פרק ו - המים כבסיס לחיים · מעיים רפויות
למשק המים בגוף, יש קשר ישיר וחשוב לתהליך העיכול.
כתב הרמב"ם "לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט וזה כלל גדול ברפואה - כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רעים באים". (הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ג)
לאחר שהמזון יוצא מהקיבה הוא עובר לחלקו הראשון של המעי הדק, שם מסתיים פירוק המזון, ומשם הוא מגיע לחלקו האחרון של המעי הדק שאורכו הוא כ4.5 מטר, כאשר הוא מדולל בנוזלים, על מנת שדפנות המעי יוכלו לספוג ממנו את מרכיבי המזון. (ראה למעלה בקטע 28 גרם).
לאחר מכן המזון עובר אל המעי הגס ושם מתבצע תהליך של ספיגת המים מהמזון על מנת להפכו לצואה מוצקת.
כאן יש לנו הזדמנות לראות את החכמה הנפלאה של הבורא בגופנו. בואו נתבונן מה עלול לקרות עם תכולת המעיים. לאחר שדפנות המעיים יספגו מהמזון את המים, המזון יהיה יבש, ומזון יבש הרי לא יוכל לנוע כל כך בקלות, וככל שיהיה יותר יבש כך יהיה לו יותר קשה לנוע, ואזי המזון ישאר תקוע במעיים ללא אפשרות לצאת משם חלילה. אין צורך להאריך, איזה מצב מסוכן הוא לאדם. כאן באה חכמת הבורא לברוא את האדם כך שדפנות המעיים לא יספגו את המים מהמזון באופן שוה מכל אורך המעיים, אלא הספיגה תתחיל דוקא מסוף המעיים ותמשיך לכיוון מעלה. וזהו נס!
שהרי לסוף המעיים יש לנו גישה, ויש אפשרות לטפל באמצעות נרות שומניים, או על ידי חוקנים, להקל על היציאה. לעומת זה אם היתה יבשות באמצע המעיים לא היתה דרך להפטר מהפסולת. ואכן, אחד הסימנים לחוסר מים בגוף היא יבשות ביציאה, וככל שיש יותר יבשות בפסולת זהו סימן שחסר לגוף יותר מים, ואדרבא צריך להיות שהפסולת תהיה רכה כולה.