פרק ט - בעקבות גדולי ישראל
"רבי, אתם רואים??? השחור הזה שוכב על הריאות!"
בישיבה בראדין בימים ההם, עדיין לא היה חשמל בהיכל הישיבה, והשתמשו במנורות הנפט הישנות, שמהן היה יוצא עשן שחור בקביעות.
באחד הימים נכנסו שני בחורים אל מרן החפץ חיים, וביקשו ממנו שיורה להחליף את נורות הנפט הישנות הללו בחשמל. אולם הח"ח סירב לשמוע על כך ואמר: "דבר חדש! חשמל! לא סבא שלי ידע מזה, ולא אבא שלי ידע מזה..." הח"ח חשש מהמצאות חדשות.
כשראו הבחורים כך, לא ידעו כיצד ישכנעו את הח"ח שהדבר נצרך ביותר לתועלת בני הישיבה.
והנה, נכנס אל הח"ח תלמידו, הבחור פסח קוברינר, שעל פי השמועה בישיבה הח"ח התבטא עליו שהוא "צדיק". פסח זה הכניס כעת שתי אצבעות לתוך אפו, והוציא אותן כשהן שחורות, משאיפת העשן השחור שפלטו מנורות הנפט שדלקו בישיבה. הוא הקריב אצבעותיו לפני מרן הח"ח ואמר לו: "רבי, אתם רואים ??? השחור הזה שוכב על הריאות !".
ראה זאת הח"ח, נענה על אתר וקרא: "ככה?! קראו לכאן מהר את מנהלי הישיבה!"
כשהם נזדרזו להיכנס, אמר להם הח"ח: "קחו מהר עגלה ותסעו כעת לעיר לידא, וקראו לחשמלאי!"
כששמעו זאת מנהלי הישיבה, אמרו לחפץ חיים: "טוב נו, היום כבר יום רביעי, מחר יום חמישי. נחכה ליום ראשון. ביום ראשון ניסע..."
אולם מרן הח"ח מיאן לשמוע על כך ואמר: "לא! לא מחר! עכשיו! כשמדובר בפיקוח נפש כזה לא מתעכבים. עכשיו צריכים לנסוע!" ("מאיר עיני ישראל", עמוד 134)
האין ההתמדה היתירה עצת היצה"ר?
אהבת הח"ח ללומדי התורה היתה אהבת אב לבנים. הוא לא הסתפק בכך שקיבץ אליו בני תורה למקום תורה אחד, ולא אמר די בדאגתו למצבם רוחני, אלא דאג גם למצבם החומרי בחיבה יתירה.
זכורני, כשלמדתי ב"ראדין" בראשית הקיץ של שנת תרס"ג, ומרן זצ"ל בא ל"עזרת נשים" - מקום לימוד המוסר לפני תפילת מעריב, לעורר את בני הישיבה בדברי מוסרו, ומה נשתוממתי לשמוע מפה קודשו את ה"מוסר" הבלתי רגיל דלהלן, וכה אמר:
"אל תרבו ללמוד הרבה יותר מדאי. האדם צריך לשמור את גופו שלא יחלש או יחלה, לכן צריך לנוח ולהינפש ולשאוף רוח צח. צריך לטייל לפנות ערב או לשבת בחדר ולנוח, וכשאפשר יש לרחוץ בנהר כדי לחזק את הגוף! כי התמדה יתירה הרי היא עצת היצר, לעמול יותר מדאי כדי שהגוף ייחלש, ויוכרח בהמשך הזמן להיבטל לגמרי מתלמוד תורה, ואז יצא שכרו בהפסדו."
"ומבשרי אחזה" - המשיך הח"ח לומר לנו – "בימי נעורי הרביתי ללמוד יותר מכוחי ונחלשו עיני, עד שציוו עלי הרופאים שלא לעיין בשום ספר שנתיים. נו, האין ההתמדה היתירה עצת היצר הרע?" שאל הח"ח, והוסיף – "ואם יחלה האדם ח"ו עקב אי שמירת בריאותו כתוצאה מהתמדתו היתירה. הרי ח"ו יקצר את ימי חייו של שבעים שנה. וא"כ הרי הוא עתיד ליתן את הדין!" כה המשיך הח"ח לדבר לפנינו בסגנון זה עוד עשרים דקות בערך. ונושא זה בלבד היה כל "מוסרו" באותו ערב.
כמו כן היה רבנו שומר את צעדי בני הישיבה, שלא ילמדו כשכבר הגיעה שעת השינה. לא אחת קרה שהגיע הוא ז"ל בכבודו ובעצמו להיכל הישיבה בשעת לילה מאוחרת, ובדברי נחת מתוך קפידה היה מצווה על בני הישיבה שיפסיקו כעת מלימודם וילכו לישון, ולפעמים היה עולה בעצמו על הספסל ומכבה את מנורות בית המדרש... ("מאיר עיני ישראל", עמ' 168, 169)
ה"חפץ חיים": העישון איננו משתלם!
את העובדה דלהלן שמע וסיפר הרה"צ רבי נתנאל קווין שליט"א, תלמיד הגאון רבי דוד הכהן לייבוביץ זצ"ל, בן אחיינו של החפץ חיים, כפי ששמעה מפי רבו בעל המעשה:
פעם אחת, כשנכנס החפץ חיים לבית המדרש בראדין, ראה את תלמידו הצעיר ר' דוד, מעשן סיגריה.
כשראהו החפץ חיים מעשן אמר לו:
"הקשב, דוד, להכין סיגריה לוקח כמה דקות, נאמר 2-3 דקות, וביום אחד כך וכך דקות, ובשנה כך וכך שעות, וראה כמה זמן אתה מבזבז עבור זה! זה לא משתלם, אסור!"
"כמו כן" - המשיך הח"ח: "זה הרי עולה גם כסף, שאותו תוכל לתת לצדקה. אם כן תאר נא לעצמך, מגיעים לעולם הבא והנה משקולות הזכויות עומדות שווה בשווה. ומכניסים עוד כך וכך שעות של לימוד וסכום נוסף של מצוות צדקה. הלא תהיה אדם מאושר!" סיים הח"ח את "חשבונו" באוזני בן אחיינו הצעיר. וכמובן שאז עדיין לא ידעו את הנזק שבעישון. (וראה מה שהובא למטה, דברי מרן החפץ חיים זצ"ל בספרו "ליקוטי אמרים" פרק י"ג, אודות הסכנה והנזק שבעישון.)
יש לציין כאן, שמרן החפץ חיים זצ"ל התחייב בפני אחד מבני משפחתו הקרובים, שהיה רגיל בעישון, כי יעניק לו סכום כסף גדול אם הוא יחדל מלעשן. (מפי בני המשפחה)
רבי מרדכי לנדינסקי בן הגאון רבי משה זצ"ל (ראש הישיבה דראדין) סיפר, שמרן החפץ חיים זצ"ל כשהיה רואה מישהו מעשן סיגריה היה אומר: "ס' איז א'שאד אויף די צייט, און א'שאד אויף די געלד" (חבל על הזמן, וחבל על הכסף!!!) ("מאיר עיני ישראל", עמ' 612, 613)
מאבד עצמו לדעת
ועובדא ידענא מגדול אחד זצ״ל, שעישן סגריות הרבה, ובסוף ימיו נחלה, והרופא אמר שהריאות פגועות לגמרי, ואין לו אלא כחודש לחיות. וביקש שיביאו אצלו עשרה אנשים ואמר להם בערך בזה הלשון: ״יודע אני שבשמים ידונו אותי כמאבד עצמו לדעת, שעישנתי אף שיש סכנה בדבר, אבל אני מקוה להי״ת שבזה שאני מתודה לפניכם, ואומר הריני מתחרט על מה שעשיתי, ובזאת שאני מבקש מכם לא לעשות ח״ו כמוני, אולי יהיו דברים אלו מקצת תיקון לחטאי״ עכ״ד. (שו״ת תשובות והנהגות מהגאון ר׳ משה שטרנבוך שליט״א ח״ג סי׳ שנ״ד)