אור ברסלב
חיים ללא עישון פרק א - חובת שמירת הבריאות

חיים ללא עישון

פרק א - חובת שמירת הבריאות

מבוא

חובתו של האדם בעולם היא תיקון נפשו ע"י עסק התורה והמצוות ומיעוט ההתעסקות בחומר ובגשמיות, אמנם רואים בחז"ל גם את גודל החיוב והמצוה לעסוק בעניני בריאות הגוף.

וכך אומרת הגמ' שבת (פב.) ששאל רב הונא את רבה בנו: "מדוע אינו הולך לשיעוריו של רב חסדא "ששמועותיו מחודדות"? השיב רבה ואמר: "לשם מה אלך אל רב חסדא? הלא כאשר אני הולך אצלו, הוא מדבר אתי במילי דעלמא - עניינים של בריאות הגוף!". אמר לו רב הונא לרבה בתמיהה: "הוא עוסק בחיי הבריות, ואתה קורא לכך ענייני העולם, כל שכן שעליך ללכת ללמוד אצלו".

הרי לנו, כי לא זו בלבד שאין העסוק והלימוד בעניני בריאות הגוף נקראים "מילי דעלמא", אלא אף יש עדיפות למי שמתבל את שיעורי תורתו באלו הענינים, וכלשון רב הונא שאמר "כל שכן" זיל לגביה.

ומכאן לדבריו המאלפים של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל על חובת האדם לשמור על בריאות ושלמות גופו. (חורב בפרקי החוקים, בפרק ז' איסור איבוד וסכנת עצמו, ומצות שמירת גופו):

"דע לך כי גם גופך, גם כוחותיך, גם זמנך הקצר במשך עת היותך במציאותך פה עלי אדמות, לא לך הם ... הלא ניתנו לך רק להשתמש בהם בתור כלי יוצר ואמצעי, למלאת בהם את חובותיך, לכן עליך החובה, להשתמש בגופך כמו עם שאר המתנות, אשר חוננת במו, רק לפי רצון ד' וסדר ד', אבל להרוס, לבטל ולכלות את הכלי יוצר... חלילה, חלילה לך מעשות כזאת - כזאת היה לא תהיה!... כי ידרוש ד' ממך דין וחשבון נורא וחמור על היקר מכל יקר שלך... את דמך בנפשך ידרוש ממך ד'!! עבד ד' אתה, רוח האדם, הנך שלוח הלום, להתעטף פה בעפר הארץ ולמלאת בתבל הארצי את פקודת אלוקיך,... כל זאת פקודת ד' ותעודה עבורך, ואתה האם מאן תמאן, למלאת באמונה את תפקידך... או מפני, כי החלשת את עצמך עד כי נרפה אתה למאד... גם המום הקטן שבקטנים אסור לך לשים בגופך.

חלילה לך על ידי קלות דעת, לרופף את מבנה גווייתך... חלילה לך על ידי מונעך ממך את הדברים הנחוצים והמותרים לך להחליש את עצמך... אל תרופף על ידי כלכלת חייך בבלי סדרים, את כוחותיך, אל תמעיט ואל תבלה את בריאותך ואל תקצר את שנות חייך, והנך מקבל עליך אחריות קשה בעד שידוד הכוח לפני ד'. כל רפיון והשחתה הקל שבקלים בצידיה, היא "רציחה חלקית". לכן, עליך החובה והמצוה ככל האפשר, להיות נזהר בכל אלה ולמנוע עצמך מדבר אשר יוכל לסכן את בריאותך... אל תנסה את ד' ואל תסמוך עצמך על הנס של ההשגחה, יען ההשגחה איננה מגן ומחסה, בעד זדון לבב קלות הדעת וחרוף נפש... חמירא סכנתא מאיסורא.

לכן שמור נפשך מאד ושים לבך לכלכל כהוגן את גופך, למען יישאר לך תמיד כלי מחזיק ברכה לשרתך בהיותו בריא וחזק לפעולת חייך, חדל לך מכל דבר אשר יוכל להזיק לגופך ולהרוס את בריאותו, אף קח לך והשתמש בסדר חייך עם הדברים שהמה יוסיפו לתת לגוף כח, בריאות אומץ וחיל".

"וביחוד ועל כולם, אתם בני העלומים אליכם התורה קוראת: אל תתפרצו ואל תזידו לפרוע פרעות בבריאותכם, בחייכם! חידלו לכם מתאווה ומחמדה, חידלו לכם מקלות דעת וחירוף נפש! אל תכלו ואל תשחיתו במבוא חייכם את לשד גופכם, אל תחסרו מכם, בבואכם בימים, חיים בריאים וחזקים וכוחות הנפש והגוף, לבל תִּבְלו כְּאַלָה נובֶלֶת, רק היו חזקים ואמיצי כח בחייכם לפני השם".

וראה בחזון איש שכתב (קובץ אגרות חלק א סי' קלו): "וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות, למצוה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו...".

אלו דברי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים" (פרק י"א) על אדם המקל ראש בבריאותו: "לא יהא נחשב אלא לשוטה גמור".

שמירת בריאות הגוף - מצות עשה מן התורה

נתבונן כעת בדברי הרמב"ם, שכתב ששמירת הגוף ובריאותו היא קיום מצות עשה של "והלכת בדרכיו".

הנה הרמב"ם, התחיל את ספרו הגדול הוא ה"יד החזקה" בהלכות יסודי התורה, אשר המה הלכות האמונה במציאות השם יתברך. לאחר שביאר את הלכות יסודות התורה והאמונה בהשי"ת, החל הרמב"ם לבאר את הלכות דעות. למצוה הראשונה בהלכות דעות שהיא ללכת בדרכי השם שנאמר "והלכת בדרכיו", מקדיש הרמב"ם את חמשת הפרקים הראשונים. בשלשה מהם הוא מבאר איך לקיים את המצות עשה של "והלכת בדרכיו", באופני ההרחקה ממדותיו הרעות של האדם שהן: הכעס, הגאוה, הקנאה, התאוה והכבוד, ולעומתם את ההליכה בדרכיו, במדות הטובות של הבורא ית' : חנון, רחום וקדוש, ושחייב האדם לעשות כל מעשיו לשם שמים. מסיים הרמב"ם חלק זה של "והלכת בדרכיו" ואומר: "והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

ועל יסוד דברי הרמב"ם, יסד בעל ה"קיצור שלחן ערוך" את סימן ל"א בספרו - "שכל מעשי האדם יהיו לשם שמים". וראוי לכל אחד ללמוד את דבריו.

מכאן עובר הרמב"ם לבאר את האופן השני שבו תתקיים המצות עשה של "והלכת בדרכיו". לכלל העם לחכם ולתלמיד חכם. וזה לשונו: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים".

דבריו אלו גם מסבירים מדוע הלכות שמירת הגוף ובריאותו, באו לפני הלכות תלמוד תורה ושאר כל התרי"ג מצוות.

ובהמשך מבאר הרמב"ם באריכות רבה את הלכות הנהגת שמירת הבריאות לפרטי פרטים, איך לאכול ומה לאכול, איך לשכב ומתי לשכב, מתי להתעמל ומתי להתפנות. אף אלו הלכות ב"משנה תורה" וראוי לפלפל בהם ולרדת לעומקם כמו בשאר ההלכות.

לאחר ביאור כל פרט ופרט מדרכי שמירת הגוף, מסיים הרמב"ם פרק זה ואומר: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו. אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהגו מן המנהגות הרעים, או אם תבוא מכת דבר או בצורת לעולם".

הלכות אלו פירט הרמב"ם לכלל העם. ומשסיים פרק זה, הרחיב בפרק הבא (פ"ה) לבאר במיוחד את חובת החכם להיות ניכר ומובדל משאר העם, כשהוא מדגיש את חובתו להיבדל גם במעשיו, במאכלו ובמשקהו, וכלשונו שם בהלכה א': "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו... במלבושו... ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".

"כיצד? - תלמיד חכם לא יהיה גרגרן... אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהיה רודף למלאות בטנו, כאלו שמתמלאים ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם... אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו". ובהמשך מלבוש תלמיד חכם נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית".

ומסיים הרמב"ם פרק ה' ואומר: "כללו של דבר... ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".

ועל יסוד דברי הרמב"ם בפרק ד', המבאר בארוכה עניני שמירת הגוף, יסד בעל ה"קיצור שלחן ערוך" את סימן ל"ב "הלכות שמירת הגוף על פי הטבע". וראוי לכל אחד ללמוד את דבריו.

וכן גם דעת הטור ששמירת הבריאות היא מצוה שכך כתב בהלכות דעות אורח חיים סימן קנ"ה וז"ל; "מצוה להנהיג עצמו במידה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה". וגם המשנה ברורה (שם) הביאו להלכה.

ברוך אשר יקים את התורה הזאת ....

לאחר שהבהרנו שדעת הרמב"ם ששמירת הבריאות היא קיום מצות עשה של "והלכת בדרכיו" ושכן דעת הטור והחפץ חיים ב"משנה ברורה" ששמירת הבריאות היא מצוה. כאן המקום להביא את דברי הרבינו יונה (שער ראשון אות ו) שכתב: "אך כל אשר איננו נזהר מחטא ידוע ואיננו מקבל על נפשו להשמר ממנו... קראוהו חכמי ישראל (חולין ד ב) משומד לדבר אחד וכו' כי אם אמור יאמר העבד לרבו כל אשר תאמר אלי אעשה חוץ מדבר אחד כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ביאורו אשר לא יקבל על נפשו לקיים את כל דברי התורה מראש ועד סוף".

ועוד כתב (ש"ג אות קמ"ג): "וכן הפורק עול שמים, ואפילו בסתר, כי גם הוא עושה ביד רמה. וענין הפורק עול כגון המשומד לאכול נבילות או לאכול חלב ודם או לחלל ימים טובים, ואע"פ שאינו עובר על שאר מצות, אחרי אשר הסיר מעליו עול אזהרה אחת כבר מרד בשם יתברך. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד, אבל אין זה בלתי על דרך מקרה בהתגבר היצר עליו, ונפשו מרה לו על הדבר, ונזהר ממנו אחרי כן, אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת כל עת אשר יתאווה לעבור עליה הוא הנקרא משומד לדבר אחד".

ועיין מה שכתב תלמיד רבינו משמו (ע"ז כו) וז"ל: (הובא שם בהוספות) "על כן תירץ מורי הרב ז"ל שהטעם הוא, מפני שהוא עושה העבירה ההיא בפרהסיא ובקביעות ודומה כעבד המורד מרבו ופורק עול שמים מעליו ואומר זו העבירה אעשה וזו העבירה לא אעשה והוי ליה משומד לעבירה אחת, ומשומד לכל התורה כולה".

הרי לנו עד כמה יכולה להיות חמורה ההתעלמות משמירת בריאות הגוף, שהרי היא קיום מצות עשה של "והלכת בדרכיו".

עוד גם זאת יש להתבונן בדברי ה"חובת הלבבות" (שער הבטחון פ"ד): "ואם שמואל, עם תום צדקתו, לא הקל להיכנס בסיבה קטנה מסיבות הסכנה, אף על פי שהיה נכנס בה במצוות הבורא יתברך וכו', כל שכן שיהיה זה מגונה מזולתו [משאר בני אדם, שיסמכו על זכויותיהם] מבלתי מצוות הבורא יתעלה. או שיינצל בעזרת הבורא יתברך לו ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו, כמו שאמרו רז"ל בזה הענין (שבת לב, א) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין, מנכין לו מזכיותיו".

והנה, לב מי לא יתמלא תימה על עצמו: וכי בשביל התענוג של עישון הסיגריה מותר לי להפסיד מזכויותי?!

ויתכן לומר גם, שמי שגורם לעצמו שינכו לו מזכויותיו, קרוב להיות רח"ל בבחינת "תוהא על הראשונות" (המבואר בסוגיא בקידושין דף מ:). שכן, אם הוא מוכן להפסיד מזכויותיו בעבור עישון הסיגריות, מי יודע כמה שוות אצלו שאר זכויותיו.

וכבר כתב בזה ב"באר הגולה" בסימן האחרון בסוף שו"ע חושן משפט, על דברי השו"ע שכל המסכן את עצמו מכין אותו מרדות, וז"ל: "והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה ולשומעים יונעם".

התייחסות ההלכה לדעת הרופא

כל בר דעת יודע לשמור נפשו מדברים בהם הסכנה גלויה וברורה, אך פעמים, אין הסכנה ניכרת וידועה, המומחים הבקיאים בענייני בריאות גופו של האדם הם הרופאים. אלה מוכשרים לאבחן את הסכנות, המחלות והפגעים, ולהציע דרכי טיפול כיצד להלחם בהם. וכן מדריכים הם אותנו להיות מן החכמים הרואים את הנולד ולהתנהג באורח חיים נכון שיש בו למנוע את המחלות בטרם ינגף הגוף. לרופא יש מעמד חשוב בעיני ההלכה והדין נקבע על פי אומדן דעתו של הרופא הבקיא.

וכך שנינו במשנה בעניין אכילה ביום כיפור (יומא פב, א): "חולה - מאכילין אותו על פי בקיאין", ובהמשך אומרת הגמ' (שם פג,א): "רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך - שומעין לרופא". וכך נפסק להלכה (שו"ע או"ח סימן תריח סעיף א): "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא".

הגע בעצמך, באיסור החמור של אכילה ביו"כ שיש בו כרת, יחייב הרב את החולה לאכול על פי חוות דעתו של הרופא, אף אם החולה רוצה לצום. ראה עד היכן נקבעת ההלכה ע"פ דעתו של הרופא.

זאת ועוד, אף בעניין חילול שבת החמור יותר שיש בו חיוב סקילה, גם כאן מוכר בבירור מעמדו של הרופא וכפי שנפסק להלכה (שו"ע או"ח סימן שכח סעיף י): "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת". אותה שבת קודש שהמחלל אותה הרי הוא כעובד ע"ז, וחייב סקילה, אותה שבת שבמשך דורות מסרו יהודים את נפשם לשומרה, שבת זו מתחללת על פי דעתו של הרופא בכדי לשמור על חיי האדם.

כל ידיעותיה של הרפואה, מאז ועד עתה נקראים בפי חז"ל "אומדנא". הידיעות הרפואיות על התפתחותה העתידית של תופעה מסוימת, אינה ידיעה ברורה, אלא נסיון העבר, וחקירה של מקרים דומים שארעו, טומן בחובו השלכות לגבי ידיעת העתיד. ובהלכות פיקוח נפש, אין הרב הפוסק צריך ללמוד רפואה, אלא אנו סומכים על אומדנת הרופאים, הן לגבי חילול שבת והן לענין אכילה ביום הכיפורים.

ואיך המעשן איננו סומך על דעת הרופאים לגבי עישון סיגריות, ואילו לגבי חילול שבת ואכילה ביום הכיפורים סומך על הוראתם? היש לך סתירה מיניה וביה, חזקה וחריפה מזו?! והרי המעשן מעשיו מוכיחים כי אינו סומך על דעת הרופאים, ואם כן בעומדו לפני מקרה פיקו"נ בשבת או ביום הכיפורים, וסומך על קביעת הרופאים, הרי יש עליו תביעה בבחינת ממה נפשך או על חילול שבת או על הסיגריות שמעשן, כי אם צריך לסמוך על הרופאים, וכמו שאכן מורה ההלכה - איך הוא מעשן בניגוד לקביעתם המוחלטת?! ואם הוא מעשן, ואינו סומך על דעת הרופאים, השמיט את הבסיס שלו לסמוך על הרופא גם בשבת וביום כפור ואיך ירהיב עוז בנפשו לחלל שבת ויוהכ"פ על פיהם? וזאת לא שמענו מעולם.

מעשה רב מהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל

בספר "תנועת המוסר" כרך א' פרק י"א המספר על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, מביא את אשר אירע בוילנא בשנת תר"ח שהתפשטה אז מגיפת "חלי-רע" והפילה חללים הרבה רח"ל, העמיד הגרי"ס את עצמו בראש פעולות ההצלה, הוא אסף כשישים שבעים אברכים צעירים "יראים ולומדים" וסידר מהם תורנים שיהיו מוכנים להגיש עזרה דחופה בכל מקום ובכל זמן שידרש. בעיקר, היה מבקר בערבי שבתות ושבתות, בחששו שלא יבואו לידי רשלנות בגלל קדושת השבת. ומטעם פיקוח נפש, הקיל במאכלים ובמלאכת שבת. הוא ציוה עליהם לעשות בשבתות כל העבודות כמו בחול, ודוקא בעצמם ולא ע"י נכרי, והיה עומד על זה בתקיפות רבה.

הוא היה מזהיר את הקהל שישמעו בעצת הרופאים, באשר זו היא גם חובת התורה, והחמיר בזה כל כך עד שהוציאו כרוז, שכל האוכל דגים – שנאסרו באכילה על פי צו הרופאים - כאוכל חזיר. וכך היה המעשה שרבי ישראל זצ"ל פירסם מודעות בכל בתי הכנסת שבעיר בערב יום הכיפורים: "לא להתענות ביום הקדוש והנורא הזה, לקצר בפיוטים, ללכת לטייל בחוצות העיר לרוח היום ולהושיע איש את רעהו בכח, בכסף ובעצה". וביום הכיפורים עצמו כתום תפילת שחרית עלה על הבמה ואתו שני מורי הוראה נודעים בוילנא והכריז: "בשם ה' ומרשות תורתנו הקדושה, אשר ענדה עטרה לכל מצוותיה במצווה אחת יסודית: "וחי בהם - ולא שימות בהם" אנו מתירין שלא להתענות היום" והוציא יין ועוגות וקידש ואכל לעיני כל הקהל, ולא זז משם עד שכל מתפללי בית הכנסת עלו על הבמה אחד אחד ועשו כמותו. ומשם, כפי שמספרים, עבר לכל בתי הכנסת שבעיר והשפיע על כל המתפללים לבל יצומו.

פעם אחת אירע, שנחלה ל"א בכניסת השבת נכד הרב יוסף חלפן, שהיה מהזקנים והיראים, ובאו התורנים מהאברכים הנ"ל. ואמר הרב רבי יעקב דימיצינר: אנחנו לא נשנה מצווי אדמו"ר ולא אניח בשום אופן עכו"ם לעשות. ומה נעשה עם הישיש הרב יוסף חלפן? לכן שלחו אותו לבית המדרש, והם בקעו עצים וחממו מים לחממו וכו'. וכאשר היה השעה שש, וראו שאין סכנה הלכו. אחר איזה ימים, בא הרי"ח ונתן תודה שהצלנו את נכדו ממות. וגער עליו הגרי"ס ואמר: מה לך להודות, השם רצה, לכן נתרפא. אח"כ אמר הרי"ח הסבא: "אבקש מחילה, מי אנוכי לעמוד לפניכם. רק האברכים הנ"ל הם מפאר עירנו, הם מחללים שבת יותר מדאי". ואדמו"ר הגרי"ס כאשר ירא שאולי מפני זה יתרשלו במלאכתם, אף שמעולם לא זלזל בכבוד שום אדם וכל שכן שלא אמר בלשון "אתה", התחיל להשיב בכעס, אשר מעולם לא ראו אותו בכעס כזה – כי זה היה למען הצלת אלפים נפשות מישראל – בזה"ל: "דו פראסטק! (תרגום: אתה – נבער שכמותך!) האתה תאמר לי מה מותר ומה אסור. אנכי לקחתי ששים עד שבעים אברכים לעסוק בחולים כל הזמן, והבטחתי לאבותיהם שאחזירם להם בשלמות כולם בעז"ה – וכן היה שהיו כולם בריאים ולא נחלה שום אחד מהם ומהמתעסקים האחרים – עשה אתה כן! התעשה כזאת?!" אחר כך חלץ הרי"ח מנעליו וישב על הקרקע וביקש מחילה.

על עמדתו הברורה של רבי ישראל בנסיבות כאלה אנו לומדים ממכתבו לאחד מידידיו לאחר כמה שנים כאשר נשנתה המגיפה הרעה הזאת בוילנא. וז"ל במכתב כ"ב באור ישראל. "ולזאת לכל עת ולכל חפץ זמן - כעת אשר המחלה הלזו נראתה בארץ רח"ל גם בפה - זאת תורת האדם, וזה שכל הישר, לבלי לפחד ממנה מאומה, כי מה הוא חיי האדם בכל האופנים, כי מי יודע אם יכשר דרכו, וגם לשמור ההנהגה את אשר יורונו חכמי הרופאים, אשר לאור דבריהם נלך גם על פי הדת, ולהקים על חיי עולם הזה לטוב ומטיב - והנסיון הורנו בימים חולפים אשר גברה רח"ל המחלה למאוד, כי כל אשר נשא שכמו לסבול עול הנהגת הרופאים באכילתו כו' כחכם ולא ככסיל, לא נראתה בו נגע ומחלה רח"ל, ולזאת כאשר כל הנהגת הדת נשתנתה על פי הדין בעת הלזו - אין לרבות במרירות בימים הקדושים, ועת לשמור ולעבוד את ה' בחדוה והיא המעוז" עכ"ל.

ואם לענין ספק סכנת נפשות לימדונו חכמים שחובה לשמוע לקול קביעת הרופא, ולחלל יוה"כ ושבת, על אחת כמה וכמה גדול החיוב להפסיק לעשן, וחלילה שלא להתחיל לעשן, ולציית לקביעת כל עולם הרפואה הקובע שהעישון מזיק גמור לבריאות, ומסכן את חיי המעשן וגם את סביבתו.

לסיכום:

שמירת הבריאות היא מצות עשה מן התורה.

המפקיע עצמו מקיום מצוה, יכול להחשב כמומר לדבר אחד.

תוכן העניינים

חיים ללא עישון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה