אור ברסלב
חיים עד העולם סיום למסכת נדרים

חיים עד העולם· רבי יעקב חיים סופר

סיום למסכת נדרים

סיום למסכת קדושין

ההוא גברא דהוה מהרזיק (פי' נחבא) בביתא הוא ואינתתא. על אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא (פי' פרץ הגדר) וערק. אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מרכס (פי' נחבא) ההוא נואף דעל לגבי דההיא אינתתא. אתא גברא סליק נואף אותיב בבלאי בבא (פי' במסך שלפני הפתח) הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא. בעא מריה דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינן חויא. אמר רבא איתתא שריא. אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולמות דכתיב כי נאפו ודם בידיהן. פשיטא מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. קא משמע לן ע"כ:

והנה תחלה י"ל הדקדוקים שיש במעשים הנ"ז דלמה במעשה הראשון כתחלה קראו גברא ולבסוף קראו נואף ובמעשה השני בתחלה ובסוף קראו נואף ועוד למה במעשה הראשון אמר על אתא מריה דביתא ובמעשה השני בתחלה אחר אתא גברא שקראו גברא ואח"כ אמר בעא מריה דביתא שקראו מריה דביתא ועוד למה במעשה הראשון אמר על אתא מריה דביתא ולא אמר אתא מריה דביתא בלא תיבת על:

ועוד י"ל במ"ש רבא במעשה הראשון איתתא שריא משום שלא נחבא דמה הפרש יש אם ברח ואם נחבא. ועוד במעשה השני שאמר דאם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול בעל ולימות דמה הפרש יש בזה אם עשה איסורא אם לא כיון דהטעם משום כדי שתהא מצויה לו כמ"ש המפ' ז"ל וא"כ גם אם לא עשה איסורא ניחא ליה דלימות בעל כדי שתהא מצויה לו. ועוד למה קראו נואף שהרי אין דרך לגנות שהרי עיקם הפסוק שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו.:

והנה לקושיא ראשונה י"ל דהא שקראו בתחלה גברא ואח"כ קראו נואף לפי שבתחלה כשנכנס לבית לא נכנס בתורת נואף אלא בתורת עסקא שהיה רגיל ליכנס לבית אצל בעלה מחמת איזה עסקים וגם באותו יום נכנס לבית לאיזה עסק אלא שלא מצא לבעה"ב שם ונשתדל עם האשה להחטיאה ולזה קראו בתחלה גברא ולסוף נואף לרמוז דבתחלה נכנס בתורת גברא עבור עסקא ולבסוף נעשה נואף. וגם לרמוז שלא ירגיל האדם להכניס אנשים שאינם בדוקים אצלו לתוך ביתו וע"ד מיש בס' בן סירא (יבמות ס"ג ע"ב) מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך ע"כ. אבל במעשה השני שקראו נואף בתחלה ובסוף לפי שמתחלה נכנס בשביל עבירה. וז"ש ההוא נואף דעל לגבי דההיא אינתתא לרמוז דבתחלת כניסתו היתה בשביל אינתתא לעשות עבירה. ולא כן במעשה הראשון שלא אמר דעל לגבי אינתתא לרמוז דתחלת כניסתו לא היתה בשביל אינתתא עד לאח"כ כנז':

ומ"ש על אתא מריה דביתא. ולא אמר אתא מריה דביתא בלא תיבת על, לרמוז שלא נכנס מריה דביתא פתאום לבית דא"כ היה רואה מעשיו ולא היה ספק בדבר וגם לא היה יכול לפרוץ הגדר ולברוח שהיה תופס אותו מריה דביתא. ולזה אמר על אתא מריה דביתא לרמוז שהיה איזה שהייה ואח"כ אתא ובזה השהייה פרץ הגדר וברח קודם שנכנס בעה"ב:

ומ"ש במעשה שנייה תחלה אתא גברא ואח"כ אמר אתא מריה דביתא. י"ל דבתחלה אתא גברא היינו איניש דעלמא מקרובי האשה או מקרובי הבעל וזה נתפחד ונחבא ואח"כ תיכף בא הבעל. ולזה אמר נואף לבעל לא תטעמינון דטעמינון חויא דכיון שהוא מתחבא ממנו כיצד ידבר עמו. אבל ע"פ האמור ניחא דבתחלה כשהיה הוא לבדו עם האשה ובא גברא נחבא, אבל אח"כ כשבא הבעל שהיה עוד גברא עמו שנכנס קודם לבעל לא נתפחד הנואף מלדבר עם הבעל שסבר כיון שיש גברא עמו קודם שנכנס הבעל אינו יודע שהוא נתיחד עמה קודם שבא גברא:

ומ"ש רבא במעשה הראשון אינתתא שריא משום שברח ולא נחבא. י"ל ע"פ מ"ש רז"ל סי' לעבירה הדרוקן וגם ע"פ מ"ש רז"ל ע"פ מי האיש הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו, נמצא שכל מי שיש עבירה בידו נופלת עליו הפחד והיראה וצריך להתחבא שלא תראה חרפתו לעיני כל וא"כ זה שלא נחבא וברח בפומבי לעיני כל ולא נתירא מוכרח מזה דלא עבד איסורא ומה שברח הוא מפחד הבעל שלא יתקוטט עמו לאמר למה נסתר עם אשתו. וא"ת למה לא נחבא כדי שלא יתקוטט עמו הבעל. י"ל משום דהחבייא היה צער גדול ומי יודע כמה זמן צריך להתחבאות ואם היה עושה מעשה היה סובל זה היסורין מפני הפחד והיראה אבל כיון שלא עשה מעשה ולבו חזק אינו יכול לסבול זה ולכן ברח:

ומ"ש רבא במעשה השני דאם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול בעל ולימות אע"ג דהטעם משום כדי שתהיה מצויה לו ואף דלא עבד איסורא נמי ניחא ליה דלימות בעל כדי שתהיה מצויה לו ויעשה אח"כ איסורא. י"ל דדוקא אם כבר עבד איסורא דנתרצית לו ונתרצה לה ודש בה אז אמרינן ניחא ליה דלימות כדי שתהיה מצויה לו אבל כל זמן דלא דש בה יש כמה ספיקות שמא לא תתרצה בו או הוא לא יתרצה בה מאיזה ענינים וע"כ לא ניחא ליה דלימות בעל מספק:

ומה שקראה אותו הגמ' נואף אע"ג דאין דרך לגנות. י"ל משום דק"ל דאין אוסרין על היחוד כמ"ש במס' כתובות (י"ג ע"א) וא"כ למה רבא ממציא טעם להיתר הא בלא"ה שריא ולכן קראו נואף לומר משום דנואף שאני וכמ"ש התו' שם (בכתובות) דחוששין ליחוד שלו ולכן הוצרך רבא למצוא טעם להיתר. ועוד עיין תו' כתובות ס"ג ע"ב ד"ה אבל ותו' יבמות ל"ד ע"ב ד"ה אמר שכתבו שם עוד תירוצים אחרים יעו"ש:

והא שסיים מסכתא זו באלו המעשים. י"ל ע"פ מ"ש לעיל (דף ע"ז ע"ב) כל הנודר אעפ"י שהוא מקיימו נקרא חוטא ואמר רב זביד מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהא בך חטא הא לא חדלת איכא חטא ע"כ. נמצא דהנודר נקרא חוטא ואמרו ז"ל עבירה גוררת עבירה וע"כ סיים מסכתא זו באלו המעשים לרמוז כי מי שהוא פרוץ בנדרים סופו לבא ג"כ לידי דברים מכוערים. וסיים מסכתא זו באות נו"ן לרמוז אבל מי שהוא נזהר בנדרים נקרא איש נאמן. וגם יהיה בעל סו"ד וזהו שהתחיל מסכתא זו באות כ"ף וסיים באות נו"ן שהם בגי' סו"ד ועליו נאמר סוד ה' ליראיו:

הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים. נראה לפרש ע"פ מ"ש רז"ל במס' תענית (דף ה' ע"א) ע"פ בקרבך קדוש ולא אבא בעיר, משום דבקרבך קדוש לא אבא בעיר א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה אין דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ע"כ. וז"ש הדרך עלך ואלו נדרים ר"ל החזרינו אליך ע"י ביאת הגואל ויתקיימו אלו הנדרים שתבוא בירושלים של מעלה ובירושלים של מטה ואז וסליקא לה מסכת נדרים ר"ל ואז יהיה עילוי ג"כ באלו הנדרים שהם ירושלים של מעלה וירושלים של מטה כמ"ש (ישעיה נ"ד) הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ:

תוכן העניינים

חיים עד העולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה