חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן ז
תשובת עט"ר אבא מארי זלה"ה
שאלה לעיין לענין דינא לכתחלה אם החתן רוצה לישא ואח"כ ישמור שבעה ימי חימוד אי אריך למעבד הכי יורנו המורה ושכמ"ה.
תשובה כתב המרדכי פ"ק דשבועות וז"ל אמר רבא תבעוה לינשא וכו' משום דמחמדא היא ורואה דם חימוד מחמת תאות תשמיש. ופי' רשב"ם ז"ל ואם טבלה קודם נשואיה שבעה ימים או יותר אותה טבילה לא מהניא כלל כי מה אנו חוששין אם ראתה קודם חופה אם לאו. אבל ז' ימים הסמוכים לבעילת מצוה שהוא ליל א' לחופה חוששין שמא ראתה דם ולא מהנייא טבילה דקודם לבעילת מצוה כי צריכה לספור ז' נקיים והלכך לובשת לבנים כל ז' ימים קודם החופה ופורשת סדינין לבנים על מטתה ובודקת פעם אחת ביום או פעמים ביוה ואם לא ראתה בהם דם טובלת בלילה קודם בעילת מצוה כי שמא ראתה דם שנה או שנתי' קודם נשואיה ולא טבלה ועכשיו מטהרת בטבילה זו ואם לא ישבה ז' ימים נקיים קודם ליל בעילת מצוה אסורה ליבעל לאישה בלילה הא' עד שתשמור הז' נקיים מלילה הא' ואילך שמא ביום שלפני החופה ראתה דם מחמת חימוד תאות בעלה עכ"ל רשב"ם וכו' עד ומהר"ם דקדק מרשב"ם מלשונו שאם דחו הנשואין כגון שאין יכולים להתפשר יחד אבות חתן וכלה או מחמת נדוני' או מחמת הוצאת הנשואין אעפ"י שישבה ז' נקיים צריכה לחזור ולישב ז' נקיים כשיתפשרו וישלימו ודעתן לעשות הנשואין דהכי איתא פ' תנוקת רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חנינא ונתפייסה בת רב חביבא לינשא לבנו של רבינא אמר להו רבינא לקרובי הכלה ליום ד' נכתוב הכתובה א"ל לרבינא לינטר מר ארבע אחרי' ליום ד' הבא בשבוע אחרת וכי לא סבר לה מר להא דרבא תבעוה לינש' ונתפייסה צריכה ז' נקיים. והא לך לשון רשב"ם ובתולה זו תנשא לבנך והיא שכחה ולא שמרה ז' נקיים אלמא בעינן דיהבא דעתה אעפ"י שבתוך ז' נקיים, הה"נ היכא שדחו הנשואין אעפ"י שבתוך ז' הוא היא צריכה לחזור ולישב ז' נקיים משום דלא מסקא דעתם דהנך ז' נקיים הואיל ודחו הנשואין אז אינה חוששת להנך ז' נקיים עכ"ל הצריך לנו לפי שעה. והרואה יראה כללות לשון רשב"ם מתחלתו ועד סופו כי כונתו להחמיר טפי דאפי' שמרה ז' נקיים כיון דלא היה דעתה סמוך לחופה לא מהני. גם מה שלמד מהר"ם מדברי רשב"ם היכא שנדחו הנסואין אעפ"י שכבר שמרה צריכה לחזור ולישב ז' נקיים אחרים. בתר כונה אזלינן ולא לשמור המילות:
וראיתי להר"מ עשאל בס' סם חיי תמה מאד על לשון המרדכי הנז' סימן ד' עד שכתב ומי יתן ידעתי פי' דברי המרדכי הללו דלכאורה קשים בעיני מכמה קושיות ריש חדא דקשיא דיוקא אדיוקא דמדיוקא דרישא דקאמר ואם טבלה קודם נשואיה ז' ימים או יותר אותה טבילה לא מהנייא כלל. נר' דדוקא היכא דקדמה הטבילה ז' ימים לחופה או יותר הוא דלא מהנייא הטבילה הא פחות מז' ימים נר' דס"ל דמהנייא הטבילה ואלו בתר הכי כתב ולא מהנייא טבילה דקודם לבעילת מצוה כנר' דכל שקדמה הטבילה אפי' יום א' לא מהניא וכו' יע"ש באורך מה שהרבה להקשות עד ותו ק"ל בהאי ילפותא דיליף המרדכי מדברי רשב"ם שכתב בעובדא דרבינא דהיכא שדחו הנשואין דצריך ז' נקיים אחרים משום דלא מסקא אדעתא בהנך ז"ן הואיל ודחו הנשואין אז אינה חוששת להנך ז"ן. ולמה לי האי טעמ' ת"ל מההיא דרשב"ם הביא בתחילת דבריו דאם טבלה קודם נשואיה דלא מהניא הטבילה וכו'. ואני בער לא ידעתי מאי קושיא דהילפות' היא מדברי רשב"ם הנזכר דמשם חדית מדברי רשב"ם הנז' מהר"ם ז"ל שאפי' עדיין לא טבלה ומונה ואזלא יום או יומים מהז"ן כיון דנדחו הנשואין ולא מסקא אדעתא צריכה ז"נ אחרים שתחזור ותתחיל לספור ז"נ ואם רשב"ם עצמו לא היה אומר והיא שכחה וכו' דבעינן דיהבא דעתא לא הוה יליף דין זה דלא מסקא אדעתא. תו הק' הרב הנז' וז"ל ועוד ק"ל בדברי רשב"ם במ"ש גבי עובדא דרבינא וז"ל ובתולה זאת תנשא לבנך והיא שכחה ולא שמרה ז"ן וכו' וק"ל דמריהטא דלישנא דתלמודא דרבינא אמר לקרובי הכלה אם יכתבו הכתובה יום ד' והם השיבו דבר ליום ד' הבא ראשון משום דצריכה שמור ז"ן וא"כ מה מקום לומר והיא שכחה ולא שמרה כיון דהשתא תבעוה לינשא. ולזה י"ל דרשב"ם דקדק לישנא דתלמודא דרבינא אמר לקרובי הכלה לכתוב הכתובה ביום הד' הבא והם השיבו אין. דבודאי מדהשיבו אין היה ז' ימים קודם הד' והיא יכולה לישב ז"ן ובתר כן נטרו עד ד' אחרינא ושאל מהם רבינא טעם האיחור והשיבו לא סבר לה מר וכו' ואחרי התאבקי בעפר רגליו מעולם לא עלה ע"ד שום פוסק קמאי ובתראי שהביאו בדבריהם עובדא דא דרבינא פירוש זה וכדבעינן למי' לקמן ואדרבא כלפי לייא קרובי הכלה לא עלה על דעתם ההיא דרבא דהא אמרו ההיא דרבא ה"מ בגדולה דחזייא דמא בקטנה מי אמר ואם הם דברי רבינא אבי החתן מנא ידע דלא חזייא דמה ואדרבה רבינא חדית ליה לרב חביב' הכי אמר רבא תבעוה לינשא וכו' בין גדולה בין קטנה וכן הבינו פי' דהאי מימרא כל גדולי המורים כאשר אביא לקמן בס"ד:
ראשון לצי"ון הר"ן ז"ל למס' נדה בפ' תנוקת כתב וז"ל תבעוה לינשא וכו' לכאורה משמע שצריכה הפסק טהרה ובדיקה בימי ספירה כאשה הרואה דם אבל הראב"ד והרמב"ן וכו' עד והכי מוכח האי עובדא דרבינא דאיעסק לבריה בי ר"ח ואיעכב ז' יומי וכיון דר"ח לא היה סבור דמשו"ה איעכב ודאי שלא הפסיקה בטהרה ואפ"ה לא אשכחן לרבינא דאצרכא ז' יומי אחריני אלא בדקה בסופן ואעפ"י שלא הפסיקה בטהרה וכו' יע"ש הרי בהדיא שכתב דר"ח לא היה סבור דמש"ה איעכב וכו' עד ז' יומין הללו. מונין אותם משעה שהיתה סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אעפ"י שלא נתקדשה עדיין וכו' ואחריו ל"ו קם כמוהו הרא"ש ז"ל בפ' תינוקת כתב וז"ל ויש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה הפסק וכו' ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחילתן ולא בסופן וכו' עד וסעדו את דבריהם מעובדא דרבינא וכו' ער ורב חביבא לא ציוה לבדוק את בתו כי הי' סבור דרבא לא אמר אלא בגדולה אבל בתו שהיתה קטנה לא היתה צריכה לישב ז"ן ואעפ"כ כונסה וכו' עד אלא ה"ג בספרי אשכנז אמר ליה אמאי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא והודיעו שאין חילוק בין קטנה לגדולה ואז הפריש בתו כל שבעה קודם החופה וכו' הרי בהדיא דכתב הרא"ש שרב חביבא לא היה סבור מימרות רבא דאף בקטנה וכשהודיעו רבינא אז הפריש בתו נמצא דדברי הרב סם חיי אחרי ני"ו אין להם שחר בפי' ההוא עובדא אלא ודאי צ"ל דרשב"ם בא להודיענו בדבריו ובתולה זו תנשא לבנך והיא שכחה ולא שמרה כונתו שגם בין האבות חתן וכלה עברו דברים אלו והכלה לא מסקא דעתה דהויא מעשה ממש ושכחה ולא שמרה ז"ן לא מהניא שצריך שהכלה תיסק אדעתא ז' ימים קודם החופה ותספור משום חימוד דאי לא מסקא אדעתא מאין יבא לה חימוד ודוק. אך קשיא לי בדברי הרא"ש הללו דפ' תנוקת דנ"ל שהם סותרים למ"ש הוא עצמו בפ' אעפ"י שכתב כאן בפ' תנוקת ויש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה הפסק טהרה אבל בדיקה כל שבעה צריכה ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום שמא תראה דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה חומד הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה ולכך הזכיר רבא בדבריו ז"ן לא מחמת חומרא דרבי זירא אלא אפילו קודם שנהגו חומרא דר"ז וכו' אלא ז"ן דאמר רבא שיהיו נקיים בבדיקה דבכל יום חיישינן שמא מחמת חימוד תראם ע"כ. נמצא דדעתו מסכמת להגדולים דצריכה בדיקה בכל יום ויום ומההוא עובדא דר"ח דכיון דהודיעו רבינא ההיא דרבא הפריש את בתו כל ז' קודם החופה כאמור,. ואילו בפ' אעפ"י כתב כ' הרמב"ם ז"ל וכו' עד ועוד כתב ולא תנשא עד שתטהר ונראה דראייתו מריש מכילתין וכו' ועוד מביא ראיה מפ"ב דנדה רבינא איעסק ליה לבריה וכו' עד אלמא אפילו בס' נדה אסור לכנוס ולברך ברכת נשואין. ונ"ל שאין ראיה משם כלל לאסור אלא שלא רצה לישא כל זמן שאינה ראויה לביאה משום תוחלת ממושכה אבל איסור אין ללמוד משם וכן ראיתי בכל המקומות שאין חוששין לברך ברכת חתנים אבל אינה נכנסת עמו לסתר ע"כ הרי שכתב שאין ללמוד איסור מההוא עובדא ומה שלא רצה רבינא לישא את בנו הוא משום שלא היה יכול לבא עליה משום תוחל' ממושכה ושם כתב איפכא דחיישינן בכל יום שמא תראה ולהכי רב חביבא כשהודיעו רבינא דברי רבא אז הפריש את בתו וכו' ואין לומר דלסברת הרמב"ם קאמר דהרואה יראה שכתב ונ"ל דאין משם ראי' וכן ראיתי בכל המקומות וכו' באופן כן כעת בהיותי חלוש המזג בפאת ערש וכאב ראשי לא יתנני השב רוחי לא יכולתי להתייישב ונוראות נפלאתי על מרן ביתא יוסף שהביא לשון הרא"ש זה בריש סימן קצ"ב עמ"ש הטור כתב א"א הרא"ש ז"ל יש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה לא הפסק טהרה וכו' ולא נהירא אלא שצריכה בדיקה כל ימי הספירה וכו' כתב מרן סברת הרשכ"א בת"ה כס' הגדולים אלו שכתב ומסתברא דאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה כלל וכו' עד וכך נ"ל ממעשה דרבינא וכו' עד והרי רב חביבא לא ציוה לבדוק את בתו כי היה סבור דלא אמר רבא אלא בגדולה אבל בתו שהיתה קטנה לא היתה צריכה לישב ז"ן ואעפ"י כן כנסה והרא"ש כתב שאותם גדולים סמכו דבריהם מההוא עובדא דרבינ' ואינה ראייה כלל דא"כ אפילו יש בת ז' אין כאן כיון דרב חביב' סבר דקטנה לא חיישינן לחימוד אלא ה"ג בספרי אשכנז א"ל ליכתוב כתובה וכו' והודיעו שאין חילוק בין קטנה לגדולה ואז הפריש בתו כל ז' קודם החופה ויש מן הגדולים שכתבו שצריכה בדיקה כל ז' ולדעתם אני מסכי' דחיישינן בכל יום שמא תראה דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה ובסוף הסימן כתב עמ"ש הטור כתב הרמב"ם לא תנשא עד שתטהר כתב מרן וכתב ה"ה שכן דעת הרב ן' מיגאש ז"ל והרא"ש כתב בריש פ' אעפ"י דראית הרמב"ם היא מההיא דרבינ' וכו' עד אלמא אפילו בספק נדה אסו' לכנוס והוא ז"ל דחה ראיות אלו והעלה דאין איסו' בדבר וכן ראיתי בכל המקומות שאינן חוששין לברך ברכת חתנים אבל אינה נכנסת עמו לסתר וכו' ולא הרגיש בדברי הרא"ש מפ' תנוקת לפ' אעפ"י גם הביא מרן שם בסוף הסימן וז"ל כ' המרדכי בפ"ב דשבועות שמהר"ם דקדק מלשון רשב"ם בההוא עובד' דרבינ' דאם דחו הנשואין מחמת איזו סיבה אעפ"י שישבה ז"ן צריכה לחזו' ולישב ז"ן כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתן לעשות הנשואין משום דכיון דשכחו הנשואין לא מסקא אדעת' דהנך ז' נקיים וכ' מהרי"ק בשורש קנ"ט שבדבר זה נפל מחלוקת בין בעלי תריסין היכא דנדחו הנשואין יום או יומים אם צריכה לחזו' ולספו' ז"ן מיום אותה התביע' שהאוסרים אומרים שכל שנדחו הנשואין אינה נזהרת יפה ומביאים ראיה מדברים אלו שכ' המרדכי בשם מהר"ם והמתירים אומרים שמהר"ם לא דבר אלא היכ' שהניח' הבדיק' וכו' עד והוא ז"ל הכריע כדברי האוסרים ומצריכים לחזו' ולמנות אעפ"י שבדקה עצמה תמיד והוכיח כן מלשון המרדכי בענין זה באורך. וגם מדקאמר עד שיתפשרו וישלימו. שהוא מיותר אלא דאתא לאשמועינן דלא תתחיל למנות הז"ן שניים עד אחר שיתפשרו וישלימו מכל וכל דאז מסקא אדעת' ולא מקמי הכי ואפי' ספרה ובדק' לא מהניא לה וטעמ' משום דחיישינן לחימוד כל שעתא ושעת' איכא למיחש דילמ' השתא חזיא ולאו אדעת' הלכך בעינן דיהב' דעתא ומסק' טובא:
הנה מכל הני מילי דרבוות' נ"מ לנ"ד דפשיט' דאינו יכול לישא החתן הנז' בשאלה בלא שימור ז' ימי חימוד והרואה יראה דדברי מוהרי"ק הללו הם הם דברי הרא"ש ז"ל בפ' תינוקת שמסכים לדברי אותם הגדולים שמצריכים את הכלה בדיקה בכל יום ויום שכל שקרוב לה זמן החופה לבה הומה וחומד אפי' ביום שלפני החופה:
אך את זה ראיתי להרב משאת בנימין סימן מ"ב שנשאל על כלה שלבשה לבנים וספרה ז"ן אדעת הנשואין שהיו מוגבלין לר"ח ניסן וכשהגיע ר"ח ניסן לא בא החתן ולמחרתו בא ציר מהחתן להודיע דאתייליד ליה אונס' בדרך ולכך לא בא והודיע שמיד כשיעבו' האונס ביום או יומים יבא לעשות הנשואין ועשו החופה יום שני אחר ר"ח ניסן ושאל השואל אי צריכה הכלה לחזו' ולספו' ז"ן מחדש מיום שהודיע החתן שיבא או נימא דסגי לה בז"ן הראשונים כי הכלה אומרת שלא פסקה לבדוק ערבית ושחרית. תשו' יראה דכל כה"ג אין צריכה ז"ן אם בדקה עצמה באותם ימים שבנתים וכו' עד אלא אפי' לא בדקה עצמה כלל בימים שבנתים נמי אינה צריכה לז"ן אחרים כל זמן שלא עברו עליה ז' ימים בלא בדיקה כלל דלא גרע אשה זו שאינה אלא משום חשש חימוד מאשה זבה ודאית ומעיינה פתוח דבדיעבד עלו לה ז"ן אעפ"י שלא בדקה עצמה רק פעם אחת. הנה הרואה יראה שדבריו אלה הם הפך דברי הרא"ש שכתבנו. עוד כתב וז"ל וגדול' מזו כתב הרשב"א אהא דאמר רבא תבעוה לינשא צריכה לישב ז"ן דהנך ז"ן לאו נקיים כשאר נקיים דזבה דעלמ' קאמר שתהא צריכה בדיקה לפחות בתחל' ז' או בסופן אלא כל שלא הרגיש' בדם תוך ז' ימים מיום התביע' נקיים קרי להו ואפי' לא בדקה כלל כל ז' לא בתחילת' ולא בסופה אלמא דלא בעי בדיקה כלל אפי' פעם אחת רק כל שלא הרגישה בדם נקיים קרי להו. הנה דברים אלו הביאם מרן משם הרשב"א וכ' שהוא עצמו כ' שהרמב"ן והראב"ד מצריכים בדיקה כל ז' ובסוף כ' הרשב"א עצמו ויש לחוש לדבריהם. עוד כ' המ"ב ולא דמי נ"ד למ"ש המרדכי וז"ל מהר"ם דקדק מרשב"ם מלשונו שאם דחו הנשואין כגון שאין יכולין להתפש' יחד אבות חתן וכלה וכו' צריכה לחזו' ולישב ז"ן כשיתפשרו וכו' עד די"ל שאני התם דדחו הנשואין בסבה שלא נתפשרו וכו' ומתוך כך נתייאשה האשה מן הנשואין ולא יהבא אדעת' אהנך ז"ן הראשונים דסברה כיון דאידחי אידחי וכשם שלא היו יכולין להתפשר עכשיו כך לא יתפשרו עוד לעולם ולפיכך כשחזרו ונתפשרו הוי כמי שתבעוה לינשא מחדש ואיכ' חשש חימוד ולכך צריכה לז"ן אחרים מה שאין כן כשלא נתייאש' מהנשואין וכו' עד ועוד נרא' דאפי' היכא דדחו הנשואין מתוך שלא היו יכולין להתפשר בסך הנדונייא אפי"ה אי בדקה עצמה בימים שבנתים סגי ולא בעי ז' נקיים אחרים דמאחר שבדקה עצמה הרי חזינן דלא נתייאש' ויהבא אדעת' להנך ז"ן הראשונים וההיא דהמרדכי בשם מהר"ם מיירי כשנתייאש' הכלה ולא בדקה עצמה בימים שבנתיים אבל היכא שבדקה אינה צריכה לז"ן וכו' גם הביא דברי מהרי"ק שבשורש קנ"ט שהביא הרב"י ז"ל ודחאם בעשר ידות שכ' ודלא כמהרי"ק שאוסר אפי' כשבדק' עצמה ומוקי דברי מהר"ם ג"כ אפי' כשבדק' האשה בימים שבנתיים ואני או' שמעולם לא עלה על דעת מהר"ם ולא על דעת האוסרים להחמי' כשבדק' בימים שבנתים והאריך הרבה לדחות דברי מהרי"ק ובסוף דבריו כ' ופשוט הוא שדברי מהרי"ק אינם נכונים אלא שאפי"ה היכא דדחו הנשואין מחמת הנדוני' וכיוצ' בזה יש להחמי' כדברי מהרי"ק דרב מובהק הוא ובפרט שמורי הרמ"א הביא דבריו לפסק הלכה בהגה ש"ע. ואני הצעיר לא ידעתי מה כחו גדול של הרב מ"ב נגד הרא"ש. וכל הנהו רבוות' שהבאתי לעיל. הנה כפי דברי הרב הנז' נראה דאם כבר שמרה ז"ן והי' איזה עכוב ולא ראתה דם בתוך ז' הימים שספרה אם העכוב הי' לאיזה סיבה דאונס ועדיין דעתן על הנשואין ובפרט האשה דעתה סמכה כי אחר יום או יומים או יותר מהמה תהיה החופה אינה צריכה לחזו' ולספו' ז"ן וכן ראיתי בספר תורת השלמים להרב מנחת יעקב שפי' על דין זה שפסק מרן בשולחנו הטהו' אם דחו הנשואין כ' הוא ז"ל משמע שנדחו הנשואין ממש ר"ל מכל וכל. אבל אם לא דחו הנשואין רק שיש איזה קטטה ביניהן מחמת הנדוני' וכן אם דחו זמן ראשון ומיד באותו מעמד הסכימו הקביעות לזמן ב' אין כאן חימוד חדש וכ"כ הב"ח והסכמת הט"ז והש"ך. ואם הי' זמן מוגבל לחתונה בר"ח וספרה ז"ן וכשהגיע ר"ח לא בא החתן ולמחרתו בא ציר מהחתן דאתיליד ליה אונס וכו' ונעשית החופה אחר ג' ימים אחר ר"ח דעת הט"ז דבעינן ז"ן אכן בתשובת מ"ב פסק בפשיטות דאין צריך ז"ן ואחריו נמשך הש"ך ודבריו מסתברים כי עיקר דין זה להצריך ז"ן מחדש הוא חומר' גדול' כמו שהאריך הוא ז"ל לסתו' דברי מהרי"ל יע"ש. וראיתי דברי הרב ש"ך בזה דמיקל הרבה בדבר שהביא דברי המ"ב ומלבד שהסכים עמו כ' בסוף דבריו ובאמת אין להחמי' בדיני' אלו דבלאו הכי הרבה פוסקים סוברים דאין צריך ז' נקיים וגם בדיעבד סגי בבדיקה אחת תוך ו' לכ"ע וגם כל עיקר דין זה הוא מדבריהם ע"כ יע"ש וכן כ' הב"ח ז"ל בסימן קצ"ב והביא דברי המרדכי ומהר"ם ופי' דבריהם מו"מ כדברי המ"ב ובסוף דבריו כ' וכיון שהדחיה וקביעות זמן הי' מהראשון לזמן השני והכל הי' ביחד לא חיישי' למידי והארכתי בתשו' לבאר זה וכו' יע"ש ודברי הדריש' בזה לא הבנתי שכ' עמ"ש הטור תבעוה לינשא וכו' כ' א"א הרא"ש יש מהגדולים שכתבו וכו' ולא נהירא אלא שצריכ' בדיקה כל ימי הספיר' כ' הוא ז"ל דכל זה דוקא ברואה ודאית ואפי' לס' הרא"ש שס"ל שיותר שהיא קרובה לימי החופה יותר לבה הומה ויש חשש לחימוד מ"מ כולי האי לא גזרו כיון שלא ראתה ואינו אלא גזירה דרבנן ע"כ ואם דברי הרא"ש הוא על רואה ודאית פשיט' ומי יחלוק ע"ז ומעובד' דרבינ' משמע איפכ' שבת ר"ח היתה קטנה ודברי הרא"ש שם בפ' תנוקת על האי עובד' באו דבריו. גם הט"ז שם בסימן קצ"ב על מה שפסק מרן בשולחנו הטהו' שמא מחמת חימוד כ' וז"ל כ' ה"ה בפ"ט מה' א"ב דזו היא מדרבנן דהם החמירו בגזיר' זאת ומן התור' מותרת גמורה שהרי אפי' ראתה בלא הרגש' מן התור' אינה טמאה כ"ש זו שלא מצאה אפי' כתם עכ"ל ובזה ניחא לי הא דאית' בפ"ק דסוטה גבי תמר ותשב בפתח עינים שנתנה עינים לדבריה שאמרה ליהוד' טהור' אני מנדה וכן מצינו ברות שנכנס' למטתו של בועז אחר שטבל' וקשה אא צריכים ז"ן אחר שנתפייסו ביחד לישא זה את זו ולפי מה שכתבתי ניחא דעדיין לא היתה גזירה זאת אלא דצ"ע כיון שהיא מדרבנן היכן מצינו שחידשו גזירה זאת אי בההיא דרבא דאמר תבעוה להנשא וכו' ורבא המציא גזירה זו בימיו קשה מההיא דפרק החולץ רב איקלע לדרשיש אמר מאן בעיא ליומא ופרכינן והאמר רבא תבעוה לינשא וכו' מאי פריך הא נתחדש' חומר' זאת בימי רבא וכו'. וראיתי בספר שער אפרים סימן ע"ה על מעשה שהביא ביבמה אחר שחלצ' באותו יום ממש נשתדכ' לאחד ורצת ליכנס לחופה בו ביום ושאל לה הרב הנז' אימתי ספרה ז"ן ואמרה קודם החליצ' ואסר' לטבול עד אחר שתספו' ז"ן מחדש וכ' הרב בנו ז"ל וזאת ליהודה לפי מ"ש הב"י בשם ראבי"ה ומביאו הב"ח וז"ל דשמא מחמת חימוד וכו' ולפ"ז אם אומרת ברי לי וגם בדקתי עצמי ביום התביע' ולא ראיתי לא היתה צריכה ז"ן אלא תבעל לאלתר והי' נר' בנ"ד לכאור' לו' שמותרת בו ביום וכו' עד וראיתי בט"ז ריש סימן קצ"ב כ' ה"ה וכו' ובזה ניחא דגבי תמר ורות לא הי' חשש חמוד דמיד שנתפייס יהודה ובועז אז היו עמהם במטה אחת והו"ל כמי שיש לו פת בסלו מה שאין כן בשאר כלה. הנה לא ידעתי מנין לו זה שכ' שבמט' היו כשנתפייסו יהודה ותמר ומפשטיה דקרא אינו משמע כן ותו אפי' שהיו במטה אחת משעה שתבע' וידעה בבירו' שנתפייס יהוד' תכף ומיד נתעורר לה החימוד וצריכ' ז"ן ומטעם דהו"ל כמי שיש פת בסלו תינח גבי תמר משא"כ ברות שהרי לא נגע בה באותה לילה ולא ידעה בבירו' אם יגאלנ' טוב ודמיא ממש לשאר כלה וכו' יע"ש ואני הדל או' דאדרב' קושית תמר קשיא דאדרב' באותה שעה שנתפייס יהוד' איפשר שמחמת חימוד ראתה ולא הרגיש' ומה פת בסלו שייכא בזה אבל ברות מי יימר דאח"ז לא שמרה ז"ן כראוי מאחר שבועז עצמו הי' בספק דאיפש' שטוב יגאלנ' ואחר שראה שלא גאלה ונקראת על שמו שמרה ז"ן כראוי. וכבר לימדונו רז"ל שאברהם אבינו קיים אפי' עירוב תבשילין וכל זרעו אחריו וקשה איך יהודה עשה זה בפרט בהיותו בא"י שהרי אחר מכיר' יוסף תכף הי' מעשה תמר ולא שייכא תי' ח"ל שאומרים שבא"י היו מקיימים. איך שיהי' הרב הנז' תירץ דיהוד' הוה ס"ל כס' ראבי"ה שכשאמר' ברי לי ובדקתי עצמי שנבעלת לאלתר. והרוא' יראה שסבר' זו כל הפוסקים דחאוה בשתי ידים בפרט מרן ביתה יוסף שם בסי' קצ"ב יע"ש. ועל מ"ש הש"ך ובאמת אין להחמי' בדינים אלו דבלאו הכי הרבה פוסקים סוברים דאין צריך ז"ן וכו' ראיתי שהקשו עליו דהיכן מצא הפוסקים הללו דסברי דאין צריך ז' נקיים הלא גמ' ערוכה היא אמר רבא תבעוה להנש' צריכה לישב שבעה נקיים. ולדעתי כונתו מבוארת כי הוא בא על דברי הרב מ"ב שהשיג על הרב מוהריק"ו ויישב דברי מוהר"ם ורשב"ם שכל דבריהם הוא היכא שלא הי' שם בדיקה כלל כל שבעה כאשר הבאתי לעיל וע"ז באו דבריו כי על כיוצ' דנדון המ"ב יש פוסקים הרבה שסוברים דאין צריך ז"ן. וראיתי להרב כמהר"ח עשאל ז"ל ישב דברי הש"ך הנזכר באופן אחר וז"ל ונ"ל דכונתו לומר דהיכ' שדחו הנשואין יש פוסקים דס"ל דלא בעינן ז"ן אחרים והם הגדולים שהבי' הרא"ש ז"ל דס"ל דלא בעי בדיקה והביאו ראיה מההי' דרבינ' וכו' עד ורב חביב' לא ציוה לבדוק את בתו כי הי' סבור דרבא לא אמר אלא בגדול' הרי שבתו של ר"ח לא מסקא אדעת' וכו' ומה מאד תמהתי אחר שראה דברי הרא"ש הללו איך אסיק אדעתי' לפ' המימר' הפך המובן ליישב דברי רשב"ם כאשר הבאתי לעיל כי אחרי כותבי בעת הזאת ראיתי דבריו בסוף תשובתו זאת:
מעתה אביטה לראו' כמה שציין לנו הרב פרי האדמ' ח"ג בזה דברי הרב בנימין זאב סימן קנ"ו וקצת מקומות אחרים והנה מלבד מה שציין הרב נר"ו סימן קנ"ו גם בסימן קמ"ה נשאל כעין מה שנשאל בסי' קנ"ו על שרצה תלמיד אחד לחלק בין גדול' לקטנ' דגדול' שיש לה וסת קבוע כשתבעוה להנשא צריכה שימור ז"ן אבל קטנה אפי' דחמד' כיון שלא ראתה דם עדיין וכו' וקפסיק ותני הרב הנז' דבין גדול' בין קטנה והביא ההיא עובד' דרבינ' דפ' תנוקת יע"ש. אמנם בסי' קנ"ו הנז' יש לי קצת גמגום בראייתו הראשונ' שכ' עוד יש לי להביא ראיה מריש פ"ק דכתובות ומייתי לה האלפסי הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומ' וכו' עד ושאיל תלמוד' פירסה נדה מהו כלו' אין מעל' לה מזונות כיון דמעכב' איהי. או מעל' לה דמצית אמרה ליה נסתחפ' שדהו כלו' מהיום אני מוטלת עליך לזון דמזלך גרם דנסתחפ' שדך. והשת' יש לדייק דאם הי' יכול לכונס' כשפירס' נדה אמאי פריך תלמוד' אם מעל' לה מזונות או לא. יכנוס אותה ואפי' לא יבעול ויעלה לה מזונות דהא מוטלת עליו לפרנס' וכו' אלא ודאי ע"כ צ"ל מדקא שאיל תלמוד' הכי ש"מ דאסו' לכונס' משום דאנוס ואנוס אין מעל' לה מזונות. ולפ"ז אין מכניסין הכלה לחופה עד שתטהר. ואחר המחיל' מכת"ר עוד היום מאי פריך תלמוד' כפי מאי דפשיט מר דאסו' לכנוס משום דאניס ולהכי בנדון דידי' אסר נמצא דליכ' שום פירכ' פירסה נדה מהו ודאי דאסו' דאי פירסה נדה יכול לכנוס. יכנוס ויעל' לה מזונות. אלא ודאי ליכא שום פשיטות' מפירכת הש"ס. וכבר עלה בדעתי לו' שכונת הרב היא כפי צדדי הבעיא חלתה היא מהו מצייא אמרה נסתחפ'. ואת"ל אמרה ליה נסתחפ' פירס' נדה מהו בשעת וסתה לא תיבעי לך דלא מצייא אמרה ליה נסתחפ' שדהו כי תבעי לך שלא בשעת וסתה מאי כיון דשלא בשעת וסתה הויא מצייא אמרה ליה נסתחפ' או דילמ' כיון דאיכ' נשי דקא משניא וסתייהו כשעת וסתה דמי וכו' דכל הבעיא היא בשלא בשעת וסתה אי הויא כשעת וסתה דמי ולא מצייא א"ל. או דילמ' כיון דאיכ' נשי דמשניין וסתייהו כשעת וסתה א"כ פירכת הש"ס דאע"ג דאסו' לכנוס אבל לענין מזונות בשלא בשעת וסתה אי מעלה לה מזונות אי לא וזהו פירסה נדה מהו דפריך הש"ס אף על גב דכד דייקינן שפיר הא בהא תליא אם יכול לכנוס מעלה לה ואם לאו לא:
המורם מכל הני מילי הוא דפשיט' דלדעת כל הני רבוות' לכתחל' אסו' לכנוס ולאחר החופ' לשמו' ימי חימוד דהכי דייקינן מלשון מרן השואל שהחתן בשאט נפש רוצה לכנוס ואחר ישמו' ימי חימוד בזה פשיט' נר' מכל דברי הפוסקים הנז' אפי' הרב מ"ב דמיקל טפי חלילה דדעתו להתיר באופן שהרוא' יראה דכל נדונו הי' שאחר שכבר שמרה ימי חימוד נתאחר החתן יום או יומים ולא פסקה בדיקת' אבל שיכנוס לכתחל' ואח"כ ישמו' לא אמרה אדם מעולם וגדול' מזו ראיתי בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רס"ג בראובן שגירש את אשתו ואחר שעברו שני חדשים פשרו ביניהם וציוה הבעל לסופר לכתוב לו כתובה להכניס' בליל' עצמה שנתפשרו ובא אלי הסופר ליטול רשות כמנהג ואמרתי לא תכניס אותם לחופה עד שתספו' ז"ן והי' הדבר זר בעיניהם ואמרתי להם ק"ו ומה אשה חדשה שאינה מכרת אותו וכו' והביא דברי הר"מ כל בת שתבעוה וכו' וההוא עובד' דרבינ' ורב חביב' דלא פליג רבא בין קטנה לגדול'. וסיים שם בסוף דבריו ומיהו איכא לאסתפוקי אי נשבע לגרש' וגירש' כדי לקיים שבועתו והוא עתיד להחזיר'. והיא יודעת בדבר ודעת' עילוה ואין כאן תביעה חדשה ואינה מהרהרת בו שתבא לידי חימוד ודומה לה כמי שיש לה פת בסלה וכו' אבל אם נתייאש' ממנו ושוב תבעה להנשא דצריכ' להמתין ז"ן. ואין אני רואה להאמין האשה לומר דעתי הי' עליו וכו' הרי דהרב אפי' בגרוש' שהי' הדבר זר בעיני חכמי דורו ואמרו לו דכיון דגרושתו היא ורגילה ביה לא חיישינן לימי חימוד אפי"ה לכתחל' לא עשה מעשה ולא נתנם לבא עד עבור ז"ן כ"ש חתן מעיקרו. אך במה שהצריך עיון הרב פרי האדמ' דברי מוהריק"ש ז"ל נ"ל כי דברי מוהריק"ש בענין אונס דהיינו אחר שהי' פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג והכל מתוקן לסעוד' בזה נרא' דדעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים הרמב"ם והטו' והר"ן פשיט' דדעתם להתיר במקום הפסד מרובה היכא דאותה שעה ראתה טיפת דם וזה דעת מוהריק"ש שכ' ואם אירע לו אונס וכן כתב הרב ב"ז בסימן קמ"ה וז"ל אמנם בתוך שבעה אם ראתה דם ואין פנאי להמתין יותר כגון שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים ע"ג בשר דשוב אין ראוי למוכרו במקולין אז יכנוס ויברכו להם ברכת נשואין והרב מוהריק"ו היקל יותר דכל זמן שהנדוני' מעוטרת כמנהג העיר ונעשו צורכי החופה מטה ושולחן וכסא ומנור' לא מיקרי דיחוי נשואין ודעת הכלה מסקא עליה וכו' אע"ג שבטע' זה איכא מאחרוני זמנינו דשדי ביה נרגא לענין ז"ן עכ"פ כבר הורה זקן ומי כמוהו מורה נמצא דדוק' כגון אונס זה ומקרה בלתי טהור כזה שאיפשר שאחר שתטבול מהז"ן יארע לכלה כזה אזי פשיט' דיכנוס אבל זולת זה דעת מרן השואל ברור מללו דאין לפרוץ גדר בתקנת חז"ל וכמה ענינים וחיזוקים עשו לדבריהם יותר משל תורה. זאת עשיתי ואני בפאת ערש דוי לקוי בצמרמורת וכאב הראש שלא לסור מדברי הרב נר"ו כי דבורו הקל היא גופא גזרה ואם יסכימו עמי אהיה סניף ואם לאו דברי לעו והיו כלא היו. אחרי כותבי ראיתי בספר אדמת קדש ח"ב בהשמטות דף קכ"ח ע"ב מ"ש רב אחאי בן הרב המחבר ז"ל ובריש דבריו כתב דדין זה פשוט גלוי ומפורסם מההי' דיבמות וכו' יע"ש גם מה שנשא ונתן בדברי הרב בני דוד ולדידי בין למר ובין למר אישתמיטיתי' מינייהו לשון הרא"ש שהבאתי בפ' תנוקת דסתרי דבריו מ"ש בפ' אעפ"י בהבנת הש"ס בההו' עובד' דרבינ' איעסק ליה לבריה כאשר יראה הרואה הדק היטב שם בפ' תנוקת ובזה נדחו דברי ן' הרב המחבר שם בספר אדמת קדש בפרט במה שרצה ועלה על דעתו להתיר באשה שראת' שנים שלש שנים בבית אביה ומעולם לא טבלה לנדתה כי עכשיו שתבעוה לינשא ופירסה נדה דיכול' לכנוס וכ"ע אזלי ומודו וכו' דמותר לישא תוך ז"ן. אלא שממ"ש מרן וכו' אחר המחיל' כל דבריו שלא בהשגח' דמימרת רבא אליב' דכ"ע תבעוה לינשא צריכה ז"ן סתם לא שנא בין גדול' בין קטנה בין וכו' כמ"ש הרא"ש פ' תנוקת כי אין לשים שום חילוק כלל ודברי מוהריק"ו וכל הפוסקים יע"ש:
פי המדבר מקוה רחמי אלהי. אני הצעיר יצחק זרחיה אזולאי
אח"י אנא לגבי אבא חלא בר חמר' ואגב ריהט' ראיתי שיש לעמוד הרבה בדברי עט"ר אמ"ן עדן ופנאי לא הי' לי לפרש שיחותי ומ"מ אמרתי אעלה זכרונו הטוב לזכר עולם יהי' צדיק תנצב"ה.