אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן חי

סימן יז

בדין מסים. לדרישת בעלי כיסים

שאלה שתי עיירות תחת ממשלת שר אחד ולכל אחת כפרים הנראים וסמוכים והשר מטיל מס על כל היהודים שתחת ממשלתו בכללות ותובע מס מהעיר הגדולה אשר הוא יושב בה ואנשי העיר הגדולה מחלקים על עירם ובנותיה ועל העיר השנית וכפריה וכן במוספין שלא כהלכתן ככה יעשה השר כל הימים ושתי העיירות בכל עשר שנים מתפשרות ביניהם איזה סך למאה פרוע תפרע העיר הקטנה ובנותיה בכל משא מלך והעיר הגדולה תמיד כבע"ח לשר לפרוע בעד כל העם הנמצאים תחת רשותו מישראל. ועתה נולד נכד לשר והשר שואל לתת לו דורון ומשרתי השר כתבו לבני עיר קטנה שעל זה הטיל השר סך מה על היהודים שתחת רשותו ותגיע לעיר קטנה מהטלה סך פ'. ובני העיר תמהו למה פירט להם הסך בפרטות. ולפי הפשר' שביניהם ובין העיר הגדולה. הסך שפירט עתה לעיר הגדול כסך הכללי הזה הן נגרע מהסך המגיע להם והכבד את משא העיר הקטנה ובנותיה וטענו בני העיר הקטנה שגם בזה יעשו כפשרתם. ובני העיר הגדולה טוענים שמזלם גרם ואין להם כי אם אשר פירט השר דדינ' דמלכות' דינא. ואם נתפשרו היה על מה שמטיל בכללות. ועוד שהסך הזה הוא על אשר בני העיר רגילים להוציא בנרות והוצאות לכבוד שמחת השר והוא נתרצה בזה ואם לאו היו בני עיר קטנה מוציאים יותר בהדלקת נרות ומיני שמחות. והשיבו מנהיגי עיר קטנה שהשר כתב בציוויו וז"ל בכללות הסך שכל קהלות היהודים יושבי מדינה זו יש להם לתת על סיבת לידת וכו' החלק המגיע לעיר פ' הוא סך פ' וא"כ דעת השר לעשות הדבר כללי שאם כונתו להקל מעל העיר הגדולה יאמר בקיצור סך פ' תפרע עיר פ' אבל מורה שהוא ככל המסים רק שחשב שכך מגיע לכל עיר ולא אמרו טעות' דמלכות' דינא. ועוד כי זה שנים במציאות כזה שהוטל על כללות הק"ק סך מה שהוטל עכשיו ומוכח שכונת השר כמאז. ותו לו יהי שבכונה וכו' לאו כל כמיניה וכשם שאחר שהוטל המס על הכלל אין השר יכול לפטור אחד אם לא ינכה חלקו מהקהל ונ"ד דכוותה ועל הטענה אחרת השיבו כי כן דרך השר ואבותיו ליקח סך מה בעבור הוצאה השמחה יורנו המור' הדין עם מי ושכמ"ה:

תשובה במתנית' תנא השותפין שמחלו להם המוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו משום פ' מחלנו מה שמחלו מחלו לו וכ' הרא"ש פרק הגוזל בתרא. בינו שמחה הקשה מאי קמ"ל בריש' ופירש שותפין שבקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאלו היה שלוחם ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מחלו לו וכו' ומיהו יש לדחות דריש' מיירי שבקש מהם למחול בסתם אעפ"י שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסת' אבל אם פירשו בשביל פ' מחלנו מחלו לו ומיהו מסתבר כקמית' דגם זה אין חידוש אם בקש סתם ומחלו סתם דמחלו לאמצע עכ"ל. ויש להעיר דהו"ל לאוקומ' הכל על ידי בקשתו וריש' איירי שהוא בקש לעצמו והם מחלו סתם וטוב' קמ"ל דאע"ג דהוא בקש לעצמו כל שהשר במחילתו לא מחל לו בפירוש אמרינן דמחל לכל והא עדיפ' דהוי מילת' מציעת' ולא כדעת רבינו שמחה דאפי' בקש לעצמו ומחל לו דהוי לאמצע ונראה דסבר הרא"ש דאי אמרת דדינ' הוא דאם בקש לעצמו הוי לעצמו שלא כדעת רבינו שמחה שורת הדין מחייבת דגם אם בקש לעצמו ומחלו סתם הוי לעצמו דעל דעת שאלתו מחלו ומשום הכי אי אפשר לאוקומה בהכי. ומכאן יש סמך למ"ש הרב משא מלך דף י"ו עמוד ג' לדעת מהר"ם דסבר כדחיית הרא"ש דאם בקש אחד מהם שימחול לו ומחלו סתם הוי לעצמו וכו' וז"ש מהר"ם בסוף דבריו אבל אם אמרו בשביל פ' מחלנו אפי' ע"י בקשתו מה שמחלו מחלו לו עכ"ד,

איברא דק"ק במאי דפירש בדברי מהר"ם דהא מהר"ם קאי אסיפ' דאמרו בשביל פ' מחלנו ועלה קאמר אפי' ע"י בקשתו ואיך אפשר לפרש בדבריו שמחלו סתם גם אין לפרש דר"ל שבקש סתם והם מחלו לו דהלשון מורה דלא אתא מהר"ם אלא לאפוקי מרבינו שמחה דאם בקשו לעצמו ומחלו לעצמו הוי לאמצע ואהא קאמר ואפי' על ידי בקשתו. ועוד דאי כדבריו שפיר טפי לאוקומ' כלה בשאל מהם שימחלו סתם וריש' שמחלו סתם אף דלא היה שם אלא הוא לאמצע. וסיפ' שפירשו לעצמו אף שבקש סתם לעצמו ואלו מהר"ם כתב דיש לדחות דריש' איירי שבקש מהם למחול סתם וכו' וכפי האמור כלה איירי בשאל מהם סתם. אמנם נראה דהדין דין אמת כמ"ש הרב ז"ל ולא תידוק ממאי דקאמר מהר"ם דריש' איירי דאם איתא דסבר מהר"ם דאם בקש לעצמו ומחלו סתם הוי לאמצע לוקמא דריש' בהכי איירי דהוי חידוש' טפי וגם הרא"ש דהכריע כרבינו שמחה משום דגם זה אינו חידוש לוקמא בהכי דהוי חידוש אלא מוכרח דכי היכי דאם בקש לעצמו ומחלו לו הוי לעצמו ה"ה בקש לעצמו ומחלו סתם כמדובר:

והנה מהר"ם אסיק בתשובתו הרמתה הובאה במרדכי פ' הגוזל בתרא והגמי"י ריש תשו' דס' קנין דאם היחיד בקש לשר קודם שנתפשר ומחל לו הוי לאמצע דמה שהשר פיחת לו הוא מכביד לאחרים וטעמ' טעים הרב תה"ד סימן שמ"א דמה שגורם להכבי' על אחרים בפטור שלו הוי גזלה והוי כמו יכולין להציל וקדם אחד והציל משל אביו דלא הועיל. וראיתי להרב פרח מטה אהרן בראשון סימן נ"ה תהי עלה דלדבריו לא אמרה מהר"ם אלא ביכולין השאר להציל דוקא ומהר"ם לא הטיל שום תנאי ובכולל מיירי. ומורי הרב נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ח דף קמ"ב ע"ג כתב דהתה"ד לא כיוון לזה אלא אפי' אין יכולין להציל שאר בני המדינה הם דברי מהר"ם ומ"ש דהוי כמו יכולין להציל כונתו דזה שהכביד עליהם מחמת פיטורו היו יכולין להציל מלתתו הם אם היה פורע חלקו והו"ל קדם והציל משל חבירו וכו' ע"ש והכי מוכח לפק"ד ממ"ש התה"ד לעיל היכא שבקש אחר שנתפשרו וז"ל דכיון דלית לאחריני פסיד' בפיטור שלו כלל דכבר נתפשרו ונתחייב כל אחד בחלקו ולא יתרבה עליהם כלום מפני פטור של זה מאי אית להו גבי דהאיך דמסתמ' לא היה חן לאחד מהם או לכלם בעיני השר כמוהו לענין זה שהיה פוטרו כמו זה וא"כ הרי הן כשותף שאין יכולין להציל וכו' ע"ש הראת לדעת שכ' ז"ל דמסתמ' לא היה לאחד מהם או לכלן חן בעיני השר כמוהו ועלה קאי מהר"ם ואפ"ה יהיב טעמ' התה"ד דלית לאחריני פסיד' בפטור של זה משמע דאי הוה להו פסיד' אף דאיירי כאשר יהיה האופ"ן שאין יכולין להציל לא הציל לעצמו והיינו כמו שסיים מהר"ם דאם בקש קודם הפשרה שמכביד לאחרים בפטורו הוי לאמצע וטעמ' ודאי כיון דמצד פטורו מזיק לאחרים וכמו שנתן טעם הרב פרח מטה אהרן וכמבואר בדברי מהר"ם וא"כ מפורש יוצא מהתה"ד כמ"ש מורי הרב. איברא דמה שפירש במ"ש התה"ד והוי כמו יכולין להציל דכוונתו דהיו יכולין להציל מה שמכביד עליהם מצד פטורו אם היה פורע חלקו הוא דוחק דלא שייך כאן יכולין להציל כיון דאם היה זה פורע לא הוה פסיד' ולא הצלה וממיל' הוי ולא מן קדם דחילייהו תקיף והשת' דעמד זה לבקש ופטרו המלך ידי ראשי"ם נחלשים ואין מידו מציל. והנכון דכונת התה"ד דמיון בעלמ' דמטעם שבהצלתו תכבד העבודה על האנשים הדין שקול כדין יכולין להציל דאף דאמר דמציל לעצמו לאו כל כמיניה להציל לאמצע וה"ה הכא דאע"ג דבאין יכולין להציל עסקינן כאשר כתב לעיל מ"מ מטעם הלז הוי כדין יכולין להציל דהוי לאמצע. וכל זה כשהיחיד בקש מהמלך קודם הפשרה. והיכא שהמלך מעצמו קודם הפשרה הוא ציוה לפטור היחיד כתב מהר"ם דמצי פטר ליה וסמוכות שלו מההיא דאבולי ואסטרטגי דפ' מי שמת דף קמ"ג. ושוב כתב דיש לומר דשאני ההיא דלא היו שותפין ממש אלא סייועי הוו מסייעי בהדייהו במקצת בלא מצות המלך כי המלך פטר לגמרי האסטרטגי אלא שמעצמם סייעו קצת ונודע למלך שכך היו עושים אבל היכא ששותפין היו לגמרי שכל אחד מהם נותן לפי ממונו יכול להיות דאף אם אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אפ"ה חייב לפי שמה שהוא מקל עליו הוא מכביד לאחרים ועוד דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו. ומהרש"ל בים של שלמה פ' הגוזל בתרא דין מ"ה כתב לא נ"ל אלא כדבריו הראשונים שהביא ראיה מבולי ואסטרטגי. ומה שחילק דהתם לא היו שותפין אלא הוו מסייעי לא ידענו למה הלא נתנו ג"כ לפי ממונם דאבולי הם עשירים ביותר והם היו נותנים בסיוען לפי ערך עכ"ד. ומורי הרב כתב עליו דחילוק מהר"ם דמה שהיו מסייעים היה בלא מצות המלך שהוא פטר' לגמרי ואינם שותפין כלל משא"כ היכא שכבר הם שותפין וכו' וא"כ מהו ז"ש הלא נתנו ג"כ לפי ממונם וכו' והלא עיקר טעמו הוא משום שהיה בלא מצות המלך ואין רשות למלך להקל מזה ולהכביד לזה כל שהיו שותפין מקדם עכ"ד. ומאי דפשיט' ליה למר קמיבעיא לי דנראה דעיקר הטעם משום דלא היו נותנים כל א' לפי ממונו דאי מקודם היו נותנים כל אחד לפי ממונו ונשתתפו לגמרי לשאת בעול האסטרטגי בהדי אבולי כל חד לפום חיליה אף כי היה בלא מצות המלך נראה לפום הך שינויא בתרא דמהר"ם דשוב אין המלך רשאי להקל ולהכביד כי מה יושיענו מצות המלך אחר שהם שותפין לגמרי בשגם מריש הוה פטר המלך אסטרטגי לגמרי הם עשו לפנים ונכנסו תחת משא מלך לפי ממונם וא"כ שותפין גמורים נינהו ויהי ביום קלו"ת המלך לאבולי לאו דינא דמלכות' הוא אלא גזילה דמלכות' ולפ"ז סבר מהר"ם דבריש' לא הוו יהבי אסטרטגי לפי ממונם שלא כדברי הרבנים הנז' וכן נראה קצת ממה שסיים מהר"ם אבל היכא ששותפין היו לגמרי שכל א' מהם נותן לפי ממונו יכול להיות דאפי' אם אמר המלך וכו' ע"ש הרי דמפרש דבריו שהם שותפין לגמרי משום דכל א' נותן לפי ממונו משמע דבהא תליא ולא משום מצות המלך וכמו שהבין רש"ל בחילוק מהר"ם אלא דלא ידענ' מאי קשיא ליה למהרש"ל דשם היו נותנים לפי ממונם דמי יימר דהכי הוה ואדרב' מדקאמר בש"ס אסטרטגי הוו מסייעי בהדייהו משמע קצת דלא יהבי לפי ממונם רק איזה סיוע והכין משתמען מילוהי דרשב"ם דכתב דאסטרטגי מסייעי להו פורת' וממיל' רווח חילוק מהר"ם.

הן אמת דק"ק במאי דדחינן בש"ס הכי השתא התם מעיקר' כי הוו כתבי אאבולי הוו כתבי ואסטרטגי הוו מסייעי בהדייהו וידע מלכא דהוו קמסייעי השת' דכתיב' אאבולי ואסטרטגי למימר' דהני פלג' והני פלג' ולפום מאי דאמרן דבריש' לא יהבי אסטרטגי כדבעו למיהב לפי ממונם נימא דהשת' רצה המלך שיתנו לפי ממונם ממש ולא כדמעיקר' דלא הוו מסייעי אלא פורת' ומנ"ל דהשת' הני פלגא והני פלג'. ולפי מ"ש הרב פמ"א ד"ה כל זה שכתבנו שהמלך פטר האסטרטגי לגמרי אלא הם מעצמם היו מסייעים לאבולי במקצת בסתר ונודע אח"ך למלך שככה יעשו ולכך גזר עליהם עכ"ד יש לומר דכיון דנתינתם בסתר דין גרמ' עד לבא חמ"ת המלך ומרתח קרתח על מתן בסתר אמדינן דעתיה שרוצה לקונסם יותר בחלקו"ת ישית למו הני פלגא והני פלגא אמנם ממרוצת לשון רשב"ם לא מוכח הכי. ולפי האמור דעיקר חילוק מהר"ם אינו אלא דאסטרטגי מעיקר' לא הוו יהבי כפי ממונם אפשר דמאי דנקט במילתיה דהיו נותנים בלא מצות המלך היינו להסביר מאי דקאמר דסייועי הוו מסייעי במקצת כלומר שלא היו נותנים כפי ממונם ועל זה אמר דהיה הדבר כן לפי שהמלך פטרם ומעצמם הוו מסייעי. עוד הקשה מהרש"ל במאי דקאמר מהר"ם ועוד דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו דבמקום פסיד' חולק והא גופא קשיתיה להרב פמ"א דממ"ש ועוד משמע דל מהכ' טעם הכבדה והרי הוא גופיה לעיל לא מצא מקום לחלק בין זו ובין ההיא דלעצמי אני מציל אלא מטעם דמה שהקל לו השר מכביד על אחרים כמבואר בדבריו בחלוקת ביקש מהשר קודם הפשרה ופטרו. וניחא ליה להרב ז"ל דשאני הכא במסים. דעדיין נשאר שותף למסים אחרים וכמו שחילק רבינו שמחה והביאו הרב תה"ד. ומעין דוגמ' תריץ יתיב מורי הרב בחילוק אחר דמ"ש שהציל לעצמו היינו ששם נפשו בכפו ולא בבקשה בעלמ'. ועל השני תירוצים הקשה דמהר"ם סתם את דבריו ומשמע בכל גוונא שותף אינו חולק כעין מה שהקשה הרב פמ"א להתה"ד דמהר"ם לא הטיל שום תנאי. ועוד דממה שסיים מהר"ם ואף יהודי הנכנס בעיר תחילה וכו' שלא להשתתף עם הקהל וכו' ואם איתא לדברי הפמ"א דמ"ש אין שותף חולק היינו משום דנשאר השותפות לדברים אחרים א"כ יהודי זה שאינו רוצה להשתתף בשום מס אמאי אינו יכול להיות נחלץ מהם וכו' אלא ודאי מוכח דמ"ש אין שותף חולק היינו אף דחולק בכל הדברים והיינו דסיים דאף הנכנס לעיר תחילה אינו יכול ליחלק ומכח זה תירץ דהא דשותף חולק היינו בשותפין שנשתתפו להרויח ומ"ה בפסיד' חולק אבל בשותף מסים דכל השתוף הוי לענין פסיד' אין שותף חולק דאדעת' דהפסד נשתתפו עכ"ד מורי הרב. ויראה דיש להליץ בעד הרב פמ"א דמהר"ם איירי במסים של קהל דארח' דמילת' דהקהל הם שותפין תמיד לכל עבודת משא מלך. ולהכי לא הטיל שום תנאי דבהא מיירי ולא דמי למה שהק' הרב פמ"א להתה"ד דלפי מה שהבין הפמ"א בדבריו ודאי דהו"ל לפרש דמסתמ' שום אחד מהקהל לא היה יכול להציל וכמ"ש התה"ד לעיל ואי דיניה דמהר"ם ביכולים להציל הו"ל. לפרש. וכי האי גוונ' איכא למימר בתירוץ מורי הרב בחילוק האחר של רבינו שמחה דמהר"ם בהכי מיירי שבקש אחד מהשר ומסתמ' בהני מילי לא שייכ' ההיא דהציל לעצמו באשר הוא ש"ם נפשו בכפו. ומאי דקשיתיה סיומא דמילתיה דמהר"ם דאפי' יאודי וכו' תמיה אני דלכל הדברות ואף לשני תירוציו תקשי דזה לא נשתתף מעולם ומה הלשון אומרת שותף אינו חולק והרי בכניסתו משלו על דעת כן נכנס שלא להשתתף וברור דטעמ' דמהר"ם הוי מהטעם האחר שהוא מכביד על האחרים וכן ביהודי זה אף שהוא מתפשר לבדו השר נכה לא ינכה ממה שהיה חושב להטיל על כל הקהל ואם לא היה הוא מתפשר היה מקל מעליהם והיה נושא עמהם כדין הדר בעיר ובזה שהוא מתפשר פורק עול ומכביד לאחרים ואף שמהר"ם יהיב תרי טעמי ע"מ הך סיומא ישנו לפי טעם אחד ואין זה מן הקושי כידוע. ואולם לא אכחד כי הני. תלתא שינויי דמשנ"ו רבנן קדישי חדא דמר הר' פרח מטה. אהרן ותרי דרב מורי נפלאו ממני חדא דכל כי הני מילי וחילוקי צריכי מודע"א רבא וכל כי הא לא למנען מר מהר"ם ללמדנו בשנות"ו את טעמו ושלמה משנתו. ותו כי הנה עיקר. סברתו לחלוק על רבינו שמחה היכא שבקש ועל ידי בקשתו אחר פשרה פטרוהו שכ' דהציל לעצמו ופטור נראה קצת שהיינו. מדין שותף חולק במקום פסיד' וכאומר לעצמי אני מציל גבי שייר' וכמ"ש הרב תה"ד בטעמו ולפום הני חילוקי תבריה לגזיזיה דלא שייך הכא לומר שותף חולק והציל לעצמו אי מתרי טעמי דרבי' שמחה אי מטעמ' דרב מורי ומדברי מהר"ם אף בהך שינויא בתרא נראה דלא הדר מעיקר דינא ומפירושו בתוספ'. הגם דאפשר לומר דסבר מהר"ם דאף בבקש אחר פשרה ועל ידי בקשתו פטרו המלך כיון שאינו מכביד לאחרים מטעם דינא דמלכות' פטור וכי היכי דסבר רבינו שמחה כשאמר המלך מעצמו דפטור מטעם דד"ד הכי נמי כשפטרו מכח בקשתו דאף דהוא בקש מ"מ הרי המלך אח"ך פטרו ודד"ד מ"מ כל כי הא הו"ל למהר"ם לפרש וגם מסתמות התה"ד במ"ש אהך שינוייא בתרא לא משמע הכי. ותו דבכל הני שינויי אכתי דברי מהר"ם אינם מן הישוב לפי שיטתם דהרי מהר"ם איירי בפטרו המלך מעצמו קודם פשרה ומ"ש ועוד שותף וכו' היינו אף דדל מהכ' טעם הכבדה וא"כ אכתי קשה דכי מדלית טעם ההכבדה נהי דאינו יכול לחלוק ושאני הא מאותה שאמרו בשייר' דהציל לעצמו מ"מ אכתי יהיה פטור מטעם דד"ד דגם רבינו שמחה מודה דהיכ' שפטרו מעצמו והן נגרע מהמס אחר פשרה דאינו מכביד לאחרים מחל לעצמו וכדתניא בתוספת' וא"כ הכא דאיירי מהר"ם דאמר המלך מעצמו ואתי עלה שלא מטעם ההכבדה אכתי יש לדון דלפטר מטעם דד"ד ועל כרחין אצטריך לטעמ' קמא ומאי ועוד:

והנכון בכוונת מהר"ם נראה לפק"ד דבכל החלוקות הוה אתינן למפטריה אי מטעם שותף חולק במקום פסיד' כחלוקת בקש אחר פשרה או מטעם דד"ד כחלוקת אמר המלך מעצמו קודם פשרה במנכה חלקו וגם השני טעמים שייכי אהדדי והשת' קאמר מהר"ם להך שינוי' בתרא דאף אמר המלך מעצמו קודם פשרה לא מהני מטעם שהוא מכביד על אחרים כלומר דבזה ליכא טעם דד"ד דהוי גזלה ועוד דאין שותף חולק כלומר דהטעם זה של הכבדה נדדו הלכו התרי טעמי הן טעם דד"ד הן טעם שותף חולק דבזה שמכביד הוי גזלה ועוד דאין שותף חולק בכה"ג שהוא מכביד על אחרים מצד פיטורו. שוב ראיתי למהרח"ש ח"ג סי' ק"א ולמורי הרב דף קמ"ג ע"א שפירשו כן. ומכללן של דברים עלה בידינו דלדעת מהר"ם לפום שינויא קמא אם פטר המלך קודם פשרה פטורו פטור ולפ"ז בנ"ד נראה דמה שקצב המלך לבני עיר הגדולה וקלו"ת אליהם ממה שצריכין לתת לפי מנהגם פטורו פטור הגם שנראה שבזה מכביד על העיר הקטנה והכפרים דכיון שהוא קודם פשרה ומעצמו אמר כן יש לנו לקיים דבריו וכאותה שאמרו גבי אבולי ואסטרטגי דרצה שיתנו כל כת מחצה ואף שמהר"ם גופיה כתב דאם בקש אחד למלך קודם פשרה ופטרו הוי לאמצע מטעם דמכביד לאחרים כבר פירשה הרב פמ"א שם בראשון סי' נ"ה דקודם פשרה אין ההכבדה גלויה דעדיין לא נתחייבו בסך קצוב דנימא דמשו' זה הפטור הוכב' העול יותר ממה שהיה ולהכי מהני פטור המלך משא"כ אחר הפשרה שההכבדה מפורסמת ואם קודם הפשרה בקש קצת הכבדה יש שהמלך מכביד בשעת פשרה לפי שפטר את זה יותר ממה שהיה אם לא הי' פוטר לשום אדם עכ"ד. ושם בראשון סי' קכ"ג ובשני סימן נ"ב ביאר הענין יותר דכשהמחילה ע"י בקשה נראה דאין רצון השר למחול אלא לפי שהתחננו לפניו הוא מערים ומראה פני' לנמחל שבעבורו הוא מוחל ולפי האמת לאחרים הוא מספד למחו"ל לו דהוא מכביד עליהם וזה חמסנות' אבל כשהשר מעצמו קודם פשרה הוא מקל ומכביד אז אין רצונו לעשות שום עול אלא מדעתו ורצונו מקל לזה ואית לן למימר דבלא"ה היה רצונו להכביד עליהם ואין פיטורו של זה סיבה להכביד על אחרים דכיון שהוא קודם הפשרה מי יאמר לו מה תעשה ואף שלא הי' מקל לזה אין נגרע מחלק אחרים עש"ב. וטעם זה כתב מהרח"ש ג"כ שם והני מילי מישך שייכי בנ"ד דכיון דלא היה אחר הפשרה יש לומר דמדעתו ורצונו להקל על העיר הגדול' ולא מחיבה שהקל להם הכביד על השאר שאף שלא הי' מקל להם אין נגדע מחלק השאר וכגון זו דד"ד לדעת מהר"ם בשינויא קמא. והנה מהרש"ל תפס עיקר כהך שינוי' קמא דמהר"ם וכ' דמתשו' אחרת דמהר"ם ונרא' שהיא במרדכי סי' קפ"ג והזכיר' שם נר' דלא ס"ל כחילוק שני אלא כתחיל' דבריו. ויראה הרואה שם בריש הסי' בקיצור הדין שפסק כמהר"ם בכל דבריו וכשינויא קמא. וק"ק שפסק כמהר"ם בחלוקת מחל לו השר ע"י בקשתו ושבק לרבינו שמחה והרא"ש והטור סי' קע"ח והרב מהרשד"ם כתב כן משם רבינו ירוחם ושמהר"ם יחיד. ותו יש להרגיש דכפ"ז הו"ל למהרש"ל לפסוק כמהר"ם גם בדין התוספת' והוא כתב להפך בדין התוספת' כפירוש רבינו שמחה והרא"ש כמבואר בקיצור הדין דסי' מ"ה. ומורי הרב כתב משם הרב כנה"ג שתמה על המבי"ט שפסק כמהר"ם דהוי יחידאה. ומיהו בד"מ סי' קס"ג כתב משם מהרי"ו שפסק כמהר"ם (ענין זה כתבתיו בימי נעורי בעיר ויניציא ש' תקי"ד בהיותי בשליחות מצוה ולא היה בידי כל הספרי' הנצרכים כמובן מתוך דברי). נמצינו למדין דלמהר"ם לחד שינויא ומהרש"ל אם השר מעצמו קודם פשרה פטר לאחד מהמס אמרינן בהא דד"ד וכ"כ התה"ד סי' שמ"א ומהרח"ש שם שהוא דעת מהרי"ח בהגהות אשרי פ' חזקת שכ' דאם המלך מעצמו פטרו פטור וכתבו הרבני' הנז' דמסתמ' איירי נמי אף קודם שנתפשרו וכן אפשר שהוא דעת רבינו האיי בההיא דפרדכת וכמ"ש הפמ"א ח"א סימן נ"ה וגם מתבאר שם דדעת רשב"ם הוא דאפי' אחר פשרה ויש הכבדה לאחרים כל שהמלך מעצמו פטרו פטור. וכן נראה לכאור' שהוא דעת הטור ומרן סי' קס"ג שפסקו דאדם בטל שפטרו גובה המס מעצמו פטור אע"פ שהטיל חלקו על שאר בני העיר אלמא בפטרו השר מעצמו אף שהוא מקל לזה ומכביד לזה כההיא שהטיל חלקו על שאר בני העיר פטורו פטור וכ' מורי הרב שם דסברי הטור ומרן בפטרו השר מעצמו קודם פשרה כשינויא קמא דמהר"ם. וכן ראיתי להרב ש"ך שם סי' קס"ג ס"ק י"ז עמ"ש מור"ם וי"א שקודם שנתפשרו עם השר אין כח ביד השר לפטור לאחד מהם או להקל על א' ולהכביד על אחרים ולהפרידן זה מזה אבל אם כבר נתפשרו עם השר ומחל אח"ך לאחד חלקו ע"י בקשתו הוא שלו וכ' וז"ל אין כח ביד השר וכו' דהיינו שהשר יעשה כן עפ"י בקשת אחד מהן אבל אם השר עושה כן מעצמו פטור כן הוא במרדכי שם בשם מהר"ם והביאו ב"י סי' קע"ח עכ"ל הרי דכ' דאם השר עשה כן מעצמו פטור:

איברא דק"ק על הרב ש"ך דנראה ברור דכונת מור"ם בזה כשינויא בתרא דמהר"ם דאפי' השר מעצמו קודם פשרה אין לו כח לפטור לשום אחד דאם כונתו כשינוייא קמא דדוק' ע"י בקשתו הוא דמחייב אבל אם השר מעצמו קודם פשרה פטרו פטור וכמ"ש הש"ך למה לו להאריך כל כך הול"ל בקצרה וי"א דאם כבר נתפשר עם השר ומחל וכו' וכל מ"ש מקודם הוא ללא צורך דכבר כתב כסבר' ראשונה דאם בא ע"י בקשתו אינו נפטר וגם מסתמו' הלשון שכ' שאין כח ביד השר וכו' משמע כן וכן בס' דרכי משה שם הביא הך שנויא בתרא דמהר"ם נמי. תבנא לדינא דלדעת מהר"ם בשינויא קמא ומהרש"ל ומהרי"ח להתה"ד והטור ומרן למורי הרא"ם קודם הפשרה פטר השר מעצמו אף שנראה שהוא מכביד לאחרים פטורו פיטור ודד"ד בכגון זו וה"ה בנ"ד שהשר מעצמו חילק ההטלה הזו דמה שהקל לבני עיר הגדולה רשאי ויכול מטע' דד"ד כאמור. אמנם לשינויא בתרא דמהר"ם דאף קודם שנתפשרו כל שאפשר שהוא מכביד לאחרים לא אמרינן בזה דד"ד ושאני ההיא דאבולי דלא הוו שותפים מקודם א"כ בנ"ד כיון שתמיד בכל ההטלות והמסים תמידין כסדרן ומוספין כן ארחות בני ממשלת השר שהוא מטיל המס על כללות היהודים ובני עיר הגדולה פורעים לשר ואח"ך יחדיו יחלוקו כפי הפשר שמתפשרים בכל עשר ב' א"כ גם בפעם הזו אף דהשר פירט להקל לבני עיר הגדולה לאו כל כמיני' ולא אמרינן בהא דד"ד זה יתנו כפי המגיע להם בשאר מסים. והנה לפום מאי דאמרן בסמוך בכונת דברי מור"ם בסי' קס"ג נרא' דתפס לעיקר כהך שינויא בתרא בדעת מהר"ם וכן נראה ממ"ש בד"מ שם משם מהרא"י בכתביו סימן קמ"ד וכ"כ הרב מהר"ם חאגי"ז הובאו דבריו בשו"ת שמש צדקה ח"מ שאלה ל"ג סי' ז' שנראה דהריב"ש בתשו' עשה עיקר מתירוץ שני דמהר"ם שכן נראה מהריב"ש סי' קל"ב וכמ"ש הפמ"א שם סי' נ"ה ועיין למהרח"ש שם ומשא מלך דף י"ט ע"א וכן נראה מהשה"ג ריש בתרא דתירוץ שני עיקר גם התה"ד סי' שמ"א כתב דרבינו שמחה מסכי' להאי שינויא בתרא דמהר"ם דמסתמ' המושל אפי' קודם פשרה מקל לזה ומכביד לזה וכ"כ הפמ"א בראשון סי' קכ"ג בדעת רבינו שמחה שכ"כ בתשו' בשו"ת מהר"ם סי' תתקל"ב גם הרא"ש והטו' שהביאו סברת רבינו שמחה ונטו אחריו כיון שראינו דרבינו שמחה בתשו' הנזכר סבר דאף המלך מעצמו קודם פשרה אינו רשאי לפטו' לשום אחד דמסתמ' הוא מכביד על אחרים א"כ הרא"ש והטו' תפסי סברת רבינו שמחה בשלימות דאם איתא דפליגי במקצת הו"ל לפרש. והגם דכתבתי לעיל משם מורי הרב דהטו' מכח מ"ש סי' קס"ג נראה דסבר כמהר"ם בשינויא קמא אנכי הרואה להרב מהר"א די בוטון בתשובות לחם רב סי' ע"ז שכ' וז"ל וכ' הטור דין זה סי' קס"ג ומלשונו שכ' שם ואמרו אליו בני העיר וכו' וגבה מהם חלקו ונתמעט וכו' דקדק מורי (הוא מהרשד"ם סי' שס"ד) דס"ל להטו' דדוק' היכא דגבה מהם חלקו וכו' הא לא"ה שלא הטיל עליהם פטור אפי' שהם הצילוהו עוד כתב דמ"ש דאם פטרו מעצמו שהוא פטור ל"ד פטרו המלך מעצמו אלא אפי' ע"י בקשתו וכו' והדברים הנזכרים נראין מוכרחים אלא דק"ל דהטו' סי' קע"ח וכו' משמע מהתם דאפי' הוא עצמו שהציל ע"י בקשה הכל הוי לאמצע וכו' ואע"ג דלא בא שום הזק לקהל וכו' כ"ש הכא גבי פרדכת שבא ממנו הזק לקהל דראוי שיהי' לאמצע היכא שבקש מהשר למחול וא"כ איך כתב הטור כאן דאפי' אם ע"י בקשתו מחל השר אין לבני העיר כלום וכו' ומינה ג"כ קשה למ"ש דהיכ' דבני העיר הצילוהו אם לא הכביד המס עליהם שאינו צריך לשלם חלקו דאמאי אפי' הוא עצמו שבקש הוי לאמצע ואפי' לא בא הפסד לבני העיר כ"ש היכא שבני העיר וכו' ולתרץ כל זה יש לחלק בין פרדכת לאדם שמרויח בעיר וכמהריק"ו סימן קכ"ד ואפי' הי"ל אוצרות כסף וזהב כיון שאינו עושה ריוח בעיר וכו' משמע דטע' דהכ' דהוי בטל ולכך פטרוהו אבל באדם שהוא מרויח יש לדון כדברי ר"ש וכטור סימן קע"ח עכ"ל והך קושיא קשיתיה להרב פמ"א ח"ב סימן נ"ב ומורי הרב תריץ יתיב ופריש יאות הסוגי' לפי דעת הטור וכ' דהטו' ומרן סברי כמהר"ם בשינויא קמא כאמור:

אמנם ק"ק דהתה"ד סי' שמ"א כתב דבא"ז הסכים כרבי' שמחה גם כתב בשינוייא בתרא דמהר"ם דמסכים לדעת ר"ש והך טעמ' דאפי' קודם פשרה מה שמקל לזה מכביד לאחרים כתב ר"ש והביאו בא"ז הגדול ע"ש ומשמע דא"ז תפס כדעת ר"ש בכל משפטיו וכשינויא בתרא דמהר"ם ואלו התה"ד סי' שמ"ב הביא פי' רשב"ם בההיא דפרדכת דהיינו כמ"ש הטור סי' קס"ג דבין באצילתיה מתא בין באנדיסקי פירש דהוכבד בשבילו על האחרים ואח"כ כתב וז"ל ובא"ז הוסיף או שנמצאו שם בני אדם שאינם מבני העיר ואמרו לשלטון שזה עני וכו' ע"ש ומשמע דא"ז מסכים לפי' רשב"ם וכפי מה שהסכים הא"ז כר' שמחה דהשר מעצמו קודם פשרה אין פיטורו פיטור וכשינויא בתרא דמהר"ם קשי' הך דאנדיסקי דמה יושיענו דפטרוהו ממוני המושל מעצמם כל שהוכבד על אחרים. ואולם עפ"י חילוקי דיני' אשר חילק הרב מהר"א די בוטון דההיא דסי' קס"ג באדם בטל אתמר אבל מי שמרויח דיניה כמ"ש ר' שמחה. וכן משמע קצת ממ"ש בתה"ד שם בשם א"ז וז"ל וכ' בא"ז משמע מתוך פריב"ם שאינו נותן כשאר בני המקום וכו' ע"ש וכן משמע קצת נמי מהחילוקים שחילק התה"ד שם דשאני דין פרדכת ע"ש עפ"ז א"ש דברי א"ז דאע"ג דפסק כדיני רבינו שמחה מ"מ פרדכת שאני דמקילינן עליה ולפ"ז אפשר לומר דהרא"ש והטו' סברי כר' שמחה דהמלך דפטר קודם פשרה אינו פטורו פטור וכשינויא בתרא דמהר"ם והר' פמ"א שם סימן נ"ה הביא דברי מהריק"ו סי' קכ"ד דמחלק בין פרדכת לאדם אחר וכ' שכן נראה מהריב"ש סי' קל"ב ומהרש"ך ח"ב סי' קמ"א וכ' דאשתמיט למהריק"ו והריב"ש תשובת ה"ר אביגדור שהביא המרדכי פ' הגוזל בתרא דכ' דאין חילוק מפרדכת לאחר וכיון שה"ר אביגדור כתב כן והני רבוואתא בתראי לא ראו דבריו הכי נקיטינן עש"ב. וק"ק דמתשו' מהר"ם דמייתי הגמי"י בתשו' לס' קנין סי' כ"ט מוכח דמחלק בין פרדכת לאחר כמ"ש מהר"א די בוטון שם וכ' דכן דעת הטור וגם נראה דכן דעת א"ז כמדובר ואף שהפמ"א בח"ב סימן נ"ב תמה על הראב"ד במ"ש משם הרשד"ם שדע' הטור בפרדכת דאפי' ע"י בקשתו פטור מ"מ הרב שם לעיל הוקשו בעיניו דברי הטור ולא תירץ וא"כ איך פסק בפשיטות דלא כמהריק"ו והריב"ש ולא זכר שמהר"ם אזיל בשיטתם וקרוב הדבר שזו דעת הטור וא"ז ומ"ה לא חיישי הריב"ש ומהריק"ו לתשובת ה"ר אביגדור דרבים אשר אתנו סברי כסברתם וסברת הר' אביגדור אפשר דהויא יחידאה. [הגם דאפשר דספרי הטור לא נתפשטו בימי הריב"ש. מ"מ אגב רהטאי כתבתי כן לפי שמהריק"ו בכלל. ועוד בסוף ימי הריב"ש אפשר דנתפשטו ספרי הטור וע' בתשוב' הריב"ש סי' שכ"ח. ומ"ש ומשו"ה לא חיישי הריב"ש ומהריק"ו וכו'. ס"ס ק"ק דהי"ל להזכירה ולדחותה כמ"ש הרב פמ"א שם ח"א סימן נ"ה] וגם הפמ"א לא הזכיר תשובת הרא"דב. [וע' בח"א סימן נ"ה) ומזה יש לעמוד על מה שהקשה הרב משא מלך למהר"ם מההיא דפרדכת ומאי דכתבי האחרונים עלה. אמנם אני בתוך הגולה הכביד נחוצת"י ואין הפנאי מסכים להתישב ולהאריך כאשר עם לבבי אשיחה ואהמה. חוזרנו על הראשונות דלהך שינויא בתרא דמהר"ם ולרבינו שמחה וסיעתם שהוא קודם פשרה אין כח ביד המלך להקל לזה ולהכביד לזה ולפ"ז בנ"ד הדין עם בני העיר הקטנה והכפרים דלאו כל כמיניה דמושל להקל לבני העיר הגדולה ולהכביד עליהם. ואין לומר כיון דהך דנ"ד אינו מס קבוע הרי כתב שם מהר"ם וז"ל והא דאין שותף חולק ה"ד בענין מסים שהם שותפים אבל עלילות אינם שותפים וכבר עלה בקב"ץ מורי הרב דברי הפוסקים והאחרונים שמסכימים הכי וא"כ נ"ד יאמר האומר דעלילה מקרי ובכל כי הא אינם שותפים ודד"ד כי הוא אמר להקל על בני העיר הגדול'. הא ודאי ליתא דזה הוי דבר הרגיל וכבר היה לעולמים וזהו סדר התמיד דבשמחת המושל מטיל עליהם הטלה כזו ככתוב בשאלה וגם על זה שותפי הוו דסוגיא דמתא הוא וכבר זמנא אוחרי הטיל השר בענין כזה ההטלה בכללות ונפרע לפי הפשר ככתוב בשאלה ומוכח דהם שותפים גם בענינים כאלו. וכיוצא בדבר. כתב מורי הרב בנדונו שהעליל השר על שני אנשים מאחר דנראה דרצו להשתתף בעלילה ההיא ששלחו לפרנס למשרי תיגריהו ולא ציוו לו לפשר לכל א' בפ"ע והביא ראיה מתשובת הרשב"א הביאה מרן בב"י סי' קס"ג ע"ש ודכוותה בנ"ד מאחר שנראה דהם שותפים בענינים כאלו גם כן. זאת עולה מן המדב"ר דנ"ד מוצב ארצה וראשו מגיע אל סלע המחלוקו"ת מערכה לקראת מערכה מאזרי זיקות הללו מזכין והללו מחייבין כמבואר. ובכל כי הא בהני אתרוותא מקום השאלה ודכוותא פשטה ההוראה לומר המוחזק קים לי כידוע והכא בנ"ד בני העיר הגדולה הם מוחזקים דהרי המושל קצב על כל עיר וכפר קצבתו ומכל אחד שואל מה שהטיל עליו ונמצא דבני העיר הקטנה באים להוציא מבני עיר הגדולה שיתנו יותר ממה שקצב עליהם השר וא"כ בני עיר הגדולה יאמרו קי"ל כשינויא קמא דמהר"ם ודישרן סמיכין עלוהי דקודם פשרה השר הוא השליט על הארץ לחלק כרצונו ואף שהוא מקל ומכביד לית לן בה ועקימת שפתיו הויא מעשה ברם פש. גבן חקור דבר שמאחר דבעניני מסים אחרים השר שואל כל הסך המגיע לכל ישראל שתחת ממשלתו מהעיר הגדולה והיא כבע"ח לשלם בעד כולם והיא גובה אח"ך. אם לימים עוד בהגיע תור לפרוע איזה מס האם יוכלו בני עיר קטנה באותו פרק להחזיק בידם מאותו מס שיעור הסך שדנים בו עתה שהי"ל לבני עיר הגדולה לפרוע יתר ממה שפרעו ולהקל מבני עיר קטנה כפי פשרת' בהטלה זו דנ"ד ובו בפרק יאמרו בני עיר קטנה קי"ל כרבי' שמחה ודעמיה שאתם הייתם חייבים בהטלת נכד השר זה הסך. לזה אומר דאין תפיסתם תפיסה דכיון דבני עיר הגדול' זוכים עכשיו בטענת קי"ל במה שהם מוחזקים ובני העיר הקטנה באים להוציא מידם יתר על מה שהשר הטיל עליהם קם דינא וכמ"ש הרב כנה"ג בכללי הקי"ל אות ל"ג משם מהר"ש יונה וכ' שם הרב דאף מהר"ם מטראני בח"ב סי' קמ"ג לא פליג על זה. ומ"ש דיכול לחזור ולתפוס איירי כשזכה הראשון בתפיסה שתפס ולא היה תפוס אבל מי שזכה בטענת קים לי להיותו תפוס מעיקר' כנדון מהר"ש יונה מוציאין מידו וע' להרב שבות יעקב בכלליו אות ט' ודון מינה לנ"ד דמה שזכו בני עיר גדולה בטע' קי"ל הוא מטעם שהיו תפוסים מעיקר' דאית לן למימר קם דינא ולא מצו בני עיר קטנה לתפוס במס אחר. וזאת שנית דכי יקרה מס אין יכולים בני העיר הקטנה לתפוס דאפי' אם אירע ספק באותו מס שתובעי' מהם בני העיר הגדולה המחוייבים לשר בעד כלם הרי כתבו ז"ל דרבים הם המוחזקים וכמ"ש מור"ם בהגהה סימן ד' ועמ"ש הרב כנה"ג סי' ד' הגהת ב"י אות כ"ח משם האחרונים דלאו דוקא יחיד המתדיין עם רבים אלא כל שהרוב הם תובעי' הן רבים עתה מיקרו והוו מוחזקים. גם כתבו האחרונים דאפי' בדבר דלא אמרינן רבים מוחזקים הא מיהא צריכים היחידים לשלם לרבים מטעם קדירה דבי שותפי וכו' ואח"ך יעמדו לדין וכמו שהאריך בענינים אלו הרב בני יעקב בתשובותיו סי' א' ובני העיר הגדולה עליהם מוטל לשלם לשר בעד כלם והם רבים לגבי עיר קטנה וא"כ אין בני עיר הקטנה יכולים לתפוס וכ"כ בשו"ת שמש צדקה שאלה ל"ג סי' י"ג דף ל"ה ע"ג בנדונו דקהל חברון לגבי שאר קהלו' הנדונים נקראים יחיד לגבי רבים ואף אנו נאמר דבני עיר הקטנה וכן כל כפר הבא לדון עם בני עיר הגדול' נקרא יחיד לגבי רבים וכבר פשט' ההורא' דבעניני מסים הרבים הם מוחזקי' וכמ"ש מהרח"ש בתורת חיים ח"א סי' ס"ה וסי' צ"ה והרב בני יעקב שם:

איברא ד' עוד בשו"ת שמש צדקה שם וז"ל ועוד אפי' נדון ק"ק חברון כרבים הנה בנדון שלפנינו הם מוציאים ולא מוחזקים וכו' א"כ נמצא כל שקהל חברון אינו פורע נמצא מוציא משאר קהלות שיצטרכו גדל פרע בעדו וכו' ע"ש ולפום ריהטא אין דבריו מובנים דאם נדון אותם כרבים אף שהם מוציאים דינם כמוחזקים מטעם מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח כמבואר בדברי הפוסקים ובכל מה שתובעים הרבים מהיחיד הם באים להוצי' ודיינינן להו במוחזקים ומאחר כי בנ"ד שאפי' בספק הנופל במס שיוטל על כלם בכללות בני עיר הגדולה שהם רבים מוחזקים ק"ו שאינם יכולים לתפוס על מה שקדם במה שהוטל עליהם יום הולדת נכד השר. וכבר אמרנו דאפי' בדבר דלא אמרי' רבים מוחזקים היחידים צריכים לשלם תכף לרבי' מטע' קדירה דבי שותפי ושוב ידונו ביניהם ונמצא דאין בני עיר קטנה יכולים לתפוס במס שיוטל לימים עוד בכללות ובעו לשלם במיטבא מנת חלקם הם וכל כפר מהכפרים כפי הפשר:

ואם נפשך לומר דאדרבא מדברי שו"ת שמש צדקה תפשוט איפכא שהרי כתב דק"ק חברון הוא יחיד לגבי שאר קהלות וה"ה נימא דבני עיר הקטנה והנפרדי' הם רבים ובני עיר הגדולה לגבי כלם כיחידי' דמו ומצו בני העיר הקטנה והכפרים לומר קים לי. זה אינו דבשלמא בנדון השמש צדקה שהקהלות ההם נתחייבו מטעם המלך לפרוע בעד ק"ק טבריא והם ערבי' זל"ז וקהל חברון מסרב בדבר שנמצאו כל הקהלות דנים במס של ק"ק טבריא להכי אפיקיה בהאי לישנא דק"ק חברון יחיד לגבי שאר קהלו' מאחר דבדבר זה יד כלם שוה והן רבים עתה תובעים מק"ק חברון אמנם בנ"ד שאלו ההטלות שהטיל השר היו בפרטות והם נפרדים שהוא פרט לכל א' מהעיירות. והכפרים כך בפרטות והוא שואל מכל אחד הנוגע לו א"כ נמצא שטענת עיר קטנה וכן כל כפר עם העיר הגדולה היא נפרדת וכל א' דן עם העיר הגדולה בשלו ובני עיר הגדולה הם הרבי' לגבי עיר הקטנה וכן לגבי כל כפר. ואולם זאת מצאנו למהרח"ש בראשון סי' ס"ה שכתב וז"ל והנה החכם הנז' כתב שאפי' יחיד התובע מס לרבי' והרבים אינם רוצים לפרוע והוי פלוגת' דרבוואת' דיחיד הוי מוחזק ומצי היחיד למי' קי"ל מטע' דמוהרקייהו. אך חזר בו ועשה הרכבה דאפי' הרבים לגבי היחיד לא מהני טע' דמוהרקייהו להוציא מיד היחיד המוחזק אם לא בהצטרף טעם אחר דקדירה דשותפי וכו' ולהכי גבי רבים דשייך ט' דקדירה דשותפי מהני ט' דמוהרקייהו אבל לגבי יחיד דליכ' ט' דקדירה דשותפי לא מהני ט' דמוהרקייהו וכו' אמנם מילי דכדי נינהו דא"א דט' דמוהרקייהו לא מהני להוציא מיד היחיד ומצי היחיד למימר קי"ל כפלוגתא דרבוואתא מה מועיל הצטרפות דטעם דקדירה דשותפי דהך טעמא לא שייך ואינו מועיל כלל אלא לומר שיגבו הצבור תחילה אם אולי ימצא להם זכות כדי שלא יאבדו זכותם וכו' אבל להוצי' מהיחיד בהחלט אינו מועיל טעם זה וכו' אמנם הפוסקים לא דברו אלא במס סתם שמטיל המלך על כללות הצבור כדרכו בזה כתבו שאם היחיד בא לפטור בשום טענה דרך משל כגון שפטרו המלך וכו' וכיוצ' באלו שבא היחיד לפטור בטענה שלא נכנס במה שהטיל המלך על הצבור אבל בצבור לא שייך לומר שבאים לפטור עצמם שאם הם לא יפרעו מי יפרע המס שהטיל המלך על כללות הצבור ולכן לא כתבו הפוסקי' אלא ביחיד או יחידי' מועטים שבאו לפטור ולומר בשום טענה שלא נכנס באותו המס שהוטל על הצבור עכ"ל. הראת לדעת אשר לימדנו להועיל אבי התעודה מהרח"ש דלא תליא מילתא ברבים רק במי שתובע המס ולהיות שאינו מצוי שהצבור יפטרו עצמם לכן כתבו הפוסקים דבריהם ביחיד או יחידים הפוטרים עצמם.

והשתא תורה יוצאה לנ"ד דבני עיר הקטנה התובעים לבני עיר הגדולה אע"ג דהם מעטים לגביהו כרבים דמו ואמרינן דרבים מוחזקים מט' דמוהרקייהו ויכולים לו' קי"ל כשינויא בתרא דמהר"ם דאין המלך רשאי להקל ולהכביד אפי' קודם פשרה וצריכי בני עיר גדולה לשלם כפי הפשרה. ותו דמאי דאמרינן לעיל דהעיר קטנה וכן כל כפר כל חד בדידיה קטעין לגבי העיר הגדולה כיון דהשר פירט לכל אחד וא"כ העיר לחוד' וכן כל כפר לחוד המעט הוא לגבי העיר הגדולה. כד דייקת פורתא קושטא קאי דהכפרים אלו הן הנצרפי"ן בהדי עיר הקטנה והוו רבים דכיון דכלם הם שותפים לכל מיני מסים חדשי' גם ישני' שהשר דרכו להטיל בכללות והם מחלקים ביניהם אע"ג שבדבר זה פירט מ"מ הרי הם שותפין לכל מילי ושותפותן קיימת ומה לנו אם עתה פירט השר כיון דהם שותפי' תדיר ועל דא צווחי כלהו ודאי שהם הרבים והלכה רווחת דרבים מוחזקים לגבי מסים וזכו בטענתם נגד בני עיר הגדול'. וכ"ש אם בני העיירות והכפרים הללו הם ערבני' זל"ז בכל מה שיטיל המלך וגם עתה שהטיל עליהם בפרטות מ"מ הם ערבנים זל"ז דודאי הם הרבים והו"ל מוחזקי' נגד בני העיר הגדול'. אכן בכל זאת יש זכות תולה לבני העיר הגדול' דבנ"ד כבר פרעו בני העיר הקטנה והכפרים כל מה שהטיל עליהם הלכך אין להם דין רבים מוחזקי' כמ"ש הרב משא מלך דף נ"א שאם כבר פרעו למלך שוב אין חזקה לרבי' והביא כן משם מהר"ם מריזבורק והרב שלטי הגבורים וכ"כ בסמ"ע סימן ד' וא"כ ליכא תו לעיר קטנה והכפרים טענת רבים מוחזקי' לגבי העיר הגדול' ואף שעשו תנאי מפורש ביניהם שהפרעון היה לפי שעה ולא יהי' נזק מצד הפרעון הזה לטענות שביניהם מ"מ אכתי יש לדון בזה שהרי כתב הרב משא מלך דטעם הדבר הוא לפי דמאי דאמרינן דרבים מוחזקים היינו מטעם דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח וכשכבר נפרע המלך פקע האי טעמא עש"ב וא"כ זה התנאי אשר עשו יועיל לומר דלא מחלו זכותם אם היו זוכים ע"פ הדין הגמור או שלא יהיה הפרעון הזה כאלו בני העיר הגדולה הם תפוסים אבל אם באנו לזכותם מטעם רבים מוחזקים דמוהרקייהו וכו' השתא שכבר נפרע המלך יהיה באיזה אופן שיהיה תו ליכא האי טעמא וכשל כחם להוציא מבני העיר הגדולה בטענת רבים מוחזקים כאמור. וגם כשיטיל השר אח"ך מס בכללות שבני העיר הגדולה היא כבע"ח נראה שאין ביד בני העיר הקטנה והכפרי לעכב מלפרוע הנוגע להם כפי פשרתם באותו המס שהוטל בכללו' ולגרוע מהם הסך שהי' נוגע לבני העיר הגדול' בהטלה זו של נכד השר דבאותו מס שיוטל עליהם בכללות בני העיר הגדול' שהם כבע"ח למלך הם הרבים והם מוחזקים אע"ג דמיעוטא נינהו לגביהו וכמ"ש מהרח"ש דתובע המס יש לו דין רבים ואפ' שלא בעניני מסים צריכים לשלם ואח"ך לעמוד בדין מטע' קדירה דשותפי כמדובר ואין להם לתפוס במס שיוטל אח"ך בעבור זה. ומה גם אם בהטלה זו שהטיל השר יום הולדת לו נכד בעמו נמי אף שפירט מ"מ כל הסך של כלם שאל ישאלו מבני עיר גדולה. וכן נראה קצת שהוצרכו כלם לשלם לבני עיר הגדול' ולא פרעו כל אחד בפרטות. ואם כנים אנחנו בזה הדרן לקמיתא דבני העיר הגדול' היו תובעים והם יש להם דין רבים מוחזקים ולא היו יכולים בני עיר קטנה לעכב בטענה זו מה שהוטל עליהם דמוהרקייהו וכו'. ואף אם לא כן הדבר רק כל אחד הי' חייב בפרטות ואדרב' עשו זו להורות שגם בהטלה זו מחזיקים השתוף ביניהם מ"מ בין הכי ובין הכי הרי הוא כמבוא"ר דכל שפרעו לשר פקע זכותם. ואם יתברר שבהטל' זו דנ"ד לא היתה העיר הגדול' כבע"ח והשר דמ"ו הנה נדרש מכל עיר וכפר בפרטות. לימים עוד אם עליהם יוטל מס בכללות ובני העיר הגדול' יפרעו כל המס בעד כלם ואח"ך שואלין ודורשין לפרוע כל א' חלקו אז כיון שכבר פרעו יכולים העיר הקטנ' והכפרים לתפוס מהמס כל היתר מזו ההטלה של לידת נכד השר שהוטל עליהם דכיון דבני העיר הגדול' פרעו תו ליכא טענת רבים מוחזקים כאמו'. את קסתי נתתי קסת נחוצ"ה אגב ארחאי. לדרישת גבר בכלא רב נהורא"י. ומצותו עלי חובה ומחזיקנא טיבותא לרישא"י. הלא זה דברי הצעיר חיד"א ס"ט:

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה