אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן ו

סימן ה

שאלה עיר שרוב ישראל הן בעון מגלחי' זקנם בתער ויום יום ידרשון חומר האיסו' כי רב ולא אבו שמוע. ויהי היום עלתה על לב ראשי העם לגדור הפרצה ולעשות תקנה בועד כללי לשמו' ולעשות תגלחתם במספריים או בסם ולמען יקבלו ההמון יותר להם לגלח בימי העומר כי בזה אפשר שיקבלו ותהיה ככל תקנות הקהל אשר רובם מקיימין אותם יורינו המורה אי אריך למעבד הכי ושכמ"ה.

תשובה היתה עלי יד האדון שר וגדול בישראל ויודע צדיק כי מחמת המציק אני רחוק מן הישוב לרוח היום את חלקת השדה אולי יש תקוה זה מעלה ארוכה. וספרי הקדש אין עמדי ואף גם זאת כשל בעוני כחי ושתים זו עיקר גדול לדבר הלכה. האמנם לבלתי סור מן המצוה באתי היום חל"ש ועשה מאמר דברו' שתים מהרשום בזכרוני את קסתי נתתי קסת דרוכה. בס"ד. בריש כל מראין עצור במילין מי יוכל אש תוקד בקרבי על דור יתום איכה נהייתה הרעה הזו ומה יענו ביום פקודה כי ריב לה' עם השרים והסגנים אשר דק"ו כחדא על תקנות הקהל ופרעון המסים וכיוצא להעמידן על תלם ואינם שמים על לב על צרעת הראש והזקן אשר בשאט ונפש מגלחים בתער בפרהסיא היו שריה כאילים שתק"ו יחדיו באיסור חמור תדירי ואני תמיה על קצת קהלות המענישים ורודפים למגלח זקנו בחול המועד ולא איכפת להו על מגלח זקנו בתער תדיר כל השנה אוי לדור שעלתה בימיו כך. ומלבד שהן איסורי תורה עוד רעה חולה שעוברים גזרות גאוני רבני ישראל אשר גזרו והחרימו על זה בדור מרן ז"ל איש איש ממקומו ככתוב ומודפס בס' יין המשומר ע"ש וראוי למי שיש בידו למחו' לאזו' חיל דמיונו כאריה לשבר מתלעו' עול כי באיסור מפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים כמ"ש הראשונים בפ' המביא. ואמרו פ' במה בהמה ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו על זקנים שלא מיחו בשרים וכל אשר בידו למחות וכו'. ומעתה ארדוף אצי"ג שתי אותיות להשיב לשואל. ואומר דיש לחקור האיתי אנש מצי למשרי איסורא זוטא כי היכי דלא לתעביד איסורא רבה. והנה מצינו גדול הרשב"א ז"ל בתשובותיו סימן תשנ"ה שכתב דאדם שנשבע שלא לשחוק וירא כי יצרו תוקפו ושמא יעבור על השבועה ושאלו שאל האיש להתיר לו שבועתו אין מתירין לו דהשחוק עבירה היא ואין עושין עביר' קטנה כדי שלא לעשות עבירה גדולה. איברא דדברי הרשב"א קשים דהא אמרו פ' השולח ההיא אמתא דנהיגי בה הפקר ומסיק דכופין רבה ומשחררה אף דעבר על לעולם בהם תעבודו וזה כנגד היסוד של הרשב"א דהרי התם דרבה עבר על לעול' בהם תעבודו כי היכי דלא לעבדו בה איסור'. ולפום ריהטא אפשר לו' דשאני נדון הרשב"א דהנשבע ירא שלא יעבו' שבועתו וישחוק ולכן שואל התרה וכיון דתרי איסורי בחד גברא וחזינן ביה סימני טהרה כאשר שבועה ירא להכי גודא רבא שדי עליה הרשב"א ואמר דכיון דהשחוק עבירה יכניע יצרו ואין אומרים לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה. ודעת שפתיו ברור מללו דהאיש הזה יכניע יצרו ולא יעבור שתיהן. אבל התם בההיא אמתה דהנך אינשי נהגי הפקרא ואין יראת ה' על פניהם להכי כייפינן רבה לאצולינהו מאיסו' אף כי הוא עובר על לעול' בהם תעבודו:

ותו אפשר לחלק דגם כי הוו התרי איסורי בחד גברא יש הפרש בין בא לימלך כנדון הרשב"א ואכתי לא עבד איסורא אז אמרינן ליה זכור ושמור כי עליך לגמור ולשמו' שתיהן אבל כי חזינא להא גברא דעבר על איסו' חמור ולא מצי למיקם איצריה שפיר אמרינן ליה אתשיל אשבועתך להצילו מאיסו' גדול ובההיא אתתא אמתא כבר הוו עבדי הפקר כמבואר. האמנם מהריב"ל ח"ד סימן ד' תהי עליה דהרשב"א מסוגית השולח הנ' וניחא ליה לפלוגי בין קום עשה לשב ואל תעשה וחשיב הרב שלא להשתעבד ולכתוב גט שחרור שב ואל תעשה ע"ש. ועל פי דברי הרב ז"ל ניחא לי מאי דהוקשה בעיני על דברתי מלכי צדק מרן ז"ל בתשובה א"ה שהשיג על מי שהביא ראיה לנדונו מרדיית הפת דשאני התם דעתיד לבא איסו' סקילה ועוד דהחיוב בא ממיל' ועוד דאיסו' רדיית הפת איסו' קל זהו תורף דבריו והוינן בה דתרי מגו תלתא חילוקי מרן הנזכר הויא תיובתיהו הך דפ' השולח דנהיגי בה הפקרא לאו איסור סקילה וגם לא אתי ממילא ועם כל זה שרו לשחררה ולעבו' על לעולם בהם תעבודו והיא הלכה קבועה וגם מרן ז"ל גופיה מעלה על שלחנו בי"ד סי' רס"ח דין זה. ברם החילוק שחילק מרן דהאיסו' קל סליק שפיר דגם לעולם בהם תעבודו קל וכבר נודע מ"ש מרן בכ"מ ובב"י משם הר"ן. אבל מדברי מרן בתשובה הנז' נראה דכלהו חילוקי קושטא נינהו ולכאורה ההיא דכופין רבה לשחררה הויא נגד התרי חילוקי כאמור. האמנם אי מרן סבר כמהריב"ל דהתם חשיב שב ואל תעשה ולהכי מקילינן אתי שפיר דבנדונו הוי קום עשה ואז אין לעבו' איסו' כדי שלא יעשו איסו' אחר חמור אף שהוא דאורייתא. אלא דנהירנא דאחרוני זמנינו הקשו על מהריב"ל דכיון דאיבעי ליה למכתב גיטא דחירות' הדעת מכריע דחשיב קום עשה ומאי דהרב תלי זייני' בדברי התוספות יש לדחות. ותו דהרשב"א גופיה בתשובה סימן קכ"ו משתמען מילוהי דקרי לעובדא דההיא אמתא קום עשה. ולכן היה נראה דשינוייא דשנינן שינויא הוא ליתובי דעתיה דהרשב"א. איברא דאשכחן להרשב"א דסבר דאין עושים מלאכה בשבת להציל לישראל מהמרה וכתב דהא דאמרי ניחא לחבר דלעביד איסורא זוטא היינו דוקא כשהוא הגורם וכמ"ש בתשו' שהביא מרן בב"י א"ח סימן ש"ו וזה נגד מאי דפרקינן כמבואר. ועל כן צ"ל דסבר הרשב"א דשאני ההיא אמתא דשרינן משום דהוי מצוה דרבים וכן כתבו האחרונים. עלה בידינו דהיכא דהוא מצוה דרבים להרשב"א שרי לעבו' האיסו' למנוע רבים מאיסו' אחר וכן אם האיסו' קל לדעת מרן שרי למעבד איסו' קל כדי שלא יעבו' על איסו' חמור. וגם מרן הסכים לתירוצי התוספות ופסק בא"ח סי' ש"ו דלא כהרשב"א. ומעתה הבא נבא לנ"ד ואו' דאין ספק דאם ראשי העם יכולים לכוף להמון ישראל שלא יגלחו זקנם בתער חובה עליהם לכופם ולית דין צריך בשש בפ' א"לו עוב"רין כמה לאוין במזיד תדיר רחמנ' ליצלן. ומנהג שלא לגלח בימי העומר יהא מונח במקומו כיון דכך פשט המנהג וכבר נודע כמה גדול כח המנהג וספרין פתיחו. אכן אם מעלת רבני העיר וראשי הקהל עיניהם תחזינ' מצרי"ם ואמדי דעתיהו דאין המון העם נשמעין להם אם לא בהתיר להם מנהג העומ' כולי האי ואולי נראה פשוט דחובה מוטלת לבטל מנהג העומ' כדי לקיים איסורי תורה וכמו שנתבאר מפי תלמוד ערוך דלצורך רבי' דהוו נהגי הפקר בההיא אמת' דינא הוא דכופין את רבה לשחררה אף שהוא עובר לעולם בהם תעבודו וכותב גט שחרור. וכי תימא דהוא איסו' קל הא דלעולם בהם תעבודו כמ"ש הר"ן. הרי מנהג תגלחת העומר מנהג בעלמא וקיל טובא מאיסו' קל דרבנן. ואין לו' דהרי כתב הר"ן נמי דליכא לעולם בהם תעבודו כלל כיון שעושה לצורך והתורה לא אמרה בכי האי גונא. דהרי דברי הר"ן כפי פשטן הם הפך סוגית פ' שלשה שאכלו ופ' השולח וכמו שהקשו הרב מגן אברהם ושאר אחרונים. והגם דיש לישב המעיין יראה דלכל הדברות סרך איסו' יש ושרינן ליה ומכ"ש שיש להתיר מנהג זה שאין מגלחין בעומ'. ותו דהרי לדברי שאר פוסקים איכא התם איסו' לעולם בהם תעבודו ושרינן ליה משום מצוה דרבי' והכי רהטי הסוגיות הנז':

ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בא"ה סימן י"ג דמנקת מזנה שרינן לה לינשא אף דאיסו' מנקת איסו' חמור דאיכא סכנת ולד והוא סברת מהר"י מינץ. והגם דמרן ודעמיה פליגי עלה הכא כ"ע מודו. ועוד ראיה ממ"ש בס' חסידים דמי שיצרו תוקפו לבא על הנדה או אשת איש מותר לו להשחי' זרעו אף דאיסו' השחתה איסו' חמור מאד. ואף דיש לחלק דהתם מוקשה ועומר ומזומן לכך. מ"מ בנ"ד שהוא מנהג בעלמא נראה דשרי מכ"ש כאשר המעין ישפוט בצדק.

וכבר אמרו שילהי סוטה זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת זמרן גברי ועניין נשי פריצותא למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא. הרי דאף דתרוייהו איסור' נינהו כל דלית בידן לבטולי תרוייהו דחינן איסו' קל כדי שלא יעברו איסו' חמו'. וה"ה בנ"ד דאם באמת לא מקבלי שלא להשחית זקנם בתער כי אם בהתיר להם לגלח בעומר שרינן להו דאינו אלא מנהג בעלמא. והמסתכל יפה בעיקרי ושרשי הדברים קדמה ואתיא ידיעה ודאי' דמנהג זה קל מאד וכמו שנבאר. הנה הרדב"ז בתשובה סימן תרפ"ז כתב וז"ל שאלת ממני על מה שנהגו להסתפר בר"ח אייר אם הוא מנהג הגון או לא. תשובה אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר בכל חדש ניסן ור"ח אייר וכן נהגו רוב העולם והטעם כיון שהם אסורים בהספד ותענית אין אבלות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם וכן כתבו בשם התוספות. ומ"ש בב"י שמנהג זה טעות אינו נכון כלל דאף לדידן שאין אנו נוהגים איסו' התספור' אלא עד ל"ג מ"מ ר"ח אינו בכלל האיסו' כיון שהוא אסו' בהספד ותעני' שהרי איסו' התספור' אינו אלא מנהג ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו. תו איכא טעמא דאיכא צער בגדול השער ולא עדיף האי מנהגא ממ"ע דסוכה וקי"ל מצטער פטור וכו'. (ע' השמטות) ובר מן דין אני ראיתי כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל ומסתפרים בכל שבוע לפי מנהגם לכבוד שבת וכיון שאין זה קבוע בכל ישראל אף שאותו מנהג שנהגו להסתפר בר"ח אייר לא יהיה מנהג כלל נקיטינן כותיה דהוי מנהג ממוצע ומינה לא תזוע עכ"ל אתה הראית לדעת כמה הקל בזה וכתב דראה כמה קהלות שהם מסתפרי' בכל שבת ובטעמא כל דהו דחינן ליה. ומכ"ש בנ"ד שיש לדחותו. ותו דמנהג זה רפוי ביושבי העיר הלזו דכשהולכים מחוץ לעיר מסתפרים. וגם מבקשים עילה לדבר עם שר גוי ומסתפרים באופן שהוא קל מאד מנהג זה בכל מקום ובפרט בעיר הלזו. ועוד אני אומר דמנהג זה אין לו יסוד וטעם מספיק על פי פשט כאשר יראה הרואה. ועל דרך האמת צריך שלא יגלח מע"פ עד ערב חג השבועות כמו שכתבו גורי האר"י זצ"ל ונתבאר טעמו טעם כעיקר. ומאחר דמנהג זה להסתפר בר"ח ול"ג לעומר אינו נכון על פי הסוד והוא מנהג שלא נזכר בש"ס. וגם על פי הפשט אין בידינו טעם נכון ומרווח לאסור התגלחת. הגם דבעלמא יש לקיים כל המנהגים כמ"ש הפוסקים נראה דמנהג העיר הוו בתגלחת העומר גרע טובא. ולקיים איסור ודאי ותדיר שעוברים רבים אי לא סגי בלא"ה אין שום פקפוק להתירו. וכבר נודע מ"ש האחרונים דמנהג שהוא פרישות ואינו משום סייג קיל טפי ממנהג שהוא משום סייג וכ"ש במנהג זה מכל הטעמים הנאמרים. את זה כתבתי לפי הרשום בזכרוני מתוך הדחק שאין מזגי שוה והלך בצערו"ת כמו חלאי"ם ועל רבני מתא הי"ו השלכתי יהבי שהם מבפנים וידעו רבנן אם אמת הדבר שלא יקבלו ההמון שלא להשחית בתער אם לא בהיתר הגלוח בעומר ואם יתירוהו לא יוסיפו עוד להשחית זקנם בתער והם יבררו ויבחנו הדברים כיד ה' הטובה גם ה' יתן הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים. פי המדבר באחוורי אפי פנים נזעמים. כי יגורתי מפני חמת המציק ואת האימי"ם. שתי בה' מחסי יפליא חסדו לי את החסד והרחמים. אז ינוח לי חדא"י נפשאי ס"ט:

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה