אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן יא

סימן י

תשובתי על תשובת הרב הנז' בס"ד

תשובה לדידי חזי לי ארש זבת חלב ודבש עבר צופי"ם האי פסקא דדינ' חתום בחותמו של כהן גדול וצניף מלוכה. דמחדדן שמעתתיה המעתיק הרים משק"ל שני סלעי"ם ומחזירן למכתשת או דכו במדוכה. הרב המו' בישראל גדול שמו רבא אילנ' ותקיף ומשר' קטרין עד ישקיף כרע וזקיף שיכול לדון את שתקיף אור מקיף מעלת הרב הפוסק נר"ו לן בעומקה של הלכה. ברוח מבינתו גוד אחית גוד אסיק פינה וזוית לא שביק הוא הצ"ד צדדין וצידי צדדין והעריך אותו הכהן העמדה והערכה. משתכל הוית אסוף מגילת' מפורש יוצא מפי כהן גדול חיובא רמי על המשודך שלם ישלם הכסף המתוכן בדהב' פריכ'. כי כן הדבר לעומת שבא דרך הלואה בריא בחיוב' מעיקר' משכ'. ואחריו החזיקו שלשת הגבורים רבנן דפקיע שמיהו אכלא כרכא הרבנים המובהקים האירו ברקים דייני גולה וסבי דצור"ה ראשון הוא הרב הכולל מר אחיו מהרד"ך נר"ו והרב המופל' תפארת ישרא"ל ורבא דעמיה הנשר הגדול הר' באסא"ן שפה אחת לכלם קשתם דרוכה. אם כן איפה מה ליחיד הקל תקיף חולשיה מסיפיה לרישיה מחכו עליה במערב"א וכוליה יומא לא פסיק חוכא. יתר על כן אני עני וכואב אגב מטלטלי טלטול' דגבר"ה שלא מן המוקף ספרן של צדיקים לכל המלאכה. ונוסף עוד חבילי טרדי"ן דמצוה ורשות עלות עלי אשר לא יתנוני השב רוחי ואעיקר' דדינ' פרכ'. ואולם באשר דבר מלך הרב הפוסק נר"ו גזרה חכמתו אשנה פרק זה על דברתי מלכי צדק חזו דאתאי מקצר ועולה אין זה מעלה ארוכ"ה. וזה החלי בעזר משדי תחון זכות אבות שמורה וערוכה. בס"ד. הלא זה דברי דמאחר דכך גמרו אשר בא יבא המשודך באחת ערי הממלכה. עיר גדולה של חכמים ושל סופרים וקב"ע את קובעיה"ם עושה לו לימודי"ם הוה מסדר סדר המערכה. א"כ עין בעין כל אדם חזו כי לא נתרצית אם הכלה בשדוכין רק שיהיה חכם ומבין ארגוונ' ילבש והמניכ'. חלוק' דרבנן ועשה פרי קדש הלולים בתעל"ת הברכ"ה. ואלו השת' באחרית הימים מקיש הויא ליציאה זו היא שיבה זוהי ביאה גבר' שרכ'. לא רמי אנפשיה שעבוד' דאוריית' אגלאי בהתיה ויכסהו הענן עם חשכה. א"כ שפיר מציא אמרה ליה אם הכלה לדידן הוי מומא מממ"י עזובה היא דא בטילה תבטל האי שידוכי. הפרד נא מעלי ואין אומר לדבק טוב ולמה אמרו משיכה. וכמ"ש הרב הפוסק בתשובתו הרמתה מקוטרת מר ואהלות על ערבי"ם בתוכה:

איברא דאמרינן בנדרים דף ז"ך ההוא גברא דאתפיס זכוות' בבי דינא ואמר אי לא אתינ' עד תלתין יומין לבטלן זכוותי אתניס ולא אתא וסבר רבא דאנוס הוא ופריך מ"ש מההו' דא"ל אי לא אתינ' מכאן ועד ל' יומין ליהוי גיטא ופסקיה מבר' ואמר שמואל לאו שמא מתיא אמאי מינס אניס דילמ' אונס' דמגלי' שאני ומבר' מיגלי אונסיה. והכי אמרינן בשמעת' דריש כתובות דמייתי הרב הפוסק נר"ו אונס' דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. ומתבאר יפה מגופי הלכות ומיסודן של התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן שם בנדרים ומדברי התוס' והרא"ש והריטב"א ריש כתובות וגיטין דף ע"ג דאונס' דשכיח אי לא אתני גם בממון איהו דאפסיד אנפשיה. וכן הוכיח הרב ש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק כ' ובח"מ סי' נ"ה מדברי הרא"ש ורי"ו דאונס' דשכיח איבעי ליה לאתנויי ומסיק להלכה הכי וכ' בח"מ דזה דעת מהר"א ששון בתשו' ע"ש. ומאחר שכן בנ"ד לכאורה נראה דהוי מילת' דשכיח דאיכ' טובא דלא גמירי והו"ל לאם הכלה להתנות שאם לא יצליח בלימודו בטלי השדוכין והשת' דלא התנית אמור יאמר חתנ' דנא יש לי בטלין הרבה כנגדי ואת אפסדת במאי דלא אתנית ואין פוטר אותה. וכד דייקינן פורת' אין נסתר מחמותו עוצם טענתה בעבור שלא התנית דאם לא יצליח בלימודו יבטלו השדוכין כאשר נבאר. אימא רישא דחזיתיה להרב מהריב"ל ח"ג סי' קכ"ב דכ' על תשובת הרא"ם באיש היוצא מקהלו להתפלל אל קהל אחר דיכול להוצי' חפציו אשר הקדיש ולהוליכם אל הקהל אשר הולך דהרי אונס' דשכיח הוא ולא אתני ואיהו דאפסיד אנפשיה כמבואר בש"ס וזוהי שקשה על הרא"ם ותירץ הרב דשאני התם דליכ' אומדנ' ומ"ה אונס' דשכיח הוא ולא אתני איכ' למימר דילמ' לא קפיד דליהוי גיטא אבל בנדון הרא"ם דאיכ' אמדנ' אומדינן דעתיה דלכך נתכוון והאריך בזה ע"ש. וראיתי להרב פני משה בראשון סי' ס"ב שהקשה על מהריב"ל ממ"ש בח"ב סי' כ"ב באשה שננעלה פתחה שפסק דיכול לישא אחרת דלא נשבע אדעת' דהכי והוצרך לחלק מהיכ' דלית ליה בני דלא ילדה דלא ישא משום דהוי מילת' דשכיח' דכמה נשי אינם יולדות והו"ל לאתנויי כההי' דפסקיה מברא אבל פתחה סתום לא שכיח וכפי תשובתו הנז' דהאומדנ' עיקר אף בשכיח ולא אתני א"כ בלא ילדה איכ' אומדנ' דאין אשה אלא לבנים ואע"ג דלא אתני לא אפסיד. ותו פתחה סתום אמאי אצטריך לומר דלא שכיח הרי לדידיה אף דשכיח איכ' אמדנ'. ועוד הקשה הרב מהר"א ששון בתשובה סי' ס"א על תשובת מהריב"ל ח"ג הנ"ל דכפי דבריו מאי פריך הש"ס בנדרים עליה דרב' מההי' דפסקיה מברא לימא דשאני היכ' דאיכ' אמדנ' ותו קשיא לי עלה מתשובת הרשב"א סימן תשע"א שכתב ושדך בת בתו וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע בקנס ושבועה וטען אח"ך כי הבת אינה רוצה דאין לך אונס גדול מזה ואין לומר שהי"ל מתחילה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא דאונס' דלא שכיח הוא דכל בנות מתרצות למה שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי עכ"ד ולדברי מהריב"ל תפוק ליה דאיכ' אמדנ' דודאי לא נתחייב אי ידע דלא תרצה הבת ואף אי הוי שכיח פטור:

ועלה במחשבה לישב כל הקושיות הנ"ל בחד' מחת' דמעולם לא אמרה מהריב"ל אלא היכ' דנעשה הדבר או נתחייב בלי שום תנאי אז אי איכא אונס אף דשכיח ואיכ' אמדנ' אזלינן בתר אמדנ' אשר יאמר כי הוא זה בנדונו דהמקדיש רצונו להוצי' כליו מהבית הכנסת אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת דהוא הקדיש הכלים בלי שום תנאי ואמרינן דלא הוצרך להתנות דסמיך אאמדנ' כמו שביאר שם מהריב"ל. אבל היכ' דיש בדבר תנאי קטון וגדול שם הוא דאמרינן דאם אירע אונס' דשכיח לא מהני אמדנ' דכיון דנחית לתנאי הו"ל לאתנויי גם אאונס' דשכיח ומשו"ה לא מצי הש"ס לשנויי דשאני היכ' דאיכ' אמדנ' כמ"ש מהר"א ששון דרב' איירי באומר ליבטלן זכוותי אי לא אתינ' וכיון שהתנה לא מהני אמדנ'. וכן נדון הרשב"א איירי בקנס דמסתמ' התנה שאם יחזור יתן קנס ויתבטלו השדוכין וכיון שהתנה לא מהני אמדנ' דה"ל להתנות באונס' דשכיח ומשו"ה אתי עלה הרשב"א מטעם דהוי אונס' דלא שכיח. וכן בנדון מהריב"ל דח"ב שמתנים במקום דלא ישא אשה אחרת כי אם ברשות ב"ד והרי התנה דברשות ב"ד ישא וכיון דנחית אתנאה הו"ל להתנות אם לא ילדה דשכיח והשת' דלא אתני איהו אפסיד אנפשיה וכן נסתמה פתחה אי הוה שכיח לא פטור דהו"ל לאתנויי ולפ"ז נסתלקו כל הקושיות. אלא דלפ"ז צ"ל דמ"ש הרב דההי' דפסקיה מברא שאני דליכ' אומדנ' קושט' קאמר אבל גם דהוה אומדנ' אי שכיח ולא אתני הא דמבר' אינו אונס מאחר דנחית לתנאי וזה דוחק:

וראיתי להרב פ"מ שם שכ' וז"ל והנה מהרש"ך ח"ב ס' מ"ה החזיק בכל עז ותקע עצמו לדבר הלכה הלזו דכל דאיכ' אמדנ' דמוכח' אפי' באונס' דשכיח טובא ולא אתני אין בכך כלום דהאמדנ' מספקת לומר דאדעת' דהכי לא נשתעבד והכריח דבריו מכמה הכרחיות ובפרט מתשו' הרא"ש וכו' והרי ההיא דהרא"ש דעניות שכיח טובא ולא אתני ואפ"ה פטרו הרא"ש מטעם אמדנ' וכו' ואף מהר"א ששון דפליג עליה וס"ל דשכיח טובא לא מהני אומדנ' ומוקי תשובת הרא"ש דעניות לא שכיח טובא וכו' עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנ' דהרי מהרש"ך בתשובה הנז' לא סבר כמהריב"ל דאזיל בתר אומדנ' ובאונס' דשכיח פוטר ומלבד דלא החזיק בכל עז דברי מהריב"ל אלא בנה עליו דייק וסתר דעת מהריב"ל. אכן דעת מהרש"ך מבואר ומבורר בתשובתו הנ"ל דהא דאמרו בש"ס אההוא דפסקיה מברא אונס' דשכיח שאני היינו לשיטת המקשן דסבר יש אונס בגיטין אך למאי דנקיטינן דאין אונס בגיטין לא צריכנ' להכי וההיא דפסקיה מברא דלאו שמא מתיא דוקא בגיטין היא אבל בעלמ' אף אונס' דשכיח לא בעי לאתנויי ופוטרו והביא ראיה לזה מתשובת הרא"ש כלל ח' דאונס דשכיח סגי ולא אמרינן ה"ל לאתנויי וסמוך לזה מייתי ראיה מדברי רש"י בנדרים דף ז"ך ע"ב שכ' והלכת' אסמכת' קניא והוא דלא אניס כאונס' דמוכח' לאינשי כהאי דלעיל דפסקיה מברא וכ' וז"ל בלי ספק מדבריו יש להוכיח דקושט' דמילת' למסקנ' דאונס' דשכיח סגי ואע"ג דלא אתני וכו' ועוד האריך לתמוה על רבינו ירוחם שכ' דעכבו נהר היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים דלא שכיח ומשמע דהוי לקושט' ויש לתמוה עליו אבל על הרא"ש בפירושו שכ' כן י"ל דלס"ד קאמר ע"ש באופן שהרואה יראה דברי מהרש"ך ולבבו יבין דסבר דבממון וכיוצ' גם אונס' דשכיח וליכ' אמדנ' הוי אונס שלא כדברי הרב פ"מ דמהרש"ך החזיק בדעת מהריב"ל. גם מהר"א ששון לא פליג עליה דמהריב"ל רק תירץ קושית מהרש"ך וסבר דגם למסקנ' אתמר שינויא דאונס' דשכיח בעי לאתנויי כמבואר בדבריו.

ובאמת כי דברי מהרש"ך מדעתי כי קשים שהוא כתב שיטתו בעד הרא"ש והר"ן במ"ש בפירושם לנדרים כמבואר בדבריו באורך. ואנן שמעינן איפכ' להרא"ש והר"ן שכתבו דאונס' דשכיח ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה גם בשאר מילי כמבואר בדברי הרא"ש ריש כתובות ובדברי הר"ן פ' כל הגט ופ' מי שאחזו ע"ש ואיך מהרש"ך השיא דעת הרא"ש והר"ן לסבר' אחרת ודבריהם מבוארים כדברי רבינו ירוחם. וגם יראה המעיין שהרמב"ן והרא"ה והרשב"א והריטב"א בחידושיהם סברי הכי וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תשע"א וכ"כ המרדכי פ' מי שאחזו וכ"כ הרב המאירי בפסקיו כ"י ריש כתובות וכ"כ הרב המגיד פ"ט דגירושין דאיכ' תלתא בבי דאונסין ובגיטין שכיח ושכיח ולא שכיח לא הוי אונס אבל לא שכיח אף בגיטין הוי אונס וכתב דלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א. ומ"ש הרב המגיד שלא נתבאר בדברי הרי"ף והרמב"ם היינו לחלוקת לא שכיח דהוי אונס גם בגיטין:

וראיתי להרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' צ"ה דמגמנם בה כי הא דמשני אונס' דשכיח הוא לס"ד אבל למסקנ' טעמ' משום דאין אונס בגיטין ובר מגיטין אין חילוק בין שכיח ללא שכיח או מאי דנסיב ליה גמר' מעיקר' טעמ' דקושט' הוא לבר מגיטין עכ"ד וק"ק דמאי מספק' ליה מאחר דכל הגדולים נקטי דשכיח בכל ענין אינו אונס כמבואר בדבריהם. ומ"מ פליאה נשגבה על הרב מהרש"ך שהוא אחרון איך תפס בפשיטות נגד התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ה והמרדכי והרא"ש והריטב"א והר"ן ולא עוד אלא שלא הזכיר דבריהם ואדרב' תמה על רבינו ירוחם והשיא דעת הרא"ש והר"ן דלא כרבינו ירוחם. ולומר דנעלמו ממנו דברי כל הגדולים זוהי שקשה. וכבר ראיתי להרב מהר"א ששון בתשו' הנז"ל שהעיר במקצת על הרב מהרש"ך דרך תירוץ לקושיותיו. תו ק"ק על הרב מהרש"ך שכתב דעל רבינו ירוחם יש לתמוה אבל להרא"ש ל"ק דהוא כתב על שינויא דמשני גמר' דילמ' אונס' דמגליא שאני. והם לשינוייא דמשני לפום דעת המקשה אמנם לקושט' ודאי ס"ל להרא"ש דמתני' דעכבו נהר הוי אף עיכוב דשכיח וא"צ לפרש שעלה הנהר מהפשרת שלגים עכ"ד דדבריו הללו נתנו ליאמר בדברי הרא"ש בפירושו. אבל מה יענה שכך כתב בפסקיו דמייתי הא דפריך לרבא מההוא דפסקיה מבר' ומשני אונס' דשכיח ועלה כתב אבל עכבו נהר דמתני' היינו שגדל הנהר מגשמי' והפשרת שלגים דאונס' דלא שכיח הוא ולא איבעי לאסוקי אדעתיה עכ"ל והשת' אי אמרת דסבר הרא"ש לקושט' כרבינו ירוחם משו"ה מייתי בפסקיו האי קושי' והאי פירוק' וביא"ר עליה דעכבו נהר דמשנתנו לא שכיח. אלא אי אמרת כמ"ש מהרש"ך דלקושט' עכבו נהר אף עכוב דשכיח הוי אמאי הרא"ש כתבה בפסקיו ולשתוק מהאי קושי' ופירוק' ופירוש זה דעכבו נהר דהכל הוי ס"ד:

אמנם ק"ק על הרא"ש ורבינו ירוחם דכיון דבשכיח ולא שכיח הוי אונס ולא איבעי לאתנויי בממון וכיוצ' בר מגיטין דלקושט' בגיטין שכיח ולא שכיח אינו אונס א"כ אמאי הוצרכו לומר דעכבו נהר דמשנתנו לא שכיח הרי אפי' שכיח ולא שכיח דהיינו שכיח קצת הוי אונס בר מגיטין. ואף לפי דעת המקשה דגיטין שוה לעלמ' היינו דשכיח ולא שכיח גם בגיטין הוי אונס כמבואר לדעת כל הגדולים הנ"ל והרא"ש מכללם. ונראה פשוט דהא דנקטי הרא"ש ורבינו ירוחם שעכבו נהר שגדל מהגשמים והפשרת שלגים לא שכיח כונתם דלא הוי כמבר' דשכיח טוב' אלא הפשרת שלגים דלא שכיח כלומר דשכיח ולא שכיח ולא הוצרכו לפרש דהוא דבר ידוע דשכיח קצת כי הנה הסתיו והיו תוצאותיו ברבבותיו גבורות גשמים לפום חורפ"א והנה"ר יעל על כל גדותיו וכל עצמם אינו אלא דעכבו נהר לאו היינו אפסקיה מבר' דשכיח אלא לא שכיח כמבר'. וכבר רבינו ירוחם שם נתיב י"ד ח"ג סיים דאי הוה דבר מצוי הו"ל לאסוקי אדעתיה הרי דלא מיעט אלא דבר מצוי. אך יש להעיר על הטור דבי"ד סי' רל"ב בדין הדירו חבירו סתם וכתב חלה הוא או חלה בנו או אונס אחר ובח"מ סי' ר"ז משם הרמב"ם כתב ואם עכבו חולי או נהר ובח"מ סי' כ"א כתב סתם אם היה אנוס ובסי' נ"ד כתב מחמת חולי וכיוצ' ולפחות בי"ד סי' רל"ב הו"ל לפרש דעכבו נהר הוי אונס היכ' שנתעכב לפי גודלו מהפשרת שלגים כדפירש אביו הרא"ש. ונראה דגם הטור סבר כהרא"ש דעכבו נהר דמשנתנו היינו מהפשרת שלגים ולא הוצרך לפרש דפשט לשון עכבו נהר הכי משמע שהוא נתעכב מחמת הנהר עצמו ולא מחמת דאפסקיה מבר'. וכן הטור עצמו א"ה סי' קמ"ד כתב וז"ל אין אונס בגיטין בד"א באונס של חולי או שלא יכול לעבור הנהר דשכיח קצת אבל אונס דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי וכו' עכ"ל הרי דהטור ביאר דחולי ולא יכול לעבור הנהר הוי שכיח קצת והיינו מהפשרת שלגים וכדאמרן דהוי שכיח ולא שכיח. והרב מחנה אפרים ה' שבועות סימן י"ב הוכיח דבנדר אף אונס דשכיח פטור והרא"ש לא כתבה אלא לרבא עש"ב ובהא ניחא לי דהטור השמיטה בקיצור פסקי הרא"ש ובי"ד סי' רל"ב לא הזכיר עכבו נהר ומהרב ש"ך י"ד סי' הנז' נעלמו דברי הרשב"א והריטב"א והריב"ש שהבי' הרב מחנה אפרים שם. אבל עדיין צריך להתישב בשרשי הדברים ואני אמרתי בחפזי. באופן דגדולי הפוסקים רובם ככלם סברו וקבילו דברי ר"י שכתבו התוס' בשמו ורבינו ירוחם נתיב כ"ד ייחסם לר"ת דאונס דשכיח בכל ענין לא הוי אונס דהו"ל להתנות ומה שהוכיח מהרש"ך מדברי רש"י בשילהי שמעת' דנדרים דף ז"ך ומתשובת הרא"ש כלל ח' כבר הרב מהר"א ששון פריק להו שפיר וגם אין לדקדק בדברי מהרש"ך ממ"ש רש"י בגיטין דף ל' כאשר יראה המעיין. ואחרי כותבי נשאתי את עיני ואראה על אחד ההרים הר המר הוא הרב משנה למלך פ"ג דשבועות שתמה על הרב פני משה כקושיין דמהרש"ך פליג אמהריב"ל וגם על הרב מהרש"ך תמה דאשתמיטיתיה דברי התוס' והרא"ש ושקיל וטרי בדברי הרב פ"מ ע"ש באורך לכן שמח לבי שכיונתי לדעת גדול בקצת דברים והשת' דחזאי דברי קדשו סגר עלינו המדב"ר. וראיתי להרב ש"ך ח"מ סי' נ"ה שכתב דדברי מהרש"ך אינם נכונים ושמהר"א ששון השיגו. ומבין ריסי עיניו ניכר דלא חלק אלא על מהרש"ך אך לא על דברי מהריב"ל דאמדנ' שהביאם מהרש"ך. והרב פני משה יצא לישע למחזיק ולמעוז לו למהריב"ל דאמדנ' מהני אף בשכיח וכתב דיש ראיה לזה מסוגיין דנדרים דרב' אההי' דלבטלן זכוותי קאמר דאנוס הוא ומוכח אף אי הוי אונס' דשכיח ומשו"ה כי פריך ממתני' דמת תוך י"ב חדש לא פריך דמיתה שכיח' משום דרבא איירי גם באונס' דשכיח וכי פריך מההי' דפסקיה מבר' אהדר ליה דהתם אונס' דשכיח וליכ' אמדנ' משא"כ רבא דגם בשכיח קאמר אונס הוא משום דליכ' אמדנ' והן הן דברי מהריב"ל והאריך הרב בזה הלא בספרתו. וכ"כ בח"ב סי' ס"ה דמיתה שכיח' וחילק איזה חילוקים מכח הסוגיות. וכבר הרב משנה למלך תמה על מ"ש בתשו' דח"א הנ"ל דמיתה הוי שכיח ולא שכיח והכריח הדבר מסוגית ריש כתובות ושכן כתב הרשב"א סי' תשע"א. וגם מעלת הרב הפוסק נר"ו עמד בזה והבי' קצת סוגיות ומסיק דמיתה הוי שכיח ולא שכיח ויש להעיר עליו אשר לא זכר תשובת הרשב"א סי' תשע"א דעסיק בה ועל הרב פ"מ בתשובות הנז' קשה דלא זכר מתשובת מר זקנו הרב מהראנ"ח בח"ב סי' ס"ג עש"ב. ובס' מחנה אפרים תמה על מהריק"ו מתשובת הרשב"א ומסוגית ריש כתובות. ועל עיקר מאי דסייעיה הרב פ"מ למהריב"ל משמעתין דנדרים כבר הוה בה הרב מש"ל. והנני יוסיף לומר דהרב פ"מ פשיט' ליה דרב' דאמר אנוס הוא גבי לבטלן זכוותי היינו בכל אונס אפי' דשכיח דמילת' פסיקת' קאמר וכו' ולא ידעתי מה יוכיח הוכח דרב' סתמ' ומילת' פסיקת' קאמר והא רבא אההוא עובד' דאתרחיש קמיהו איירי ואינהו ידעי ומכירין באונסו ומה צורך לפרש כיון דבגויה קמשתעי והתלמוד לא חש לפרש בריש' אופן האונס דההו' גבר' דסמיך אדבעי למימר דאונס' דשכיח בעי לאתנויי. תו יש להעיר על הרב פ"מ דמריהט' דכוליה לישניה משמע דמילי דמר סלקן ואתיין אליב' דכלהו רבוואת' ומכללם רבינו ירוחם דשקיל וטרי במיליה. והרי התוס' מוקמי לההוא דאתפיס זכוותיה דאניס באונס דלא שכיח ע"ש גם רבינו ירוחם במשרים נתיב י"ו ח"א כתב וז"ל וכן מי שהתפיס זכיותיו וכו' והוא דלא אניס כגון חולי וכיוצ' בו או שהפסיקו נהר ונתעכב בעבור זה ולא בא לא קנה אבל אם הוא אונס דה"ל לאסוקי אדעתיה והי"ל להתנותו ומדלא התנה הפסיד עכ"ל הרי מבואר דגם במתפיס זכוותיה בעינן דלא יהיה אונס דה"ל לאסוקי ולאתנויי הפך הרב פ"מ. והרמב"ם פ"ט מה' גרושין כתב וחלה או עכבו נהר ופי"א דמכירה כתב ועכבו נהר או חולי וסמך דנפרש עכבו נהר דומיא דחולי דהוי שכיח ולא שכיח:

אך אוסיף להביט עוד להרב פני משה בתשובה ח"א הנ"ל שתירץ למאי דהקשה למהריב"ל מיניה וביה כמש"ל עפ"י דברי התוס' בקמ' דף ק"י שכתבו דאדעת' דהכי לא נאמר כשיש דעת שכנגדו ומשו"ה מהריב"ל בתשובה דח"ב בנדון נסתם הפתוח שכתב דלא ילדה מילת' דשכיח והו"ל לאתנויי אף דאיכ' אמדנ' היינו משום דתלוי בדעת האשה נמי. ושוב הקשה דדברי הרא"ש בתשובה כלל ח' דאיירי בשדוכין וכתב דמצי למימר אדעת' דהכי הם הפך התוס' דקמ'. ועל כן תריץ יתיב והיתה לבא"ר כונת התוס' הנז' דבריש' כתבו דבנפלה מן הארוסין איירי והדר הקשו דאדם הקונה דבר מחבירו ונתקלק' יבטל המקח דאדעת' דהכי לא קנה ותירצו דלאו בלוקח לחוד תליא אלא גם בדעת המוכר ופירש דהצעתם הוא לצורך תירוצ' דבעו למימר וכונתם דבארוסין מציא אמרה אדעת' דהארוס לא קפיד אבל בנשואין קפיד דאם כונסה ע"מ שלא תפול לפני יבם וכו' א"כ כשמת הו"ל בב"ז וא"כ לאו בדעתה לחוד תליא וזו הצעה לתירוץ ולמדנו דלפעמים האמדנ' מספקת לבטל דעת המתחייב מפני דעת מחייבו וזמנין דאומדן דעת המתחייב אמדנ' גדולה מאד ואנן סהדי דלא יבטלנה המתחייב ואף אם שכנגדו לא יתרצה ובנדון הרא"ש אמדן דעת אבי המשודכת אמדנ' גדולה וכו' זהו תורף דברי הרב פ"מ בקצור נמרץ הלא בספרתו. ומבואר למעיין דיש לעמוד הרבה בדברי התוס' דקמ' הנ"ל ודבריהם בכתובות דף מ"ו ע"ב וגם בכל חלקי דבקי בדקי דברי הרב פ"מ הנ"ל. ואולם אנא נפשאי נכון לבי לדרך פעמי כי נח"ץ ינח"ץ איש אשר כמוני וטרידנ' טוב' ואגב דוחק' דבק לשוני כי קצר מן המצר עצור עצר. רק זה אומר דמה שרצה הרב פ"מ לומר דהרא"ש סבר פירוש זה אשר ייחסו לתוס' דבר ה' בפיהו אמת שכ"כ הרא"ש בתוספותיו לקמא הובא בשיטה מקובצת שם וז"ל וא"ת א"כ אם קנה אדם בהמה ומתה יחזור המקח דאדעת' דהכי לא זבן י"ל דלא פריך הכי אלא מתנאי שיוכל להתנות ולא יעכב אדם על ידו כמו מחטאת ואשם וכן מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין מן הארוסין דאם היתה רוצה להתנות בשעת ארוסין שאם ימות קודם שישא אותה יהיו הקדושין בטלין כדי שלא תפול לפני אחיו מוכה שחין לא היה הבעל מעכב על ידה הלכך חשבינן כאלו התנית אבל מן הנשואין לא היה הבעל שומעה לעשות בב"ז וכן כל מקח שאדם קונה אם היה הלוקח בא להתנות שאם יתקלקל מקחו שיחזור המקח לא ישמע לו המוכר הלכך לא הוי כאלו התנה עכ"ל ודבריו מבוארים כדברי הרב פ"מ. ברם מה שרצה הרב פ"מ לפרש בדברי התוס' דזה כיונו בהצעתם המעיין יראה כי אין זה במשמע דברי התוס' מכמה אנפי. ותו דאין זו דרך להציע הצעה כיון דאינו שייך כי אם לתירוץ ובלא הצעה יקשו יותר בחוזק ואחר קושיתם יתרצו ויאריכו לפרש דהוי מן הארוסין וזוהי סוגיית התוס' וכלהו רבוואת'. ולפום ריהט' אפשר לומר בכונת התוס' דקמ' הנ"ל דקשי' להו דאדפריך הש"ס יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה וכו' הו"ל למפרך אלא מעתה שנעשה בעל מום בעלה תפוק בלא גט דאדעת' דהכי לא קדשה עצמה וכמו שהרגישו התוס' בכתובות דף מ"ו וגם הרא"ש בתוספותיו הובא שם במקובצת כתב דזו סוגי' תמוהה דאמאי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום וכו'. ומשו"ה כתבו התוס' דמן האירוסין איירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה להיות נשואה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסק' אנפשה מלהיות נשואה אלא מן הארוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה כונתם ז"ל דבנשואין כיון דיש לה טובה גדולה להיות נשואה לא מסק' מה יהא אחרי כן דרוצה אשה וכו' ואגב חביבות' גמרה ומשעבד' נפשה וא"כ גם בנעשה בעלה בעל מום כיון דנשאת אגב חיבת הנשואין לא מסק' מה יהא אחרי כן וברבות הטובה של נשואין גמרה ומשעבד' נפשה אך קושית הש"ס מארוסין דמקדושין אין לה שום טובה. והדר הקשו דנהי דאנחת לן חדא דלא פריך מנעשה בעלה בעל מום. אך תיקשי דאדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דהוי דומי' דמאי דנתקשו בריש' דלפרוך הש"ס מנעשה בעל בע"מ והא מתרצת' דמאירוסין איירי וכו' אך אכתי לא איפרק דאדם שקנה מחבירו וכו' דהתם סברי התוס' דליכ' טיבות' כמו בנשואי אשה לא דכוות' ולא דפחית' מינה ודמיא קצת לאירוסין דאע"ג דבאירוסין כתבו דליכ' טובה ובקונה איזה דבר יש קצת טובה שכן נהנה בדבר ההוא לא ניח' לתוס' לחלק בהכי משום הנאה מועטת ותו דבאירוסין איכ' כמה טובות מדורונות וכבוד והבקורי"ם והראיון ולשון חיבה משא"כ במקח ומ"ש התוס' דמקדושין אין לה שום טובה כונתם לגבי הנשואין דטובת האירוסין לא חשיב' לשעבד עצמה לגמרי ולאו דוק' שום טובה דקאמרי. אי נמי שום טובה עיקרית רצו לומר. ומשום דקושית נעשה בעלה בע"מ דומה לקושית הש"ס ביבמה ויותר פשוטה לא פירשו הקושי' דהיא נרגשת אך מקח דהוא מציאות אחר פירשו לה בהדי'. וע"ז תירצו התוס' דלאו בלוקח וכו' וקדושין בדידה קיימא והוא לא חייש אבל בנשואין חייש טובא דבב"ז ואנן סהדי דאינו מתרצה בדעתה וכיון שכן גם היא מבטלת רצונה. והא דלא פריך מאשה שנעשה ארוסה בע"מ אפשר לומר דהמקשן איהו סבר דיש לחלק בין אירוסין לנשואין אבל רצונו לדעת מה סובר שכנגדו ולהכי פריך מיבמ' ומסתם לה סתומי דמשתמע לתרי אנפי ארוסין או נשואין לראות מה בפי התרצן אבל אי הוה נקיט נעשה ארוסה בע"מ היה מגלה דעתו. והנה מדברי הרא"ש שכתב שם בשיטה מקובצת כתובות יראה לפום ריהט' דנטה לדרך אחר ממ"ש בתוספותיו לקמא שהבאתי לעיל. ועוד יש להרחיב הדבור אלא שאין הפנאי מסכים כמדובר. ועלה מן האר"ש דכלהו רבוואת' או רובם סברי באונס' דשכיח ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכ"כ הרדב"ז סי' תס"ג ודלא כמהרש"ך. אך לדעת מהריב"ל והרב פני משה אף דשכיח אי איכ' אמדנ' גדולה אזלינן בתר אמדנ'. וראיתי להרב בני חיי סי' ר"ז הגה"ט אות ך' שכתב וז"ל אע"ג דאתניס באונס' דשכיח ולא אתני כיון דאמדנ' היא דאדם קפיד דלא לבטלן זכוותיה אע"ג דאניס באנס' דשכיח אנוס מיקרי. פ"מ ח"א סי' ס"ב ובש"ך סי' נ"ה ס"ק א' כתב דבי"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט הוכיח דדוק' באנס' דשכיח ולא שכיח וכ"ש לא שכיח כלל אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי ודברי הרב פ"מ נ"ל עיקר עכ"ל ומדבריו מוכח להדיא דהרב ש"ך פליג על הרב פ"מ. וכן אנכי איש צעיר נמשכתי אחריו בס' הקטן ס' ברכי יוסף ח"מ סוף סי' כ"א ע"ש. ואיבר' דהרב ש"ך בסי' נ"ה כתב דבריו במתפיס זכיותיו. אמנם יש לצדד דהרב ש"ך סבר כדעת מהר"א ששון דלגבי לבטלן זכוותי ליכא אמדנ' אמנם היכ' דאיכ' אמדנ' מבוררת גם הרב ש"ך יודה בעלמ' להרב פ"מ. ויש פנים הנראין לזה דהרב ש"ך הזכיר תשובת מהרש"ך ושם נאמר מתשובת מהריב"ל שהוא מקור דברי הרב פ"מ והרב ש"ך השיג על מהרש"ך דדבריו אינם נכונים ושתיק על תשובת מהריב"ל משמע קצת דמודה למהריב"ל וכמו שכתבנו בעניותנו לעיל. ואולי מספק' ליה אי אמדנ' מהני באנס' דשכיח ודינו של מהריב"ל מסופק אצלו וגם מהר"א ששון לא פקפק על מהריב"ל כמבואר. והגם שהרב משנה למלך כתב דמהר"א ששון אין ולאו ורפיא בידיה מסתיין דלא מצינו חולק על מהריב"ל ומי כמוהו מורה:

ומעתה נבא לנ"ד דהגם דנימ' דגבר לא יצלח בלימודו שכיח טובא מ"מ איכא אמדנ' גדולה דכיון דהמשוד' הזה לא הצליח בלימודו וגם לפי המוזכר בהצעת המעשה ובדברי הרב הפוסק נר"ו בר מינה דלא הצליח בלימודו חדל מהיות לאיש גם בדרך ארץ ולית גבר בכלא ולרש אין כל וזו אמדנ' גדולה דודאי אם ידעה כזאת לא מסרה בתה לאיש רש ונקלה שאין לו לפרנס בתה וקרוב הדבר להוליכה מדחי אל דחי מדוך לדוך כמו שנאמר בהצעת המעשה בטענות המשודכת ולדעת הרב מהריב"ל והרב פ"מ והרב בני חיי כל דאיכ' אמדנ' אונס הוא אף במילתא' דשכיח:

ולא אכחד דלבי מהסס בדבר וזה מכח תשובת מהריב"ל בח"ב שכתב דנסתם הפתוח לא שכיח כלל והוי אונס ולא ילדה שכיח ולא הוי אונס וכדתהי עלה הרב פ"מ כמש"ל. וכל ישובים הנ"ל שינויי דחיקי נינהו דכל כי הני מילי מהריב"ל הו"ל לפרש באותה תשובה דח"ב. ועוד שרואה אני להרשב"א בתשו' סי' תשע"א בלא רצתה המשודכת דמורה מינה דאי הוה שכיח אין פוטר ואמאי זו אמדנ' גדולה וכמש"ל. ובכל דברי הרב פ"מ וגם מאי דכתיבנ' בעניותין לעיל אכתי לא איפרק מחולש'. וגם מתשובת הרא"ש כלל ל"ד באחות המשודכת שיצאה מן הכלל והוא פגם משפחה המסתכל יפה בדברי, הרא"ש יראה דאע"ג דקאמר דאמדנ' גדולה איכא קפיד לומר דהוי אונס שאינו רגיל משמע דגם כי איכ' אמדנ' גדולה כההי' דפגם משפחה בעינן אינו רגיל ומכאן תשובה למ"ש מהרש"ך בדעת הרא"ש בתשובת כלל ח' ושאני האיך כדתרגמ' מהר"א ששון בתשו' הנ"ל. ומאחר שמדברי הרשב"א והרא"ש משמע דבאנס' דשכיח לא מהני אמדנ' ומהריב"ל מאריה דשמעת' מצינו לו פקפוק מדברי עצמו. אי לאו דמסתפינ' הוה אמינ' דגם הרב מהריב"ל דעתו דכל שהוא אונס' דשכיח לא מהני אמדנ' דה"ל לאתנויי וכל דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ולא אמרה אלא כנדון ההוא של ההקדש דאעיקר' דין ההקדש תלוי באמדנ' למה הקדיש ולאיזה הקדיש ולמי הקדיש וכיוצ' ובכל הפרטים אזיל בתר אמדנ' ובכי האי גוונ' קאמר מהריב"ל דגם באונס' דשכיח מהני אומדנ' אבל בעלמ' גם מהריב"ל מודה דאונס' דשכיח בכל גוונ' אינו אונס דהו"ל לאתנויי וזה מדוקדק הרבה בנועם שיח מהריב"ל שכתב וז"ל שאני התם דליכ' אמדנ' דאונס' דשכיח הוא ולא אתני איכ' למימר דדילמ' לא קפיד דליהוי גיטא אבל בנ"ד דאיכ' אמדנ' ועיקר' דמילת' תליא באמדנ' אמדינן דעתיה דלכך נתכוון ולא אצטריך ליה לאתנויי ולא אמרינן דאיהו אפסיד אנפשיה דסמיך דכ"ע ידעי דלכך הוא מתכוין שילך לפניו צדקתו אל מקום אשר יהיה חפץ ללכת עכ"ל בחון לשון הזהב דקאמר בנ"ד דאיכ' אמדנ' ועיקר' דמילת' תליא באומדנ' וכו' כונתו דאע"ג דלרווח' דמילת' קאמר דההיא דמבר' ליכ' אמדנ' לא סמיך בנדונו אלא דעיקר הדבר תלוי באמדנ' כמ"ש הפוסקים וכמבואר מתשובת הרב ז"ל וזהו מסקנתו דוקא בנ"ד דעיקרו של הקדש תלוי באמדנ'. ומשו"ה בתשובתו דח"ב בנעילת השער קפיד טובא דלא שכיח וקרי בחיל דלא ילדה שכיח ואינו אונס ובהכי נוחים דברי הרב ול"ק עליה שום קושי'. ולכל הדברות ולכל האמירות לא תברא בנ"ד חדא דהכ' חשיב קצת כאלו התנתה בפירוש דגלתה דעתה חמותו דרוצה אשה שיהיה כלי מחזיק ברכה ומשו"ה עשתה מעשה אקדומי פורענות"א דנדוניא כדי שיזכה לתורה וזה קרוב לתנאי דאיכ' גלוי דעת טובא כי זה רצונה דברים ואיכ' בהדייהו מעות. ותו דבכי האי גונא דהשדכנים אמרו לה דגמיר וסביר והיא מקדמת לו מעות והוא עושה מעשה לבא ללמוד וגם הכלה ואמה סביב יחנו לא חשיב שכיח דלא יצליח בלימודו כלל דכשיש הכנה ופרנסה ומה גם מפני הכבוד ומפני הבושה רמי אנפשיה ואמור רבנן יגעת ולא מצאת אל תאמן ולפחות חשיב שכיח ולא שכיח וכיון שכן חמותו פטורה מן החיוב ומציא לבטל השדוכין דרוצה בתקנת בתה ואינה בושה מחתנה. ויראה דלא מיקרי שכיח אלא בדבר שהוא מצוי ומפורסם ובלשון הש"ס בנדרים אונס' דמגליא שאני ומבר' מגלי אונסיה. ולא דבר רק הוא שינוי לשון הש"ס מריש כתובות דהתם קאמר אונס' דשכיח שאני אך להורות נתן דבעינן שכיח וגלוי ואף דנראה דהרא"ש גריס גם בנדרים אונס' דשכיח שאני כדמוכח מדבריו. מ"מ הרשב"א והר"ן גרסי כגירסתינו

ועוד דכל זה לרווח' דמילת' דהאיכ' אונס גדול דהכלה אינה רוצה וכבר אמה פייסתה ולא נתפייסה והכלה אינה מצווה בזה לקיים דברי אמה כי אין בזה משום כבוד או"א כמ"ש הרב הפוסק משם תשובת מהריק"ו וכן מוכח מדברי מהרשד"ם י"ד סי' צ"ה שכתב דלא ימנע לקחת אשה שישרה בעיניו משום כבוד אב ואם. ואותה שכתב מהרשד"ם גופיה בי"ד סי' ק"ד דמשמע לכאורה שסותר לזה כבר הרב משפט צדק בראשונות סי' א' איהו מפרק לה. ומאי דגמגם על ישובו הרב משאת משה א"ה סימן ל"ו המעיין יראה דיש להרחיב דברי הרב משפט צדק ומהימן פשריה. וגם הרב משאת משה שם תריץ יתיב דברי מהרשד"ם ונאים הדברים. וכ"כ הרב מהר"ם מטראני ח"א סי' פ"ה. ואין זה ענין למאי דכתב מר בריה הרב מהרימ"ט ח"א סי' קל"א כאשר דימה בס' חסן ישועות. וכבר ביאר כל זה הרב משאת משה בראשונות י"ד סי' ז' עש"ב ומאחר שכן הכלה אין בה עון ויכולה למאן ואמה אין בידה לכופה וזה אונס ופטורה אמה מחיובה וכמ"ש מעלת הרב הפוסק נר"ו:

ובמסילה נעלה לטענת אם הכלה שישלם כל אשר לוה ממנה לצרכי הוצאותיו בעבור הלימוד וכבר מעלת הרב הפוסק העמיק הרחיב. פתח בבראשית אי סירוב הבת חשיב אונס' דשכיח והוי בכלל חיוב החתן לשלם אם יתבטלו השדוכין ועלה במחשבה לפניו דהוי מילת' דשכיח ושוב כתב דהרשב"א בתשו' סי' תשע"א כתב דהוי שכיח ולא שכיח. וחזה הוית להרב המופל' מר קשיש' הוא רישא כמהר"ר אברהם ישראל נר"ו בהסכמתו לתשובת הרב הפוסק הקשה עליו דהרשב"א בהדיא קאמר דהוי לא שכיח. ואני בעוניי אומר דכונת הרב הפוסק נר"ו הכי הוי כי הנה הרשב"א כתב וז"ל ולא תשיבוני שהיה לו מתחילה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא דאונס' דלא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת וחולה לית ליה לאתנויי עכ"ל ויען פשטן של דברי הרשב"א דחשיב סירוב הבת לא שכיח קשיתיה למעלת הרב הפוסק דהוא סבר דהוי שכיח לכן שפר קדמיה לפרש דמ"ש הרשב"א ואפי' שכיח ולא שכיח שכונתו ואפילו תימא דסירוב הבת לא חשיב לא שכיח אלא תאמר דחשיב שכיח ולא שכיח כמת או חולה עם כל זה לא בעי לאתנויי ומשו"ה כתב בשם הרשב"א דסירוב הבת חשיב שכיח ולא שכיח:

איברא דראיתי להרמ"ע מפאנו בתשו' סי' פ"א שכתב משם תשובת הרשב"א הנ"ל דאונס דלא שכיח שתתן כתף סוררת. והיא נעלמה מהרב הפוסק נר"ו וכן אשתמיטיתיה תשובת הרדב"ז סימן שכ"ט שכתב דהוי מילת' דלא שכיח ע"ש. אך גם הרמ"ע בתחילת דבריו אחר שכתב דהוא בלי ספק מיעוט' דלא שכיח צדד דאף דנאמר דאונס זה שכיח ולא שכיח וכו' ע"ש ומאחר שכן יש מקום לומר דכונת הרשב"א ז"ל כמו שכתבתי. ומ"ש הרב כנה"ג א"ה סימן ן' הגה"ט אות ל' על דברי הרמ"ע כדבריו כן הוא בתשובת הרמ"ע עצמו והרב כנה"ג בו בפרק לא הוה בידיה כמבואר. ועוד אני אומר דהגם דנאמר דכונת הרשב"א דחשיב לא שכיח וכמ"ש הרמ"ע. אנן בדידן בזמנינו לא חשיב לא שכיח ודבר פלא סירוב הבת דעין רואה ואזן שומעת רבות בנות מיאנו ונתנו כתף סוררת. ואי בעית אימא קרא בספרי האחרונים וגבר' דשפיר חזי וקר"א זה ישר יחזה בנדוני האחרונים כמה בנות לא עשו באשר דיברו אליהן אביהן. וק"ו בנ"ד כי היא יתומה וליכ' מורא אב דודאי שכיח קצת בת קמה באמה ומורא לא תעלה על ראשה סרב"ת היא וחשיב שפיר שכיח ולא שכיח. ואחזה אנכי להרב הפוסק חקר אי קביל עליה כל אונס' דמתיליד אי שכיח ולא שכיח בכלל והוכיח במישור כדמוכח מדברי הרמב"ם דדוק' דבר שהוא פלא הוי אונס ותרגמ' לשמעת' דמי שאחזו בהכי ונסתייע מדברי הר"ן. ודבריו ברורים. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם פ' מי שאחזו. וכזה ראיתי להרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' צ"ה שכתב וז"ל ואע"ג דפ' מי שאחזו בהנהו תרי עובדי אמרינן דמילת' דלא שכיח' הוא ומשמע הא שכיח' ולא שכיח' הוו מיחייבי התם ה"ט משום דקבלי עלייהו אונס' בפירוש הלכך לא מפטרי אלא באונס' דלא שכיח אבל אי לא קביל עליה אונס' ואתיא למפטריה וכו' עכ"ל גם הרב מהר"ם אלשיך בתשובותיו סי' ס' פירש באורך דקדוק דברי הרמב"ם תחילתן וסופן שדבריו סובבים על חילוק זה דיש הפרש בין קבל אונס' דמתיליד לתנאי סתם ע"ש וכ"כ הרב מחנה אפרים ה' שבועות סי' ב' דהא דאצטריך הרמב"ם שיהא האונס דבר שאינו מצוי אלא על צד הפלא כדי לפטרו היינו משום דמיירי שהמוכר קבל עליו כל אונס' דמתיליד עכ"ל וכל זה מקיים ומאשר דברי הרב הפוסק נר"ו. תו חזינ' להרב הפוסק אתא ואייתי תשובת הרב מהר"י אדרבי סי' פ"א ותמה עליה ובא לו אל הישו"ב קשתו דרך ויכוננה על פי דברי המרדכי. ונאים הדברים למי שאמרן. ובעיני הדבר ברור בלאו דברי המרדכי דמהר"י אדרבי מודה דהיכ' דקביל עליה כל אונס' דמתיליד בשכיח ולא שכיח חייב. רק דזה האחריות דנדונו לא חשיב ליה כמי שקבל כל אונס' דמתיליד וטעמו דכיון דזה האחריות רגיל מאד בין הסוחרים ואינו דבר חדש שנתחייב בזה רק סירכ' דתגרי נקיט כמעשים בכל יום א"כ מאי דקביל עליה היינו דבר הרגיל ולא דמי לההיא דקביל עליה כל אונס' דמתיליד דהתם אף שכיח ולא שכיח חייב דהרי הוא אמר כל אונס' דמתיליד. ברם בסיגור"ו דנדונו שהוא רגיל תדיר דעתייהו על אונס' דשכיח לבד כרגילות הסיגור"ו. ומ"ש עוד הרב הפוסק נר"ו דאפי' תימא דחולק מהר"י אדרבי אף אם החתן מוחזק לא מצי למימר קי"ל כוותיה דיחידאה הוא כמ"ש מהריק"ו עכ"ד הנה הרב כנה"ג ח"מ סי' רכ"ה כתב דכן נראה מדברי הרב מהר"ש יונה סי' מ'. ואם הרב מהר"ש יונה סבר כמהר"י אדרבי ודאי מצי למימר קי"ל. הן אמת דהרב כנה"ג מפיק לה בלשון נראה ומוכח דלא כתב כן מהר"ש יונה בפשיטות ואם יש להעמיס בדברי מהר"ש יונה להשוותו לשאר פוסקים הכי שפר' מילת' ומהר"י אדרבי הוא לבדו נשאר ולא מצי למימר קי"ל. ואין שו"ת מהר"ש יונה מצויות פה העירה. עוד ראיתי להרב הפוסק שכתב דדורונות שברשות אם הכלה לית דמירמי מינה ואף את"ל דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק כיון דבהא פליגי אי הוי מוחזק אזלינן בתר רוב הפוס' כמ"ש הרב כנה"ג סי' ד' אות ט"ו עכ"ד ואני אומר דאיבר' שכך כתב שם הרב כנה"ג וכ"כ סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות מ' אך שם בכללי הקי"ל כתב דמהריב"ל ומהרש"ך שינו טעמם ובהשמטות בסוף הס' כתב משם בנו ז"ל דאין כאן סתירה דהתם מיירי במטלטלין דשייך תפיסה וכן הוא הסכמת האחרונים דמצי למימר קי"ל כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' כ"ה אות כ"ג ושם אתה מוצא שנים עשר רבנים אחרונים דהסכימו דמצי לומר קי"ל עש"ב. ובצפייתנו צפינו להרב הפוסק נר"ו חדשות הוא מגיד לחייב לחתן מההיא דא"ה סי' ן' והאריך בזה והביא תשובת הרב החסיד מהר"ם זכות ז"ל בסי' מ"ח ופירש דבריו דמחלק בין אירוסין לשדוכין ותמה עליו מדברי הריטב"א שהביא הרב הנמקי, והאריך ככתוב בקונטריסו. ולי ההדיוט נראה דכונת הרמ"ז ז"ל דמאחר דנהגו שדוכין אלו ליסד וכו' ופשט המנהג דבהפרדם חוזרים הדורונות והסבלונות שהם בעין ואין דורש ואין מבקש שום מין הוצאה מצד אל צד. איכו השת' כך ראוי להורות דאמדן דעת הוא דעל דעת זה נעשין השדוכין וסברי וקבילי להתנהג כך. והרב ז"ל לא נעלם מעיני חכמתו דלפי דברי הפוסקים יש לדון בדבר. רק יצא לידון בדבר חדש מתורת מנהג והדר מנהג' השת' והוי דינא דכיון דהכי נהוג אמדן דעת הוא דאדעת' דהכי גמרי השדוכין ואין להם זה על זה מהוצאות כלום. ומ"מ הדבר ברור דגם לדעת הרמ"ז זצ"ל חייב החתן לשלם במיטב' כל אשר לקח בהלואה לצורכי מזונותיו ולימודו וככל מ"ש מעלת הרב הפוסק נר"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק ותורה דיליה יוצאה בהינומ' בכל יום ארוכה. ומוד"ע לבינה כי יותר ממה שקריתי לפניכם צדדתי צדדין וצידי צדדין בתנאי החתן ואחרי העיון נראה בעיני דהעיקר כדברי הרב הפוסק נר"ו וכל ישר הולך הבקיאים בדין לאמיתה של תורה ישר יחזו פנימו תכף לסמיכה. ומאפס פנאי הדיבר אין בי כאשר עם לבבי אשיחה אשר לא משכה. כללא דמילת' שהדורונות שהם תחת רשות אם הכלה מציא לתופסם בעד חובה ותצא דינ"א חלוטה וחתוכה. והיה הנשאר מן החוב שורת הדין דחייב לשלם אך נכון הדבר לפשר ביניהם ולמשרי האי תיגר' לבלתי היות תוחלת ממושכה. את זה כתבתי בעטי"ו של נח"ץ דטרידנ' טובא הולך צדקות ומגיד מצרי"ם בעמק הבכ"ה. על ישראל ועל רבנן יושבי ארץ הצבי דיתבין ועסקי באוריית' מחוסר כל אפי' בכמכ'. ברזל באה נפשם בידי אדונים קשים לא זורו ולא חובשו ולא רוככה. אשכלות מרורות למו עולשין תמכא. אולי יחנן ה' ויד השרים והסגנים לעזר ולהועיל הפיסו זכה מי שזכה. אדמקיפנ' דר"י קרי חדא ופרי גמר מיכ"ה מיכ"ה. חזו דאתאי לאפושי גבר' לדוד בשנות"ו משנה שאינה צריכה. אמר יאמר העבד זוטר ובסיר גבר' חרוכה. קטן שאין בו דעת להשאל כתותי מכתת שאין בו סמיכה. החותם באהבה נאמן בברית אהבת מעלת הרב הפוסק נר"ו הוא האור רב נהורא"י אני הצעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה