פרק ג - איסור השחתת הגוף · חמירא סכנתא מאיסורא
חז"ל התייחסו לנושא הסכנות בצורה שבאה לידי ביטוי במאמרם "חמירא סכנתא מאיסורא", הדברים כמובן מחייבים ביותר גם לענין העישון שדעת הרופאים שהוא מסוכן, ונביא את דבריהם.
בגמרא בחולין (דף ט' ע"א) מבואר, שאע"פ שבספק איסור אפשר לסמוך על רוב, מ"מ בספק סכנה אין לסמוך על רוב, והכי איתא התם: "בא זאב וניקב בני מעים מהו? מי חיישינן דבמקום נקב (שהיה בו לפני כן) נקב (ואז הבני מעיים טריפה) או לא (חוששים שבמקום נקב נקב, וממילא הנקב הוא של הזאב והבני מעיים מותרים)? א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב!" (וממילא הבני מעים מותרים) ומקשה הגמ' שלמדנו, "ראה צפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים חוששין שמא במקוב נקב נקב?" (כלומר שמא לפני שנקרו הצפור או העכבר נקב שם נחש)? מתרצת הגמ' "אמר ליה מי קא מדמית איסורא לסכנתא, סכנה שאני!" וזוהי מסקנת הגמ' נפסקה ההלכה.
ופסק הטור (יו"ד סי' קטז) : "וצריך אדם ליזהר באלו הדברים מאד להחמיר בספקו, שיותר החמירו בספקו מבספק איסור". ובב"י הביא את מסקנת הגמרא (חולין י,א): "חמירא סכנתא מאיסורא".
ובביאור החילוק בין סכנה לאיסור כתב החת"ס וז"ל: "החילוק קל להבין, אפי' נזדמן לו ממיעוט טריפות אין לו עון אשר חטא, דכתורה עשה לסמוך על הרוב, ומי שהזהיר על הטריפה הוא התיר לסמוך על רובא, משא"כ בסכנת נפשות אם יזדמן לו מהמיעוט ויסתכן, א"א להשיב נפש". ועוד כתב החת"ס (ע"ז דף ל): "דבאיסורא הקב"ה ויתר שאפי' אירע שיזדמן לו דבר איסור מ"מ רחמנא שרי' בס"ס, ושוב אין אחריותו עלינו, משא"כ בסכנתא א"א להשיב נפש".
ובגודל החובה להרחיק עצמו מן הסכנה נפסקה ההלכה ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פי"א ה' ה- ו, י"ד): "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד על כך, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הן ... וכן אבטיח שנתגלה, אף על פי שאכלו ממנו תשעה ולא מתו, לא יאכל עשירי".
וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' תכ"ז, בהלכות "מצות עשה להסיר כל מכשול שיש בו סכנת נפשות" סעיף ח') "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר (דברים ב, ט) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועובר בלא תשים דמים". ובאותו סי' הוסיף וכ' ש"כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם וכו' מכין אותו מכת מרדות". וברמ"א (יו"ד סי' קטז סעי' ה) כתב: "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה וכו', כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה וכו' ושומר נפשו ירחק מהם. ואסור לסמוך על נס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה".
ונוראות כתב ה"באר הגולה" (בסעיף האחרון בשו"ע חו"מ): "נראה לעניות דעתי, הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש, הוא, מטעם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בחסדו להיטיב לנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו, כמו שאמר הכתוב 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו' וכו', וליתן להם שכר טוב בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה ולשומעים יונעם".