פרק י - בדידי הוה עובדא · מתכון לאריכות ימים
מסופר על עתונאי שהציב לעצמו מטרה למצוא את המתכון לאורח חיים המביא לאורך חיים. לצורך חקירת הנושא הגיע העתונאי לבית אבות ובעודו מהלך בין שבילי המוסד נגלו לנגד עיניו, שלשה קשישים באים בימים, שישבו על ספסל בגן ודיברו איש עם רעהו. ניגש העיתונאי לקבוצה, פנה לאחד היושבים ושאלו: "בן כמה אתה, אדוני?" "אני בן 87!" השיב הישיש בקול צלול ורם. "ואיך הגעת לגיל מופלג שכזה?" תהה העתונאי. "כל חיי", השיב האיש, "אכלתי אך מאכלי בריאות בלי שומן. הרביתי באכילת יוגורט ופירות שופעי ויטמינים. התנזרתי מיין ומטבק והנה זכיתי לאריכות ימים שכזו".
"ובן כמה אתה?" שאל העתונאי את הישיש השני ששיבה זרקה בשערו וקמטי עור פניו העידו בו כי עלומיו חלפו מני ימים רבים. "אני בן 93!" הכריז בגאווה הנשאל. "אני הקדשתי את ימי לתרגול גופני. שחייה, קפיצה וריצה היו לחם חוקי היומיומי. תירגול גופני – זהו סוד אריכות ימי".
נפעם, נפנה העיתונאי לקשיש השלישי. זה האחרון ישב שחוח גו, מבט בוהה לו בעיניו, עורו מצהיב מזוקן. "כיצד הגעת אתה, אדוני, לגיל שכזה?" "אני", הכריז הקשיש בקול צרוד ורועד מזיקנה, "אני אכן סחטתי את לימון החיים עד תום – שתיתי, התהוללתי, זללתי כל אשר איוותה רוחי, והטבק היה ידיד נפשי. כל ההתנזרויות הללו אינם אלא קישקוש". "בן כמה אתה, סבא?" קרא העתונאי נרעש כולו, "בן כמה אתה?" "אני", השיב הזקן, כשהוא מתנשף בכבדות, "אני בן ארבעים ושתיים..." (מנשה ברזילי, הרפואה כרך 140 עמ' 437)