חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן י
תשובת הרב המו' המאור הגדול כמהר"ר ישמעאל הכהן נר"ו אשר אור תורתו זורח בק"ק מודונא בתנאי שדוכין ואביזריה:
שאלה ראובן נשתדך עם בחורה אחת ונכתב בס' שטר שדוכין ושם נאמר שנתחייבה אם הנערה (בהיות שכבר מת אביה) לתת להבחור סך מה לנדוניית בתה ובתוך תנאי שטר שדוכין התנו ביניהם שאם הנערה תתן לכסף מוצא לפרוע בעד החתן בימי השדוך את דמי מזונותיו. בעיר גדולה של חכמים וסופרים כדי שיוכל להתקשט בכ"ד קשוטין ולהתלבש בחלוקה דרבנן ושהחתן מקבל עליו זה לחוב גמור בעד תחילת פרעון הנדוני' שנתחייבה בה אם הכלה ותנאי התנו ביניהם שאם בשביל כל איזו סיבה לא יצאו מן הכח אל הפועל הנשואין ישלם במיטב' תכף ומיד בכל כך מעות מחושבים לאם הכלה מה שהוציאה בעדו לערך כו"ך לחדש ועשו על זה שטר מלא וגדוש בין אם הכלה ומורשה החתן בק"ס ות"כ כנהוג ויהי כי ארכו הימים ימים של צער ימי שנה בקירוב וראתה אם הכלה כי לא יצלח החתן למלאכה מלאכת הקדש להיות אדם שלם בתורה וד"א חשבה למשפט שיחזו' החתן לעירו וילמוד שם בלתי הוצאה כ"כ כדי שלא יאכל כל הנדוני' קודם הנשואין בלי תועלת ויתרון וישאר קרח מכאן ומכאן וכן נעשה. ויהי אחרי שוב החתן לעירו הגישה הכלה טענותיה לפני אמה וקרוביה לאמר כי היא אינה שפחה כנענית לימכר ביד מי שאין לה חפץ בו ושמעולם שתקה עד שתראה איך יפול דבר אבל בראותה שהוא לדעתה כלי אין חפץ בו היא ממאנת בפירוש ושיותר נוח לה לישב עד שתלבין ראשה. וקרובי הכלה ואמה עשו כל מאמצי כחם להסיר ממנה זאת המחשבה כדי שיתקיים הזיווג ולא יכולו כי הכלה תשיב אמריה להם שהיא לא נתחייבה בשום מין חיוב ולא שעבדה עצמה בשום שעבוד לא בק"ס ולא בת"כ והיא אינה חפצה בו כלל. והחתן שמע את כל דברי הציר"ה וטען שתחזי' לו אם הכלה כל הדורונות שנתן בזמן השדוכין שהם ביד אם הכלה. והיא משיבה שלא זו שאינה חוזרת הדורונות אף זו צריך שישלים לפרוע חובו במה שהיא פרעה בעדו בשביל מזונותיו בכל זמן השדוכין כפי התנאי שביניהם שאם בשביל כל איזו סיבה לא יצאו מהכח אל הפועל הנשואין ישלם במיטב' וכו' והדורונות לא יגיעו לחצי שיעו' חובו וא"כ צריך לצאת ידי חובת"ו בפרוע פרעות משלם והן עתה שאל ישאלו אם זה הביטול נכלל בכלל התנאי או לא יורנו המורה ושכמ"ה:
תשובה הדבר פשוט אצלי דהא מילתא תליא במאי דגרסינן פ' מי שאחזו דף ע"ג ע"א ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונס' דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אתא לקמיה דרבינ' א"ל זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד א"ל רב אחא ב"ת לרבינ' אונסא דלא שכיח הוא איגלגל מילת' ומטא לקמיה דרבא א"ל אונס' דלא שכיח וכו' ותו גרסינן התם ר"פ ור"ה בריה דרב יהושע זבון שומשומי אגודא דנהר מלכא אגור מלחי לעבורינהו קבול עלייהו כל אונס' דמתיליד לסוף אסתכר נהר מלכא א"ל אגורו חמרי אפקיענהו ניהלן דהא קבליתו עלייכו כל אונס' דמתיליד אתו לקמיה דרבא א"ל קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי אונסא דלא שכיח הוא ומזאת הסוגי' פסק הרמב"ם פי"ט דין ה' ודין ו' וז"ל המוכר קרקע והתנה וכו' חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר וכו' הרי זה פטור שאלו וכיוצ' בהן אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה וכל אונס שאינו מצוי אינו בכלל התנאי הזה וה"ה לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבכללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בשעה שהתנה עכ"ל וגם בטח"מ סימן רכ"ה העתיק דברי הרמב"ם אלו והסכים עליהם וכן פסק בש"ע שם סעיף ג' ע"ש.
הרי מבואר מדברים אלו שבכל תנאי שבין אדם לחבירו אין כוללים באותו תנאי אלא מילי דשכיחי ולא' מילי דלא שכיחי כלל וכ"כ מהריק"ו שרש ז' בתנאי שהתנו ראובן ושמעון השותפים דבכל צדקה שיוטל מהקק"י על יחידי הקק"י יפרעו בשוה ונשאל אם פדיון שבוים בכלל צדקה וכ' בכלל דבריו דכיון דצדקת העניים תדירה וצדקת פדיון שבוים לא שכיח' יש לנו לומר דכי אתנו שיפרעו כל א' בשוה אמילת' דשכיח אתנו אבל לענין פדיון שבוים לא אתנו והביא ראיה מהסוגי' הנ"ל ומלשון הרמב"ם והטו' הנ"ל והוכיח מתשובת מהרי"ל דתפיסה הויא אונס' דלא שכיח' עש"ב וא"כ ה"נ בנ"ד דאתני החתן לשלם כל מה שתוצי' בעדו אם הכלה אם בשביל כל איזה סיבה יתבטל הזיווג הדבר תלוי לברר אם זאת הסיבה דהכלה תמאן בו הוי מילת' דשכיח' דממיל' הוא בכלל התנאי או אי הוי מילת' דלא שכיח' דלא אסיק אדעתיה זה הפלא כמ"ש הרמב"ם או אי הוי בגדר שכיח ולא שכיח:
ואען ואו' דהדבר פשוט אצלי דבגדר לא שכיח כלל ודאי לא הוי אב"א קרא מקרא מלא דיבר הכתוב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ותרגום אנקלוס ולא כעובדי בני בשרא דאינון גזרין למעבד ותייבין ומתמלכין. ואב"א סבר' דכך הם מעשי' בכל יום וגדולה מזו כתב הרמ"ז בתשו' סימן מ"ח שהמנהג שנהגו היום באיטליא לשדך בלי אירוסין ולעמוד כך שנה או שנתים הוא ליסד הבית של חיתון ביסוד של העמדה וקיום לראות תוך זמן זה מה טיבן של עוברים אלו ומשפטן ומעשיהן ושלא יתאנו זה מזו וזו מזה לא בגופן ומידותם ולא בממונם ועסקיהם וכו' ומעשים בכל יום מכמה חיתונים שאחרי השדוכין נתפרדה החבילה וכו' ע"ש וא"כ לכאורה נר' דהוי מילת' דשכיח' אבל לכל היותר א"א להחשיב מקרה החזרה אלא בגדר שכיח ולא שכיח ואין לו' דנהי דהחזרה מצויה אבל שתמאן ברצון אמה ולעבו' על מצות כבוד אם לא שכיח דליתא דבאמת אין בכה"ג מצות כיבוד כמ"ש מהריק"ו בשרש קס"ד. ואדרב' גם זה נראה דהוא בגדר שכיח טובא כמ"ש בריש פ' האיש מקדש אר"י א"ר אסור לאדם לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפ' אני רוצה עי"ש ופסקוה הפוסקים באה"ע סימן ל"ז ס"ח ע"ש וה"ט משום דשמא כשתגדיל לא תחפוץ בו ואם איתא דהוי מילתא דלא שכיח' דהבת תמאן ברצון אביה א"כ לא הוו גזרי רבנן אצ"ל דשכיח' ושכיח':
איברא דמדברי תשובת הרשב"א סימן תשע"א נראה דזה חשוב כמו שכיח ולא שכיח ע"ש ואיבר' דחייבים אנו לכוף כאגמון ראשנו לקבל אלפא שר האלף הרשב"א ז"ל מי כמוהו מורה אבל מ"מ אין כונת הרשב"א ז"ל לומר דלא שכיח משום כבוד או"א דודאי אין בכה"ג מצות כיבוד כנ"ל ותדע דהרי כתב דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ע"ש ובקרובים ודאי ליכא מצות כיבוד אלא ר"ל דסתם בנות הם כמו סומות הנמשכות אחר קרוביהם המנהיגם לפי שאינם בקיאים בטיב משא ומתן וכמו שבאמת עשתה זאת הבת דנ"ד ומש"ה כתב הרשב"א דלא שכיח שתמאן הבת בזיווג דקרוביה רואי' שהוא נאה ומתקבל אבל היכא דאינו זיווג נאה ומתקבל כנ"ד דאתגלי בהתתיה דאינו כלי המחזיק ברכה ולא במדינות שנתאנו קרובי הכלה להיותו בעיר אחרת אלא דמשום כבוד וקשר השטר לא ניחא להו לקרובים לבטלו בהא ודאי שכיח שתמאן. ומ"מ אפי' אם תמצא לו' דהוי בגדר שכיח' ולא שכיח' ניחזי אנן אם מילת' דשכיח ולא שכיח הוי בכלל התנאי. והנה מדברי הרמב"ם הנ"ל נראה דאף מילת' דשכיח ולא שכיח הוא בכלל התנאי שלא הוציא מן הכלל אלא דבר שאינו מצוי לפי שלא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא וכנ"ל ותיבת פלא לא שייך אלא במילת' דלא שכיח' כלל. והן אמת דלכאורה אין נראה כן מסוגית ריש כתובות דף ג' דאיתא התם תרי לישני דרבא לפום לישנ' קמא אין אונס בגיטין ולפום לישנא בתרא יש אונס. בגיטין ואפי' לפום לישנא בתרא קאמר בגמ' שם דאונס דשכיח שאני דהו"ל לאתנויי והתוספות שם ד"ה א"ד אחר שהוכיחו דקי"ל כלישנ' קמא הקשו מהא דפ' מי שאחזו דבין אם אמר ה"ז גיטיך אם מתי מחולי זה בין שאמר אם לא אעמוד מחולי זה אם נפל עליו הבית או השיכו נחש דלא הוי גט מטעם דיש אונס ותירץ ר"י דשלשה עניני אונס הם אונס דלא שכיח כלל כההיא דמי שאחזו אפי' ללישנ' קמא דרבא יש אונס ואונס דשכיח אפי' ללישנ' בתרא אין אונס אבל בשכיח ולא שכיח בהא פליגי דללישנ' קמא אין אונס וללישנ' בתרא יש אונס עש"ב וכ"כ הרא"ש שם והר"ן פ' מי שאחזו ע"ש הרי דדוק' בגיטין משום תקנת צנועות ופרוצות תקנו דאין אונס דבגיטין כמ"ש שם בגמ' הא בשאר מילי כגון בממונ' דליכ' האי תקנה אפי' במידי דשכיח ולא שכיח יש אונס וא"כ לכאורה קשה מזה על דברי הרמב"ם הנ"ל. אכן כד מעיינן שפיר חזינן דא"א לו' כן דהרי מסוגי' דפ' מי שאחזו הנ"ל מוכח בהדיא להפך מזה דקאמר איגלגל מילת' ומטא לקמיה דרבא א"ל אונס' דלא שכיח הוא איתיביה רבינ' לרבא אם לא אעמו' מחולי זה ונפל עליו הבית או הכישו נחש ה"ז גט א"ל רבא ואימא מרישא אינו גט א"ל וכו' ומשום דקשיא רישא לסיפ' לא מותבינן מינה א"ל הין כיון דקשי' רישא לסיפא משבשת' היא זיל בתר סבר' ע"כ הרי דהשוה הש"ס אונס' דלא שכיח דממון לנפל הבית והכישו נחש דהוי מילת' דלא שכיח כלל אלמא משמע דגם אונס' דלא שכיח דאתמר לענין ממון דלא אסיק אדעתיה מיירי באונס' דלא שכיח כלל אבל באונס' דשכיח ולא שכיח לא אמרינן דלא אסיק אדעתיה ותדע דאלת"ה מאי פריך רבינא מסיפא דקאמר ה"ז גט ומאי משני רבא לרבינ' ואימא מריש' אינו גט ובשלמ' פרכת רבינא י"ל דפריך במכ"ש דאם אפי' באונס' דלא שכיח כלל אמרינן דהוי גט ולא אמרינן דלא אסיק אדעתיה כ"ש בהאי אונס' דאפיקו ביה נהרא דהוי אונס' דשכיח ולא שכיח דהול"ל דלא הוי אונס אבל על תשובת רבא ק' דא"ל אימא מרישא אינו גט כלו' אדפרכת מסיפ' תסייען מריש' דקתני אינו גט משום דלא אסיק אדעתיה וה"נ גבי ממונ' אית לן למימר דלא אסיק אדעתיה דאלמ' משמע דס"ל לרבא דממון הוי דומיא דגט דדוק' באונס' דלא שכיח כלל כי האי לא הוי גט הא בשכיח ולא שכיח הוי גט ה"נ לענין ממון אמרינן הכי דא"ת דהאי אונס' דאפיק נהרא הוי שכיח ולא שכיח ואפ"ה אמרינן דלא אסיק אדעתיה א"כ מאי מייתי ראיה רבא לדינו מריש' דהך ברית' דקתני אכלו ארי והכישו נחש אינו גט דשאני התם דהוי אונס' דלא שכיח כלל אבל בשכיח ולא שכיח לעולם אימא לך דלא הוי אונס וע"ק דאמאי לא משני ליה רבא דשאני גט מממון משום דאין אונס בגיטין וכנ"ל אצ"ל דהאי אונס' דאפיק נהרא הוי אונס' דלא שכיח כלל ודוק' משום דלא שכיח כלל קאמר רבא אונס' דלא שכיח הוא אבל אלו הוי אונס' דשכיח ולא שכיח אה"נ דהיה חייב לשלם כיון דקבל עליו בפירוש כל אונס' דמתיליד דאע"ג דבממון אפי' אונס' דשכיח ולא שכיח חשיב אונס כמבואר בריש כתובות הנ"ל מ"מ שאני הכא דקבל עליו בפירוש כל אונס' דמתיליד ומשו"ה בשכיח ולא שכיח חייב אבל היכ' דהוי אונס' דלא שכיח כלל אף אם קבל עליו בפי' כל אונס' אין זה בכלל משום דלא אסיק אדעתיה כלל ומש"ה פריך ליה רבינ' לרבא מריש' דהך בריית' דקתני נפל הבית עליו והכישו נחש ה"ז גט כלו' דכי היכי דבגט הוי גט אף דלא שכיח כלל משום דאין אונס בגיטין ה"נ יש לנו לו' בממון היכא דקבל עליו בפי' כל אונס' דמתיליד דלא עדיף בממון בקבל עליו כל אונס' מגיטין סתם ועל זה השיב רבא אימא מריש' אינו גט כלו' דמריש' דקתני אינו גט משום דהוי אונס' דלא שכיח כלל יש הוכחה להפך דאף בגיטין באונס' דלא שכיח כלל יש אונס וא"כ ה"ה בממון אף אם קבל עליו בפירוש כל אונס' דמ"מ אונס' דלא שכיח כלל אינו בכלל קבלתו זה נלע"ד בכונת הסוגי':
ומצאתי און לי בדברי הר"ן ז"ל שם פ' מי שאחזו שכ' בסוגי' הנ"ל וז"ל ומדלא מתרץ רבא דהתם ה"ט משום דאין אונס בגיטין ש"מ דאע"ג דאין אונס וכו' באונס' דלא שכיח טוענין דלא עדיפי גיטין מהיכ' דקבל עלוהי כל אונס' דאפ"ה אמרינן דאונס' דלא שכיח לא אסיק אדעתיה עכ"ל הרי מבואר בדבריו קצרים וארוכים דהיכ' דקבל עליו בפי' כל אונס' אז אף אונס' דשכיח ולא שכיח הוי בכלל כמו גבי גיטין אלא דאני בעניותי פרשתי הדברי' בבירו' הסוגי' עפ"י דרך זה והר"ן סתם הדברים אולי לרוב פשיטותו אצלו' וכן מבואר בדברי תלמידו הריב"ש בתשו' סי' ר"ג דכ' בתוך התשו' וז"ל ואפי' מאן דקביל עליה כל אונס' דמתיליד אין אונס' דלא שכיח כלל' בכלל עכ"ל הרי דכשקבל עליו בפי' כל אונס' אף לענין ממון לא' מפקינן אלא אונס' דלא' שכיח כלל והיינו כלשון רבו ז"ל וגם מדברי התוס' שם פ' מי שאחזו דף ע"ב ד"ה אתיביה מבואר דהבינו דאונס' דאפיק נהרא הוי אונס' דלא שכיח כלל ודדוק' משום דלא שכיח כלל אמרינן דלא אסיק אדעתיה יע"ש ודוק כי אין להאריך באופן דדברי הרמב"ם נצבים כמו נד דדוק' בדבר שהוא פלא דהיינו דלא שכיח כלל אמרינן דלא אסיק אדעתיה משא"כ בשכיח ולא שכיח וזה פשוט ולפ"ז צ"ל דהיינו טעמ' דכ' מהריק"ו הנ"ל דפדיון שבוים לא שכיח' וכנ"ל ר"ל דלא שכיח' כלל וה"נ באמת מדברי המרדכי פ' מי שאחזו סס"י תר"ו ועיין באה"ע ס"א ובבה"י שם ועיין במהר"ב אשכנזי סי' ל"א ודוק:
אלא דראיתי למהר"י אדרבי בתשו' סי' פ"א בענין א' שקבל עליו אחריות הדרך ממעות מויניציא לאלשיו ואירע אונס דלא שכיח וכ' על זה דלא מיבעיא אי הוי אונס דלא שכיח כלל דפשיט' דלא קביל עליה אלא אפי' אי הוי אונס דשכיח ולא שכיח אמרינן דלא קביל עליה אונס כי האי דבממונ' טענינן טענת אונס אף בשכיח ולא שכיח והביא ראיה מדברי הר"ן דפ' מי שאחזו דכ' דבאונס' דשכיח ולא שכיח איכ' פלוגת' בין ממון לגיטין דבממון טוענין טענת אונס אבל בגיטין לא עכ"ל והתימ' ממנו דראה סוף דברי הר"ן ולא ראה תחילתם דמבואר מהם דהיכ' דהתנה בפירוש שמקבל עליו כל אונס' אז הוי ממונ' כמו גיטין דלא מפקינן אלא אונס' דלא שכיח כלל וכנ"ל ודבריו צל"ע. וכבר ראיתי לרשד"ם ח"מ סי' ל"ג באותו נדון גופיה דמהר"י אדרבי שהבי' ראיה מתחילת לשון הר"ן הפך מדעת מהר"י אדרבי דאחר שהביא ראיה מלשון הרמב"ם הנ"ל דדוק' בדבר שהוא פלא דהיינו דלא שכיח כלל אמרינן דלא אסיק אדעתיה הוסיף לו' דכ"נ מלשון הר"ן ואחר שהעתיק כל הלשון כתב וז"ל משמע בהדי' דהחלוקה דשוה גיטין לממון היינו אונס' דלא שכיח כלל דכי היכי דבממון אפי' כשהתנה טענינן טענת אונס כן טענינן בגיטין אבל באונס כזה דשכיח ולא שכיח במי שמכר סתם טענינן טענת אונס אבל כשקבל עליו בפירוש אחריות אונס גם זה בכלל ואין להוצי' אלא אונס דלא שכיח כלל עכ"ל:
וכזה ראה וחידש ג"כ במהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו וז"ל נמצא דבאונס דשכיח ולא שכיח אם קבל עליו כל אונס' לא מצי למטען טענת אונס דומיא דגיטין דלא עדיפי גיטין מזה שקבל עליו בפי' כל אונס' כמ"ש הר"ן שם ובאונס' דשכיח אפי' לא קבל עליו כל אונס' אין לטעון טענת אונס מדהו"ל לאתנויי עכ"ד והיינו ממש כנ"ל ומעתה הדבר פשוט דאין דבריו של מהרי"א כלום נגד כל הני רבוות' וא"כ גם בנ"ד כיון דבא מפורש בתנאי השטר שדוכין דאם בשביל כל איזו סיבה יתבטל השדוך ישלם החתן במיטב' וכו' ודאי דיש לנו לומר דגם סיבת החזרה בכלל אפי' את"ל דהוי שכיח ולא שכיח. ולא עוד אלא דנלע"ד דאפי' לפי דעת מהר"י אדרבי הכא בנ"ד מודה דודאי סיבת החזר' ג"כ הוי בכלל התנאי אפי' את"ל דהוי שכיח ולא שכיח דהרי ודאי הסיבו' שבשביל' יתבטל, הזיווג אינם אלא או סיבת מיתה או סיבת חזרה ובודאי סיבת המיתה לא שכיח' טפי מסיבת החזרה ואדרב' חזרה שכיח' טפי דהא סיבת המיתה מצינו בש"ס דלפעמים קרי לא שכיח' ולפעמים קרי לה שכיח' דהן אמת דבגיטין דף ל' אמרינן מיתה שכיחה עשירות לא שכיח' אבל נגד זה מצינו ביומא דף י"ג דקאמר טומאה שכיח' מיתה לא שכיח' וכן בנדרים דף ס"ד אמרינן דמיתה הוי נולד לא אסיק אדעתיה בשעת הנדר ועניות לא הוי נולד משום דמיתה אינה מצויה:
ועניות מצויה ע"ש וא"כ עכ"ל דמ"ש בגיטין דף ל' מיתה שכיח' היינו לגבי העשירות דהוא דבר רחוק הרבה שהעני יתעשר כדאמר התם בגמ' דאמרי אינשי מית חברך אשר אתעשר אל תאשר ע"ש אבל אה"נ דהמיתה מצד עצמה אינו. בגדר שכיח' וא"כ לכל הפחות א"א להחשיב המיתה אלא בגדר שכיח' ולא שכיח' ומאחר דעכ"ל דבכלל התנאי הויא המיתה. אע"ג דהוי מילת' דשכיח ולא שכיח אלמא צ"ל דאסיק אדעתיה מילי דשכיח ולא שכיח וממיל' ודאי אית לן למימר דנכלל ג"כ בתנאי זה אף סיבת החזרה אפי' את"ל דהוי בגדר שכיח ולא שכיח כיון דודאי אינו בגדר לא שכיח כלל אלא. אדרב' יש פנים דהוי בגדר שכיח טובא. ובזה נפתח לי פתח לישב דעת מהר"י אדרבי ולהצילו מהקושי' הנ"ל וזה בהקדים מ"ש המרדכי פ' מי שאחזו סי' תר"ג וז"ל אונס' דלא שכיח תימא הואיל ולא קבילו עלייהו אונס' דלא שכיח וגם אונס' דשכיח לא הוצרכו לקבל דאפי' לא קבלו חייבים כיון דהו"ל לאסוקי אדעתייהו י"ל דקבילו עלייהו אונס' דשכיח ולא שכיח וכה"ג מפ' הא דפליגי לעיל פ' כל הגט דאין אונס בגיטין מיירי בשכיח ולא שכיח ואונס דשכיח טובא לכ"ע אין אונס כמו אפסקיה מברא דהו"ל לאסוקי אדעתייהו ובאונס דלא שכיח כגון אכלו ארי ונשכו נחש יש טענת אונס וליכ' למגזר משום צנועות וכו' ומשום פרוצות וכו' דכיון דלא שכיח כלל לא גזרו רבנן ובפ' השואל משמע דשבויה אונס' דלא שכיח עכ"ל הרי דס"ל להמרדכי דדוק' היכא דהתנאי הוא מיותר דלא היה צריך לאומרו אז אמרינן במדאצטריך עכ"ל דאתא לרבויי אף באונס' דשכיח ולא שכיח אבל היכא דאצטריך התנאי אז אף אם התנה בפירוש לא מפרשינן ליה אלא לגבי מילת' דשכיח ולא לגבי מילת' דשכיח ולא שכיח וא"כ בנדון מהר"י אדרבי הנ"ל התנאי שקבל עליו ראובן להתחייב באחריות הק' פרחים שהלוה לשמעון מויניציא לאלשי"ו אינו תנאי מיותר דאם לא קבל עליו היו הק' פרחים באחריות שמעון הלוה וא"כ ממיל' אין לנו להכניס בזה התנאי אלא אונס' דשכיח ולא אונס' דשכיח ולא שכיח וק"ל. אמנם מהרשד"ם ומהראנ"ח ס"ל דכל דקבל עליו בפירוש עכ"פ אמרינן דגם אונס' דשכיח ולא שכיח הוי בכלל אפי' היכא דאין התנאי מיותר דהכי משמע להו מלשון הר"ן דתלה הדבר בהיכ' דקבל עליו בפירוש וכנ"ל.
ומעתה נבא לנ"ד ונאמר דלא מיבעיא לדברי רשד"ם ומהראנ"ח דודאי דקבל עליו בפי' לשלם מכיסו אם יתבטל הזיווג בשביל כל איזו סיבה יש לנו לומר דאף סיבת החזרה בכלל כיון דלא הוי מילת' דלא שכיח' כלל אלא אפי' לדברי מהרי"א הרי כבר הוכחנו דגם לדידי' היכא דלא אצטריך התנאי למילת' דשכיח עכ"ל דאתי התנאי למילת' דשכי' ולא שכיח וכנ"ל ומעתה הרי אתה דן ק"ו בעצמך דאפי' במקום דהו"מ לפרושי התנאי למילת' דשכיח כמו בההיא דפ' מי שאחזו הנ"ל אפ"ה אמרינן דכיון דלא אצטריך למילת' דשכיח ע"כ לפרשו לשכיח ולא שכיח משום דלגופיה לא אצטריך כמש"ל בפי' דברי המרדכי כ"ש בנ"ד דעכ"פ עכ"ל דהתנאי הנ"ל קאי אמילת' דשכיח' ודלא שכיח' דהרי אפי' סיבת המיתה הוי מילת' דשכיח ולא שכיח א"כ ממיל' גם סיבת החזרה הוי בכלל כיון דלא הוי בגדר לא שכיח כלל ואדרב' מסתבר' טפי דשכיח מסיבת המיתה וכנ"ל ועוד דאם ר"ל סיבת המיתה לחוד הול"ל בפירוש שאם יתבטל הזיווג בסבת העדר ח"ו ומדכתב בלשון כולל מחמת כל איזו סיבה מבואר דרצה לכלול גם סיבת החזר' דכ' דכתב כל איזו סיבה ודאי עכ"ל דכולל ג"כ סיבת החזרה וק"ל. ואפי' את"ל דמהרי"א חלוק גם בזה מה שאינו מ"מ אפי' היה החתן מוחזק לא הוה מצי למימר ק"ל דהא הוא יחיד וידוע דא"ל ק"ל כפלוני היחיד כמ"ש מהריק"ו בהרבה מתשובותיו וכדמסיק הכנה"ג בכללי הק"ל. וסוף סוף לגבי הדורונות של החתן שהם תחת רשות אם הכלה ודאי לית דינא ולית דיינא דלא מירמי להו מינה דאע"ג דאיפליגו רבוואת' אי תפיסה לאחר שנולד הספק מהני אפי' את"ל דהוי תפיסה לאחר שנולד הס' מה שאינו. מ"מ הרי העלו גדולי האחרונים דכיון דבהא גופא פליגי מי הוי המוחזק ממיל' אזלינן בתר רוב הפוסקים כמ"ש הכנה"ג סי' ד' הגהת ב"י אות כ"ו ע"ש. והן אמת דנכון הדבר שתעשה אם הכלה כל מאמצי כחה כדי שלא יתבטל הזיווג כיון דהיא שידכה אותה בק"ס ות"כ אבל מאחר דהדבר תלוי בדעת בתה ומה לעשות לה כיון שאינה חפצה בה בשום פנים והרי אפי' אם היה תנאי מפורש ביניהם שאם תחזור בה הכלה תתחייב אמה לפייסה ושאם לא תפייסנה לא יחויב החתן לשלם לה מה שהוציאה בעדו עכ"ז לא היתה חייבת רק לפייסה בדברי' ולהרבות עליה רעים כאשר עשתה באמת שפייסתה וגם השתדלה שקרוביה יפייסו אותה כאשר יש עדים. ומנא אמינא לה ממאי דגרסינן פ"ג דגיטין דף ל' ההוא דאמר לה אי לא פייסנא לה עד ל' יום ליהוי גיטא אזל פייסא ולא איפייסה אר"י מי יהב לה תרקב' דדינרי ולא איפייס' א"ד אר"י וכי תרקב' דדינרי בעי למיתב לה הא פייס' ולא איפייס' הא כמ"ד יש אונס בגיטין הא כמ"ד אין אונס בגיטין וכ' ע"ז הר"ן וז"ל ומדאצטריך לטעמ' דאין אונס שמעינן דבד"מ דיש אונס האומר שדי נתונה לך אי לא מפייסנ' לפ' ופייסיה בכל מה שבידו ולא איפייס פטור דאנוס הוא עכ"ל וגדולה מזו כתב ריב"ש סימן ר"ן דאינו חייב אפי' בגיטין לפייסה בכל הון ביתו דזהו אונס' דלא שכיח ובמידי דממונ' אינו חייב ליתן לו אפי' דבר חשוב אלא סגי בפיוס דברים עש"ב וכן מבואר מתשו' הרשב"א סי' תשע"א ע"ש וא"כ כ"ש בנ"ד דלא נתחייבה אם הכלה לפייסה אם תחזור בה דאינה חייבת לפייסה אפי' בדברים. ולא עוד אלא דנלע"ד דאפי' האם עצמה היתה יכולה לחזור בה דאדעת' דהכי לא נדרה לתת את בתה לגבר' ערטילאי ושאינו מצליח בלימודו ולא במדינות דהרי התנאי היה ביניהם שיתעסק בלימודו עם מעות הנדוני' באופן דממרחק תביא לחמה לפי מה שא"ל שהוא כלי המחזיק ברכה וא"כ אין לך הונאה ומום גדול מזה וכבר כתב הבית יהודה אה"ע סי' א' דאפי' במום שהי"ל מעיקר'. אלא שלא נתגלה לחלק שכנגדו רק אחר השטר שדוכין יכול לחזור בו ופטור אף מקנס שהתנו ביניהם ע"ש וק"ו ב"ב של ק"ו שעשתה לפנים משורת הדין לפייסה ולהרבות עליה רעים וקרובים ולא נתפייסה דהיא נקיה מה' ומישראל נקי נדר נקי שבועה דהאדם בשבועה פרט לאנוס. באופן שנלע"ד דאם הכלה פטור'. ועטיר' מכל ערעורי והחתן חייב לשלם לאם הכלה כל מה שהוציאה כפי תנאו. כל זה אני אומר אפילו את"ל דלא היה חייב החתן להחזיר מן הדין מה שהוציאה אם הכלה בעדו אלולי שנתחייב להחזיר בשטר השדוכין אם יתבטל הזיווג מחמת איזו סיבה:
אכן הנני יוסיף להפליא ולפרש דאפי' אם לא נעשה תנאי זה רק שקבל עליו החתן בעד נדונייתו מה שתוציא אם הכלה בעד הוצאותיו וזקפן עליו במלוה לתחילת פרעון הנדוניא עכ"ז היה הדין נותן כך שיפרע הלואתו אם יתבטל הזיווג מחמת איזו סיבה דלא הו"מ החתן לומר הרי לא קבלתי זאת ההלואה אלא ע"ד הנשואין לנדוניית הכלה והא קאימנ' וכיון שהביטול לא בא מצדי לא אפרע כלום דהרי קי"ל פ"ט דב"ב דף קמ"ו דאפי' בנתארסה וחזר בו הוא אפ"ה חייבת להחזיר הסבלונות שאינם עשוים ליבלות אם לא אכל החתן בבית חמיו והדר ביה איהו עכ"ז חייבת לשלם לדעת רוב הפוס' דהיינו הרי"ף והרא"ש ורשב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ונ"י והטור חוץ מהרמב"ם ורבו הר"י ן' מיגש כמ"ש באה"ע סי' ן' אלא דהב"י פסק כוותייהו מהטעם שכ' בבד"ה דסוגיין דעלמ' כותיה בד"מ אבל כל האחרונים חלקו עליו ע"ש וא"כ בנ"ד דנתנה אם הכלה להחתן אלו המעות דרך הלואה ודאי לא הוו בגדר דברים העשוים ליבלות דאם אכל בבית חמיו אינם חוזרים משום דמחמת חיבת סעודה מחל אלא חוזרים ודאי כמו סבלונות שאינם עשוים ליבלות דאם איתא דיוכל לומר אנא הא קאמינ' הצד שאינו חוזר א"כ אף בהם נימא הכי ובפרט בעשוים לבלות ולא אכל ודוק. וכ"ש בנ"ד דליכ' ארוסין אלא שדוכין דקיל טפי. הן אמת דאין נראה כן לכאורה מדברי הרמ"ז בתשו' סי' מ"ח הנ"ל וז"ל רובן ככלן של הפוס' מתנבאים בסגנון אחד דדיינינן דינא דאמדנ' לכן בנ"ד נימא בה מילת' דאומד הדעת נותן שהמנהג שנהגו היום באיטאלי' לשדך וכו' הוא ליסד וכו' שלא יתאנו וכו' וכל כי האי אמרינן בגמ' פוק חזי מאי עמא דבר וכו' וכך נהגו כשבאים מחמת איזו סיבה ח"ו לידי פירוד משיבים הסבלונות והדורונות שהם בעין ואומרים לא היו אלו עם אלו מזלייהו ומעיקר' אדעת' דהכי שדכי ולא ארסי למען יתלבנו ויתבררו הדברים ולא שמיע לן ולא ראינו מעולם שאחר חזרת הסבלונות והדורונות שהם בעין שיפרע שום א' מן ההוצאות שנעשו ביני ביני לא לחלק הכלה מה שהוציאה במשתאות והקבלת אורחים מן החתן וכו' ולא לחלק החתן ההוצאות שעשה בסוסים ובמרכבות ובמלבושים ויפויים וכו' וכן העיד לי בעל תורה וכו' שהיה דיין מטענה כזו ופטרו הדיין הנ"ל עם הדיין הב' את החלקים מכל מין הוצאות שעשו כל א' מהם אלא להחזיר הדורונות שעברו ביניהם ותו לא מידי כי מי הכריחם לשום א' מהם לעשות אותם ההוצאות שאומרים שעשו ומי מעיד ומי מפיס ולאו כל כמיניהו לו' כך וכך הוצאתי וכו' והניח מעותיו על קרן הצבי וכו' ע"ש:
והנה כונת הרב ז"ל פשוטה דר"ל דאע"ג דאמרינן פ"ט דב"ב הנ"ל דבנתארסה והדרא בה איהי אפי' כישא דירק' הדרה ע"ש ובסי' ן' הנ"ל עכ"ז שאני שדוכין דאפי' אי הדרא בה איהי אינה חייבת להחזיר אלא הסבלונות דאינם עשויים ליבלות ולא הוצאות משום דאזלינן בתר אומדן דלא משתדכי אהדדי אלא ליפ' הבית וכו' שלא יתאנו וכו' ולא הדרי אלא הסבלונות שהם בעין וכו' וא"כ מוכח מדבריו דאדרב' אפי' הדברים שחייבין להחזיר בארוסין אינם חייבין להחזיר בשדוכין וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד דאע"ג דהוכחנו דבכה"ג בחזרת ארוסין היה חייב להחזיר עכ"ז בחזרת שדוכין אולי נאמר דאינו חייב להחזיר. אכן מלבד דלע"ד דברי הרמ"ז תמוהים דהרי אדרב' מצינו להנ"י בפ"ט דב"ב הנ"ל שכ' בענין הסבלונות וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו אמר המחבר פי' לאחר קידושין דבלא קדושין ודאי לא מחיל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכא שדוכין כיון דמצו למהדר בהו ולהכי נקט בבית חמיו. הריטב"א ז"ל עכ"ל הרי דבשדוכין חייב להחזיר הכל יותר מבארוסין ודלא כהרמ"ז הנ"ל ואע"ג דכ' הרב"י בסי' ן' הנ"ל על דברי הריטב"א אלו וז"ל ואינו נראה כן מדברי תשובת הרשב"א שאכתוב בסוף סי' זה והיינו תשובת הרשב"א שהעתיק מרן אח"ך דמינה מוכח דס"ל דלא שנא ארוסין משדוכין וכבר הובאה פלוגת' זו בהגה שם ס"ג ע"ש מ"מ אף לדידיה השווה המדות בין אירוסין לשדוכין אבל לו' דבשדוכין אינו חייב לפרוע אפי' הדברים שחייב לפרוע בחזרת ארוסין זה לא אמרה אדם מעולם וכ"מ מתשובות הרשד"ם אה"ע סי' קע"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' קס"ו דלא שנא ארוסין משדוכין עי"ע (וע' בתשובות משפטים ישרים למהר"ש גאון סי' ג' בזה) באופן שדבריו צל"ע. ומ"מ אפי' לפי דברי הרמ"ז לא כתב אלא דאין לשלם ההוצאות שעשו החלקים בעצמם משום דמי הכריחם וכו' ומי מעיד וכו' וכנ"ל מה דלא שייך בנ"ד דהלותה אם הכלה לחתן המעות להוצאותיו והחתן זקפן עליו במלוה ונשתעבד לקבלם עליו לנדוני' וא"כ ודאי אם הכלה לא הלותה לו אלו המעות אלא שע"מ שיכניסנה וכיון דנתבטל הזיווג עליו לשלם במיטב' וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשו' הביאה הטור סימן ן' באחד ששידך בתו ופסק עם החתן סכום ומאותו סכום נתן לו ג' מאות זהובים ומהם קנה סבלונות ושלח לה ואבי הכלה חזר בו ושדך בתו לאחר והשיב ע"ז דמה שנשאר מג' מאות זהובים מלבד מה שהוצו' בסבלונות ששלח לה חייב להחזיר דלא נתנה לו אלא ע"מ שתנש' לו בתו ודמי הסבלונות יהיו בחשבון התשלומין וכו' ע"ש וכ"כ בתשו' ב"ח סימן מ"ט דהמעות שניתנו לחתן בתורת תחילת נדוני' ומתה הכלה חייב להחזיר ע"ש ועי"ע במהראנ"ח ח"א סי' ק"ד ובודאי פשוט דה"ה חזרה וק"ל וכ"ש דנימ' הכי בנ"ד דלא היתה אם הכלה שחזרה בה אלא הכלה ואם הכלה אין לה פשע בזה דודאי ה"נ דינא הכי דישלם החתן חובו ודמי הסבלונות יהיו בכלל התשלומין וכל זה היה הדין אפי' אם לא היה תנאי לשלם וכ"ש הכא דיש תנאי מפורש שאם יתבטל הזיווג בשביל כל איזו סיבה דודאי כולל ג"כ סיבת החזרה כמו שהוכחתי למעלה דהדבר פשוט דחייב החתן לשלם עד פרוטה אחרונה ואמו בעדו כאשר נתחייב המורשה בעדה ככתוב בשטר השדוכין ותו לא מידי. כ"ד הכו"ח פה מודונ' יום ב' לסדר בא ש' התקל"ז הק' ישמעאל כהן ס"ט בלא"א אברהם יצחק זלה"ה.