם בני העיר במס דאקרקפת' דגברי שאינו על בעלי ממון ומיירי דבני העיר נותנים גם זה בשותפות ועי"ל עפ"י מ"ש מהרח"ש בת"ח ח"ג סי' ק"א דף קמ"ג ע"ג בפירוש דברי רבינו שמחה דאיכ' למימר דתרתי בעינן עד דמצי למפלג בלא דעתא דחבריה חדא דלא נשארו שותפים בשאר עולים וגם ששם נפשו בכפו כההיא דהגוזל לא בקשה לבד ועפ"ז נתישב ההיא דפרדכת דאף דלא נשאר שותף עם הצבו' בשאר מיני עולים מ"מ לא שם נפשו בכפו ומשו"ה לא אהני ליה לפוטרו וזה ראיה גמורה דלדברי מהרח"ש אף דאיהו אמרה למילתיה דאיכ' למימר הכי אנן אשכחן סייעת' מדברי רבינו שמחה עצמו בההיא דפרדכת עכ"ל ומ"ש דזה ראיה גמורה וכו' אין כאן ראיה שהרי יש לדחות כמ"ש הוא עצמו ברישא דפרדכת אכתי אגיד עם בני העיר באיזה מס ומשו"ה לא אהניא ליה לחלוק של"ח וכטעם א' דרבינו שמחה אבל אה"נ דלטעם ראשון אפי' לא שם נפשו בכפו כל שלא יש לו שותפות עם בני העיר מצי לחלוק שלא לדעת חבירו. וצופה הייתי להרב משא מלך דף י"ז ע"ג שכ' וז"ל לדעת רבינו שמחה אם השותף תבע מהמלך ומחל המלך ע"פ בקשתו הוי לאמצע וטעם הדבר דכיון שהם שותפים בכל מיני עולים מה שבקש מהשר שימחול מסתמ' ע"ד כל השותפין בקש וכיוצ' בזה אמרינן דאין שותף חולק של"ח ולדעתו אפי' אמר שמציל לעצמו הוי לאמצע וטעם הדבר הביאו התה"ד דהא דאמרי' וכו' זהו דוקא אם שם נפשו בכפו וכו' ע"ש ומשמע מדבריו דהני תרי טעמי הם טעמים חלוקים לשני ענינים דלמאי דאמרינן דמסתמ' ע"ד כל השותפין בקש ה"ט משום שהם שותפים לכל מיני עולים אך טעם זה אינו מספיק לאמר בפירוש לעצמי אני מציל וצריך טעם אחר לחלוקת אמר לעצמי אני מציל דלא שם נפשו בכפו דההיא דאמרינן דכי אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו אינו אלא היכא דבנפשו דיבר באשר הוא ש"ם נפשו בכפו. וק"ק דהדבר פשוט דגם טעם א' שהם שותפין בכל מיני עולי' אהני לאמר לעצמי אני מציל דהגם דאתמר בהגזול דאם אמר לעצמי אני מציל כגון זה שותף חולק של"ח ה"ד כי התם דיוצא בשייר' אין לו שותפו' כי אם זה בההיא אמרי' שותף חולק של"ח לא כן בהא דאכתי הם שותפין בכל מיני עולים לא מצי מפלג והרב עצמו סיים בטעם הראשון דאין שותף חולק של"ח וכי אמרת דאין שותף חולק של"ח גם אמ' לעצמי אני מציל לא מצי פליג ומדברי הרב הנזכר נראה דלחלוקת אם אמר לא"מ צריך טעם דשם נפשו בכפו ואין הדבר כן דהני תרי טעמי כל חד מינייהו מהני דאפי' אמר לעצמי אני מציל הציל לאמצע (ע"כ נמצא):