פרק א - חובת שמירת הבריאות · מעשה רב מהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל
בספר "תנועת המוסר" כרך א' פרק י"א המספר על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, מביא את אשר אירע בוילנא בשנת תר"ח שהתפשטה אז מגיפת "חלי-רע" והפילה חללים הרבה רח"ל, העמיד הגרי"ס את עצמו בראש פעולות ההצלה, הוא אסף כשישים שבעים אברכים צעירים "יראים ולומדים" וסידר מהם תורנים שיהיו מוכנים להגיש עזרה דחופה בכל מקום ובכל זמן שידרש. בעיקר, היה מבקר בערבי שבתות ושבתות, בחששו שלא יבואו לידי רשלנות בגלל קדושת השבת. ומטעם פיקוח נפש, הקיל במאכלים ובמלאכת שבת. הוא ציוה עליהם לעשות בשבתות כל העבודות כמו בחול, ודוקא בעצמם ולא ע"י נכרי, והיה עומד על זה בתקיפות רבה.
הוא היה מזהיר את הקהל שישמעו בעצת הרופאים, באשר זו היא גם חובת התורה, והחמיר בזה כל כך עד שהוציאו כרוז, שכל האוכל דגים – שנאסרו באכילה על פי צו הרופאים - כאוכל חזיר. וכך היה המעשה שרבי ישראל זצ"ל פירסם מודעות בכל בתי הכנסת שבעיר בערב יום הכיפורים: "לא להתענות ביום הקדוש והנורא הזה, לקצר בפיוטים, ללכת לטייל בחוצות העיר לרוח היום ולהושיע איש את רעהו בכח, בכסף ובעצה". וביום הכיפורים עצמו כתום תפילת שחרית עלה על הבמה ואתו שני מורי הוראה נודעים בוילנא והכריז: "בשם ה' ומרשות תורתנו הקדושה, אשר ענדה עטרה לכל מצוותיה במצווה אחת יסודית: "וחי בהם - ולא שימות בהם" אנו מתירין שלא להתענות היום" והוציא יין ועוגות וקידש ואכל לעיני כל הקהל, ולא זז משם עד שכל מתפללי בית הכנסת עלו על הבמה אחד אחד ועשו כמותו. ומשם, כפי שמספרים, עבר לכל בתי הכנסת שבעיר והשפיע על כל המתפללים לבל יצומו.
פעם אחת אירע, שנחלה ל"א בכניסת השבת נכד הרב יוסף חלפן, שהיה מהזקנים והיראים, ובאו התורנים מהאברכים הנ"ל. ואמר הרב רבי יעקב דימיצינר: אנחנו לא נשנה מצווי אדמו"ר ולא אניח בשום אופן עכו"ם לעשות. ומה נעשה עם הישיש הרב יוסף חלפן? לכן שלחו אותו לבית המדרש, והם בקעו עצים וחממו מים לחממו וכו'. וכאשר היה השעה שש, וראו שאין סכנה הלכו. אחר איזה ימים, בא הרי"ח ונתן תודה שהצלנו את נכדו ממות. וגער עליו הגרי"ס ואמר: מה לך להודות, השם רצה, לכן נתרפא. אח"כ אמר הרי"ח הסבא: "אבקש מחילה, מי אנוכי לעמוד לפניכם. רק האברכים הנ"ל הם מפאר עירנו, הם מחללים שבת יותר מדאי". ואדמו"ר הגרי"ס כאשר ירא שאולי מפני זה יתרשלו במלאכתם, אף שמעולם לא זלזל בכבוד שום אדם וכל שכן שלא אמר בלשון "אתה", התחיל להשיב בכעס, אשר מעולם לא ראו אותו בכעס כזה – כי זה היה למען הצלת אלפים נפשות מישראל – בזה"ל: "דו פראסטק! (תרגום: אתה – נבער שכמותך!) האתה תאמר לי מה מותר ומה אסור. אנכי לקחתי ששים עד שבעים אברכים לעסוק בחולים כל הזמן, והבטחתי לאבותיהם שאחזירם להם בשלמות כולם בעז"ה – וכן היה שהיו כולם בריאים ולא נחלה שום אחד מהם ומהמתעסקים האחרים – עשה אתה כן! התעשה כזאת?!" אחר כך חלץ הרי"ח מנעליו וישב על הקרקע וביקש מחילה.
על עמדתו הברורה של רבי ישראל בנסיבות כאלה אנו לומדים ממכתבו לאחד מידידיו לאחר כמה שנים כאשר נשנתה המגיפה הרעה הזאת בוילנא. וז"ל במכתב כ"ב באור ישראל. "ולזאת לכל עת ולכל חפץ זמן - כעת אשר המחלה הלזו נראתה בארץ רח"ל גם בפה - זאת תורת האדם, וזה שכל הישר, לבלי לפחד ממנה מאומה, כי מה הוא חיי האדם בכל האופנים, כי מי יודע אם יכשר דרכו, וגם לשמור ההנהגה את אשר יורונו חכמי הרופאים, אשר לאור דבריהם נלך גם על פי הדת, ולהקים על חיי עולם הזה לטוב ומטיב - והנסיון הורנו בימים חולפים אשר גברה רח"ל המחלה למאוד, כי כל אשר נשא שכמו לסבול עול הנהגת הרופאים באכילתו כו' כחכם ולא ככסיל, לא נראתה בו נגע ומחלה רח"ל, ולזאת כאשר כל הנהגת הדת נשתנתה על פי הדין בעת הלזו - אין לרבות במרירות בימים הקדושים, ועת לשמור ולעבוד את ה' בחדוה והיא המעוז" עכ"ל.
ואם לענין ספק סכנת נפשות לימדונו חכמים שחובה לשמוע לקול קביעת הרופא, ולחלל יוה"כ ושבת, על אחת כמה וכמה גדול החיוב להפסיק לעשן, וחלילה שלא להתחיל לעשן, ולציית לקביעת כל עולם הרפואה הקובע שהעישון מזיק גמור לבריאות, ומסכן את חיי המעשן וגם את סביבתו.
לסיכום:
שמירת הבריאות היא מצות עשה מן התורה.
המפקיע עצמו מקיום מצוה, יכול להחשב כמומר לדבר אחד.