פרק ו - דברים חמורים שבעישון · הצער והנזק לסביבת המעשן
אחד הדברים החזקים שיכולים לשכנע את המעשן שומר התורה והמצוות, הוא ענין "בין אדם לחברו", שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיפייס את חברו. הריח הנודף מפי המעשן ובגדיו, אינו ריח נעים בלשון המעטה, ובודאי שלרוב הציבור שאינו מעשן זהו ריח דוחה, ועל זה אין ויכוח.
וכבר בזמנו פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב' סימן יח) : "והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה, אסור שם לעשן ... ואם כן כל שכן בעישון סיגארעטן שאלו שאין יכולים לסבול הוא צער ממש בעצם, לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם כידוע, שאסורים המעשנים לעשן שם... דבכל אופן אסור למעשנים לעשן בביהמ"ד ובכ"מ שנמצאים אינשי דלא מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד".
כיום נבדק והוכח כי המעשן הפסיבי (המעשן הכפוי), היינו האדם שבעצמו אינו מעשן אלא שואף את עשן הסיגריות הנפלט מהמעשן, אף הוא נמצא בכלל אלה העלולים להפגע, כבר עמדנו לעיל על הנזקים הנגרמים למעשן הפסיבי, וכולם נזקפים לחובתו של המעשן האקטיבי.
ואם ניזוק מי שאינו מעשן, מהעשן של מי שעישן, חייב המעשן לשלם לו, ואם המעשנים הם רבים כולם חייבים, וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בתשובה הנ"ל בהמשך: "אבל הלא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה מזיק בידים ממש דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם. ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום שהיה מתבטל העשן בבית גדול כבית המדרש, מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנים הרי יודע שעשנו יזיק כבר והוי מזיק בידים... אבל חבלות דהוא ממונא, הרי חייב בעצם גם בלא עדים, דלא יכול לתובעו כלל, ואיכא עליו החיוב לשלם אף שאין בי"ד שיכולין לחייבו... מ"מ לצאת ידי שמים הלא בעצמו צריך לשלם, וגזלן הוא אם אינו משלם, ...ובשנים שחבלו לכו"ע שניהם חייבין... וה"ה בשנים שהזיקו שחייבין (עיין ב"ק דף י)".
וכן הורו לנו מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, שכתבו "ובודאי שעליו להמנע מלעשן במקום ציבורי, במקום שאחרים שואפים את העשן". וכן פסק הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א: "חלילה לעשן במקומות ציבוריים שגם הריח בעצמו הוא מזיק גמור כאשר נתברר בחקירה".
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, לגבי העישון הכפוי:
"לאשר ביקש ממני לחוות דעתי אודות עישון סיגריות, אשר ידוע שרוב ככל הרופאים, בדעה, שהעישון מזיק לבריאות ויכול לגרום לסכנה, וכמו כן ידוע לי עובדה באדם אחד שהפסיק את העישון, ולאחר שנים רבות נזדמן לבדיקות בביה"ח וגילו כתם בריאה שלו שעשה בו רושם העישון, וניכר רושם זה לאחר שנים רבות, לכן שמחתי לשמוע על היוזמה של כבודו, להדפיס חוברת מיוחדת על האזהרה והאיסור של העישון וחמירא סכנתא מאיסורא, וגם אני מצטרף בזה לקריאה, בפרט לבחורים הצעירים אשר בידם להמנע מלהתרגל בכך. וכבר נשאלתי מאברכים בכולל, אשר העישון של חבריהם מפריע להם ואינם רוצים להיות במקום שיש בו עשן, והוריתי להם שהדין עמהם ומוכרחים המעשנים לצאת משם בשעה שרוצים לעשן" עכ"ד.
דסני לך לחברך לא תעביד
מן הראוי להביא את דבריו של הרב "בן איש חי" בהלכות שנה ראשונה פרשת כי תצא אות י"ד וז"ל:
אסור להשליך נבילה ברשות הרבים, במבואות בתוך העיר, כגון תרנגולת או חתול שמתו, או דג סרוח וכיוצא. ומצוה על כל אדם שרואה נבילה מוסרחת ברחובות העיר, שיתן לאחר שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ העיר, והרי זה נקרא צרכי רבים, ובפרט לפי דברי רבינו האר"י ז"ל, שהזהיר מאד לבלתי יריח אדם סרחון נבילה, כי דבר זה מזיק מאד גם לנפש. ויש בני אדם שהם חסים על חפירה שיש להם בחצרם שקורין בערבי בלוע"ה (בור שופכין), ואין שופכים בתוכה מים, ולכן שופכים כל מים המאוסים שיזדמן להם בבית, בתוך רשות הרבים, ומגיע מהם סרחון לעוברים ושבים וקצים בהם, ועתידין אלו ליתן את הדין, כבר נודע גם כן, מה שכתוב בזוהר הקדוש, על אותם השופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח חצר שלהם, שהם מקוללים מפי המלאכים, זה הכלל כל דבר שהאדם קץ בו ומואסו בתוך ביתו, לא ישפכנו או יזרקנו לרשות הרבים" עכ"ל.
ומה יש לנו להוסיף ולומר לאותם המעשנים במקום שהריח מפריע לאחרים!
קיימת עוד דרגת עבירה יותר חמורה מ"בין אדם לחבירו" חילול השם, שזו עבירה שרק המות מכפר עליה.