חיים עד העולם· רבי יעקב חיים סופר
סיום למסכת בבא קמא
ת"ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל. מפסגי אילנות מפסגי גפנים (כשיש ענפים יותר מדאי קוצץ מבינתים) מנקפי היגי מנכשי זרעים (נוטלים ירקות מביניהם) ועודרי ירקות בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהם משום גזל. אין בעה"ב ב מקפיד עליהם הרי אלו שלו. א"ר יהודא כשות וחזיז אין בהם משום גזל. באתרא דקפדי יש בהם משום גזל. אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא ע"כ.
והנה י"ל הדקדוקים שיש בברייתא הזאת חדא דלמה תני מפסגי אילנות ומפסגי גפנים דגפנים היינו נמי אילנות ונכנסו בכלל אילנות ולמה חזר לאמר אותם בבא בפ"ע. וכן זרעים וירקות למה תנא אותם כל אחת בבא בפ"ע כיון דשניהם מיני אדמה. ועוד י"ל מ"ש אין בעה"ב מקפיד עליהם הרי אלו שלו למה לא אמר אין בהם משום גזל כמ"ש גבי מסתתי אבנים וגם כדי שיהיה דבר והופכו:
ועוד י"ל מ"ש רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא דמה הוסיף על דברי רב יהודא והלא אמר רב יהודא באתרא דקפדי יש בהם משום גזל וא"כ מה לי מתא מחסיא מה לי מתא אחריתי בכל אתר דקפדי יש בו משום גזל.:
והנה לקושי א' אי"ל הא דתני אילנות וגפנים משום דעלי אילנות אינם ראויים אלא להסקה ואינם שוים אלא דבר מועט מן המועט אבל עלי גפנים הם ראויים לאכילה ע"י בישול כידוע וא"כ הם חשובים יותר משאר עלי אילנות ולזה אמר אילנות וגפנים לומר שלא תסבור דוקא מפסגי אילנות שאין בענפים ההם עלים שראויים לאכילה ואינם חשובים הוא שאם אין בעה"ב מקפיד עליהם אין בהם משום גזל אבל ענפים של גפנים שיש בהם עלים שראויים לאכילה ע"י בישול אפי' אין הבעה"ב מקפיד עליהם יש בהם משום גזל לכך תני תרווייהו לומר שאין לחלק כיון שאין הבעה"ב מקפיד:
וכן מה דתנא זרעים וירקות לפי כשהזרעים בעודם קטנים לא יש כהם פרי ומה שמסיר מביניהם אין שוה כלום אלא דבר מועט מן המועט אבל הירקות יש בהם איזה דברים שראויים לאכילה כגון צנון וחזרת וכרפס וכדומה והייתי אומר שזה שראויים לאכילה אפי' אין הבעה"ב מקפיד יש בהם משום גזל ולזה תני תרווייהו לומר דאין לחלק. ותני באילנות ותני בירקות לומר שאעפ"י שבירקות הנאתן קרובה בלא בישול נמי אין לחלק. וא"ת ליתני בגפנים ולא ליתני באלנות. ליתני בירקות ולא ליתני בזרעים דאתיא מכ"ש. זה דבר ידוע דהתנא שונה לפעמים לא זו אף זו וכ"ש תנא דברייתא דדרכו להרחיב יותר כידוע דהרבה משניות סתומים ומפורשים בברייתא:
ומ"ש הרי הוא שלו ולא אמר אין בהם משום גזל כדי שיהא דבר והופכו וכמו מסתתי אבנים. י"ל משום דמסתתי אבנים תני סתמא אין בהם משום גזל ומשמע דאפי' אי ידעינן דבעה"ב מקפיד אין בהם משום. גזל אבל ממילי דחסידותא לא אריך למיעבד הכי אי ידעינן דבעה"ב מקפיד. ולכן תני הכא הרי אלו שלו לומר דאפי' ממילי דחסידותא לא יש כאן כיון דידעינן לבעה"ב שאינו מקפיד:
ומ"ש רבינא ומתיא מחסיא אתרא דקפדי הוא. בא להשמיענו שלא תסבור מ"ש ר' יהודא באתרא דקפדי יש בו משום גזל אפי' מיעוט המקום קפדי כל המקום אסור מסתמא. לז"א רבינא ומתא מחסיא וכו' לומר דאינו אסור בכל המקום מסתמא אלא דוקא כמתא מחסיא שכולם קפדי אבל מקום שאין כולם מקפידין מי שידוע מקפיד יש בו משום גזל ומי שאינו ידוע שמקפיד אמרינן מסתמא שאינו מקפיד:
ועוד י"ל הא דאמר רבינא ומתה מחסיא וכו' לפי שר' יהודא אמר סתמא באתרא דקפדי יש בו משום גזל ולא נתן סימן איזו מקום נקרא קפדי וממילא אסיר. לזה אמר רבינא ומתא מחסיא וכו' ופירש"י מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב עכ"ל. כדי ליתן לך סימן דכל מקום שהוא מקום בהמות מסתמא קפדי ויש בו משום גזל:
וסיים המסדר מסכתא זו שהיא מס' בבא קמא באתרא דקפדי יש בהן משום גזל כדי לרמוז אל האדם ליזהר קודם כל בכל עניניו מחשש גזל משום דהכל מקפידין ע"ז ואז"ל רוב בגזל משום דאין אדם רואה חובה לעצמו ומורה להיתרא ובפרט מ"ש רז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואם לא יתן אדם דעתו תמיד בכל דבר ודבר שעושה אז יהיה עליו חובות הרבה מוצנעין ליום הדין ואינו מרגיש ולא גזל ממש כי מי יעשה זאת אלא שלא יעשה עקבה ומרמה או איזה חריפות וגניבת דעת כדי לקחת ממון אחרים כי כל זה נכלל במ"ש באתרא דקפדי יש בהם משום גזל ור"ל כי בכל דבר שאם היה אותו שכנגדו מקפיד אם היה יודע האמת אם אתה עושה איזו חריפות ליקח ממנו ממון יש בו משום גזל:
וזהו מ"ש רז"ל במס' שבת (דף ל"א ע"א) בשעה שמכניסין אדם לדין אומרין לו נשאת ונתתה באמונה וכו' ולמה אומרים לו זה הלשון נשאת ונתתה באמונה ולא אומרים לו עסקתה באמונה. אבל ע"פ האמור ניחא שכך שואלין אותו שנשאת מאחרים כמו שנתתה ר"ל דכמו כשאתה נותן אינך נותן דבר שמקפיד עליו כך לא לקחת מאחרים דבר שמקפידין עליו ע"י ערמה ותחבולה וגניבת דעת אלא באמונה בין בפה בין בלב:
ונראה שזהו ג"כ הטעם שהתחיל התנא בג' בבות הללו שהם קמא מציעא בתרא שכולם דיני ממונות שהתחיל באות א' וסיים באות ס' שאות א' הוא רומז על התחלה שהוא ראש האותיות וגם הוא רומז על האמונה שראש תיבת אמונה הוא א' והס' רומז אל הסוף שהוא תיבת ראש תיבת סוף לרמוז שצריך האדם להתהלך באמונה מתחלת ימיו ועד סוף שימי האדם חלוקות לג' בבות ימי עלייה וימי עמידה וימי ירידה ובכל הג' בבות הללו צריך להתהלך בהם באמונה מתחלה ועד סוף כדי שלא יכשל ביום הדין בהתחלת דינו ששואלין אותו נשאת ונתתה באמונה וכשהתחלת הדין עולה לטב אזי כל הדין עולה למוטב:
וזה נרמז ג"כ במה שסיים המסדר במסכתא זו הדרן עלך הגוזל בתרא. וסליקא לה מסכת בבא קמא. הדרן עלך ר"ל חוזרין עליך תמיד. הגוזל ר"ל שנזהרין מחשש גזל. בתרא ר"ל עד הסוף ור"ל עד סוף ימינו. ואז עי"ז וסליקא לה מסכת בבא קמא ר"ל יהיה עילוי לבחי' התחלת הדין ששואלין נשאת ונתתה באמונה וכשהתחלה עולה כהוגן אז הכל יעלה כהוגן ואז נזכה לחיי העוה"ב: