פרק ו - המים כבסיס לחיים
כתב בספר חובת הלבבות (שער הבחינה סוף פרק ה'): הדברים מצויים בכדור הארץ לפי הצורך של בני האדם בהם. האויר הוא ראשון במעלה לצורך חיי האדם, ולכן הוא מצוי בכל מקום.
הדבר השני בחשיבותו לחיי האדם ולקיום הבריאה הוא המים, ולכן המים מצויים בשפע בעולם. גשמים, נהרות, ימים ואוקינוסים. לעומת זאת הזהב שאינו חיוני, נמצא מעט מאוד.
למעלה מ 70% מגוף האדם הם המים. [אם הנתון הזה נראה לכם מוזר ורחוק מן השכל - דמיינו לעצמכם מדורת ל"ג בעומר מרשימה, המתנשאת לגובה רב, ומכילה עצים במשקל של כמה מאות ק"ג ואת המראה שלה למחרת בבוקר, כאשר מכל זה נשארת רק תלולית קטנה של אפר... כל הנוזלים התאדו, וכך זה נראה]. לשתיית מים מרובה ישנה חשיבות לכל המערכות שבגוף האדם, בעיקר בשמירה על הכליות, שבין היתר אחראיות לפינוי פסולת חילוף החומרים בגוף, לייצור המוגלובין, קורטיזון ועוד.
כיום, עם ריבוי המזון המתועש, נכנסת לגופנו כמות רבה מאוד של פסולת שלא היתה בעבר, כדוגמת הסוכר והמרגרינה, צבעי המאכל והחומרים המשמרים והמטוגנים למיניהם שאריות חומרי הריסוס וההדברה שבפירות ובירקות, ועוד ועוד, את כל הרעלים האלה הגוף שלנו צריך לפנות, ואת זאת הוא עושה בעיקר באמצעות הכליות.
שתיה מספקת מונעת היווצרות אבנים בכליות. אפילו כנגד מחלת הסרטן יש משמעות לנושא השתיה. מסקנת החוקרים: שתיית כמות גדולה של נוזלים עשוייה להפחית בכמעט חמישים אחוז את הסיכון לסרטן שלפוחית השתן שהוא הרביעי בשכיחותו אצל גברים.
בזמנים עברו רוב האנשים היו עובדים עבודה גופנית מייגעת והיו מגיעים לצמאון, ולכן כתב הרמב"ם "ולא ישתה אלא כשהוא צמא". כיום רוב האנשים אינם עובדים עבודה גופנית מייגעת, ואדרבא רוב מקומות העבודה ממוזגים, ואם לא ישתו ויחכו עד שתבוא להם הרגשת צמא, הם יכולים ח"ו להגיע למצב של קרוב להתייבשות. לכן כיום בודאי צריך לשתות מים גם ללא הרגשת צמא. בנוסף יש להקפיד על תזונה מתאימה, שמירה על לחץ דם תקין ולהמנע מעישון וכל זאת על מנת להגן על הכליות.
ודאי הינך יודע, איזה 'איכות חיים' יש לאדם שכליותיו נפגעו ל"ע וזקוק לטיפול ב'דיאליזה' לכל ימי חייו.
גוף האדם מאבד נוזלים דרך מי הרגלים, ההזעה והנשימה ועוד. אדם ששותה מעט בדרך כלל גם הרוק שלו מועט, לפעמים המצב מגיע אפילו עד ליבשות בעיניים. (עיין עוד בפרק ה', שם הארכתי על חשיבות הרוק לחיים).
מחסור בנוזלים בשילוב טמפרטורה חמה ומאמצים גופניים קשים יכולים לגרום לכאבי ראש להתייבשות ולסכנת חיים מיידית.
האויר שאנחנו נושפים החוצה הוא אויר רווי בלחות מכיון שהריאות הם תמיד במצב לח. לעומת זאת האויר שאנו שואפים פנימה הוא יבש יותר, כלומר מאבדים מים יותר מאשר מכניסים. לכן, כאשר אנחנו נמצאים בסביבה בה אחוזי הלחות הם נמוכים כגון במקומות ישוב מסויימים או במקומות ממוזגים, עלינו להגביר את כמות השתיה, בכדי להחזיר לגוף את המים שהוא מאבד.
לתשומת לב האנשים שטסים! מערכת מיזוג האויר במטוסים מייבשת מאוד את האויר כך שאם בסביבה רגילה אחוזי הלחות נעים בין 45 לבין 75, הרי שבמטוסים אחוז הלחות עומד על פחות מעשרים אחוז! אחת הסיבות היא בכדי למנוע מחלקי המטוס העשויים מתכת להחליד. ומכאן החיוניות הרבה בשתיית מים בטיסה, זאת למרות שהטמפרטורה נעימה ולא מרגישים צמא.
יש להמנע בטיסה משתיית גורמים משתנים כגון קפה ואלכהול יין בירה ומשקאות חריפים.
בזמן הטיסה מומלץ על שתיה מרובה ופעילויות בכפות הרגלים, שינוי תנוחה, הליכה כל שעה או שעתיים - כל אלה יכולים למנוע את היוצרותה של פקקת ורידים (טרומבוזה).
אזהרה לאימהות! תינוקות מגיעים להתייבשות מהר מאוד! לכן אמהות שימו לב להנחיות הבאות. בדקו תמיד אם הטיטול רטוב דיו, ואם הם שתו מספיק. לפעמים התינוקות "נופלים בין הכיסאות", בין המטפלת לבין הסבתא או השכנה או השמרטף, ומאזן הנוזלים נאבד, וזה מסוכן!
שימת לב מיוחדת נדרשת לגבי ילדים שבדרך כלל הם שוכחים שהם צמאים. ביחוד כאשר הם עסוקים במשחקים שאז הם גם שוכחים להתפנות ועל ההורים לשים לב לכך בכדי למנוע מצבי סכנה.
הכמות המומלצת לשתיית מים היא בין שלושים וחמש לארבעים גרם מים ליום, לכל ק"ג משקל גוף. לדוגמא: מי ששוקל 60 קילו, צריך לשתות בין שני ליטר ומאה גרם לבין שנים וחצי ליטר מים ליום, בערך שתים עשרה כוסות מים.
יש לדעת כי תחושת הצמא מתעוררת בדרך כלל כאשר לגוף כבר חסרה שתיה של 7-10 כוסות מים. ותחושת הרוויה מגיעה כבר לאחר שתיית חלק ממה שחסר. לכן יש להקפיד על שתיה גם כאשר אין תחושת צמא.
שתייה של לפחות שני ליטר ביום - כעשר כוסות - מומלצת מאוד לכל האוכלוסיה, בלי קשר להרגשת צמאון. במצבים של פעילות גופנית מרובה או מזג אויר חם יש להרבות בשתיה.
בהמשך, ב"סדר יום מומלץ לשתיה" כתבתי, שרצוי לשתות בכוסות גדולות של חצי ליטר או שלוש מאות מ"ל שבאמצעותן קל מאוד לעקוב אחר כמות השתיה היומית.
מעיים רפויות
למשק המים בגוף, יש קשר ישיר וחשוב לתהליך העיכול.
כתב הרמב"ם "לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט וזה כלל גדול ברפואה - כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רעים באים". (הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ג)
לאחר שהמזון יוצא מהקיבה הוא עובר לחלקו הראשון של המעי הדק, שם מסתיים פירוק המזון, ומשם הוא מגיע לחלקו האחרון של המעי הדק שאורכו הוא כ4.5 מטר, כאשר הוא מדולל בנוזלים, על מנת שדפנות המעי יוכלו לספוג ממנו את מרכיבי המזון. (ראה למעלה בקטע 28 גרם).
לאחר מכן המזון עובר אל המעי הגס ושם מתבצע תהליך של ספיגת המים מהמזון על מנת להפכו לצואה מוצקת.
כאן יש לנו הזדמנות לראות את החכמה הנפלאה של הבורא בגופנו. בואו נתבונן מה עלול לקרות עם תכולת המעיים. לאחר שדפנות המעיים יספגו מהמזון את המים, המזון יהיה יבש, ומזון יבש הרי לא יוכל לנוע כל כך בקלות, וככל שיהיה יותר יבש כך יהיה לו יותר קשה לנוע, ואזי המזון ישאר תקוע במעיים ללא אפשרות לצאת משם חלילה. אין צורך להאריך, איזה מצב מסוכן הוא לאדם. כאן באה חכמת הבורא לברוא את האדם כך שדפנות המעיים לא יספגו את המים מהמזון באופן שוה מכל אורך המעיים, אלא הספיגה תתחיל דוקא מסוף המעיים ותמשיך לכיוון מעלה. וזהו נס!
שהרי לסוף המעיים יש לנו גישה, ויש אפשרות לטפל באמצעות נרות שומניים, או על ידי חוקנים, להקל על היציאה. לעומת זה אם היתה יבשות באמצע המעיים לא היתה דרך להפטר מהפסולת. ואכן, אחד הסימנים לחוסר מים בגוף היא יבשות ביציאה, וככל שיש יותר יבשות בפסולת זהו סימן שחסר לגוף יותר מים, ואדרבא צריך להיות שהפסולת תהיה רכה כולה.
משק המים במבוגרים, ומניעת אירוע מוחי
אצל אנשים מבוגרים תחושת הצמאון למים נחלשת, ועלולות לעבור שעות רבות מבלי שירגישו שהם צריכים לשתות מים, וכך על ידי חסרון תמידי בשתייה, הם עלולים להגיע למצב של עצירות כרונית שהיא מאוד מסוכנת לכשעצמה, וגם ההתאמצות היתרה יכולה לגרום לעליה בלחץ הדם.
זאת ועוד, כתוצאה מחוסר שתיה הדם נעשה יותר סמיך, ואין הוא יכול להגיע לכל כלי הדם הדקים ובפרט אלה שבמוח, ואז עלולים ללקות באירוע מוחי ל"ע. נכון הוא שבדרך כלל מבוגרים נוטלים תרופות ל'דילול דם' כאספירין וכדומה, הגורמות לחלקיקי הדם שלא יידבקו אחד בשני, אבל עדיין, אם לא שותים מספיק הדם בכללו הוא סמיך, וזה מסוכן.
חסרון שתיה גורם גם לירידה בנפח הדם וממילא לירידה בלחץ הדם. אדם מבוגר שנוטל תרופות להורדת לחץ דם ובנוסף לא שותה מספיק, לחץ דמו יכול לרדת יותר מדי ונגרם חוסר אספקת דם למוח, שיכולה לגרום לאירוע מוחי, וגם נזק לכליות.
לכן, המבוגרים עצמם, וכל המצויים בסביבת אנשים מבוגרים חייבים לפקוח עין ולהקפיד ביותר בנושא השתייה.
לאחר שראינו עד כמה חשובה השתיה המרובה, יש להזהר שלא להיגרר אחרי שיטות הממליצות על שתיה מועטה, מכיון שהן ממש מסוכנות מאוד מאוד.
למים אין "אבא"
לאחר שהרחבנו לבאר את חשיבות המים, נשאלת השאלה מדוע לא שמענו על כך? למה הרופא לא אמר לנו את הדברים הכל כך חשובים? ועל כך ברצוני להרחיב ומזה ילמד הקורא להבין את התפקיד שמוטל על כל אחד ואחד, לא להסתמך על הרפואה הציבורית כמו שהרחבתי לבאר בסוף הפרק הראשון.
כיצד מתגלים דברים? ישנם דברים שמתגלים בדרך אקראי, ויש דברים שמתגלים על ידי מחקרים. מחקרים עולים הרבה כסף.
מקור מרכזי למימון מחקרים הם יצרני התרופות. הם משקיעים במחקרים, וממציאים תרופות למחלות שונות. הדבר עולה להם הרבה מאוד כסף, ולאחר שסוף סוף הם מקבלים את כל האישורים הדרושים לשיווק התרופה, הם גם מקבלים הגנה שאסור ליצרן אחר לייצר חיקוי שלה למשך עשר שנים או יותר. בתקופה זאת אמורה מכירת התרופה לכסות את כל ההשקעות שהושקעו בכל התהליך הארוך והיקר הזה, וכמו כן להשאיר להם גם רווחים.
מכאן יוצא שתרופות שמחירן זול, לא יכולות לתת תגמול לעלויות המחקר שלהן, ולכן אין אפשרות לגופים הפועלים למטרות ריוח להשקיע במחקרים בתרופות, אשר מכירתן לא תביא לכיסוי ההוצאות עקב מחירן הנמוך.
הדבר יכול להתבצע רק על ידי גופים שלא למטרות ריווח כדוגמת גופים ציבוריים ממשלתיים, או לארגון הבריאות העולמי, או לקרנות שהוקמו מתרומות שניתנו לצורך מחקרים לטובת בריאות הציבור ללא מטרות ריווח. כך למשל נחקרו נזקי העישון.
לעיתים גם קופות החולים מבצעות מחקרים, משום שהן השתכנעו שבסופו של דבר מחקר יכול לחסוך להם כסף רב יותר מאשר עלויות המחקר, כגון במניעת מחלות וכדומה.
גם אם יבוא גוף מסחרי ויאמר השקעתי במחקרים כסף וגיליתי שהמים הם תרופת פלא למחלות מסויימות, לא יהיה לו תגמול על כך, מכיון שעל המים אי אפשר להרויח. עכשיו גם מובן מדוע בדרך כלל הרופא לא מרחיב את הדיבור על חשיבות המים.
דוגמא לדברים ש"אין להם אבא" היא "ויטמין D".
קופסא של 180 טבליות נמכרת בארה"ב במחיר של 10$, כך שאין אפשרויות לכסות את הכספים שיושקעו במחקרים, וכמובן שאין גם כיסוי לעלויות פרסום התרופה, והנושא נשאר אך ורק בידי גופים הפועלים שלא למטרות ריווח. על חשיבותו של ויטמין D נרחיב בפרק בפני עצמו בהמשך.
סדר יום מומלץ לשתיה
נשאלתי מהרבה והנני להציע איך לתכנן את כמות השתיה הדרושה ליום. ראשית עדיף להשתמש בכוסות גדולות, של שלש מאות סמ"ק, או של חצי ליטר עם ידית, ובזה כבר פתרנו חצי מהבעיה, כי בדרך כלל אנחנו סופרים כוסות, והטרחה כל פעם לגשת ולמלא כוס נוספת מפריעה, וכמעט באותה קלות ששותים כוס קטנה אפשר לשתות כוס גדולה.
הנה לדוגמא סדר יום לשתיה: בבוקר כוס של חצי ליטר, והיות שזה מים בלבד, אפשר לשתות גם לפני התפילה.
כמו שכתב בשלחן ערוך אורח חיים בסימן פ"ט סעיף ג': "אבל מים מותר לשתות קודם תפלה בין בחול ובין בשבת וי"ט". אם אינו יכול לשתות לפני התפילה ישתה מיד אחרי התפילה. את ארוחת הבוקר אפשר לאכול עשר דקות לאחר מכן, מכיון שהמים ששותים על קיבה ריקה שעבר עליה לילה מתפנים מהקיבה מהר יותר, וכפי שהוסבר לעיל.
כאן המקום לציין כי המים ששותים בבוקר על קיבה ריקה גורמים ל'שריפת' שומנים מהגוף. בזה יובן השינוי, מדוע בזמנים עברו לא שתו מים על קיבה ריקה (אליבא ריקניא), ואילו כעת הדבר מומלץ? משום שבזמנם רוב האוכלוסיה עבדו עבודה פיזית והיו צריכים את השומנים, ואילו כיום שרוב רובם אינם עובדים עבודה פיזית אנחנו סובלים מעודף שומנים, ולכן מומלץ לשתות מים בבוקר לפני האוכל. אלו שאינם צריכים ל'שרוף' שומנים יסתפקו בכוס מים אחת בבוקר.
לאחר שעברו שעתיים מסיום ארוחת הבוקר ועד עשרים דקות לפני ארוחת הצהרים, צריך למצוא הזדמנות לשתות מעט או יותר לפי יכולתו. לאחר שאכל את ארוחת הצהרים ועברו שעתיים לפחות אחריה, יש הזדמנות לשתות עוד כוס גדולה או כמה כוסות רגילות. ולסיום היום, החל משעתיים לאחר ארוחת הערב, אפשר להשלים את כמות הנוזלים היומית. וכך אפשר להספיק לשתות בנקל את כמות המים היומית הנדרשת.
מי שאינו צמא כלל ואינו תאב למים כלל וגם אין לו הנאה מהם, וכל שתייתו רק לצורך גופו, (דבר שכמעט אינו מצוי) יכול לשים תמצית כגון פסיפלורה, אניס, בבונג מנטה, שתגרום לו הנאה אפילו מועטת, או תרכיז תפוחי עץ ללא סוכר, ואז בודאי יכול לברך על המים.
סדר יום מומלץ לשתיה בשבת
נשאלתי איך אני מציע לשתות בשבת, ואכתוב את מה שהעלתי.
רצוי לשתות הרבה לפני כניסת השבת. את סעודת ליל שבת (במיוחד בלילות הקיץ הקצרים) יש לארגן בצורה כזאת שאת הסעודה יאכלו בתחילה ובסיום אכילת המנה העיקרית נביט בשעון. ודברי התורה והזמירות יהיו לאחר מכן, וכך גם כתב בפירוש היעב"ץ על מסכת אבות פרק ג' משנה ג' "ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה". וכך לאחר ברכת המזון כבר יחלוף חלק נכבד מהשעתיים, לאחר שיעברו כל השעתיים יגיע הזמן שבו אפשר לשתות וכמובן שזה גם הזמן שבו אפשר לישון על פי הכללים שכתבנו.
לגבי יום השבת, מי שיכול לשתות לפני התפילה זה בודאי טוב, שהרי חיוב קידוש הוא רק לאחר התפילה. וראה מה שכתב הטור בהלכות תפילה באורח חיים סימן פ"ט וז"ל "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה שותה מים בשבת בבוקר קודם תפילה שאין הקידוש אוסרו, כיון שעדיין לא הגיע זמנו" עכ"ל. לחשיבות הדברים חזר עליהם שוב בהלכות שבת סימן רפ"ט וז"ל "וראיתי לאדוני אבי הרא"ש ז"ל שהיה שותה מים בבוקר קודם תפילה, שכיון שלא חל עליו עדיין חובת קידוש עד לאחר תפילה אינו אוסרו מלטעום, ומשום "ואותי השלכת אחרי גויך" ליכא, דבמים ליכא גאוה". עכ"ל הטור. וכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך אורח חיים בסימן רפ"ט סעיף א' "ומיהו לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר".
אלא שבדרך כלל שתיית מים לפני התפילה אינה מספיקה וצריך לשתות עוד מים, והזמן הנכון לשתיית המים הוא לפני תחילת הסעודה, שאם לא ישתה לפניה יצטרך להמתין עד שעתיים לאחר סיום הסעודה, לכן נראה להציע לנהוג כך.
בעת ברכת הקידוש יכוין לפטור כל משקין שישתה בסעודה, ומי שלא שתה יין, אזי לפני שישתה יקח דבר שברכתו שהכל, יטעם ממנו מעט, ויכוון לפטור את המים. (מכיון שהשלחן ערוך בסימן קע"ד הביא בשם יש אומרים שאין ברכת המוציא פוטרת משקין ששותה בסעודה, עיין שם). אחר כך יטול ידיו ויברך המוציא, (אם ישתה כשיעור לפני המוציא נכנס לספק ברכה אחרונה, לכן יש לשתות לאחר ברכת המוציא).
לענין כמה לחם לאכול לאחר ברכת המוציא לפני השתיה.
יוכל לכו"ע להסתפק בשיעור המינימלי של כזית שהוא קטן ביותר, ולא מה שהציבור קורא "כזית" והוא בשיעור נפח של בערך 28 סמ"ק, שזה פחות משליש פרוסה, (ועוד דלכאורה שיטת 'הזרע אמת' לענין שיעור כזית בנפח דחוס, אינו שייך לברכה ראשונה). וישתה כל צרכו, וימתין 10 דקות, וימשיך סעודתו כפי שכתבתי לגבי ליל שבת.
שמירת הבריאות - סגולה לפרנסה
הנה בזמן התלמוד היה ענין הקזת דם רפואה גדולה וחשובה. לאחר הקזת דם צריך היה לאכול סעודה בכדי שהגוף לא ינזק. את נחיצות ומעלת חשיבות הסעודה רואים מדברי הגמרא (שבת דף קכ"ט) שהאריכה לבאר בפרוטרוט כל ענינה של סעודה זאת. ובהמשך מצינו בדברי הגמרא את דברי רב ושמואל שאמרו "כל המיקל בסעודת הקזת דם, מקילין לו מזונותיו מן השמים, ואומרים הוא על חייו לא חס, אני אחוס עליו?!" מבואר מדבריהם שכל המקיל בשמירה על בריאות גופו אות היא כי אינו חס על חייו, ומכיון שכך, הרי גזר על עצמו שאף מן השמים לא יחוסו על חייו, כי מן השמים מודדים לאדם במידה שהוא מודד לעצמו (מגילה י"ב ב'). מדבריהם למדנו "מכלל לאו אתה שומע הן" (נדרים י"א א'), כי כל המחשיב ומנהיג עצמו בשמירה על בריאות גופו על אחת כמה וכמה שירבו לו מזונותיו מן השמים, שהרי "מרובה מדה טובה" (סוטה י"א א').