פרק ו - דברים חמורים שבעישון
לאחר שזכינו בס"ד להגיע עד כאן, מן הראוי להתמקד עתה בדברים חמורים נוספים אשר הם תוצאה בלתי נפרדת מהעישון ונלך מן החמור אל החמור יותר. נפתח בכבוד השבת.
עונג שבת!!
לחלק מן המכורים לעישון ישנה בעיה חמורה בשבת, הסיגריה חסרה להם מאוד, הם אינם יכולים להתרכז בלימוד, והם אינם במנוחה, וחסר להם בעונג שבת!! וכעת נעבור לענינים שבין אדם לחבירו ונפתח בכבוד ההורים.
"כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך"
רוב רובם של ההורים ואפילו אלו מהם המעשנים מאד מתנגדים שבנם יעשן, ואפילו אם מנסה להסתיר זאת כדי שלא לצערם בסופו של דבר יוודע להורים ויגרם להם צער ועגמת נפש גדולים מאוד. בנוסף יש חשש גדול לביזוי ההורים. ויתכן לומר אפילו שהוא חשש גזל בכך שלוקחים מכספם ומשתמשים בו נגד רצונם והבחור גם משקר את הוריו וממציא סיבות שקריות למה הוא צריך כ"כ הרבה דמי כיס.
ונתחיל בעניינים שבין אדם לחברו.
דאגת בני ביתו של המעשן
כולנו יודעים את דאגתם של בני המשפחה כאשר אחד מהם נמצא במצב מסוכן. כמאמר הפתגם העממי האומר "שיבוא על השונא מה שהאוהב חושש". ובזמננו שכבר ידועים לכל הסכנות הגדולות שבעישון, איך יכול האדם להכניס בלב בני ביתו דאגה כל כך גדולה למצב בריאותו?! הלא בתוך תוכם פנימה בני הבית מתחננים אליו: "אנא אל תעשן! אנחנו רוצים אותך בריא! אין אנו רוצים שתכניס עצמך בסכנה! אנחנו רוצים לראות אותך מאריך ימים!"
ישנה הלכה שאין לשחוט תרנגולת אחת בפני חברתה, כיון שמרוב הפחד מצטמקת ריאתה. כאשר ילדיו ואשתו של המעשן קוראים ושומעים על פלוני המעשן הכבד שקיבל אירוע בלב רח"ל, או פלמוני שחלה במחלה רח"ל, כתוצאה מן העישון, חשוב מה קורה איתם באותו רגע? מה הם חושבים עליך המעשן האב והבעל היקר שלהם? הרי לא רק ריאתם מצטמקת אלא כל איבריהם מצטמקים באותה שעה בה אתה שואף לריאותיך את העשן אליו אתה מכור! חשוב נא לרגע כמה אתה מכאיב ליקיריך? הרי כל חייך אתה עמל ויגע בכדי שיהיו לבני ביתך חיים מאושרים, ובמו ידיך הנך גורם להם לחיות בחרדה כל ימי היותך מעשן!!
לכן נאמר למעשנים: "אנא מכם! חוסו על בני ביתכם ואל תצערו אותם וחדלו מההרגל הרע הזה, ולו רק למענם!"
הצער לבני ביתו של המעשן
כאשר נשאל את המעשן מי התיר לך לגרום אי נוחות לזולתך? יכול הוא לומר; "אינני כופה את חברתי על זולתי!" אבל שאלתנו היא אליו: "מה עם בני ביתך? מה עם אשתך? הלא הם קשורים אליך! איך אתה יכול לגרום להם אי נעימות כל כך קשה??? גם אם ריח הסיגריות שלך אינו דוחה אותך, אבל הרי את רוב הציבור זה כן דוחה, ובני ביתך הינם משתייכים לרוב הציבור שאינו מעשן והעישון ודאי מפריע להם.
חז"ל לימדונו שאף שישנם מעשים שאינם בכלל איסור, מ"מ אם הדעת מואסתן הרי הם בכלל "חטא", אשר בשעת דינו של האדם דנים אותו עליהם. וכך איתא בגמרא מסכת חגיגה (דף ה ע"א וכ"ה בקהלת רבה פרשה יב): "ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, כי את כל מעשה, האלקים יביא במשפט על כל נעלם, אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס" הרי שאף שהוא עצמו לא ידע שחבירו דעתו קצה מכך והרי הוא שוגג גמור (יעויין רש"י שם), קורא עליו הכתוב על כל נעלם יביא במשפט! ועאכו"כ כשיודע.
לרבים מהאנשים שאינם מעשנים, עשן הסיגריות מפריע מאד, כמו שרבים מואסים בריח הנודף מפי האוכל שום. אוכל השום או המעשן אינם מרגישים ולא עולה על דעתם שיש דבר רע במעשיהם שהרי הם עצמם אינם מרגישים שלא בנוח. אך אם הם ירצו לבחון את עצמם, יחשוב כל אחד ואחד, איך תחושתו כאשר אדם אחר עושה דבר שלא נוח לו בקרבתו, כגון שצריך לדבר עם אדם שאכל שום וריח השום שבפיו נודף, או שאותו אדם יושב מולו ומחטט בחוטמו, הלא מפריע לו הדבר מאד, והרי מצווים אנו להימנע מלעשות מעשים המפריעים לזולתנו.
ברור לגמרי שאין כמעט אשה או בני בית של מעשן, שאין הדבר דוחה אותם ומפריע להם! ואף אם ישָאלו במפורש, ויאמרו שאין הדבר מפריע להם, קשה לסמוך על תשובה זו שבודאי נאמרה רק מפני העדינות והנימוס.
וכבר היה מעשה שנמשכה שיחתו של הסבא מסלבודקה שלאחר קבלת שבת יותר מן הרגיל והרבנית לחשה לו: "הם לא בחורים בישיבה יש להם נשים", מיד הפסיק הסבא את שיחתו בתוך שיא התלהבותה וציוה להתפלל. אחד הנוכחים העיר: "הנשים שלנו אינם מקפידות", על כך השיב הסבא: "ראשית כל, אינני מאמין לכם, ואין לכם רשות לוותר על חשבונם. שנית, הרי אשתי ודאי רעבה ואין לי רשות לעכבה." לא הועילו כל הפצרות הנוכחים שהשתוקקו לשמוע את סוף הרעיון שבדרשתו, והוא האיץ להתפלל, ומיד אחר התפילה מיהר לברך לכל אחד בברכת שבת שלום ושלחם לביתם. (תנועת המוסר פרק יט).
על אחת כמה וכמה אותם מעשנים אשר ידוע להם כי נשותיהם מצטערות מהעישון שלהם שחובתם להפסיק לעשן, ובודאי שאין הדברים עולים בקנה אחד עם התחייבותם בכתובתם לאמור, "ואני אעבוד כדי לפרנסך, ואכבדך ואתן לך מזונות, ואלבישך, כמשפט כל בני ישראל העושים כל זאת כפי הראוי לך באמת ".
והריני לצטט את מה שכתב רבינו משה קורדובירו (הובא בספר ארך אפים יא' א' ואני מעתיקו מהספר "היזהרו בכבוד חבריכם" מאת הרה"ג ר' אברהם טובולסקי שליט"א שיצא לאור בשנת תשמ"א, וז"ל בעמוד קכ"ו): "רוב בעלים המצערים נשותיהם, מקצרים ימיהם רח"ל".
ואומרת הגמרא בבבא מציעא (נט א) "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו"."ואמר ר' חלבו: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שנאמר (בראשית י"ב) ולאברם הטיב בעבורה, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו!" [כבדו לנשותיכם כי בעבורם תתעשרו].
הרי לנו עוד סיבה כבדת משקל, מלבד נזקי הגוף, להמנע מלעשן, והיא בדרגת חיוב חמורה מאוד, שהרי זה מעוונות שבין אדם לחבירו, ועבירות אלו אינם נמחלים עד שירצה את חבירו, כידוע.
חב לאחרים
הנה אם האדם מתנהג בדרך הנכונה, וח"ו הוא נחלה, הרי זה אונס. אבל מי שאינו שם לב לבריאותו, וכתוצאה מכך הוא נחלה בודאי שיבואו איתו חשבון כדברי הח"ח שכתב "ואם ע"י העישון נגרעו כוחותיו בודאי יתבע לבסוף לדין על זה".
אבל יש כאן עוד מחשבה שהרי בסופו של דבר מעבר לסבל שיסבול החולה בעצמו, הרי הוא גורם נטל של טיפול באדם לא בריא על משפחתו אשתו וילדיו, ומי נתן לו את הזכות לגרום לכך, ובמשנה בבא מציעא דף ל"ב. נאמר "הלך בעל הבהמה וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק, פטור שנאמר עמו", וכך גם נפסקה הלכה בהרמב"ם פי"ג מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ח' עיי"ש, ואפילו שמדובר בפריקה שזהו גם צער בעלי חיים, ואפילו שלפרוק מחוייב בחינם, למרות כל זה אם בעל הבהמה הלך וישב לו, הוא פטור מהמצות עשה של עזב תעזב עמו ומהמצוה של צער בעלי חיים.
ולאור כל הנ"ל במקום לבקש סייעתא דשמיא שיוכל לשמור על בריאותו, הרי הוא חי על פי רצונותיו ותאוותיו, לא שומר לא מתאפק ולא מתגבר ובסופו של דבר הרי הוא מפיל את עצמו כנטל על אשתו וילדיו.
אמנם נכון הוא כי על מצוות כיבוד אב ואם לא נאמר "עמו", ותמיד אנחנו מחוייבים בכבודם, אפילו אם חלו בפשיעה, אבל זה הכל בחיובנו כלפי הורינו, אבל אנחנו כהורים אין זה צודק שנפיל נטל מיותר על ילדינו. ידוע עד כמה הורים מוסרים את נפשם על מנת לגדל את ילדיהם בטוב, ומשתדלים שלא יחסר להם אוכל ביגוד וכל מה שדרוש להם, ומשיאים אותם מבלי שהילדים ירגישו כמעט מאומה מהקושי שעובר על ההורים, וכל זה על מנת שהילדים יוכלו להתקדם בחיים ללא הפרעות וללא טרדות, ושיעלו בתורה ויראת השם, אבל אם אנחנו כהורים לא נשמור על בריאותנו הרי שבסופו של דבר, כל מה שרצינו למנוע מילדינו והקלנו עליהם ולקחנו על עצמנו, יתהפך הדבר ויפול עליהם עול וטרדה שהם הרבה יותר גדולים מהעול והטרדות שרצינו למנוע מהם, (שלא לדבר על הכאב והצער שבדבר) וכל זה נגרם כתוצאה מאי שליטה בתאוות ורצונות של עישון הסיגריות, שכלל לא היו דרושים לנו לצורך חיותינו באופן הנכון והמספיק.
אבל כשידע המעשן שלא רק שהוא מזיק לעצמו, אלא הוא גם חב לאחרים היקרים לו מכל, ושלמענם הוא מקריב את חייו, בוודאי יקל עליו להתגבר על תאוותיו. ויתרה מכך שמי שחושב שירויח על ידי העישון, עליו לדעת כי בסופו של דבר יתכן והוא ירויח כמה שעות לימוד יותר, אבל את כל אלה ח"ו תשלם משפחתו בכפל כפליים.
לכן החכם עיניו בראשו, ויתן לבניו את הזכות שיהיו להם הורים בריאים ויראו עולמם בחייהם הוא והם.
סיגריות נכדים ומשלי שועלים
שאלני אחד רואים אנחנו שאנשים שולחים את בניהם לעשות בדיקות שנקראות בשם "דור ישרים" ולא סוגרים שידוך עד שמתקבלות התוצאות, ואילו הם עצמם מעשנים סיגריות, הרי החשש למחלות האלו הוא רחוק אולי אחד למאה, ומדוע אין הם חוששים לעשן סיגריות, הרי שם הסכנה היא שלפחות אחד מכל שלשה מעשנים ימות המיתה משונה לא אליכם, וסבל ומחלות ויסורים?
ואלו הדברים שחשבתי ונ"ל בס"ד לבאר את הענין בהקדמת דברי בעל חובת הלבבות בשער יחוד המעשה, פרק ה', שמרן המשגיח רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, היה מרבה לאומרו.
וז"ל "בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים... בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות... וכו" עכ"ל החובה"ל.
הנה שלמה המלך עליו השלום אמר בחכמתו "כל דרך איש ישר בעיניו", ולכאורה איך זה יתכן? אותו מעשה אם נראה שאחר עושה אותו יהיה לנו עליו ביקורת, ואילו כאשר אנחנו עושים את אותו מעשה הרי הוא יהיה ישר בעיניינו? והדוגמא היא ממי שמאחר לתפילה שעל עצמו יש לו תירוצים למכביר, ואילו כאשר חבירו מאחר, בקושי יש לו חצי תירוץ להבינו? אלא שזהו כח היצר שיושב בעצתו של האדם ומנתב אותו איך להבין את כל מה שקורה איתו ואת מה שהוא רואה על חבירו!
מאחר וזוהי תכונתו של האדם, כפי ששלמה המלך מעיד: "כל דרך איש ישר בעיניו", אם כן איך מצאנו ידינו ורגלנו, לצאת ממלכודת זאת, שאיננה מניחה לנו לשפוט במאזני צדק את מעשינו?
אחד הדברים שיכולים לעזור לנו, ולשם כך הוא נוצר זהו ענין ה"משל"! במשל יש דבר חכם מאוד, ושימו נא ליבכם לזאת.
אחד המשלים החכמים הוא המשל על האריה שהיה רעב ולא היה לו מה לאכול, אמר לו השועל הנה עומד שם אדם תטרוף אותו ויהיה לך מה לאכול! אמר לו האריה אני מתיירא שאקבל על כך עונש! אמר לו השועל, אל תדאג את העונש יקבל בן בנך, נתפתה האריה וקפץ לעבר האדם, אך להוותו בינו לבין האדם היתה מלכודת מכוסה שלא היה אפשר להבחין בה, ונפל האריה לתוכה! בצר לו התחיל האריה לזעוק אל השועל מה עשית לי ולמה רימיתני, הלא אמרת שנכדי ישלם את החשבון? ענה לו השועל כנראה שאתה לוקה בעון אבי אביך שעשה עבירה דומה ועתה משלם אתה את החשבון של זקנך!
ברור לכל בר דעת שאין האריה והשועל מדברים, אלא הרעיון שמונח כאן הוא מכיון שהיצר לא נותן לאדם לחשוב על עצמו דברי ביקורת, ואילו על חבירו אדרבא הוא נותן לו לחשוב בצורה ביקורתית מוחלטת, הרי שבאו חכמים ואמרו "הבה נתחכמה לו" נשתמש בכוחו שלו נגדו, נספר לו על מישהו אחר, ואת זה הרי הוא אוהב לשמוע, ואזניו נפתחות להאזין, ולבסוף נאמר לו חשוב בעצמך אם אין הדברים תואמים גם את מעשיך, וכך נוכל להעביר לאדם מסרים שבאופן ישיר לא היה היצר נותן לו לקבלם כלל ועיקר.
על פי זה תתיישב השאלה ששאלו אותי, מה בין "דור ישרים" לסיגריות, מדוע שפר גורלו של הראשון והוזנח האחרון? התשובה היא כי אם ח"ו תהיה בעיה של "דור ישרים" הרי שהוא ובנו יצטרכו לטפל בנכד, וזה איכפת לו! אבל לעומת זה המעשן, גם אם ח"ו ינזק, הרי מי שיצטרכו לטפל בו יהיו בנו ונכדו, ועל זה לא איכפת לו, בדיוק כמשל האריה שמסכים לעשות עבירה ובלבד שהוא לא ישלם את החשבון אלא הדורות הבאים אחריו, אבל שהוא ישלם חשבון, שהוא יטפל בנכד, זה לא בא בחשבון, שם חוששים אפילו על חשש רחוק פי מאה!!!
הצער והנזק לסביבת המעשן
אחד הדברים החזקים שיכולים לשכנע את המעשן שומר התורה והמצוות, הוא ענין "בין אדם לחברו", שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיפייס את חברו. הריח הנודף מפי המעשן ובגדיו, אינו ריח נעים בלשון המעטה, ובודאי שלרוב הציבור שאינו מעשן זהו ריח דוחה, ועל זה אין ויכוח.
וכבר בזמנו פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב' סימן יח) : "והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה, אסור שם לעשן ... ואם כן כל שכן בעישון סיגארעטן שאלו שאין יכולים לסבול הוא צער ממש בעצם, לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם כידוע, שאסורים המעשנים לעשן שם... דבכל אופן אסור למעשנים לעשן בביהמ"ד ובכ"מ שנמצאים אינשי דלא מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד".
כיום נבדק והוכח כי המעשן הפסיבי (המעשן הכפוי), היינו האדם שבעצמו אינו מעשן אלא שואף את עשן הסיגריות הנפלט מהמעשן, אף הוא נמצא בכלל אלה העלולים להפגע, כבר עמדנו לעיל על הנזקים הנגרמים למעשן הפסיבי, וכולם נזקפים לחובתו של המעשן האקטיבי.
ואם ניזוק מי שאינו מעשן, מהעשן של מי שעישן, חייב המעשן לשלם לו, ואם המעשנים הם רבים כולם חייבים, וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בתשובה הנ"ל בהמשך: "אבל הלא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה מזיק בידים ממש דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם. ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום שהיה מתבטל העשן בבית גדול כבית המדרש, מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנים הרי יודע שעשנו יזיק כבר והוי מזיק בידים... אבל חבלות דהוא ממונא, הרי חייב בעצם גם בלא עדים, דלא יכול לתובעו כלל, ואיכא עליו החיוב לשלם אף שאין בי"ד שיכולין לחייבו... מ"מ לצאת ידי שמים הלא בעצמו צריך לשלם, וגזלן הוא אם אינו משלם, ...ובשנים שחבלו לכו"ע שניהם חייבין... וה"ה בשנים שהזיקו שחייבין (עיין ב"ק דף י)".
וכן הורו לנו מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, שכתבו "ובודאי שעליו להמנע מלעשן במקום ציבורי, במקום שאחרים שואפים את העשן". וכן פסק הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א: "חלילה לעשן במקומות ציבוריים שגם הריח בעצמו הוא מזיק גמור כאשר נתברר בחקירה".
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, לגבי העישון הכפוי:
"לאשר ביקש ממני לחוות דעתי אודות עישון סיגריות, אשר ידוע שרוב ככל הרופאים, בדעה, שהעישון מזיק לבריאות ויכול לגרום לסכנה, וכמו כן ידוע לי עובדה באדם אחד שהפסיק את העישון, ולאחר שנים רבות נזדמן לבדיקות בביה"ח וגילו כתם בריאה שלו שעשה בו רושם העישון, וניכר רושם זה לאחר שנים רבות, לכן שמחתי לשמוע על היוזמה של כבודו, להדפיס חוברת מיוחדת על האזהרה והאיסור של העישון וחמירא סכנתא מאיסורא, וגם אני מצטרף בזה לקריאה, בפרט לבחורים הצעירים אשר בידם להמנע מלהתרגל בכך. וכבר נשאלתי מאברכים בכולל, אשר העישון של חבריהם מפריע להם ואינם רוצים להיות במקום שיש בו עשן, והוריתי להם שהדין עמהם ומוכרחים המעשנים לצאת משם בשעה שרוצים לעשן" עכ"ד.
דסני לך לחברך לא תעביד
מן הראוי להביא את דבריו של הרב "בן איש חי" בהלכות שנה ראשונה פרשת כי תצא אות י"ד וז"ל:
אסור להשליך נבילה ברשות הרבים, במבואות בתוך העיר, כגון תרנגולת או חתול שמתו, או דג סרוח וכיוצא. ומצוה על כל אדם שרואה נבילה מוסרחת ברחובות העיר, שיתן לאחר שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ העיר, והרי זה נקרא צרכי רבים, ובפרט לפי דברי רבינו האר"י ז"ל, שהזהיר מאד לבלתי יריח אדם סרחון נבילה, כי דבר זה מזיק מאד גם לנפש. ויש בני אדם שהם חסים על חפירה שיש להם בחצרם שקורין בערבי בלוע"ה (בור שופכין), ואין שופכים בתוכה מים, ולכן שופכים כל מים המאוסים שיזדמן להם בבית, בתוך רשות הרבים, ומגיע מהם סרחון לעוברים ושבים וקצים בהם, ועתידין אלו ליתן את הדין, כבר נודע גם כן, מה שכתוב בזוהר הקדוש, על אותם השופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח חצר שלהם, שהם מקוללים מפי המלאכים, זה הכלל כל דבר שהאדם קץ בו ומואסו בתוך ביתו, לא ישפכנו או יזרקנו לרשות הרבים" עכ"ל.
ומה יש לנו להוסיף ולומר לאותם המעשנים במקום שהריח מפריע לאחרים!
קיימת עוד דרגת עבירה יותר חמורה מ"בין אדם לחבירו" חילול השם, שזו עבירה שרק המות מכפר עליה.
עישון בריש גלי עלול לגרום חילול השם
בשנתיים האחרונות החל מחודש אדר תש"ס, התפרסמה בשער בת רבים דעת גדולי הדורות שעברו, וגדולי דורנו זה נגד העישון בגלל סכנותיו העצומות ונזקיו הרבים לבריאות. המעשן הרי הוא גורם לחילול השם, כאשר בעצם מעשהו הוא נראה כמפגין זלזול בדעת תורה, ופגיעה בכבוד חכמיה.
ואף אדם שמכור לסיגריות ואינו יכול להפסיק לעשן, אל יעשן בפרהסיא. כמו מי שצריך לאכול ביום כיפור או בתשעה באב, שבודאי אינו אוכל בפרהסיא, אלא בצינעה ובחדרי חדרים, כך מי שאינו יכול להיגמל מהעישון, עליו לעשן בצינעא, שהרי אם יעשן בפרהסיא, הרואה אותו אינו יודע את מצבו הקשה, ושוב נראה הוא כאדם העומד בריש גלי ומזלזל בדעתם של חכמי ישראל.
מחטיא אחרים
* עבירות שבין אדם למקום, חוזר בתשובה ומתכפר לו, ויש שצריך גם יסורים.
* עבירות שבין אדם לחבירו, חוזר בתשובה, ואין מתכפר לו עד שיפייס את חבירו.
* עבירת חלול השם, חוזר בתשובה, ורק במותו מתכפר לו.
* ישנה עוד דרגה והיא ענין של חוטא ומחטיא את האחרים, שתשובתו קשה עד מאוד.
ואלו דבריו הנוקבים של הגאון רבי יצחק בלאזר זצוק"ל בספרו כוכבי אור (סו"ס ב'): "נמצא דגדר חילול השם הוא, מי שבסבתו למדין הימנו לזלזל באיזו מצוה, וממילא מובן דכל שכן אם אחד יעשה מעשה בפועל, להסב ליבות אנשים אחורנית, לזלזל באחת ממצוות ה', ומעשיו או דבריו יעשו פרי, הרי זה חילול ה' ביותר. ומאחר שגדר חילול השם הוא, מי שיסובב על ידו שלמדין הימנו לזלזל באיזו מצוה, הנה מובן מאליו כי לעומת זה מי שהוא סיבה שלמדין הימנו להוקיר ולחבב איזו מצוה ביותר, זהו קדוש ה'" ע"כ דבריו. וסיבת החומרה שבדבר הוא ע"פ דברי חז"ל בחומר מי שמחטיא את הרבים: (יומא פז, א) "וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" וענשו חמור, שכל זמן שהאחרים שלהם גרם לחטוא לא יחזרו בתשובה, עדיין מתוחה מידת הדין נגדו, כפי שכתוב בחז"ל: "שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנום."
והנה כידוע בדרך כלל הגיל בו מתחילים לעשן הוא גיל הבחרות, גיל זה הוא גיל החיקוי, בו מטבע הדברים חפצים הצעירים לחקות את מעשי המבוגרים, ומעתה כל מבוגר המעשן, ובפרט אם הוא אישיות חשובה, תורנית או ציבורית, וכל כדומה אשר סיכוייו רבים להוות דמות לחיקוי, עליו לדעת כי מלבד כל תחלואי הגוף ונזקי הנפש אותם הוא מביא על עצמו בעישון, כמו שהתבאר עד עכשיו, הרי הוא גורם לצעירים שיחקו את מעשיו וכמוהו יתחילו גם הם לעשן, ואם בתחילה יהיה זה מעט, לבסוף זה ייגרר להרגל ולהתמכרות. כך שנטיית אותם צעירים המעשנים היא בחלקה מכוחו ומחמתו, וכל אותם איסורי תורה עליהם הם עוברים במעשה זה, וכל מחלות הגוף בהם הם ניזוקים הם וסביבתם, יזקפו לפחות בחלקם לחובתו של אותו מעשן, ואם חלילה יחלו וימותו בקיצור ימים מחמת העישון ולא ישלימו את ייעודם ומטרת בואם לעולם הזה, כל זה ייזקף לחובתו בדין שמים. נמצא כי מעשן זה יכול לצבור לעצמו חובות למכביר של מחלות ויסורים, מיתות משונות ואיסורי תורה, פירותיהם ופירי פירותיהם, והכל נובע ממה שעישן בפרהסיא. וראיתי לציין כי דברים אלו מצאו מסילות בלב הרבה מעשנים שדברתי איתם שימנעו מלעשן בפרהסיא, ולו מהנימוק הזה בלבד, ונמנעו או לפחות מיעטו מלעשן בפני אחרים.
וזה לשון החפץ חיים בקונטרס "תפארת אדם" פרק י"א. ודע עוד, דאיתא בספרים, דכשהאדם מרגיל עצמו באיזה עבירה, ועל ידי זה כשאחרים רואין מקילין גם כן באותו העון, הוא נתפס גם כן עליהם. ולהפך, כשהאדם מתחזק באיזה מצוה, ואחרים לומדין ממעשיו ומתנהגין גם כן כמותו, הוא מקבל שכר גם כן עליהם. עכ"ל.
ולגודל חומרת נזקי העישון מן הראוי להביא את דברי רש"י בשם התורת כהנים (ויקרא כ' ט"ו) על הפסוק "ואת הבהמה תהרוגו" - אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב) אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים ק"ו מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין, על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה"!
בספר "רבי יעקב" תולדות חייו דרכו ופעלו של הגר"י קמנצקי זצ"ל בחלק ב': "נועם דרכיו" בעמוד 318 מובא: כאשר נשאל האם מישהו מחבריו לספסל הלימודים בסלבודקה נקרא להתגייס לצבא הרוסי למרות מאמציהם הרבים להתחמק מצו גיוס, השיב ר' יעקב, "רק אחד, החברותא שלימדני לעשן". הוא הבהיר את כוונתו כי ראה בצו הגיוס אשר אילץ את חברו להימלט מליטא - עונש בו לקה על שהמריץ אותו לעשן".
הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א כתב: ועובדא ידענא מגדול אחד זצ"ל שעישן סיגריות הרבה, ובסוף ימיו נחלה והרופא אמר שהריאות פגועות לגמרי ואין לו אלא כחודש לחיות, וביקש שיביאו אצלו עשרה אנשים ואמר להם בערך בזה הלשון:
יודע אני שבשמים ידונו אותי כמאבד עצמו לדעת שעישנתי ואף שיש סכנה בדבר, אבל אני מקוה להשי"ת שבזה שאני מתחרט ומתודה לפניכם, ואומר הריני מתחרט על מה שעשיתי ובזאת שאני מבקש מכם לא לעשות חס ושלום כמוני אולי יהיו דברים אלו מקצת תיקון לחטאי. (שו"ת תשובות והנהגות סימן שנ"ד, עמוד קל"ג).
ומכאן תצא קריאה אל כל אישי הציבור, בייחוד אל כל העוסקים בהוראה, ראשי ישיבות, מגידי שיעורים, משגיחים, רמי"ם, מלמדים ומורים, בישיבות הגדולות והקטנות, תלמודי התורה, חדרים ובתי ספר, אשר כולם מופקדים על החינוך של ילדי ישראל, צעירי הצאן - לשמור ולהישמר בדבר, להיזהר ולהזהיר. מכיוון שדרכם של תלמידים לצעוד בעקבות המחנכים שלהם ולחקות את מעשיהם, הרי האחריות בזה גדולה פי כמה וכמה, ומלבד חובתו של המחנך, ככל אחד ואחד, למנוע את האחרים מלעשן, הרי שכאשר הוא עצמו מעשן, הוא אחראי לכל אחד ואחד מתלמידיו שיעשן, כי ממנו נטל התלמיד דוגמא, בחינת "מעשה רב".
ולא זו בלבד שמוטל חוב על כל המחנכים למנוע עצמם מלעשן, אלא על כל המנהלים מוטלת חובה להעמיד רק מחנכים שאינם מעשנים. וכל מי שכבר מחנך והוא מעשן חלילה, הרי מלבד החובה העצמית שלו להשתדל מאוד לסגת מן העישון, הרי שכמחנך יש עליו חובה נוספת, שגם אם לא הצליח בעצמו להפסיק לעשן, חלילה לו לעשן במקום שהתלמידים עלולים לראות אותו, שלא להיות כמניח מכשול לפני עיוור - אלו התלמידים, שאינם מסוגלים להבין את חומרת הדבר, ויצר החיקוי שולט עליהם, וכשיבינו, כבר יהיה קשה להם להיגמל מזה. ואם עישן בפניהם הרי הוא כעובר להכעיס, שהרי יכול לעשן במקום אחר, ומה תועלת לו בכך שתלמידיו יראו אותו ויחקו את מעשיו?!
מעשנים רבים היו חפצים בכל לבם להיגמל מהעישון, ובתוככי לבם מר להם מאוד על התמכרותם ואומללותם בהרגל הרע הזה, אלא שבראותם את סביבתם נוהגת כמוהם ומעשנת אף היא, עוברת בקרבם תחושה של: "נחמת שוטים בצרת רבים", וכה היה מעשה במעשן "כבד" שירד משלש קופסאות ליום, לשמונה סיגריות ביום, ולאחר מכן נעדר לפרק זמן מעבודתו, ובשובו גילה כי רעיו לעבודה הפסיקו כליל עם העישון, תגובתו הראשונית היתה בזעם ובמרירות: "השארתם אותי לבד!", היינו כי גם משענת רצוצה זו של "צרת רבים" נשמטה הימנו, וזאת למרות שהוא עצמו ירד לשמונה סיגריות ליום. הרי לנו עד כמה חשובה היתה לו העובדה שעוד אחרים מעשנים בסביבתו, למרות שעד עכשיו לא חשב ולא ידע עד כמה העובדה שאחרים מעשנים נתנה לו הרגשה טובה, ואם כך נמצא כי המעשן בפרהסיא נותן בעקיפין ובתת מודע הרגשת גיבוי לכל המעשנים, ומכהה בקרבם את הרגש החיובי הזועק להם ללא הרף לעשות את המוטל עליהם, ואת אשר הורו להם חכמי התורה והרופאים לחדול מן העישון, וגם זאת נכלל במעגל החובות הנוצר מן העישון בפרהסיא.