אור ברסלב

חיים שאל חלק א· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן ב

סימן א

בדין נטילת צפרנים לאשה. יושבת תחת תומ"ר צרת אבלה בחדשה:

שאלה אשה אבלה תוך שלשים והגיע תור טבילתה ואנינא דעתה אם אחרת תטול צפרניה ולפי טבעה כמו צער בנפשה וקשה לה מאד. יורינו המורה אם יש היתר ליטלם היא בעצמה ויבא שכמ"ה.

תשובה במושכל ראשון נראה דאין למצוא צד היתר לאשה זו כי מרן סוף סימן ש"ץ פסק דאם אירע טבילתה תוך שלשים אחר ז' תאמר לנכרית ליטלם לה וכן פסקו מהרי"קש והרב שפתי כהן. אך מור"ם פסק דהוא הדין ישראלית וכן הכריע הרב מקום שמואל בחידושי דינים. הן אמת דהרב ט"ז התיר אף ע"י עצמה וחלק עליו הש"ך בנקודת הכסף. אם כן אפוא הרב ט"ז יחיד באחרונים ומאן ספין ומאן רקיע להקל.

וכד מעיינינן שפיר הנה נמצא פתח פתוח להקל בנ"ד אודות האשה הקושי"ת כי זו היא שקשה צע"ר באשה אז אמרתי הנה באתי בעיקרן של דברים בס"ד. כתב הרי"ף ז"ל פ"ג דמ"ק תניא באבל רבתי כל שלשים יום אסור. בתספורת וכו' והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. וגרסינן פ' החולץ בענין רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול וכמה אבול שלשים יום. אמר רב חסדא ק"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר ליארס ל' יום של אבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ושמעת מינה שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה כדקתני באבל רבתי עכ"ל, וכתב עליו הרא"ש שם בפסקיו וקשה לדברי הרי"ף דאי האשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' דילמא שרי נמי בשבת של ט"ב. ועוד דנטילת שער שמתיר באבל רבתי באשה היינו ע"י טפול סיד כדי שלא תתגנה על בעלה ותספורת לא שייך באשה דמגדלת שער כלילית. ועוד הקשה הרמב"ן דהו"לל שאסורה לספר ולכבס ומותרת וכו' ורש"י לא גריס התם לספר אלא לכבס וכו' וכן עיקר עכ"ל:

ואיכא למידק בדברי הרי"ף דמאחר דתניא באבל רבתי דאשה נוטלת שער אחר שבעה בהדיא למה ליה לאהדורי אההיא דפ' החולץ. ולא עוד אלא דאחר שהביא ההיא דהחולץ כתב ושמעת מינה שהאשה מותרת וכו' כדקתני באבל רבתי. משמע דאי לאו ההיא דהחולץ לא סגיא ברייתא דאבל רבתי. ואמאי הא בריתא מפורשת סתמא היא והך בריתא לחוד תיסגי להתיר כל דלית בה פלוגתא לא בגווה ולא בר מינה. ועוד יש לעמוד בדברי הרא"ש דהכא דחה דברי הרי"ף והסכים לדברי רש"י דלא גריס לספר. ובריש כתובות כתב הרא"ש בפסקיו ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום פירש"י דאין מונעין תכשיטין ממנה משום אבלות בתוך ל' יום וכו' וקשה מהא דתניא באבל רבתי האשה מותרת בנטילת שער ומוכח התם דכל דין ל' דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג באשת איש שלא תתגנה על בעלה א"כ מאי קמ"ל גבי כלה ונראה דלא קאי אהך דלעיל והיא מילתא באפי נפשה וכו' עכ"ל וכתוב בקצור פסקי הרא"ש ז"ל כל אשת איש אין נוהג בה דין ל' כגון תספורת וגיהוץ עכ"ל עין רואה דהרא"ש קפסיק ותני דאין דין שלשים נוהג באשת איש ופליג על רש"י ואיך הכא בפ"ג דמ"ק דחה דברי הרי"ף ומקיים דברי רש"י פ' החולץ דלא גריס לספר. והלא רש"י השוה את מדותיו בריש כתובות ופ' החולץ דסבר דלא הקלו באשת איש תוך שלשים אלא גבי כלה. והרא"ש בהשקפה ראשונה נראה כמזכי שטרא אבי תרי:

וכזאת וכזאת קשה על הטור דכתב בי"ד סוף סימן שפ"א ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה וכתב מרן בבית יוסף שם דהיינו ממ"ש הרא"ש בריש כתובות דכל דין שלשים דהיינו גהוץ ותספורת אינו נוהג באשת איש שלא תתגנה על בעלה ע"ש. ואלו בסימן ש"ץ כתב הטור וז"ל תניא באבל רבתי אשה מותרת בנטילת שער אחר ז' וכ"כ רב אלפס שאשה מותרת בנטילת שער והקשה הרמב"ן אם כן תהא מותרת בגיהוץ וכן כל מצות שלשים לא יהא נוהגת בה על כן נראה כדברי המפרשים דנטילת שער דשרי באשה היינו במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד שהוא משום תכשיט שלא תתנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה כל שלשים יום כמו האיש וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל עין רואה דהכא מסיק דאשה אסורה בתספורת ובגיהוץ כל שלשים והשוה אשה לאיש רק הוא פוטר את הטפ"לה שטופלת בסיד וכו' והוא הפך מאי דפסיק ותני לעיל סימן שפ"א דאחר שבעה מותרת בכל ומרן בב"י את מקורו הערה מדברי הרא"ש ריש כתובות דכל דין שלשים אינה נוהגת באשת איש דהיינו גהוץ ותספורת:

ואפשר לומר דדעת הרי"ף להתיר בכל אשה נטילת שער בין פנויה בין נשואה ויש פנים הנראין לפרש דעת הרי"ף כן חדא דסתמא קאמר והאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה ומשמע אף אשה שאינה נשואה. ועוד יש לדקדק קצת הכי מההיא דהחולץ דמייתי דאמר רב חסדא ק"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר ליארס ל' יום של אבול שמותר לספר וכו' ולדעת הרי"ף דקאי לאשה שמותרת לספר משמע דכל אשה אף דאינה נשואה מותרת לספר ואי אמרת דאלמנה אסורה לספר מאי ק"ו הא האלמנה שרוצה ליארס היא אסורה לספר אלא משמע דאלמנה מותרת לספר ועביד שפיר ק"ו באלמנה שרוצה ליארס מינה ובה. ותו יש להוכיח דכן הוא דעת הרי"ף שכל אשה אף אלמנה מותרת בנטילת שער מדברי הרמב"ן בתורת האדם שהקשה על דברי הרי"ף וז"ל ועוד ק"ל לדברי רבינו בעל ההלכות הרי האשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר ז' ואינה בגזרת ל' של גהוץ והרי אנו כל עיקר לא למדנו בגמ' לגהוץ זה אלא מהאשה התקועית וכו' ע"ש ואי אמרת דדברי הרי"ף אינם אלא באשה נשואה אבל באלמנה מודה הרי"ף דאסורה כאיש מאי מקשה עליו הרמב"ם מגהוץ דילפינן מתקועית הרי התקועית היתה כאלמנה ובאלמנה מודה הרי"ף ושפיר אנו לומדין גהוץ מהאלמנה התקועית דאלמנה אסורה כאיש גם לדעת הרי"ף. אלא מוכח דהרמב"ן הבין בדעת הרי"ף דדעתו להתיר בכל אשה ואפילו אלמנה ומש"ה מקשה עליה מגהוץ דיליף מהתקועית כמבואר

והיה בהני"ח הנח"ה סוב"רת דהרי"ף שרי בכל אשה נשואה ופנויה כדאמרן ניחא מאי דדייקינן בעניותין לעיל על דברי הרי"ף דאיצטריכא ליה לאוכוחי משמעתא דהחולץ משום דאי מהבריתא דאבל רבתי לחוד הוה אמינא דאין היתר אלא לנשואה דאע"ג דהברית' תני סתמא והאשה מותרת בנטילת שער מ"מ תנאי סתמי למילתייהו ושונים דרך קצרה וסמכי על המבין ומש"ה מצינן לאוקומה דוקא באשת איש מטעם שלא תתגנה על בעלה. ועל כן הוצרך להרי"ף לאתויי משמעתא דפ'החולץ ללמדנו דכל אשה נשואה ואלמנה מותרת בנטילת שער וברית' כפשטה דסתמה והאשה מותרת בנטילת שער כל אשה אף אלמנה דהכי משמע מהאי ק"ו דעביד רב חסדא פ' החולץ דבאלמנה משתעי שתוכל ליארס מק"ו דמותרת לספר וכדאמרן. וטעמ' דכל אשה בין נשואה בין פנויה התירוה בנטילת שער כדי שלא תתנוול דגם הפנויה מסתמא רוצה להנשא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכדי שלא תתנוול התירה הבריית' כאותה שאמרו בתעניות ריש דף י"ג גבי בוגרת זהו דעת הרי"ף. ולהכי הביא שמעת' דהחולץ לגלות פירוש הבריית' והשתא אתי שפיר מאי דהקשה עליו הרמב"ן מגהוץ דילפינן מהתקועית:

ובהכי מיושבים דברי הרא"ש והטור דלעולם דעתם דאין דין ל' נוהג באשת איש כדי שלא תתגנה על בעלה וכמ"ש הרא"ש בפה מלא בריש כתובות והטור שם ברמזים ובי"ד סימן שע"א. רק דסוברים דכיון דלא שרו לה אלא משום שלא תהיה מנוולת בעיני בעלה א"כ אין להתיר לה ליטול שער כיון דתדיר מגדלת שער כלילית ומאחר דאין דרכה בכך למה נתיר לה מה שאינה צריכה ולא הותרה אלא בהעברת שער ע"י טיפול שלא תתגנה. ומ"מ פליגי על הרי"ף דהרי"ף שרי בנטילת שער לכל אשה אף שאינה נשואה וכל שער שרוצה דהא קאמר שמותרת לספר. ועל זה פליגי דדוקא באשת איש וגם באשת איש לא הותרה אלא בשער שמעברת ע"י טיפול. אבל אשה פנויה אסורה בכל ובגיהוץ. ולא הוצרכו הרא"ש והטור לפרש בהדיא דבריהם שסמכו על מה שביארו במקום אחר דאין דין ל' באשת איש הרא"ש בריש כתובות והטור סימן שפ"א כמבואר לעיל. וכל זה שכתבנו הוא במונח דדעת הרי"ף להתיר בכל אשה אפילו פנויה וכמו שביארנו. וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם והסמ"ג דשרו בכל אשה ליטול שער אחר ז':

אמנם ראיתי לרבינו ירוחם נתיב כ"ח חלק ב' שכתב וז"ל אשה מותרת בנטילת שער כל ל' יום פשוט באבל רבתי ומיירי באשת איש וה"ה לשאר תכשיטין האסורים תוך ל' יום שמותרת כל ל' יום שלא תתגנה על בעלה וכן הסכימו המפרשים וכו'. ועוד כתב לקמן וז"ל ובאבל רבתי תניא וכל ל' יום אסור לספר וכו' ואשה מותרת בנטילת שער אחר ז' וכ"כ רי"ף ובה"ג וכן מוכח פ' החולץ והרמב"ן כתב דאשה אסורה בנטילת שער כל ל' יום דלא התירו באשה באבל רבתי אלא על ידי טפול סיד כדי שלא תתגנה על בעלה אבל לא במספורת וכ"כ הרא"ש עכ"ל ומשמע מדבריו לכל הישר הולך דהוא סובר דגם הרי"ף ובה"ג לא מיירי אלא באשת איש וכמו שכתב הוא ז"ל בפשיטות ברישא על דברי הבריית'. ולפי זה יש לפרש דברי הרי"ף והרא"ש בדרך זה. ונאמר דגם הרי"ף לא התיר אלא באשת איש והוה פשיט' ליה דבריית' דאבל רבתי באשת איש איירי וכמ"ש רבינו ירוחם. אמנם אי מהברית' לחוד מצינן לאוקומה בנטילת שער על ידי טיפול סיד. ומשו"ה מייתי הרי"ף ההיא דהחולץ דאמר רב חסדא ל' של אבול שמותר לספר ולכבס והיינו לאשת איש שמותר' לספר ולכבס אחר ז' ומהכ' משמע דמותרת לספר בכל אופן. ולא תיקשי כקושיין דלעיל דהתם באלמנה איירי די"ל דכונת הש"ס לומר דהא מיהא אשכחן קולא בל' יום שאשת איש מותרת לספר משא"כ בט"ב וא"כ ק"ו שמותר ליארס. ובהא אשכחנ' פתרי למאי דדייק הרמב"ן על הרי"ף דהו"ל למימר שמותרת לספר ולכבס לשון נקבה די"ל דמשום דהש"ס קאי באלמנה לא רצה למנקט אסורה ומותרת דהוה משמע דאלמנה דמשתעי בגוה מותרת לספר בל' אחר ז' ואין הדין כך אלא באשת איש ולכן נקט רב חסדא שמותר לספר למי שהתירו לספר שהיא אשת איש וכונתו דאשכחן קולא מיהא באבל ל' משא"כ בט"ב ומוכח דאשת איש מותרת לספר כל שער דאי אמרת דאינו אלא ע"י סיד כדי שלא תתגנה ושאר שער אסורה גם אשת איש מאי ק"ו עביד רב חסדא ומה הלשון אומרת שמותר לספר הא אסורה בתספורת אלא מוכח דמותרת לספר כל שער ולזה מייתי הרי"ף שמעת' דהחולץ דבלעדה לא שמענו פירושה דברית'. אך הרא"ש חולק עליו דגם אשת איש לא שריא אלא בטיפול כדי שלא תתגנה וה"ה גיהוץ סבר הרא"ש דשרינן לאשת איש וכמ"ש הרא"ש בהדיא בריש כתובות דכל דין ל' תספורת וגיהוץ אינה נוהגת באשת איש רק דגלוח לא שייך באשה דהיא מגדלת שער ומאי דשייכ' בה להשיר השער ע"י סיד שרי אך אין סברא שיהא מותר לה לעשות מה שאין דרכה של אשה להסתפר ובהא הוא דפליג על הרי"ף אבל בגיהוץ סבר כדעת הרי"ף כמו שהחליט בריש כתובות ומאי דנקט תספורת הרא"ש שם בריש כתובות לא יקשה עלינו דאם היה דרכה להסתפר לא היה נוהג בה רק דהשת' דאין מנהגן של נשים בכך לא שריא וכמ"ש פ' אלו מגלחין. ומשו"ה הרא"ש שם לא הביא מאי דמקשה עליה הרמב"ן מגיהוץ. משום דבגיהוץ גם הוא יו"רה כהרי"ף דאף דאפשר לה ללבוש בגדי צבעונים חדשים מי יודע איזה רוח עבר על בעלה אשר זימן לבנים ומצא שחורי' וזימנין דמשכחת איש באנשי' דקפיד ואינו חפץ בצבעונים ולא תמצא אשתו חן בעיניו עד שתלבין בבגדי לבן חדשים ומשו"ה כל דאפשר לה להתגנות על בעלה אף בדרך רחוקה שר"ו חכימיא. זה אפשר לישב דעת הרי"ף והרא"ש במונח דהרי"ף לא שרי אלא באשת איש כאשר משמע מדברי רבינו ירוחם דליסוד מוסד פירש בפשיטות בתחילת דבריו דמיירי באשת איש:

אמנם הטור ימאן בזה שהרי בסימן ש"ץ הביא קושית הרמב"ם מגיהוץ וכתב בסוף דהוא דעת הרא"ש. אבל לדרכנו הראשון ניחא. שוב ראיתי בספר קרבן נתנאל פ' אלו מגלחין שכתב על דברי הרא"ש שם וז"ל ותספורת לא שייך באשה דמגדלת שער ויש לדקדק מזה כמו שכתב רבינו פ"ק דכתובות דתספור' וגיהוץ אינו נוהג בא"א וצ"ל דתספורת דהתם לאו דוקא אלא קפול התירו לאש' עכ"ל ובכלל דברינו דבריו. אך לא העיר בכל דברי הרא"ש דהכא והתם ובדברי הרמזים והטור. ומ"ש הרב בית חדש בסי' ש"ץ דהרי"ף לא התיר אלא בצדעה ובת צדעה דיש נשים שנוהגות לגלח ובהכי מיירי הרי"ף שלא תתגנה על בעלה משום רבוי שערות במקום דלא שכיחי שערות לשאר נשי' ע"ש אינו נראה דסתמות דברי הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג לא מוכחי הכי אלא כמו שהבינו הרמב"ם והרא"ש בדעת הרי"ף:

ואחר זמן רב הגיע לידי ס' עטרת פז על הרא"ש מסדר נשים לאחד מרבני הזמן הנדפס מקרוב וראיתי לו בפ"ק דכתובות שעמד בכל דברי הרא"ש והטור וקצור פסקי הרא"ש באורך ומסיק דדעת הרא"ש לאסור גהוץ ותספורת באשת איש ומ"ש פ"ק דכתובות דאין דין ל' נוהג באשת איש בגיהוץ ותספורת להגדיל הקושי' כתב כך והיינו לדעת בה"ג והרי"ף והרמב"ם וקשיא על רש"י וגם לפי דעתו דלא שרי אלא ע"י קיפול ותו לא קשה על רש"י דמשום שהוא תכשיט התירו וה"ה לכל תכשיטין ופ' אלו מגלחין ששם הם דיני אבלות ביאר דעתו. ומ"ש הטור סימן שפ"א אינו אלא להתיר בכיחול ופירכוס ונפיק מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות אבל גיהוץ ותספורת אסור כדעת הרמב"ן וכמ"ש סימן ש"ץ אלא דדברי הרמזים קשים וצ"ע. זהו תורף דבריו. ואין זה מן הי"שוב לומר דהרא"ש פ"ק דכתובות דקאמר בפשיטות דמוכח דכל דין ל' אינו נוהג באשת איש דהיינו תספורת וגיהוץ. וכן כתב גם כן בתוספותיו לכתובות הנדפסים מחדש. אין הדבר כן לדעתו והוא סובר להפך ולהגדיל הקושי' על רש"י קאמר זה אין לו שחר:

ועוד יש לעמוד במ"ש הרב הנז' בתוך דבריו שהזכרתי ועתה אעתיקם כצורתן וז"ל והא דכתב רבינו דמוכח מהתם דכל דין ל' דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג בא"א משום דפשט סתמא דאבל רבתי משמע הכי מותרת בנטילת שער ע"י תספורת ותספורת וגיהוץ כי הדדי נינהו באבל להגדיל הקושי' כתב כך דבאמת לפי דעת רב אלפס ובה"ג וכן הוא דעת הרמב"ם דא"א מותרת בתספורת ממש וז"ש באבל רבתי דאשה מותרת בנטילת שער ע"י תספורת קאמר ודעת רבינו דממיל' גם בגיהוץ סברי הכי וכו' עכ"ל הראת לדעת שכתב דדעת הרמב"ם דאשת איש מותרת בתספורת וגם בגיהוץ סבר הכי וכתב שהרא"ש סבר הכי כדעת הרי"ף ובה"ג והרמב"ם. ולפ"ז נמצ' דהברית' והרי"ף ובה"ג והרמב"ם שכתבו דאשה מותרת בנטילת שער אחר' מיירי באשת איש. וקשה דנעלם ממנו מ"ש הרמב"ם בדין הסמוך שהרי פ"ו דין ג' כתב הרמב"ם בתספורת כיצד וכו' בד"א באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' והאיש עד ל' יום וכו' ובדין ד' כתב וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים כל ל' יום אחד האיש ואחד האשה עכ"ל וכ' מרן בכסף משנה וז"ל ומ"ש א' האיש וא' האשה נראה שכ' כן לאפוקי מבעל הלכות שכ' שהאשה מותר' ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר ז' ואינה בגזרת ל' של גיהוץ והרמב"ן בתורת האדם הקשה עליו לשהרי כל עיקר לא למדנו בגמ' לגיהוץ אלא מן האשה התקועית וכו' עכ"ל ויען שמרן בספריו הקדושים תדיר הוא מזכיר לרב אלפס בשם הרי"ף זולת כשמעתיק דברי הרב המגיד שמ' חיבור הרי"ף הלכות וכיוצ' משאר רבוואת'. לכן נראה מדבריו כאן שכונתו על בעל הלכות גדולות. ויש להעיר על דבריו הללו בספר תורת האדם לא זכר בענין זה בעל הלכות גדולות כי אם מביא דברי הרי"ף ז"ל ובתחילת הענין כתב זה כתב רבינו ז"ל בהלכות אבל רש"י ז"ל וכו' ואח"ך כתב ועוד קשה לי לדברי רבינו בעל הלכות ז"ל הרי האשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר ז' ואינה בגזרת ל' של גיהוץ והרי אנו כל עיקר לא למדנו בגמ' לגיהוץ וכו' ע"ש והכל סובב על דברי הרי"ף שהוא הביא פרק ג' דמ"ק ההיא דהחולץ וכמו שהביא בשמו הרמב"ן שם. ועוד שבין הרי"ף בין בה"ג לא כתבו שהאשה אינה בגזרת ל' של גיהוץ כמ"ש מרן לאפוקי מבעל הלכות שכ' שהאשה מותרת וכו'. אלא שהרמב"ן כתב של דברי הרי"ף דס"ל דמותרת לספר וז"ש פרק החולץ ל' יום של אבול שמותר לספר ולכבס מוכח דאינה בגזרת ל' של גיהוץ נמי דתספורת וגיהוץ כי הדדי נינהו ועל זה הקשה דלמדנו גיהוץ מהתקועית וכו' והוא מבואר בדברי הרמב"ם. וכן כתב הטור סי' ש"ץ והקשה הרמב"ן דא"כ תהא מותרת בגיהוץ וכו'. והשת' הרמב"ם לא אתא לאפוקי מי שכ' איפכ' אלא חש שלא נאמר שהאשה אינה בגזרת ל' כלל וכמ"ש שהאשה מותרת בנטילת שער ונא' דה"ה דלית' בגיהוץ וכמו ששפט הרמב"ן בדעת הרי"ף לזה ביאר דבגיהוץ אחד האיש ואחד האשה שוים וכדמוכח מההיא בריית' דמייתי הרמב"ן דקתני כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת דאלמא בגיהוץ שוו בשעוריהן איש ואשה ומתוך הדברים נתברר דמ"ש הרב עטרת פ"ז דלדעת הרמב"ם האשה מותרת בגיהוץ כתספור' ליתא דהרמב"ם אסר בגיהוץ במה שהתיר בנטיל' שער ובין אם נאמר דמה שהתיר בנטיל' שער אחר ז' הרמב"ם הוא לאשת איש כמ"ש הרב הנזכר בין אם נאמר דמתיר בכל אשה כדמשמע מסתמות לשונו וכמש"ל לא התיר אלא בנטילת שער אבל לא בגיהוץ דכלפי שכ' בענין תספורת דאשה מותרת בנטילת שער. על כן בא דברו בגיהוץ דשוי' אחד האיש ואחד האשה ונמצא דמה שהתיר בתספורת לאשה אסרה בגיהוץ הפך מ"ש הרב עטרת פז נר"ו לדעתו וככל אשר דברנו:

ומתוך הדברים אמרנו נבא העי"ר על הרמב"ן ז"ל שהבין מדברי הרי"ף דמותר' בגיהוץ ועל כן הקשה לו דאנן ילפינן מהתקועית וכו' דמה הוכחה מצא בדברי הרי"ף לזה והרי הרמב"ם תלמיד תלמידו ההולך בעקבותיו כתב דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' וסמוך כתב דבגיהוץ א' האיש וא' האשה שוים וכיון שכן נימא דגם דעת הרי"ף הכי הוי דבגיהוץ אשה אסו"רה לנו ודוק' בנטיל' שער הוא דשרי' וכמ"ש הרמב"ם. ונראה דטעם הרמב"ן ז"ל לו' כן בדעת הרי"ף היינו משום דכיון דהרי"ף גריס פ' החולץ מקום שמותר לספר ולכבס ומפרשה דקאי לאשה שמותרת לספר אחר ז' א"כ ממיל' האי דקאמר ולכבס היינו גיהוץ מדנקט ליה בהדי לספר דקאי לאשה דוקא והכי קאמר לספר ולגהץ שהאשה מותרת אחר ז' והגם דקאמר לכבס פירושו לגהץ על דרך שכתבו התוספות פ' ואלו מגלחין דף כ"ג ע"א ד"ה כל שלשי' בלשון לספר ולכבס דמסכת שמחות דפירושו גיהוץ. והכי נמי לדעת הרי"ף דעביד ק"ו מאשה שמותרת לספר א"כ גם לכבס הוי מידי דשרי באשה ולא באיש והיינו גיהוץ. ומשום הכי הוא דפשיט' ליה להרמב"ן הכי בדעת הרי"ף דמותרת בגיהוץ. אבל הרמב"ם אפשר דבחר בגירס' האחרת פ' החולץ דגרסי ומה במקום שאסרו לכבס מותר ליארס שלשים יום של אבול שמותר לכבס וכו' וכדגרסי רש"י ודעמיה ולכן התיר בנטילת שער לאשה אבל לא לגהץ:

אמנם אפשר לומר דגם דעת הרי"ף דאסורה בגיהוץ וגם הרמב"ם הבין כן בדע' הרי"ף והכי משמע קצת מדחזינן דהרי"ף כתב עלה דההי' דהחולץ ושמעת מינה שהאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' והו"ל לומר נמי דמותר' בגיהוץ והוה אשמועינן רבותא טפי כיון דהוא ז"ל מפרש מ"ש שמותר לספר ולכבס דהיינו שהאשה מותרת בתספורת ובגיהוץ. אלא משמע דלא התירו לאשה אלא לספר. ומאי דנקט לכבס לאו היינו גיהוץ אלא כיבוס לבד והיינו לכ"ע א' האיש ואחד האשה. ובהכי תנוח דעתנו במאי דדאיק עליה הרמב"ן דהו"ל לרב חסד' לומר שמותרת לספר ולכבס לשון נקבה דכיון דחלוק' כיבוס הוי בין לאשה בין לאיש משו"ה נקט לספר ולכבס משום דלכס קאי אכלהו. איברא דהרא"ש בריש כתובות כתב דתני' באבל רבתי האשה מותרת בנטיל' שער ומוכח התם דכל דין שלשים דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג באשת איש וכו' ע"ש הרי דהרא"ש כתב דמוכח במסכת שמחות דגם בגיהוץ מותרת. אך בנסחתנו במסכת שמחות אסר אף חלוקה זו דנוטלת שער אחר ז' וכמ"ש הרב קרבן נתנאל. ואנחנו לא נדע היכי מוכח לה הרא"ש מהתם. ומ"ש בספר עטרת פז דהוכיח כן מהא דנוטל' שער דהיינו תספורת וגיהוץ כתספורת. לא נהירא ולא מוכח הכי לשון הרא"ש. וגם בס' קרבן נתנאל כתב דלא מצא שם הוכחה אך מן השכל הוא וכו' היכי דשרינן תספורת שלא תתגנה על בעלה ה"ה גיהוץ דמאי שנא עכ"ל וגם מצד השכל יש לדון דאינה מתגנה על בעלה בבגדי צבעונים חדשים כמ"ש הרמב"ן והגם דיש לצדד וכמש"ל מ"מ אינה הוכחה. אלא דכיון דחסורי מחסר' מס' שמחות דקמן אין הפה יכולה לדבר. ועין רואה דהרמב"ן פשיט' ליה איפכ' והוכיח מן בריתא אחרת דאסור' בגיהוץ כמש"ל. והרא"ש כתב שיש להוכיח מהתם איפכ'. ואנן מה נענה. וראיתי להר"ן בריש כתובות שכתב דאמרינן באבל רבתי שהאשה מותרת לספר ולכבס לאחר ז' מיד ואפי' על אבל אביה וכו' ע"ש. ועינינו הרואות דכל הראשונים מייתו לישנא דאבל רבתי שהאשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. ולא אשתמיט שום חד מרבוואת' להביא הך לישנ' דמייתי הר"ן. ואפשר דכוונת הר"ן אינו דלשון זה תניא התם אלא דמוכח מהתם הכי וכמ"ש הרא"ש. שוב ראיתי דלשון זה כתב הרמב"ן בחידושיו והביאו בשיטה מקובצת שם בריש כתובות. ולפי מ"ש בתורת האדם צ"ל דלספר היינו ע"י טיפול ולכבס אינו גיהוץ והוא אשגרת לישן. ושם בשיטה מקובצת כתב נמי משם הרא"ה אף שאר נשים קי"ל דאחר ז' לאלתר הן מותרו' לספר ולכבס וכו' ע"ש ולפי האמור נתפקפק מש"ל לישב מהיכ' נפק' ליה להרמב"ן דלדברי הרי"ף מותרת בגהוץ דדייק מ"ש לפי גירסתו לספר ולכבס דהא איהו גופיה לא דייק בהכי בלישניה ויש לחלק קצת.

ועלה מן האר"ש דבעל הלכות גדולות והרי"ף ורבינו חננאל הביאו הרשב"א בחידושיו פרק החולץ והרמב"ם והסמ"ג והר"י מאורלינש הביאו התוספות פ' החולץ וסמ"ק סי' צ"ו וראבי"ה הביאו בהגהות מיימוניות והכלבו כלם סתמו דהאשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. והרשב"א שם פ' החולץ כתב דגירסת הגאונים כגירסת הרי"ף מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ופירושה ל' של אבל שמות' לאשה לספר ולכבס וכו' ומשמע דסבר הרשב"א שדעת הגאונים כדעת הרי"ף. ומרן בב"י סימן ש"ץ הביא דברי הרי"ף ודברי הרמב"ן בתורת האדם וכתב וגם התוספות כתבו פ' החולץ כרש"י וכ' הרא"ש פא"מ שכן עיקר והרמב"ם פ"ו פסק כדברי הרי"ף ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחד הכי נקיטינן עכ"ל ומור"ם בדרכי משה שם הביא דברי מרן הנזכר וכ' עליו ונראה דאע"ג דהלכה כדברי המיקל באבל מ"מ כיון דרבים חולקים דהיינו רש"י והתוספות והרא"ש והרמב"ן הלכת' כרבים כ"ש שהרמב"ן והרא"ש שהם בתראי הקשו על דברי הרי"ף וכתבו על דברי רש"י שהם עיקר דהכי נקיטינן עכ"ל וק"ק דכיון שהוא מסכי' לדברי מרן שדעת הרמב"ם כהרי"ף א"כ הרי בה"ג וסמ"ג וסמ"ק והר"י מאורלינש וראבי"ה והר"ן סברי הכי ואיך כתב דרש"י ותוספות והרמב"ן והרא"ש הם רבים. ומה גם דהרשב"א השמיענו דרבינו חננאל סובר כן ומשמע דגם הגאונים הכי סברי כמש"ל אלא דמהרשב"א אין לדקדק עליו דחידושי הרשב"א הללו לא היו בדפוס בזמנו אך משאר גדולי' יש מקום לדקדק על מור"ם ז"ל.

ברם כד דייקינן שפיר אין ראיה מהרמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ודכותיהו דשרינן לאשה בתספורת ואי משום דפסקו דמותרת ליטול שער אחר ז' הכי תניא במסכת שמחות ופסקוה כצורתה ומאי דנפר' בברית' נפר' בדבריהם והרי הרמב"ן והרא"ש פרק ואלו מגלחין והתוספות מפרשי לה בעושה ע"י טיפול בסיד ואימ' דכן דעת הפוסקים הנ"ל. וכן ראיתי להתוספות במ"ק דף י"ח שכתבו ד"ה ובגנוסתרי וז"ל בהלכות גדולות נמי אמרינן והאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ונראה דבאשה נשואה דוקא קאמר ומיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה עכ"ל הרי דהתוספות תרגמוה להא דבה"ג בנשואה ובטיפול וה"נ אפשר לפרש בדברי הרמב"ם וסמ"ג ושאר מחברים שכתבו דאשה מותרת ליטול שער אחר ז' דלא שרו לאשה בתספורת. ומיהו יש לצדד דאם התוספות כתבו כן היינו בדעת בה"ג דקדים טובא אבל הרמב"ם שראה להרי"ף דסבר דאשה מותרת בתספור' כדמוכח לה מפ' החולץ אם איתא דפליג עליה הו"ל לפרש בהדיא ולו' דה"ד בנשואה ועל ידי טיפול ומדסתם שמעינן דשרי לאשה בתספורת. ואכתי יש לדון דהרמב"ם פליג על הרי"ף ותחת שלש לא חש לפרש חדא דמדנקט לשון הברית' סתם אדרב' בזה גילה דלא סבר כהרי"ף דאם איתא דסבר כהרי"ף הו"ל לומר בהדי' דאשה אינה בתספורת וכמו שראינו דהרי"ף לא הספיק לו בברית' ומייתי לשמעת' דהחולץ ואם הרמב"ם סבר הכי הו"ל לומר בקצרה ואשה מותרת בתספורת אחר ז'. ותו דכיון דכלהו נשי אין ארחייהו בתספורת כלל רק בטיפול לא והוצרך הרמב"ם לפרש. ותו דאימור דהרמב"ם סבר דדעת הרי"ף דאשה אינה בגזרת ל' דהיינו גיהוץ ותספורת כדנקטי בדעתיה הרמב"ן והרא"ש. והוא גילה דעתו בהדי' דאשה אסורה בגיהוץ. ולפ"ז גם נטילת שער ודאי שהוא על ידי שיטל דוקא. אתה הראת לדעת דבדברי הרמב"ם ושאר גדולים כתבו דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' לא ברירא לן אי דעתם כהרי"ף או כהרמב"ן והרא"ש ויש פנים לכאן ולכאן. אמנם לענין הלכה נראה דמאחר דדעת הרי"ף ורבינו חננאל והר"י מאורלינש מבואר דאשה שריא לספר נקיטינן כותיהו דהלכה כדברי המקל כאבל. ומ"ש מור"ם בדרכי משה כיון דרבים חולקים נקיטינן כותיהו. לשרי לן מר דהלכה כדברי המקל באבל ודאי אף אי נפישי טפי המחמירים דאי לא מאי אהני כללא הרי בלא"ה אי נמי הוו פלגא ופלג' ספיק' דרבנן לקולא ובשל סופרים הלך אחר המקל וכ"כ הר' גנת ורדים י"ד כלל ה' סימן יו"ד ושם מטעם זה כתב דקי"ל אפי' ביחיד המקל עש"ב. ומה גם הכא דדברי שאר גדולים כהרמב"ם וסמ"ג ודכותיהו פשטן מורים כדעת הרי"ף. וכן פסק מרן בש"ע סימן ש"ץ דין ה' אשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. ומור"ם בהגה כתב ויש אוסרים אף לאשה וכן עיקר. ולכאורה ק"ק דאמאי סתם לאסו' והו"ל לפרש דמותרת ליטול שער ע"י טיפול דאפי' התוספות והרמב"ן והרא"ש שרו בהכי ותרגמוה לברית' בהכי וכמש"ל והוא ז"ל בדרכי משה פסק כותיהו ואמאי החליט האיסור בהגה. ואפשר שסמך על מה שנתבאר סי' שפ"א דאשה מותרת בכל כיחול ופרכוס אחר ז' ומשו"ה לא הוצרך לפרש דע"י טיפול שרי שלא תתגנה על בעלה דהרי הוא כמבואר לעיל.

ואחר עמדנו בשרש דין נטילת שער לאשה אחר ז' ניחזי אנן בדין נטילת צפרנים דאתאן עליה בס"ד. והנה מרן בש"ע סוף סימן ש"ץ כתב ואשה שאירע טבילתה אחר ז' תוך ל' אם תטול צפרניה בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה אלא תאמר לגויה ליטלם לה בתער או במספרי' וכתב מור"ם בהגה ולאו דוקא גויה אלא ה"ה ישראלית וסרכ' דלישנ' דחה"מ נקט עכ"ל. ובאמת הדבר קשה על מרן ז"ל דמאחר שהוא ז"ל פסק כהרי"ף דאשה מותרת בתספורת איך אסר לאשה ליטול צפרניה בכלי על ידי עצמה ואפי' בטבילת מצוה לה התיר אלא על ידי גויה והרי מאן דאסר אחר ז' בצפרנים מדין תספורת הוא. והגהמי"י בשם הר"ם מאינגליטירה דכתבו כן היינו משום דסבר כהתו' דאשה אסורה לספר. וגם אפשר דסבר כרש"י דאשה אסורה בתכשיטין בל' ודוק' לכלה שרו. אבל לדעת הרי"ף וסיעתו דאשה לא אסיר' בתספורת ה"ה דאף שלא במקום מצוה יכולה ליטול צפרניה בכלי והוא פסק כדעת הרי"ף. ואף לדעת הרמב"ן והרא"ש לא אסרו אלא בתספורת אבל בכיחול ופירכוס וכל תכשיטיה ועל ידי טיפול שרו כמבואר מתוך מש"ל וכן הרמב"ן בחידושי כתובות תמה על רש"י במה שפירש בההיא דאין מונעין תכשיטין וכתב דתכשיטין אחר ז' שרו לאשה דעלמ' וכ"כ רבינו ירוחם והבאתיו לעיל וכתב שכך הסכימו המפרשים. והרי אמרו בירושלמי פ"ק דמ"ק אההיא דתנן ועושה אשה תכשיטיה במועד דנטילת צפרנים הוי בכלל תכשיטין ומייתו ליה התוספות במ"ק דף י"ח ואם כן נראה דאף להרמב"ן והרא"ש וסיעתם אשה יכולה ליטול אחר ז' ועשתה את צפרניה בכלי שהוא כליין ואמאי מרן נמשך אחר סברת הגהמי"י

ויותר קשה על מהריק"ש בהגהותיו דבסוף סימן שפ"א כתב דאחר ז' מותרת בכל אף בגיהוץ ותספור' ובדין זה על דברי מרן דהתיר למצוה על ידי גויה כתב וז"ל דאמירה לגוי שבות אף בדרבנן ובמקום מצוה לא גזור אבל על ידי ישראל אסור עכ"ל והרי הוא פסק דאשה אחר ז' מותרת בגיהוץ ותספורת. ואין נראה לומר דזה שכ' הכא היינו לפר' דברי מרן בש"ע וליה לא ס"ל דהו"ל לגלות דעתו דשריא אף על ידי עצמה בכלי שלא למצוה ולתמוה על מרן וכבר ראיתי להרב ט"ז שהעיר קצת בזה וז"ל תימה על ש"ע שהרי פסק אשה מותרת בנטילת שער והיינו כהרי"ף והרמב"ם ולמה לא תהיה מותרת כאן ליטול צפרניה על ידי עצמה בלא שינוי וע"ק אף לדעת רמ"א והלא בסימן שצ"ג ס"ג התירו ליטול צפרנים בשביל למול ולמה לא נתיר בשביל טבילת מצוה לכ"ע ולא ראינו נשים נוהגות כן ליטול צפרנים ע"י אחר תוך ל' עכ"ל.

והוה הוית בס' מקום שמואל בחידושי דינים דף כ"ח ע"ד שכתב על קושית הט"ז וז"ל לא ידענ' מאי קושיא בזה הרי זו הקושי' בעצמה הקשה הרמב"ן על דברי הרי"ף והרמב"ם כמ"ש הטור והקשה הרמב"ן א"כ תהא מותר' בגיהוץ וכן כל מצות ל' לא יהא נוהגת בה וא"כ אף שפסק בבית יוסף לענין נטילת שער כהרי"ף והרמב"ם משום שמסכימים לדעת אחד מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דא"כ כל מצות ל' לא יהא נוהגת בה וכקושית הרמב"ן וזה ברור עכ"ל ומאי דבריר ליה לנו בעניותנו פשיט' לן דקושית הרב ט"ז קושיא חזקה וריש מילין אומר דמ"ש דהרמב"ן הקשה על דברי הרי"ף והרמב"ם הוא אגב שיטפיה דהרמב"ן לא הזכיר הרמב"ם וגם הטור לא הזכירו. וכמדומה שלא שת לבו בשרש דברי הרמב"ן ובסגנון קושיתו בס' תורת האדם והבי' לשונו מרן בב"י שם שכתב וז"ל ועוד קשה לי לדברי רבינו בעל הלכות הר' האשה מותרת ללבוש כלים חדשים לאחר ז' ואינה בגזרת גהוץ ואנו כל עיקר לא למדנו בגהוץ אלא מן האשה התקועית עכ"ל וכשתסתכל יפה בלשון הרמב"ן אתה תחזה שאינו מסתפק בדעת הרי"ף אם האשה מותרת בגהוץ וגם לא פשיט' ליה שאסורה ומקשה דלדבריו תהא מותרת כסגנון שכתב הטור. רק דעת שפתיו ברור מללו דלדבריו הרי היא מותרת בגהוץ ועל זה הקשה דהרי ילפינן מהתקועי' ונמצ' דכל קושיתו היא דלדידיה אתתא שריא והש"ס גמר לה מאשה לאיסור'. ומעתה ודאי על הרמב"ם אינו מקשה דהוא אסר גהוץ לאשה וכמש"ל. וגם אשר חשב הרב הנז' נפל היסוד דלא שייך כאן לומר הבו דלא לוסיף עלה דהלא הרמב"ן לא הוקשה לו הדין של גהוץ ואדרב' פשיט' ליה דלהרי"ף שרי גהוץ לאשה רק שהוקשה לו דילפינן מהתקועי' וגם זה תירצו הרמב"ן שכתב ואולי נאמר דה"ק התם באשה שנהגה אבלות ימים רבים כאיש. ומרן שפסק כדעת הרי"ף מוכרח לומר תירוץ זה. ומעתה קשה טובא קושית הרב ט"ז דהול"ל שתטול צפרניה בעצמה. וגם מאי דמפקפק הרמב"ן בגהוץ דאטו אם לא תלבוש בגדים חדשים לבנים תתגנה על בעלה וכו' לא שייך הכא דגידול הצפרנים ניוול הוא לה. ותו שהרי מרן בב"י בסוף סימן שפ"א כתב דמ"ש הטור גבי כיחול ופרכוס דאשה מותרת בכל אחר ז' יצא לו ממ"ש הרא"ש ריש כתובות דבא"א אינו נוהג דין ל' דהיינו גהוץ ותספורת והוא כתב שם בש"ע כדברי הטור ובב"י לא כתב על זה כלום משמע דסבר דליכ' גזרת ל' כלל באשה ויפה הקשה הרב ט"ז דאמאי אסר הכא ליטול צפרניה בעצמה גם שהוא למצוה. ובר מן דין אפי' תימא דמרן אסר לאשה בגהוץ אכתי קשה דמאן דאסר נטילת צפרנים הוא מדין תספורת והוא דפסק דאשה שריא בתספורת ממיל' שריא בצפרנים וזהו קושי' הרב ט"ז והדברים פשוטים.

ואחזה אנכי להריטב"א בחידושיו למ"ק דף י"ח שכתב גבי נטילת צפרנים וז"ל ואיסור נטילת' כל ל' כדין גלוח דהא מדמי להו בברית' ובזה איש ואשה שוין אעפ"י שלגבי שער אמרו בירושלמי שהיא מותרת אחר שבע' מפני שניוול הוא לה עכ"ל ולא לימדנו מה טעם החמיר בצפרנים טפי משער דשם לעיל בסמוך כתב דניוול גדול הוא להשהות הצפרנים ע"ש וכיון שהוא ניוול אמאי לא שרינן נמי בצפרנים. ואפשר דדעת הריטב"א כהרמב"ן דלא שריא בנטילת שער אלא על ידי טיפול בסיד שלא תתגנה על בעלה והתם שריותא היא מטעם שלא תתגנה על בעלה. אבל הצפרנים אף דניוול הוא אינה מתגנית על בעלה ולהכי אסירא זה אפשר לומר בדעת הריטב"א כי כעת לא נתברר לי דעת הריטב"א בדין נטילת שער לאשה אחר ז'. אבל על מרן ומהריק"ש קשיא וככל הדברים אשר ראו עיניך. ומה שנראה לישוב דבריהם קצת הוא דכיון דאפשר ליטול צפרניה שלא בכלי ושוב ליכא ניוול החמירו מרן ומהריק"ש שתטול על ידי שנוי. ולטבילת מצוה דלא אפשר בידיה או בשיניה שאינו מנוקה יפה התירו ע"י אחר. וכן ראיתי שתירץ הרב ש"ך בנקודות הכסף. ובאמת הדברים רחוקים וחומר' יתירה היא לדעת מרן ומהריק"ש שסוברים כהרי"ף דאין דין ל' נוהגת באשת איש כמ"ש מהריק"ש בהדיא ומרן משם הרא"ש כמש"ל.

הא למדת דלדעת הרי"ף ורבינו חננאל והר"י מאורלינש אשה מותרת בתספורת וכן נוטים דברי שאר גדולים כמש"ל דפשט דבריהם מוכחי הכי והכי נקיטינן דקי"ל הלכה כדברי המקל באבל וכמש"ל וכמו שפסקו מרן ומהריק"ש וכפ"ז מותרת נמי ליטול הצפרנים אחר ז' דנטילת הצפרנים הוא מדין תספורת וזהו אף בלי סרך מצוה. אלא דרצו להחמיר גם בנשים ומאחר שכן בנ"ד שהוא לטבילת מצוה וזאת האשה אנינא דעתה ליטלם ע"י אשה אחרת ומצטערת ויותר ניחא לה לבטל מצותה ממה שאחרת תטול צפרניה נראה להתיר לה שתטול על ידי עצמה. והרי לצורך מצוה התירו ההגמי"י שתטול על ידי גויה ולמור"ם אף על ידי ישראלית אף דכשאינו למצוה לא התירו ע"י אחר הגם דסברי דמדינ' אשה כאיש. וכ"ש לדידן דמדינ' מותר והוא חומר' בעלמ' דלצורך מצוה ואי אפשר באופן אחר יש להתיר שתטול על ידי עצמה. וכל שכן שהרב ט"ז בכל אשה התיר על ידי עצמה למצוה ובס' בית לחם יהודה הביא דבריו ונראה שמסכים עמו. יתר על כן שהרב ט"ז העד העיד בנו שהנשים נוהגות על ידי עצמן והרב נקודות הכסף שתק בזה ושתיקה כהודאה דגם הוא מודה דהכי נהוג. ותו דאעיקר' האיכ' רבוואת' קמאי הגאון בה"ג ורבינו יצחק בן גיאת וסמ"ג דמתירי' לכל אחר ז' ליטול צפרני' אפי' בכלי כמבואר בטור סימן ש"ץ. ובצירוף כל הטעמים נראה להתיר בנ"ד שתטול על ידי עצמה ותעשה מצותה.

הגם הלום נראה בעליל חדש ממש שו"ת נודע ביהודה שנדפס מקרוב וראיתי לו בי"ד סימן צ"ט שכ' וז"ל נטילת צפרנים לדעת הרמב"ן אסור מדינא כל שלשים אפי' באשה מ"מ באשה כל הפוסקים שוים להתיר אחר שבעה רק הרמב"ן לבדו אוסר וכו' ודברי הש"ע (כצ"ל) י"ד סימן ש"ץ אצלי צ"ע שכ' בסוף הסי' אשה שאירע טבילתה וכו' והדבר תמוה שהרי שם סעיף ה' פסק דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' א"כ ממיל' מותרת לאחר ז' בנטילת צפרנים אף בלי צורך טבילה וראיתי לבעל באר הגולה שהרגיש בזה וכו' וא"כ בטלו דברי באר הגולה שאם התירו גלוח שער לאשה ק"ו לגלוח צפרנים והגדול ניוול הוא לה. ועוד אני אומר הוכחה שאשה מותרת אחר ז' בנטילת צפרנים מדברי רב חסדא פרק החולץ דף מ"ג שאמר ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וכו' והא ודאי דנטילת צפרנים מותר בשבוע שחל ט"ב וכו' וא"כ מעתה נימא אנן אותו ק"ו של רב חסדא בעצמו ומה במקום שאסורה לספר דהיינו בשבוע שחל ט"ב מותרת בנטילת צפרני' מקום שמותרת אשה לספר דהיינו באבלה אחר ז' תוך ל' אינו דין שמותרת ליטול הצפרנים עכ"ל עיניך הרואות דהרב נר"ו מהדר אשריותא בנטילת צפרנים לאשה אחר ז' ולא יכולתי לעמוד בכל תשובתו ובענפים הנמשכים ממנה. אבל מידי עוברי בדבריו אלה לא ידעתי איך כתב דכל הפוסקים שוים להתיר באשה אחר ז' רק הרמב"ן לבדו אוסר. חדא דכעת אני לא ראיתי להרמב"ן שדבר בנטילת צפרנים לאשה אחר ז' ואי משום מאי דפליג על הרי"ף בתספורת. שפיר יש לומר דגם הרמב"ן מודה דאשה מותרת בנטילת צפרני' אחר שבעה דהרי הרמב"ן בחידושיו לכתובות כתב דאשה אחר ז' מותרת בתכשיטין ובפירוש אמרו בירושלמי דנטילת צפרנים תכשיטין הן לה וכמש"ל ואם כן יש לצדד דגם להרמב"ן אשה מותרת בנטילת צפרנים דניוול הוא לה. וכמו שכתבנו בעניותנו לעיל. ואם הרב הנז' סבר דמאן דאסר לאשה נטילת שער זולת ע"י טיפול אסר גם בנטילת צפרנים ומשום הכי כתב דהרמב"ן אוסר לאשה אחר ז' נטילת צפרנים אם כן איך כתב דהרמב"ן לבדו אוסר. והרי רש"י והתוספות והרא"ש והגהות מיימון בתשובות דשייכי לס' שופטים והגהות אשרי פ' ואלו מגלחין בשם מהר"ם אזלי בשיטת הרמב"ן כמבואר ממש"ל. ותו דהגמי"י והגהות אשר"י קיימי בדין צפרנים לאשה ואסרי אף למצוה אם לא על ידי אחרת וגם רש"י אסר התכשיטין לאשה אבלה דעלמא והריטב"א בחידושיו אסר לאשה נטילת צפרנים כמש"ל. ותימה על הרב הנז' שכתב דהרמב"ן לבדו אוסר.

ומה שתמה על מרן בש"ע והביא דברי באר הגולה. הדבר קשה איך לא ראה דברי הרב ט"ז שעמד על זה. והתיר ליטול על ידי עצמה והוא תניא דמסייע ליה גם לא ראה מ"ש בס' נקודות הכסף. ומה שהביא ראיה מהש"ס מההיא דפ' החולץ אינה ראיה כלל דהש"ס ורב חסדא קיימי בשריותא דאירוסין ורב חסדא נשא ק"ו ומשני הש"ס דשאני אבלות ישנה ושאני אבלות דרבים כדמסיק ובכן אזדי להו כל ק"ו כי האי גוונא. ורב חסדא משום דהוה קאי באירוסין עביד ק"ו לאירוסין ואינו מחוייב לדבר בכל מידי וכאשר נדחה ק"ו דרב חסדא נדחה הכל. והש"ס מהדר לבטל הק"ו מעיקרא ואפי' תימא דאשה אסורה באיבול תוך ל' בנטילה צפרנים אין להקשות דהול"ל צפרנים יוכיחו דעדיף ליה לבטל הק"ו מכל וכל וזה פשוט.

תורת העולה דאשה זו דנ"ד דמצער' טובא אם אחרת תקח לה הצפרנים יש להתיר לה שתטול לצורך מצותה על ידי עצמה והנראה לענ"ד כתבתי

תוכן העניינים

חיים שאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה