אור ברסלב
חיים עד העולם סיום למסכת מנחות

חיים עד העולם· רבי יעקב חיים סופר

סיום למסכת מנחות

סיום למסכת זבחים

תניא א"ר שמעון בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפ' קרבנות שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה' שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ונאמר בשור הגם אשה ריח ניחוח, ובעוף הדק אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים, ושמא תאמר לאכילה הוא צריך ת"ל אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה. לא אמרתי אליכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רציני. לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים שנאמר לרצונכם תזבחוהו ע"כ:

והנה י"ל מהו שאמר בוא וראה ולא אמר סתם א"ר שמעון בן עזאי מה כתיב בפ' קרבנות וכו' ועוד מהו שאמר שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה' והלא כתוב בפי קרבנות שם אלהיך ולא תשבית מלח ברית אלהיך וגם שם אלהיו ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו. ועוד י"ל מהו שאמר שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולא אמר ושלא ליתן פתחון פה לחלוק, ועוד מהו זה הפתחון פה של בעל דין לחלוק:

והנה רש"י פירש שלא ליתן פתחון פה לבעל דין. לאומרים רשיות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך צוה להקריב לו מנחה. וזה ששמו כך צוה להקריב לו פרים. וזה אלים. לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה' עכ"ל. אמנם לפ"ז למה לא חש הכתוב שיאמרו שתי רשיות כ"א במעשה הקרבנות ובמעשה בראשית לא חש באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותינו:

אבל הטעם נראה לפרש בס"ד הא דלא חש הכתוב כ"א במעשה הקרבנות משום דאי הוה כתיב בהו אל או אלהים היה יכול האדם לעשות רמאות משום דגם הע"ז נקראת בשם זה אל ואלהים כגון כי לא תשתחוה לאל אחר, לא יהיה לך אלהים אחרים. וא"כ היה יכול האדם להביא קרבן בבהמ"ק ואומר זה הקרבן לאלהים והשומעים יסברו שכוונתו לשמים והוא יכוין לשם ע"ז ששמה ג"כ אלהים ולא יודע הדבר ונמצא מקריב בבהמ"ק קרבן לע"ז ולכן לא אמר הכתוב במעשה הקרבנות לא אל ולא אלהים כ"א שם הוי"ה כדי שלא ליתן פתחין פה לבעל דין דהיינו למי שיש בו צד מינות לחלוק דהיינו לעשות רמאות, אבל במעשה בראשית שכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שהדבר ידוע שזהו נאמר כדי שילמוד אדם מוסר ולקחת עצה ממי שקטן ממנו כמו שנתיעץ כביכול עם המלאכים בבריאת האדם אעפ"י שאינו נצרך להם ח"ו כי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, אם יבא אדם אחד לכפור ולומר שתי רשיות ח"ו תיכף הוא ניכר שהוא כפרן מטפחין אותו על ראשו, ולזה אמר בא וראה ר"ל תן דעתך והתבונן מה כתיב בפ' הקרבנות וכו' ר"ל דבמעשה הקרבנות חש ובמעשה בראשית לא חש והוא משום שלא ליתן פתחון פה לבעל דין ר"ל למי שיש בו צד מינות לחלוק ר"ל לעשות רמאות כנז'

והגם שכתוב בפ' הקרבנות אלהיך ואלהיו כנז' י"ל דהקפידה דוקא אם היה כתוב אצל צווי הקרבן או הקרבת הקרבן אבל מ"ש במקום אחר אין קפידה. וזהו מדוקדק ג"כ מפירש"י שכתב לכך נאמר בכולם ריח ניחח לה' משמע דדוקא אצל הקרבה יש קפידה אבל מ"ש במקום אחר אין קפידה

ועוד י"ל דהקפידה היא דוקא אם היה כתוב בסתם אל או אלהים אבל מה שמדבר לנוכח מלח ברית אלהיך או מכל מצות ה' אלהיו שמדבר לנוכח הנשיא אין קפידה שבזה ליכא פתחון פה לבעל דין לחלוק. וזה מדוקדק מלשון הברייתא שכתוב שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים משמע דדוקא באלו השמות שהם סתם יש קפידה משום בעל דין אבל באלהיך ובאלהיו שהם לנוכח אין קפידה

והא דאמר בשור הגם ובעוף הדק ולא אמר סתם בשור ובעוף. משום דשור הגס בא לרמוז גם אל הפר שהוא גדול מהשור דשור בן יומו קרוי שור שנאמר שור או כשב או עז כי יולד אבל הפר הוא בן שתי שנים כמ"ש בריש מס' פרה וגם בא לומר שהוא גדול שבבהמות הנקרבות, ועוף הדק בא לרמוז גם אל הבני יונה שהם קטנים מכל עופות הנקרבים כמ"ש במס' חולין דף כ"ב:

ומה שאמר ושמא תאמר לאכילה הוא צריך ולא אמר להקרבה הוא צריך משום הפסוקים שמביא כולם נקטו לשון אכילה לכך גם הברייתא נקט לשון אכילה. וטעם הפסוקים עצמם דנקטו לשון אכילה הוא על שם אכילת מזבח כמ"ש אשר תאכל האש את העולה על המזבח. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וכו':

ומה שאמר לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים וכו' פירש"י לא להנאתי שאני רוצה להטריח אתכם לעשות על כרחכם אלא לרצונכם לצורך עצמכם לקיים מצותי שתהא כפרה לכם בכך עכ"ל. ועוד י"ל לפי שהקרבנות בעצמם הם באים לכפר דחטאת ואשם הם באים לכפר על חטא כידוע והעולה היא מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה כמ"ש במס' יומא (ל"ו ע"א) וקרבן התמיד שמקריבין בכל יום הוא כדי להכניע הקלי' ולמתק הגבורות כמ"ש בשער הכוו' (דף י"ג ע"ב וע"ג) כי יש תולעת בקדושה והוא סוד פסוק אל תיראי תולעת יעקב והוא סוד שם אבגית"ץ שהוא בגי' תולעת כי הוא סוד החסד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בקר וכו' והנה כדמיון התולעת הזה שבקדושה יש כנגדו תולע א' בקלי' בס"א וגם הוא מתעורר בכל בקר לכלות את העולם ח"ו והשי"ת ברחמיו מגלה התולע שבקדושה שהוא אור החסד הנז' בסוד וישכם אברהם בבקר וז"ס ענין התמיד הנאמר בו עולת תמיד כי אותיות עולת הם בהיפוך תולע וע"י עולת תמיד הנעשית בכל בקר היה נכנע התולע הטמא דס"א. ואמנם ענין העולה של התמיד דע כי כל עולה היא בחי' לאה העליונה אשר בה כל הדינים והגבורות החזקות כנודע ולכן היו מקריבין כנגדה עולת תמיד כדי למתק הדינין שבה כדי שלה יגבר התולע הטמא הנז' וז"ס עולת תמיד עכ"ד. נמצא דכל הקרבנות הם לצורך או לכפר או להכניע הקלי' ולזה אמר לרצונכם אתם זובחים ר"ל לצרכיכם ולהנאתכם:

שם דבר אחר לרצונכם תזבחהו לרצנכם זבחו לדעתכם זבחו. כדבעא מיניה שמואל מרב הונה מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר אמר לו זו בידינו הוא לעכב מנין ת"ל לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו ע"כ:

והנה מ"ש דבר אחר ר"ל נדרוש נמי דרשא אחרת לפי שתחלה דרשיה לקרא לרצונכם כמו לצרכיכם כנז ומדלא אמר לצרכיכם אלא לשון רצון דריש ביה נמי דרשא אחרת

ומה שאמר כדבעא מיניה שמואל מרב הונא משמע דשמואל היה קטן מרב הונא והא דאמר במס' ערכין (ט"ז ע"ב) יתיב רב הונא וחייא בר רב קמי שמואל דמשמע רב הונא תלמידו של שמואל הוה מדיתיב קמיה כבר הקשו זה בתו' חולין (י"ג ע"א) ותרצו דתרי רב הונא הוו יעו"ש:

אמנם יש להבין הבעיא דשמואל דהוא בעא מרב הונא מנין שהוא פסול ואיך השיב לו רב הונא לענין לכתחלה כמו שהחזיר לו שמואל זה בידנו הוא לעכב מנין. ועוד כיון שיודע רב הונא פסוק לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו שהוא לעכב כמ"ש אח"כ למה לא אמרו בתחלה:

וי"ל דרב הונה היה סובר דשמואל יודע הפסוק לרצנכם תזבחהו לדעתכם זבחו אלא שדורשו לכתחלה כיון שלא היה יודע דרשת הפסוק ושחט את בן הבקר כדי שיהיו שני פסוקים ושנה עליו לעכב. ולכן השיב לו ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן הבקר ור"ל וממילא צריך לדרוש לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו שנה עליו כ לעכב. אלא דשמואל סבר דרב הונא משיב לו רק מזה הפסוק ולכן חזר לומר לו זה בידינו הוא ר"ל כיון שהוא פסוק אחד יכול לומר היינו דוקא לכתחלה לעכב מנין, וע"כ הוצרך רב הונא להביא לו גם פסוק השני לרצונכם תזבחהו ור"ל כיון דהוו שני פסוקים שנה עליו לעכב:

ומה שהתחיל מסכת זו באות כ' וסיים באות ו' לפי שהכ"פ רומז אל הענוה שכן דרך העני להיות כפוף והוא"ו רומז אל הזקיפה כמ"ש ז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) על ואו דויזתא דצריך למימתחה בזקיפה כמורדיא דלברות וע"כ בא לרמוז במסכת זו ולומר דאין העיקר המנחות והזבחים ובזה יתרצה האדם לפני קונו אלא עיקר היא הענהו שיהא כפוף בעוה"ז וכמ"ש ז"ל על פסוק זבחי אלהים רוח נשברה כאלו הקריב כל (הקרבנות כולם. ועי"ז יתעלה לעתיד ויהיה לו זקיפה כמו הוא"ו. ועוד שהוא"ו רומז אל בחי' היסוד הנקרא חיים כידוע ולרמוז שיזכה להיות מאותם הנאמר עליהם והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים:

הדרן עלך הרי עלי עשרון וסליקא לה מסכת מנחות. ידוע שכרת השי"ת ברית עם אברהם אע"ה לתת לזרעו עשרה עממים כמ"ש בפ' לך לך וביציאת ה מצרים לא נתן לישראל כ"א שבעה עממים כמ"ש בפ' ואתחנן החתי והגרגשי וכו'. שבעה גוים וכו אבל לעתיד בביאת הגואל בב"א יתן השי"ת לישראל כל העשרה עממים ואז יתקיים הברית כמ"ש לאברהם אע"ה. ואיתא במד"ר (פ' תרומה) וז"ל וכן אתה מוצא לעת"ל שכל האומות עתידין להביא דורון למלך המשיח ומצרים מביאה תחלה וכשסבור שלא לקבל מהם ואומר לו הקב"ה אכסניא נעשו לבני במצרים שנאמר יאתיו חשמנים מני מצרים כוש תריץ ידיו לאלהים מיד מקבל מהם וכו' יעו"ש וז"ש הדרן עלך הרי עלי עשרון ר"ל החזירנו אליך לארצנו ולנחלתנו וקיים מה שאמרת הרי עלי עשרון ר"ל לתת לנו עשר אומות, ואז בעת ההיא וסליקא לה מסכת מנחות ר"ל תעלה לה סדר מנחות שמביאין אוה"ע למלך המשיח:

תוכן העניינים

חיים עד העולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה