אור ברסלב
חיים ללא עישון פרק ה - נעשית לו כהיתר › הכל בידי שמים

חיים ללא עישון

פרק ה - נעשית לו כהיתר · הכל בידי שמים

אמתלאות

תירוץ נפוץ ומקובל בחוגי המעשנים "איך ניתן לומר כי העישון מקצר את חיי האדם, בעוד שברור לנו כיהודים מאמינים כי חיי האדם ושנותיו קצובים לו מפי עליון"? אולם עיון בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והפוסקים מוכיחים נאמנה עד כמה אין שמץ של ממשות בטענה זו, וכל כולה באה מכח ה"הותרה לו" ושכנוע האדם את עצמו, בכדי שיוכל להמשיך לעשן.

אך האמת תורה דרכה כי בחיי האדם ישנם שני סוגי מאורעות, האחד מה שקורה לאדם מבלי קשר למעשיו, כמו שאמרו בגמ' בחולין דף ז': "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", וכפי שביאר זאת המאירי: "מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך, והוא שאמרו 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה', ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים". עכ"ל שם.

ולעומת זאת ישנם מאורעות שהאדם מביא על עצמו, ועליהם ציווה הקב"ה את האדם להנהיג עצמו בדברים הגורמים לגופו להיות בריא וחזק וכך להאריך את ימי חייו. ולהיפך ח"ו, ע"י זלזול בעניני בריאות הגוף או הנפש יכול האדם לגרום לעצמו למות קודם זמנו, ולהביא על עצמו מחלות שונות, רח"ל.

אחד משלושת הדברים שמאריכים ימיו ושנותיו של האדם מונה רב יהודה (ברכות נד, ב) את המאריך בבית הכסא, וכתב רש"י : "רפואה היא לו".

וכן מסופר על התנא ר' יהודה בר אילעי (שם) שתלה את הסיבה למראהו הטוב והבריא, שהיו פניו בריאות וצהובות, בכך שהיה טורח ומתנהג בדרכי הבריאות והרפואה.

הרי שבכוחו של האדם להשפיע על בריאותו ואריכות ימיו וכפי שכבר ביארנו לעיל הוא חייב מן הדין לעשות כן.

עוד מצינו לגבי סיבת החולאים והמות של האנשים כתוב במדרש רבה ויקרא ט"ז ח': "אמר רבי אחא מאדם יהא (כלומר, בידי אדם הוא) שלא יבואו חליים עליו, מאי טעמא דאמר ר' אחא (דברים ז) "והסיר ה' ממך כל חולי" ממך הוא שלא יבואו חוליים עליך וכו'. רבי תנחומא בשם ר"א ורבי מנחמא בשם רב אמר "והסיר ה' ממך כל חולי" זו עין (הרע), על דעתיה דר"א תשעים ותשעה בעין ואחד בידי שמים. רב ורבי חנינא, רב כדעתיה דאמר תשעים ותשעה בעין (הרע) ואחד בידי שמים, ור' חנינא כדעתיה, דרבי חנינא ורבי נתן אמרי תרווייהו, תשעים ותשעה בצנה ואחד בידי שמים, (ומפרש המדרש את הסיבה למחלוקתם), רב על דהוה שרי בבבל דהוה עינא בישא שכיחא, (רב שהיה גר בבבל ששם היה מצוי עין הרע, לכן אמר תשעים ותשע בעין הרע), רבי חנינא על דהוה שרי בצפורי והוה תמן צנתא, (רבי חנינא שהיה גר בציפורי ששם היה קר, לכן אמר תשעים ותשע בצינה). אנטונינוס אמר לרבינו הקדוש צלי עלי, (התפלל עלי), אמר לו תשתזיב מן צנתא, (תינצל מן הקור), אמר ליה: יתיר חדא כסו וצנתא אזלת, (אלבש בגד נוסף והקור ילך), אמר ליה תשתזיב מן שרבא, (תינצל מהחום), אמר ליה הא כדו צלי עלי, (זוהי אכן תפילה ראויה שתתפלל עלי) דכתיב (תהלים יט) "ואין נסתר מחמתו". רבי ישמעאל ברבי נחמן בשם רבי נתן אמר תשעים ותשעה בשרב ואחד בידי שמים. רבנן אמרין תשעים ותשעה בפשיעה ואחד בידי שמים". עכ"ד המדרש.

והריני להביא את לשונם של מפרשי המדרש לבאר דברי רבנן שאמרו: "רבנן אמרין תשעים ותשעה בפשיעה". פירוש מהרז"ו: "בפשיעה: שאינם נשמרים מדבר שמזיק אותם ופושעים בעצמם". עץ יוסף: "בפשיעה: שאינם נזהרים מהקור והחום וריבוי המאכלות, וכיוצא מהדברים הצריכים זהירות בהנהגת הבריאות". מתנות כהונה: "בפשיעה: שאינו שומר את עצמו בדרך הבריאות ופושע בגופו, ועיין שם פרק המקבל, ב"מ ק"ז":. ליקוטים: "בפשיעה: שאינו שומר נפשו באכילה מזקת ואויר מעופש וכדומה".

הנה יוצא לנו מדברי המדרש ומפרשיו דברים ברורים, שלגבי חולי האדם, לא חל הכלל ד"הכל בידי שמים".

וכן מצינו היפוך הדברים, כי אף אם נגזר על האדם חיים ארוכים הוא עלול למות מן העולם קודם זמנו, צא ולמד, ממה שאמרו במס' בבא מציעא (קז, ב): "רב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד (=יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת אם מת בזמנו אם בעין הרע. רש"י), אמר תשעים ותשעה מתו בעין רעה ואחד בדרך ארץ (=בזמנו)".

מדברי הגמרא וכפי שפירש רש"י עולה שתשעים ותשעה אחוז מן המתים אינם מתים בזמנם, ורק אחוז אחד מת בזמנו. אם כן אי אתה יכול לומר שכל אדם מת כאשר נגזר עליו למות ולא קודם זמנו, שכן, מפורש כאן שתשעים ותשעה מתים שלא בזמנם. וכשם שעין הרע היא סיבה למיתה מוקדמת, כן ודאי כל אותן סיבות המבוארות בדברי הראשונים שיובאו להלן - הרמב"ם והרמב"ן, ה"חובת הלבבות" ו"החינוך", גם המה סיבות שעלולות לגרום לאדם מיתה קודם זמנה.

ועוד זאת מצאנו בדברי ספר חסידים (אות קמה), שיש ויביא אדם על עצמו מיתה טרם זמנה, שכן כתב שם: "בעלי הכעס, חייהם אינם חיים וגם מתים קודם זמנם".

ונבואה עתה להוכיח עוד מדברי הראשונים, שאדם עלול לגרום לעצמו חולי ויסורים, ואינו יכול לטעון "כך נגזר עלי משמים", ועד כדי כך מוחלט הדבר, שגם בעניני "חושן משפט", אין זו טענה.

וזה לשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות שלוחין הלכה ז): "אחד מן האחין, או מן השותפים שנפל לאומנות המלך, הריווח לאמצע. חלה אחד מהם ונתרפא, נתרפא מן האמצע (=מכספי השותפות), ואם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג או בחמה עד שחלה, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה מתרפא משל עצמו".

ובפירוש המשניות למס' בבא בתרא (פ"ט מ"ה), הוסיף הרמב"ם והרחיב את הדברים: "וזה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו, לא מן האמצע, הוא כשסיבב עליו אותו החולי בכוונה, והוא שינהוג בעצמו במנהג שידוע אצל המון העם שהחולי יבוא בסיבתו בהכרח, כגון שאכל המאכלות שהן מפורסמות ברעה והתמיד בהם, או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור, כי דין זה כדין מי שפוצע עצמו בידו".

הנה, שפתי הרמב"ם ברור מיללו, שכל שאינו שומר עצמו מן החולי ומן הסכנה, הרי זה כמי שפוצע עצמו בידו, במכוון, כי גרם לעצמו בידים את החולי והייסורים שיבואו עליו, ושוב אין בידו הכח ליטול חלק רפואתו מן השותפות, בטענה שכך נגזר עליו מן השמים, מכיון שהביא על עצמו את החולי והנזק.

וכך אנו למדים בדברי "החינוך" (מצווה תקמו), שביאר לנו את היסוד הגדול הזה, בהנהגת האדם בשמירת גופו ובריאותו: "משרשי המצווה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע - בגזרתו ובמצוותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו ז"ל 'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה' - אף על פי כן, צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם. כי הא-ל, ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש - שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ - שימות".

וממשיך ה"חינוך" לבאר, אם כך גזרה חכמתו יתברך, איך יציל אדם עצמו: "והוא ברוך הוא, חנן גופות בני אדם וייפח בהם נשמת חיים - בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע... ואחר שהא-ל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא (האדם) בעל חומר - ציווהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו, יעשה פעולתו עליו, אם לא ישמר ממנו".

וכאן מוסיף ה"חינוך" ומבאר, שהצדיקים הגדולים שלטו על הטבע ולא נמסרו בידו: "ואמנם, יהיו קצת מבני האדם, אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודביקות נפשם בדרכיו ברוך הוא... כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר הא-ל הטבע בידיהם... ורוב בני אדם, בחטאם, לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת".

ומכאן עובר ה"חינוך", אל המסקנה המתבקשת: "ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מוות בפשיעותנו ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס".

וכזאת מוצאים אנו גם בדברי בעל "חובת הלבבות" (שער הבטחון פרק ד): "והדומה לזה כי אדם, אע"פ שקיצו ומדת ימיו קשורים בגזירת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים, במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלוקים, שיאמר, אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו, וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות, בבטחונו על גזירת הבורא וישתה סמי המוות, או שיסכן עצמו להלחם עם הארי ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה, ממה שאין האדם בטוח בהן, ויסכן בנפשו, וכבר הזהירנו הכתוב במה שאמר 'לא תנסו את ד' אלוקיכם' (דברים ו, טז), כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים, או שימות ויהיה הוא הממית את עצמו, והוא נתבע על זה כאילו המית זולתו מבני אדם, אע"פ שמותו על הדרך ההוא, בגזרת האלקים וברשותו, וכו'. וכן מי שהמית את עצמו, יהיה ענשו גדול בלי ספק, מפני שמשלו בזה כעבד שציווהו אדוניו לשמור מקום לזמן ידוע, והזהירו שלא ייפרד ממנו עד שיבוא שליח אדוניו אליו, וכיון שראה שבושש השליח לבוא, נפרד מן המקום קודם בואו, וקצף עליו אדוניו והענישו עונש גדול. וכן הממית את עצמו יוצא מעבודת האלוקים אל המרותו, בהיכנסו בסכנת מוות. וכן אתה מוצא בשמואל ע"ה, אומר 'איך אלך ושמע שאול והרגני' (ש"א טז, ב) ולא נחשב לו לחיסרון בבטחונו על האלוקים, אך היתה התשובה מאלוקים לו, במה שמורה כי זריזותו בזה משובחת ואמר לו: 'עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לד' באתי' (שם), ואילו היה זה קיצור בבטחונו, היתה התשובה אליו 'אני אמית ואחיה' (דברים לב, לט), או הדומה לו וכו'".

ומכאן עולה ה"חובות הלבבות" לקבוע במסמרות: "ואם שמואל, עם תום צדקתו, לא הקל להיכנס בסיבה קטנה מסיבות הסכנה, אף על פי שהיה נכנס בה במצוות הבורא יתברך וכו', כל שכן שיהיה זה מגונה מזולתו מבלתי מצוות הבורא יתעלה, או שיינצל בעזרת הבורא יתברך לו ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו, כמו שאמרו רז"ל בזה הענין 'לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין, מנכין לו מזכיותיו' (שבת לב, א) וכו'".

וממשיך החובה"ל ומסיק, שאין הדברים אמורים רק ביחס למי שממית את עצמו, אלא אף במי שאינו נשמר מהיזקים ואינו שומר על בריאותו: ולהלן שם הוסיף עוד ואמר: "וכן נאמר בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות, בסיבות אשר מטבעם זה ולדחות המדווה במה שנהגו לדחותו..."

הנה ברור המסר שבדבריו, שאסור לאדם להכניס עצמו בסכנה ולזלזל בבריאותו בטענה כי כאשר יגזור הבורא, כן יהיה. כי אדרבה, עם גזירתו יתברך על המאורעות, גזר גם על האדם להשמר מהן, ואם לא ישמור עצמו וינזק, יתבע על שהזיק לעצמו. ואם יהיה לו נס מנכין לו מזכויותיו.

ועוד זאת לימדנו הרמב"ן ב"שער הגמול", בבארו עניין הייסורים, בשם הרב הגדול בפרק י"ב מ"מורה נבוכים", שכתב, כי רוב הרעות הבאות באישי בני אדם, באות מחסרון דעתם, ומסכלותנו נזעק ונשווע מן הרעות אשר נסבב לנפשנו ברצוננו, כמו שאמר שלמה במשלי "איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו", והאריך בזה הרבה, ופירש כי רוב הרעות ההוות בבני אדם באות מנזקי אדם באדם, כגון הקטטות והמלחמות, או מנזקי אדם לנפשו, ברוב התאווה למאכל וכיוצא בזה, ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק, (אלא) רק על נפשו, ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או... עיוור שיזעק, (אלא) רק על סכלותו, וכן תראה שיש מהם שיכנס בסכנות המדבריות והימים, כדי להתעשר ביותר משכניו, וימצאוהו תלאות, ילך וישווע וילין על הזמן, ויתמה מרוע מזלו, והקדוש ברוך הוא לא יחדש מופת ונס בעולם, לעזור המשוגעים על פחיתות מדותיהם".

הרי מפורשים המה דברי הרמב"ם, כי פעמים האדם מרוב תאווה למאכל מסוים וכיו"ב גורם רעה לעצמו להיעשות מצורע, ולאחר מעשה אין לו על מי להטיל את האשמה אלא על עצמו והנהגתו הסכלית, הנהגה אשר כדברי הרמב"ם נובע מחסרון דעת ופחיתות המדה ונחשב כ"משוגע". ואכן הולמים הדברים את מעשן הסיגריות, אשר מרוב התאווה להנאת לעישון גורם רעות רבות לעצמו בגוף ובנפש, וכאשר חלילה, לא אליכם, באות התוצאות המרות תולדות העישון, או אז אין לו במי להטיל את האשמה, אלא בהנהגה סכלית רעה שסיגל לעצמו.

זאת ועוד, כאשר האדם חולה רח"ל ונשקפת סכנה לחייו, הרי הוא מרעיש עולם ומלואו, וחוקר ודורש בטובי הרופאים והרפואות, מחלל שבת ויום הכיפורים, והכל בכדי להציל עצמו ולו ל"חיי שעה", וכאן ניצב לו האדם, מסכן את בריאותו ומקצר את ימי חייו בעישון, האם אין אנו רואים מוחשית את דבר הרמב"ם שהחשיב הנהגה זו ל"סכלית" והחשיבו כ"משוגע"?!

ראינו אם כן, כי עמדת חכמינו ברורה לחלוטין: כי על אף שחייו של אדם קצובים לו, הרי הוא יכול לסבב על עצמו בהנהגה לא ראויה, מחלות ומיתה קודם זמנם, ולא זו בלבד שאין זה "תירוץ" נכון, אלא להיפך יש חיוב גמור וציווי מוחלט על האדם לשמור את עצמו ואת הסובבים אותו מן המקרים הרעים, לבל יהי בם מקרה רע העלול להביא לידי סכנה, ונתן הבורא כח ביד ההנהגה הטבעית המסוכנת והמקרים הרעים, לסכן את נפשו ולקצר חייו ושנותיו, וציוונו לשמור עצמנו מכל דבר טבעי העלול להביאנו לידי סכנה, ובאם נשמור על כללי הבריאות ביותר, נוכל לחיות את כל ימי חיינו בבריאות טובה, בלי מחלות, ואף להאריך את ימי חיינו!

תוכן העניינים

חיים ללא עישון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה