פרק ה - נעשית לו כהיתר
לנו כעם ישראל יש כלים חזקים ביותר, שבהם יכולנו לעמוד כנגד כל הכוחות שבעולם. גבורה זאת קיבלנו מהאבות הקדושים, מעקידת יצחק, מכור הברזל, מיציאת מצרים וממעמד הר סיני, מארבעים שנות המדבר, ומכל משך קיום עם ישראל בגלות יותר מאלפיים שנה, שעליהם כתב רבי יעקב עמדין זצ"ל (בהקדמה לסידורו "בית יעקב"): "חי נפשי, קיום עם ישראל בגלות הוא יותר מנס יציאת מצרים".
מה שעומד לרועץ לכל אותם המתירים לעצמם לעשן הוא:
א. חסרון ידיעת הנזקים ואיסוריהם, ואת זה ביארנו לעיל.
ב. "הותרה לו ס"ד? אלא נעשית לו כהיתר!", כמו שנבאר להלן.
כבר גילו חז"ל עינינו במס' קידושין (מ, א), במאמרו הידוע של רב הונא: "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו". ותמהה הגמרא: "הותרה לו סלקא דעתך?! אלא" - מבארת הגמרא – "נעשית לו כהיתר!". וזה מתבטא אצל כל אחד באופן המחשבה שלו. את הוראות ההיתר הללו הנובעים כתוצאה מההרגל באנו בזאת להפריך אחת לאחת.
ההסבר בזה הוא, כי כידוע "כל דרך איש ישר בעיניו", ולכל הפחות כלפי עצמו האדם רוצה להיות בהרגשה שהוא בסדר, ובכדי להרגיע את מצפונו, הוא מגיע להחלטה שכנראה ישנה פה טעות, או איזו שהיא אי הבנה, ומה שהוא עושה - זו לא עבירה.
והדברים קל וחומר. ומה אם על דבר שהוא עבירה, והאדם יודע ברורות שיש כאן עבירה והוא עובר עליה בדעת [שכן, מה שאמר רב הונא עבר אדם עבירה - לא על שוגג אמר], אעפ"כ לאחר שהוא עובר שנית על אותה עבירה, מכאן ואילך הוא כבר שלם עם עצמו, ומדמיין בנפשו שמותר לו לעשות את מה שהוא עושה - על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בעישון שלכאורה במבט ראשון אינו מעשה עבירה, ואינו נמנה בין שס"ה מצוות לא תעשה, ועולם הרפואה החל לגלות את גודל הנזק רק לפני כארבעים שנה משנת תש"כ.
ועל כל זאת נוסף כוחו החזק של ההרגל, וכמו שאמרו, "ההרגל על כל דבר שלטון", והרי הוא שולט על מעשי האדם ומכריחו להמשיך בהרגלו, ובפרט שאין זה הרגל בעלמא, אלא דרגה חמורה של התמכרות, ובעל כרחו הוא נעשה מכור לעישון, ומכח זה מתעוותת כל מערכת החשיבה וההגיון ע"פ הרגלו, והוא מחויב לעצמו לטהר את השרץ ולהפוך את האיסור להיתר.
חסרון ידיעה איננו שגגה
ואל ידמה המעשן בנפשו כי מוטב שלא יקרא את דברינו באשר עדיף לו להיות שוגג ולא מזיד, כי יידע נא לבטח כי ההתעלמות וחוסר הדרישה והחקירה בזה הענין הנוגע לחיי נפשו היא עצמה חטא ועוון, וכך כתב בספר חסידים (אות קמ"ג):
"לעולם יהיה אדם ערום ביראה... למה לא אמר בלעם באמור המלאך לו 'על מה הכית אתונך', היה לו להשיב 'מה עוון יש שהכתי את אתוני'... וזהו שנאמר 'חטאתי כי לא ידעתי'... אדרבה, איפכא מסתברא, לפי שהוא לא ידע שהוא ניצב לקראתו לא חטא? אלא, כך אמר, חטאתי שלא שמתי לב לדעת, שלא פשפשתי וחקרתי באיזה עוון הוא. מכאן, שיהיה אדם ערום ביראה, הואיל ומענישים אותו על שאינו יודע שיש לדעת ולחקור, שהרי לפני השליט לא תוכל לומר כי שגגה היא".
וכך נאמר בגמרא במסכת מכות (ט ע"ב) "מכאן שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד".
וכך פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק י' ה"א) "בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו... במה דברים אמורים בששגג באחת ממצוות ועבר בלא כוונה... וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד".
קושיות או תירוצים?
הקושי להפסיק את העישון מלווה במחשבות המעשן הבאות להצדיק את מעשיו, אך באמת אלו הן טענות היצר המשיאות את לבו. כפי המעשה הידוע באותו משכיל שענה לגר"ח מבריסק זצ"ל על תוכחתו שאינו יכול לשמור תורה ומצוות משום שיש לו שאלות באמונה, אך הנני מוכן שהרב יתרץ לי קושיות אלו ואשנה דרכי. ענהו הגר"ח: 'יאמר לי, מה קדם למה, השאלות קדמו לפריקת עול או שהפריקת עול קדמה לשאלות'. הודה הלה שפריקת העול קדמה לקושיות. "אך מה משנה הדבר"? השיב לו הגר"ח: הלא פשוט הוא! אם הקושיות קדמו יכול אני לענות עליהם תירוצים, אך אם פריקת העול קדמה שוב אין אלו קושיות אלא תירוצים שתירצת לעצמך והשקטת את יסורי מצפונך ועל תירוצים אין תשובות... א"כ הבה נתבונן ונבדוק חלק מדבריו ומחשבותיו לאור דעת חכמינו הראשונים והאחרונים.
אמתלאות
לאחר שאנחנו מביאים לידיעת שומר התורה והמצוות טיעונים ברורים אלו, הוא מתחיל לחפש תירוצים.
התירוץ הראשון הוא הקושיא "אז למה יש רבנים וראשי ישיבות שמעשנים"? ובכן קודם כל: 'אין הרבה רבנים וראשי ישיבות שמעשנים, אלו מלים ללא בסיס עובדתי'.
אם הוא ימנה לנו כמה מעשנים, התשובה היא אנשים אלו כשהתחילו לעשן לא ידעו את מה שאנחנו יודעים היום, ולכן התחילו, ולהפסיק קשה להם מאוד, אבל אם היו יכולים להפסיק היו מפסיקים, ואתה שהינך יודע את כל זאת ויכול להפסיק, עליך לעשות כן לאור גילוי דעתם של גדולי ישראל נגד העישון.
ואכן, מעטים הרבנים הצעירים, שהתחילו לעשן בשנים האחרונות. הבחנה זו הינה חשובה מאד. בדרך כלל אנחנו נושאים עינינו אל הזקנים וככל שתלמיד חכם שייך לדור קודם יותר הוא חשוב יותר, ואילו בנושא הסיגריות צריך להכיר בעובדה, שעד לפני כארבעים שנה, לא היה ידוע כמעט מאומה מנזקיהן, בעוד שהיום ישנם מחקרים וידיעות מבוססות.
וכעת נעבור לתירוצים אחרים שמנסה המעשן להעלות בכדי לתרץ את עצמו.
הכל בידי שמים
תירוץ נפוץ ומקובל בחוגי המעשנים "איך ניתן לומר כי העישון מקצר את חיי האדם, בעוד שברור לנו כיהודים מאמינים כי חיי האדם ושנותיו קצובים לו מפי עליון"? אולם עיון בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והפוסקים מוכיחים נאמנה עד כמה אין שמץ של ממשות בטענה זו, וכל כולה באה מכח ה"הותרה לו" ושכנוע האדם את עצמו, בכדי שיוכל להמשיך לעשן.
אך האמת תורה דרכה כי בחיי האדם ישנם שני סוגי מאורעות, האחד מה שקורה לאדם מבלי קשר למעשיו, כמו שאמרו בגמ' בחולין דף ז': "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", וכפי שביאר זאת המאירי: "מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך, והוא שאמרו 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה', ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים". עכ"ל שם.
ולעומת זאת ישנם מאורעות שהאדם מביא על עצמו, ועליהם ציווה הקב"ה את האדם להנהיג עצמו בדברים הגורמים לגופו להיות בריא וחזק וכך להאריך את ימי חייו. ולהיפך ח"ו, ע"י זלזול בעניני בריאות הגוף או הנפש יכול האדם לגרום לעצמו למות קודם זמנו, ולהביא על עצמו מחלות שונות, רח"ל.
אחד משלושת הדברים שמאריכים ימיו ושנותיו של האדם מונה רב יהודה (ברכות נד, ב) את המאריך בבית הכסא, וכתב רש"י : "רפואה היא לו".
וכן מסופר על התנא ר' יהודה בר אילעי (שם) שתלה את הסיבה למראהו הטוב והבריא, שהיו פניו בריאות וצהובות, בכך שהיה טורח ומתנהג בדרכי הבריאות והרפואה.
הרי שבכוחו של האדם להשפיע על בריאותו ואריכות ימיו וכפי שכבר ביארנו לעיל הוא חייב מן הדין לעשות כן.
עוד מצינו לגבי סיבת החולאים והמות של האנשים כתוב במדרש רבה ויקרא ט"ז ח': "אמר רבי אחא מאדם יהא (כלומר, בידי אדם הוא) שלא יבואו חליים עליו, מאי טעמא דאמר ר' אחא (דברים ז) "והסיר ה' ממך כל חולי" ממך הוא שלא יבואו חוליים עליך וכו'. רבי תנחומא בשם ר"א ורבי מנחמא בשם רב אמר "והסיר ה' ממך כל חולי" זו עין (הרע), על דעתיה דר"א תשעים ותשעה בעין ואחד בידי שמים. רב ורבי חנינא, רב כדעתיה דאמר תשעים ותשעה בעין (הרע) ואחד בידי שמים, ור' חנינא כדעתיה, דרבי חנינא ורבי נתן אמרי תרווייהו, תשעים ותשעה בצנה ואחד בידי שמים, (ומפרש המדרש את הסיבה למחלוקתם), רב על דהוה שרי בבבל דהוה עינא בישא שכיחא, (רב שהיה גר בבבל ששם היה מצוי עין הרע, לכן אמר תשעים ותשע בעין הרע), רבי חנינא על דהוה שרי בצפורי והוה תמן צנתא, (רבי חנינא שהיה גר בציפורי ששם היה קר, לכן אמר תשעים ותשע בצינה). אנטונינוס אמר לרבינו הקדוש צלי עלי, (התפלל עלי), אמר לו תשתזיב מן צנתא, (תינצל מן הקור), אמר ליה: יתיר חדא כסו וצנתא אזלת, (אלבש בגד נוסף והקור ילך), אמר ליה תשתזיב מן שרבא, (תינצל מהחום), אמר ליה הא כדו צלי עלי, (זוהי אכן תפילה ראויה שתתפלל עלי) דכתיב (תהלים יט) "ואין נסתר מחמתו". רבי ישמעאל ברבי נחמן בשם רבי נתן אמר תשעים ותשעה בשרב ואחד בידי שמים. רבנן אמרין תשעים ותשעה בפשיעה ואחד בידי שמים". עכ"ד המדרש.
והריני להביא את לשונם של מפרשי המדרש לבאר דברי רבנן שאמרו: "רבנן אמרין תשעים ותשעה בפשיעה". פירוש מהרז"ו: "בפשיעה: שאינם נשמרים מדבר שמזיק אותם ופושעים בעצמם". עץ יוסף: "בפשיעה: שאינם נזהרים מהקור והחום וריבוי המאכלות, וכיוצא מהדברים הצריכים זהירות בהנהגת הבריאות". מתנות כהונה: "בפשיעה: שאינו שומר את עצמו בדרך הבריאות ופושע בגופו, ועיין שם פרק המקבל, ב"מ ק"ז":. ליקוטים: "בפשיעה: שאינו שומר נפשו באכילה מזקת ואויר מעופש וכדומה".
הנה יוצא לנו מדברי המדרש ומפרשיו דברים ברורים, שלגבי חולי האדם, לא חל הכלל ד"הכל בידי שמים".
וכן מצינו היפוך הדברים, כי אף אם נגזר על האדם חיים ארוכים הוא עלול למות מן העולם קודם זמנו, צא ולמד, ממה שאמרו במס' בבא מציעא (קז, ב): "רב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד (=יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת אם מת בזמנו אם בעין הרע. רש"י), אמר תשעים ותשעה מתו בעין רעה ואחד בדרך ארץ (=בזמנו)".
מדברי הגמרא וכפי שפירש רש"י עולה שתשעים ותשעה אחוז מן המתים אינם מתים בזמנם, ורק אחוז אחד מת בזמנו. אם כן אי אתה יכול לומר שכל אדם מת כאשר נגזר עליו למות ולא קודם זמנו, שכן, מפורש כאן שתשעים ותשעה מתים שלא בזמנם. וכשם שעין הרע היא סיבה למיתה מוקדמת, כן ודאי כל אותן סיבות המבוארות בדברי הראשונים שיובאו להלן - הרמב"ם והרמב"ן, ה"חובת הלבבות" ו"החינוך", גם המה סיבות שעלולות לגרום לאדם מיתה קודם זמנה.
ועוד זאת מצאנו בדברי ספר חסידים (אות קמה), שיש ויביא אדם על עצמו מיתה טרם זמנה, שכן כתב שם: "בעלי הכעס, חייהם אינם חיים וגם מתים קודם זמנם".
ונבואה עתה להוכיח עוד מדברי הראשונים, שאדם עלול לגרום לעצמו חולי ויסורים, ואינו יכול לטעון "כך נגזר עלי משמים", ועד כדי כך מוחלט הדבר, שגם בעניני "חושן משפט", אין זו טענה.
וזה לשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות שלוחין הלכה ז): "אחד מן האחין, או מן השותפים שנפל לאומנות המלך, הריווח לאמצע. חלה אחד מהם ונתרפא, נתרפא מן האמצע (=מכספי השותפות), ואם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג או בחמה עד שחלה, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה מתרפא משל עצמו".
ובפירוש המשניות למס' בבא בתרא (פ"ט מ"ה), הוסיף הרמב"ם והרחיב את הדברים: "וזה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו, לא מן האמצע, הוא כשסיבב עליו אותו החולי בכוונה, והוא שינהוג בעצמו במנהג שידוע אצל המון העם שהחולי יבוא בסיבתו בהכרח, כגון שאכל המאכלות שהן מפורסמות ברעה והתמיד בהם, או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור, כי דין זה כדין מי שפוצע עצמו בידו".
הנה, שפתי הרמב"ם ברור מיללו, שכל שאינו שומר עצמו מן החולי ומן הסכנה, הרי זה כמי שפוצע עצמו בידו, במכוון, כי גרם לעצמו בידים את החולי והייסורים שיבואו עליו, ושוב אין בידו הכח ליטול חלק רפואתו מן השותפות, בטענה שכך נגזר עליו מן השמים, מכיון שהביא על עצמו את החולי והנזק.
וכך אנו למדים בדברי "החינוך" (מצווה תקמו), שביאר לנו את היסוד הגדול הזה, בהנהגת האדם בשמירת גופו ובריאותו: "משרשי המצווה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע - בגזרתו ובמצוותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו ז"ל 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה' - אף על פי כן, צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם. כי הא-ל, ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש - שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ - שימות".
וממשיך ה"חינוך" לבאר, אם כך גזרה חכמתו יתברך, איך יציל אדם עצמו: "והוא ברוך הוא, חנן גופות בני אדם וייפח בהם נשמת חיים - בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע... ואחר שהא-ל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא (האדם) בעל חומר - ציווהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו, יעשה פעולתו עליו, אם לא ישמר ממנו".
וכאן מוסיף ה"חינוך" ומבאר, שהצדיקים הגדולים שלטו על הטבע ולא נמסרו בידו: "ואמנם, יהיו קצת מבני האדם, אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודביקות נפשם בדרכיו ברוך הוא... כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר הא-ל הטבע בידיהם... ורוב בני אדם, בחטאם, לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת".
ומכאן עובר ה"חינוך", אל המסקנה המתבקשת: "ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מוות בפשיעותנו ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס".
וכזאת מוצאים אנו גם בדברי בעל "חובת הלבבות" (שער הבטחון פרק ד): "והדומה לזה כי אדם, אע"פ שקיצו ומדת ימיו קשורים בגזירת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים, במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלוקים, שיאמר, אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו, וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות, בבטחונו על גזירת הבורא וישתה סמי המוות, או שיסכן עצמו להלחם עם הארי ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה, ממה שאין האדם בטוח בהן, ויסכן בנפשו, וכבר הזהירנו הכתוב במה שאמר 'לא תנסו את ד' אלוקיכם' (דברים ו, טז), כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים, או שימות ויהיה הוא הממית את עצמו, והוא נתבע על זה כאילו המית זולתו מבני אדם, אע"פ שמותו על הדרך ההוא, בגזרת האלקים וברשותו, וכו'. וכן מי שהמית את עצמו, יהיה ענשו גדול בלי ספק, מפני שמשלו בזה כעבד שציווהו אדוניו לשמור מקום לזמן ידוע, והזהירו שלא ייפרד ממנו עד שיבוא שליח אדוניו אליו, וכיון שראה שבושש השליח לבוא, נפרד מן המקום קודם בואו, וקצף עליו אדוניו והענישו עונש גדול. וכן הממית את עצמו יוצא מעבודת האלוקים אל המרותו, בהיכנסו בסכנת מוות. וכן אתה מוצא בשמואל ע"ה, אומר 'איך אלך ושמע שאול והרגני' (ש"א טז, ב) ולא נחשב לו לחיסרון בבטחונו על האלוקים, אך היתה התשובה מאלוקים לו, במה שמורה כי זריזותו בזה משובחת ואמר לו: 'עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לד' באתי' (שם), ואילו היה זה קיצור בבטחונו, היתה התשובה אליו 'אני אמית ואחיה' (דברים לב, לט), או הדומה לו וכו'".
ומכאן עולה ה"חובות הלבבות" לקבוע במסמרות: "ואם שמואל, עם תום צדקתו, לא הקל להיכנס בסיבה קטנה מסיבות הסכנה, אף על פי שהיה נכנס בה במצוות הבורא יתברך וכו', כל שכן שיהיה זה מגונה מזולתו מבלתי מצוות הבורא יתעלה, או שיינצל בעזרת הבורא יתברך לו ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו, כמו שאמרו רז"ל בזה הענין 'לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין, מנכין לו מזכיותיו' (שבת לב, א) וכו'".
וממשיך החובה"ל ומסיק, שאין הדברים אמורים רק ביחס למי שממית את עצמו, אלא אף במי שאינו נשמר מהיזקים ואינו שומר על בריאותו: ולהלן שם הוסיף עוד ואמר: "וכן נאמר בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות, בסיבות אשר מטבעם זה ולדחות המדווה במה שנהגו לדחותו..."
הנה ברור המסר שבדבריו, שאסור לאדם להכניס עצמו בסכנה ולזלזל בבריאותו בטענה כי כאשר יגזור הבורא, כן יהיה. כי אדרבה, עם גזירתו יתברך על המאורעות, גזר גם על האדם להשמר מהן, ואם לא ישמור עצמו וינזק, יתבע על שהזיק לעצמו. ואם יהיה לו נס מנכין לו מזכויותיו.
ועוד זאת לימדנו הרמב"ן ב"שער הגמול", בבארו עניין הייסורים, בשם הרב הגדול בפרק י"ב מ"מורה נבוכים", שכתב, כי רוב הרעות הבאות באישי בני אדם, באות מחסרון דעתם, ומסכלותנו נזעק ונשווע מן הרעות אשר נסבב לנפשנו ברצוננו, כמו שאמר שלמה במשלי "איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו", והאריך בזה הרבה, ופירש כי רוב הרעות ההוות בבני אדם באות מנזקי אדם באדם, כגון הקטטות והמלחמות, או מנזקי אדם לנפשו, ברוב התאווה למאכל וכיוצא בזה, ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק, (אלא) רק על נפשו, ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או... עיוור שיזעק, (אלא) רק על סכלותו, וכן תראה שיש מהם שיכנס בסכנות המדבריות והימים, כדי להתעשר ביותר משכניו, וימצאוהו תלאות, ילך וישווע וילין על הזמן, ויתמה מרוע מזלו, והקדוש ברוך הוא לא יחדש מופת ונס בעולם, לעזור המשוגעים על פחיתות מדותיהם".
הרי מפורשים המה דברי הרמב"ם, כי פעמים האדם מרוב תאווה למאכל מסוים וכיו"ב גורם רעה לעצמו להיעשות מצורע, ולאחר מעשה אין לו על מי להטיל את האשמה אלא על עצמו והנהגתו הסכלית, הנהגה אשר כדברי הרמב"ם נובע מחסרון דעת ופחיתות המדה ונחשב כ"משוגע". ואכן הולמים הדברים את מעשן הסיגריות, אשר מרוב התאווה להנאת לעישון גורם רעות רבות לעצמו בגוף ובנפש, וכאשר חלילה, לא אליכם, באות התוצאות המרות תולדות העישון, או אז אין לו במי להטיל את האשמה, אלא בהנהגה סכלית רעה שסיגל לעצמו.
זאת ועוד, כאשר האדם חולה רח"ל ונשקפת סכנה לחייו, הרי הוא מרעיש עולם ומלואו, וחוקר ודורש בטובי הרופאים והרפואות, מחלל שבת ויום הכיפורים, והכל בכדי להציל עצמו ולו ל"חיי שעה", וכאן ניצב לו האדם, מסכן את בריאותו ומקצר את ימי חייו בעישון, האם אין אנו רואים מוחשית את דבר הרמב"ם שהחשיב הנהגה זו ל"סכלית" והחשיבו כ"משוגע"?!
ראינו אם כן, כי עמדת חכמינו ברורה לחלוטין: כי על אף שחייו של אדם קצובים לו, הרי הוא יכול לסבב על עצמו בהנהגה לא ראויה, מחלות ומיתה קודם זמנם, ולא זו בלבד שאין זה "תירוץ" נכון, אלא להיפך יש חיוב גמור וציווי מוחלט על האדם לשמור את עצמו ואת הסובבים אותו מן המקרים הרעים, לבל יהי בם מקרה רע העלול להביא לידי סכנה, ונתן הבורא כח ביד ההנהגה הטבעית המסוכנת והמקרים הרעים, לסכן את נפשו ולקצר חייו ושנותיו, וציוונו לשמור עצמנו מכל דבר טבעי העלול להביאנו לידי סכנה, ובאם נשמור על כללי הבריאות ביותר, נוכל לחיות את כל ימי חיינו בבריאות טובה, בלי מחלות, ואף להאריך את ימי חיינו!
שומר פתאים ה' - רק במקום מצוה
ידוע מהסבא מקלם זצ"ל שאמר: בשעה ששמעו הפתאים "שומר פתאים ד'" התחילו הפתאים לשמוח... ובמצודות (תהלים קט"ז ו') ביאר: "שאין בהם דעת לשמור את עצמם".
לאחר שאכן הוברר למעשן כי במעשיו הוא מביא על עצמו את הסכנה, ואינו יכול לכסות עצמו באיצטלה של "הכל בידי שמים", אם עדיין לא הצליח להפסיק לעשן, בגלל ההתמכרות הקשה, באה לו מחשבה אחרת כתוצאה מה"הותרה-לו", והוא אומר לנפשו: גם אם יש בעישון חשש סכנה אך הלא "שומר פתאים ד'". ומן השמים ירחמו.
מחשבה זו היא מחשבת טעות כמו שנבאר שלא נאמר "שומר פתאים ד'" אלא במקום מצוה.
הגמ' ביבמות (ע"ב, א) אומרת "יומא דעיבא ויומא דשותא, לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה, והאידנא דדשו בה רבים 'שומר פתאים ד'". פירוש: יום המעונן ויום שרוח דרומית, הקשה מכל הרוחות, מנשבת, אין למול את התינוק ואין להקיז דם. אבל עתה, שכבר הורגלו רבים לעשות כן, שומר פתאים ד'.
והנה, מילה בוודאי מצוה רבה היא, ובכל יום שמאחר מלמול הרי זה מבטל מצות עשה (כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מילה ה"ב), ואכמ"ל. ובנידון שכזה, אמרו דכיון דדשו בה רבים, שומר פתאים ד'.
וכן לעניין הקזת דם, אשר בזמנם היתה זו פעולה בת ערך גדול לרפואת האדם, כפי שנראה מהגמ' בשבת (קכ"ט, ב), בכגון זה התירו משום שומר פתאים ד'. הגמ' מאריכה עמוד שלם, בכל ההנהגות שמסביב להקזת דם.
אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל, הקיז דם ונצטנן עושין לו (אפילו בשבת) מדורה (=היסק גדול), אפילו בתקופת תמוז (כדי שיתחמם)". וממשיכה הגמרא ומספרת, ששמואל הקיז דם ולא מצאו עצים מוכנים להסקה וציוה ובקעו כסא העשוי עץ תדהר, שהוא יקר מאד, ובעצי הכסא הסיקו את המדורה. כיוצא בדבר היה מעשה כאשר רב יהודה הקיז דם, ולצורך הדבר בקעו שולחן העשוי מין ארז. וכאשר רבה הקיז דם, הסיקו המדורה לפניו בעצי ספסל. והקשה לו אביי לרבה:" איך הותר לך לעשות כן, והרי אתה עובר בכך על איסור בל תשחית"? השיב לו רבה: "בל תשחית דגופאי, עדיף לי!" כלומר, יקר בעיני השחתת גופי יותר מהשחתת ממוני!
וממשיכה הגמ' לבאר את נחיצות הסעודה לאחר הקזה, שלמרות שאמרו לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, אבל אם הקיז דם ואין לו מה יאכל ימכור מנעליו ויקח בהם צרכי סעודה. והגמ' לא מסתפקת בזה אלא הולכת ומבארת בפרוטרוט מה הם צרכי הסעודה שלאחר הקזת דם, מה יש לאכול, ומה לשתות, כמה לאכול וכמה לשתות. והגמ' מוסיפה לספר שרב נחמן אמר לתלמידיו שביום הקזת דם אימרו בביתכם שהיום ר' נחמן סועד אצלכם בכדי שירבו בסעודה. יתרה מזאת אומרת הגמ' שמותר למי שהקיז דם ואין לו כסף לקנות יין, שיקח מטבע פחות שאינו יוצא בהוצאה, וילך לשבעה חנויות לממכר יין, ויטעם מן היין כדרך מי שרוצה לקנות, ולאחר שיטעם, יתן את המטבע לחנוני כדי שימכור לו יין בתמורתו, והחנוני לא יקבלנו ממנו, וילך לחנות אחרת ויעשה כן, עד שישתה רביעית יין. ואע"פ שכל הערמה אסורה, הערמה זאת מותרת. מבואר א"כ לפנינו גודל החשיבות שיחסו חכמי התלמוד ז"ל, לפעולת הקזת הדם, הרי לנו כי שני הדברים מילה והקזת דם ביום המעונן שעליהם אומרת הגמ' ביבמות, "כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'", הם דברי מצוה.
ובזה מתבאר מה שאמרו בשבת (שם) בהמשך, אמר שמואל הקזת דם בראשון ורביעי ושישי, אבל בימי שני וחמישי לא- מפני שבית דין של מעלה דנים בהם, בשלישי לא- משום מזל מאדים, שואלת הגמ' הרי בשישי גם כן יש מזל מאדים, מתרצת הגמ' כיוון דדשו בה רבים, שומר פתאים השם. ורש"י האריך לבאר את דברי הגמ' שאמרה "כיון דדשו בה רבים שומר פתאים השם", מדוע אפשר בכגון זה להסתמך על שומר פתאים השם, וז"ל: "הורגלו בו מפני דוחקן, שיהיו קרובין לסעודת שבת, ואמרינן בפירקין דלעיל כבוד שבת בדגים גדולים, ובמס' ע"ז, כ"ט ע"ב, אמרינן שני לדם דג" עכ"ל. והביאור בדבריו, שמכיון שהקזת דם רפואה גדולה וחשובה היא, כמו שמבואר בתחילת הסוגיא, ובהיות והיו דחוקין במעות, ולא היה להם כסף לעשות סעודה אחרי הקזת דם, אבל לכבוד שבת הכינו סעודה משום כבוד שבת, אם כן בכדי לסמוך סעודה להקזה, היו עושים הקזת דם ביום שישי, וכך היתה סעודת שבת מועילה להם גם להקזה, וביותר שבגמ' בע"ז כתוב שהדג לאחר הקזה הוא טוב יותר משאר המאכלים, ולכבוד שבת הכינו דגים גדולים, אם כן למי שהיה מקיז דם בשישי היתה לו סעודה מעולה לאחר ההקזה. הרי שרק בכגון זה שהוא רפואה גדולה וחשובה לבריאות הגוף נאמר שומר פתאים השם. (ומה גם שענין המאדים הוא ענין סגולי, ויותר קל להידחות מפני המצוה. וכן מבואר ביגדיל תורה סימן קל"ו).
אבל עישון הסיגריות שאין בו לא רפואה ולא מצוה, אלא נזק גדול, ונזק גלוי, הלא בידם הוא אל תעשנו ולא תסבלו.
גם המתבאר בכתובות (לט, א) וביבמות (יב, ב) ובנידה (מה, א), משום שומר פתאים ד', אף בזה הטעם הוא דמשום מצווה ומחמת האיסור הכרוך בעניין, התירו.
וכן המבואר בגמ' בעבודה זרה (ל' ב): "אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל, פי תאנה אין בו משום גילוי. וממשיכה הגמ': כמאן? כי האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש (שמא הטיל בהם נחש ארס), משום שנאמר שומר פתאים ד'". ויש להקשות הרי אכילת תאנים בלילה הרי אינו דבר מצוה?
אך בתוספות שם מבואר דמיירי דליכא ריעותא ולכן הדבר מותר. אבל אם יש ריעותא, כגון כשראה ציפור המנקרת בתאנה, הרי אלו אסורים, שחוששין שמא לפני שניקרה הציפור נשכו נחש, ואסורין. וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מרוצח ושמיה"נ ה"ג): "תאנה או ענב שניטל העוקץ שלהם אין בהם משום גילוי, לפיכך אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש". והנה הרמב"ם לא ביאר שהטעם שמותר לאכול תאנים בלילה משום שומר פתאים השם, אלא משום שאם ניטל העוקץ אין בו משום גילוי, כלומר מפני שאין נטילת העוקץ בתאנים וענבים מהווה ריעותא, אבל איה"נ אם היתה כאן ריעותא הדבר היה אסור. וכן מצאתי שביאר הפלפולא חריפתא שם אות מ' דטעם ההיתר של הגמ' לאכול תאנים וענבים בלילה, הוא משום שאין ריעותא ולא משום שומר פתאים השם. ואף שהגמרא מביאה טעם משום שומר פתאים השם, לא על זה סמכה הגמ' להלכה. וכן משמע ברמב"ם שבאותה הלכה פסק גם את הדין שתאנה או תמרה נקורות אך יבשות מותרות. ומקורו מהגמ' שם (בדף ל"ה ע"א), "יבש מותר", ופירש רש"י "כל גילוי שיבש מותר, דארס של נחש אילו היה שם לא היה מניחו ליבש".
הרי לנו דעת התוספות והרמב"ם שהיכן שאין ריעותא אפשר לאכול, והיכן שיש ריעותא אסור, ולא נימקו הדבר בשומר פתאים, אלא בסיבות הטבעיות.
ובשו"ת חיים שאל להחיד"א סימן נ"ט, לאחר שהעלה דדעת השו"ע להלכה שאפשר למול ביום המעונן ולא חיישינן לסכנה, כיון דדשו בה רבים שומר פתאים השם, והקשה מדוע החמיר השו"ע באבן העזר סימן ט' בנישאת לשנים ומתו, לשלישי לא תנשא, ולאפוקי ממאן דסבר דדשו בה רבים ושומר פתאים השם ככתוב בתרומת הדשן סימן רי"א? ותירץ הא לא קשיא, דדוקא הכא במילה דהש"ס קאמר דדשו בה רבים ושומר פתאים השם, נקטינן הכי וסמכינן אהמנותייהו דרבנן בעלי התלמוד...והא דדשו רבים בקטלנית הוא בזמן אחרונים, ולכן פסק השו"ע בקטלנית לאיסורא. ועוד כתב לחלק כמו שהארכנו דהשו"ע שפסק דאין להשהות המילה משום דדשו בה רבים היינו טעמא דבזה מקיים מצוה בזמנה, ובכי האי גוונא יש לסמוך על "דשו בה רבים, ושומר פתאים השם".
ובאמת דגם בעל תרומת הדשן שכתב דבקטלנית דשו בה רבים, לא התיר להדיא, אלא פתח דבריו דלאו שפיר עבדי, וכן אמרו רבותינו דיש להקפיד בזה, ואחר כך כתב מ"מ אפשר שסומכים העולם על דברי א"ז שכתב שזה רק ספק סכנה, ובזה שומר פתאים השם, והוסיף לבאר שגם בקטלנית זה משום המצוה שיש בזה שאנו מתי מעט וצריכים אנו לישא מאשר נמצאו, דשו בה רבים ושומר פתאים ה'. ומ"מ סיים דבריו וכתב, "וצ"ע אי שייך למימר האי טעמא "שומר פתאים" לתלמיד חכם שהוא יודע ומכיר ונזכר למופלא בדורו, ואפילו באיניש דעלמא קשה הדבר לצדד כל כך להתיר הואיל ואיכא חשש סכנה".
הרי לפנינו מהשו"ע ומתרומת הדשן ומהחיד"א שבמקום סכנה לא סמכו על שומר פתאים השם אפילו היכא דדשו בה רבים, ובדוחק התירו רק במקום מצוה, ובצירוף עוד טעמים.
ובבן איש חי כתב (פרשת פנחס, שנה שניה): "כל בר ישראל צריך ליזהר בכל דברים דחשו בהם רז"ל משום נזקין בגוף האדם ואל יקח לעצמו ראיה ממה שרואה אצל העכו"ם דלא מזיקי מנייהו כי ישראל הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב: אמרו חכמים 'חמירא סכנתא טפי מאיסורא' שיש לחוש לספק סכנה טפי מספק איסור, וכל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף. הן אמת תמצא בכמה דברים שומר פתאים ה', אל יסמוך האדם על הנס, דאם עושין לו נס מנכין מזכיותיו, והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות והשי"ת לא ימנע טוב".
ובספר "קובץ שיעורים" כתובות אות קל"ו כתב וז"ל: "אבל היכא שבידו להזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב בנפשו ולא יהא משומר מן השמים" עכ"ל.
בספר שו""ת תשובות והנהגות מהגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א ח"ג סי' שנ"ד כתב וז"ל: "וכאן לא שייך לומר שומר פתאים ד'... אבל בנידו"ד שנראה בעליל היום שמסכן, ודאי אסור לו להכניס עצמו לסכנה".
א"כ בענין העישון שאינו מצוה, ויש בו ריעותא וסכנתא רבתא, דחמירא מאיסורא, וכיום נזקיו העצומים גלויים וידועים לכל, בודאי שאין כאן מקום לטענה ששומר פתאים ה'. גם כאלו שבעבר נקטו גישה מקילה במקצת מחמת צד ההיתר של שומר פתאים ה', יביעו בודאי כיום עמדה שונה לאור הנתונים והמחקרים החד-משמעיים האחרונים, שהביאו בעשור האחרון לגלויים חדשים של הנזקים האיומים של העישון במלא זוועתם. ואין לנו אלא הציווי המפורש שנצטוינו לשמור נפשנו מכל חשש חולי ומכל סרך סכנה.
כפרת עוונות
המעשן הנתון ברשות לבו, מעלה טיעון נוסף: נניח שאמנם יבואו עלי יסורים ומיתה משונה כתוצאה מהעישון- אך מכל מקום יהיו אלו כפרת עוונות.
גם טיעון זה מופרך ולא יעלה על הדעת. כי לאחר שראינו שהבאת סכנה על עצמו הוא מעשה האסור מן התורה ולדעת הרמב"ם יש עליו מכת מרדות, לא ייתכן שעשיית עבירה תהיה כפרת עוונות, ואדרבה מעשה זה גם יתווסף לעבירות של האדם, ואף עליו הוא עתיד ליתן את הדין. וכך מוצאים אנו מפורש בדברי הרמח"ל, כי מי שאינו נזהר בשמירת גופו, הרי הוא מתחייב בנפשו. שכן, לאחר שביאר ב"מסילת ישרים" פרק ט', כי מכלל מפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגודל המורא ממאורעות הזמן, מהחום ומהקור, מפגעים ומחלאים, והסיק שאין לו לאדם לירא מכל אלו, אלא להיות בטוח בד' - פתח והקשה:
"שמא תאמר, הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה, ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ואמרו (כתובות ל, א): הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, ומקרא כתוב (דברים ד, טז) 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', הרי שאין להחליט הביטחון הזה על כל פנים".
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: "דע, כי יש יראה ויש יראה, יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש ביטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא, עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, וכשינהג עצמו על דרך טוב יישמר מן הדברים המזיקים, אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא, במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו לעונש".
וכן כבר ראינו לעיל בדברי "חובת הלבבות" שהובאו בפרק ה', ובדברי הרש"ר הירש (בפרק א'), כי לא רק שאין הייסורין מכפרין לו, אלא שעתיד האדם ליתן את הדין על החלשת כוחותיו וקיצור ימי חייו וכלשונו של ה"חפץ חיים" בליקוטי אמרים (הובאו דבריו לעיל): "ואם על ידי העישון יגרעו כוחותיו, בודאי יתבע לבסוף לדין על זה".
ואיידי דעסקינן בכפרת עוונות, אמרתי אל תמנע טוב מבעליו, ואביא את דברי תלמיד הרשב"א בחידושיו על מסכתות כלאים ועוד ענינים שונים (שי"ל בפעם ראשונה מכתב יד, בשנת תשמ"ח ע"י הגרש"מ יונגרמן שליט"א) ואלו דבריו בסימן ב', בדין ארבעה חלוקי כפרה, בענין אם באו על אדם יסורין קודם שעשה תשובה, וז"ל "אבל אם באו היסורין קודם התשובה אינן כלום, שלא באו באותה שעה לכפרה ולמירוק אלא מחמת כעס הבורא יתברך עליו, וזהו שאמרו ברישא: "ותשובה עם כל אחת ואחת מהן", דאלמא אין שלשתן כלום בלא תשובה" עכ"ל. עי' חוה"ל שער חשבון הנפש ח' כ"ז.
אין סומכין על הנס
פעמים והמעשן מרגיע את עצמו, כי על אף אחוזי הסיכון הכ"כ גבוהים בעישון אך סו"ס אולי יתמזל לו מזלו והוא יהיה מאותם השייכים למיעוט אשר העישון לא יפגע בו קשות, ואולי אף יתרחש לו נס גלוי והוא לא יהיה נפגע כלל ועיקר.
ואמנם קורים ניסים בעולם, אך עיון בדברי חז"ל מוכיח לנו שאנו מוזהרים שלא לסמוך עליהם, וכה דברי חכמינו ז"ל: (שבת לב, א) "אמר ר' ינאי, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו", נמצא כי אם אכן ייעשה עמו נס יעלה לו נס זה במחיר של ניכוי זכויותיו, וא"כ יבוא המעשן ויחשב חשבון נפשו: "האם אכן שווה עישון הסיגריה מחיר כה גבוה של זכויות רוחניות? "
ועוד שנינו בגמ' ברכות (נה, א,) וא"ר יצחק ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפילה ומוסר דין על חבירו, ופירש"י שם "קיר נטוי - מקום סכנה", ועוד פירש"י שם: "מזכירין עוונותיו - שעל ידיהן מפשפשים למעלה במעשיו לומר בוטח זה בזכויותיו נראה מה הם", וכן הוא בגמ' ראש השנה (טז, ב,) וגם שם כ' רש"י "קיר נטוי - ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו שאומרים כלום ראוי זה ליעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק. "
וכן למדנו במסכת שבת (לב, א) שהאשה נידונית בשעת הלידה ומבאר רש"י: "משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים, שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו" משום ש"בשעת סכנה הורע מזלה וחשיבותה וחדלו פרקליטין שלה". והגברים נבדקים, כדברי ריש לקיש, בשעה שעוברים על הגשר ופירש רש"י: "כל מקום סכנה כגון קיר נטוי ויוצא לדרך".
אמור מעתה בכל פעם שנמצא האדם במקום סכנה הוא מעורר עליו דין בבי"ד של מעלה ומזכירין עוונותיו וזכיותיו, ומי מאתנו לא יחרד מאימת משפט שמים כאשר דוד המלך אמר על עצמו "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי" וקודם יום הדין הבא עלינו מדי שנה בראש השנה אנו מכינים עצמנו בחיל ורעדה מחודש אלול בסליחות תשובה ותחנונים, מרבים בצדקה ומעש"ט, ובבוא הדין בשופר ובמלכיות, הכל חרדים מאימת הדין, והנה מעשןהסיגריה משים עצמו במקום סכנה ומביא על עצמו "יום דין להזכיר עוונותיו וזכיותיו" לפשפש במעשיו ולדון האם הוא ראוי לנס אם לאו, ואיך לא יפחד ויירא ממשפט שמים, ובכל סיגריה וסיגריה הוא מכניס עצמו במצב סכנה ועל כל עישון יש לו להתכונן אלול שלם בתשובה ומעש"ט וכולי האי ואולי. ובפרט כי הלא הורונו חז"ל (קדושין מ, ב,) "לעולם יראה אדם חציו חייב וחציו זכאי" ואם אכן מאזן זכויותיו ועוונותיו שקולים, האם אכן יגרום לעצמו שיורידו ממשקל זכויותיו ויכריעוהו לכף חובה חלילה וחס, והכל בשל הנאת העישון!
הגמרא מספרת עד כמה היו האמוראים מקפידים שלא להכניס עצמם בספק סכנה.
במסכת שבת (לב, א) מסופר שר' ינאי לא היה עובר את הנהר בספינה אלא לאחר שבדקה היטב לבל יהי בה נקב, מאחר שראה את הנהר כמקום סכנה והרי קיימא לן, "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, שמא אין עושין לו נס", ואף האמוראים האחרים חיפשו תחבולות איך לעבור בספינה וכמבואר בגמ' שם מחלוקת רב ושמואל האם בטוח יותר לעבור בספינה שהיו בה גויים או להיפך, ובכ"ז ספינה שאינה בדוקה היטב, נחשבה בעיניהם כמקום סכנה שעליו אמרו שלא יעמוד בו אדם, נמצינו למדים עד כמה גדול ורחב המושג של "מקום סכנה" בעיני האמוראים.
וכן מצאנו במסכת תענית (כ, ב) אודות אותו כותל רעוע שהיה עומד בדרכם של רב ושמואל. כותל זה לא היה עומד ליפול, ולבסוף החזיק מעמד כשלוש-עשרה שנה, ואעפ"כ כיון שהיה רעוע לא היו רב ושמואל עוברים תחתיו. על אף החשיבות העצומה אשר נתנו אמוראים אלו לכל רגע מזמנם, מכל מקום העדיפו להקיף את הכותל ולהאריך את דרכם היומיומית שלוש עשרה שנה ברציפות, ובלבד שלא לעבור תחת כותל רעוע.
כבר ראינו לעיל שלדעת הרמב"ם חיוב ההתרחקות מן הסכנה הוא חיוב דאורייתא ולמעשה הוא פוסק (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב, ו): "...וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן". וכן נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סימן תכ"ז, ה) וכן הוא ברמ"א (יו"ד סימן קט"ז).
מכל האמור לעיל, נוכל להבין כמה נואלת היא מחשבת המעשן, להסתמך על נס במחיר כבד מאד של ניכוי מזכויותיו לעולם הבא, וחידוש מתמיד של דין שמים לעיין ולפשפש במעשיו, להרע מזלו וחשיבותו.
ומה גדלה שמחתי לאחר שראיתי שזכיתי לכוין לדברי הרב ברכי יוסף אשר בעל הקיצור שו"ע הביאם בסימן קצ"ב סעיף ג', וז"ל. "התורה נתנה רשות לרופא שירפא, שנאמר, ורפא ירפא. ולכן אין לו לחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאהו, וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים, ומי שמונע עצמו מלקרוא לרופא, שתים רעות הנהו עושה, האחת דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חוליו, ועוד דהוי יוהרא וגאות שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס, ויש לו לקרוא לרופא היותר מומחה, ובכל זאת לבו יהא לשמים, ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך שמו, ואך בו יבטח לבו" עכ"ד.