פרק ה - עיכול נכון - המפתח לבריאותך · א. חשיבות הלעיסה בתהליך העיכול
בואו נדמה את הדבר למערבל מזון - 'בלנדר', אשר כח המנוע שלו והאביזרים שבו מתאימים לריסוק ירקות מבושלים. אולם אם נכניס בשר חי - המנוע יתקע.
בקיבה אין לנו מיקסרים. אין לנו סכינים. אין מערבל מזון. קיימים רק מיצי קיבה והתכווצויות. ה"מיקסר" הגדול נמצא בפה. בשיניים שבלסתות. שם אנו אמורים לרסק את האוכל לחלוטין.
בואו ונתבונן: שריר הלסת הוא השריר החזק ביותר בגוף האדם! חוזקו הוא בלי שום יחס לשרירים האחרים בגופנו. אם לדוגמא ניקח שן ונרצה לשבור אותה, לא נוכל. אבל אם אכלנו מאכל כלשהו שיש בתוכו אבן ונפעיל עליו את לחץ הלסתות, השן תשבר! לבטח יצא לכם לראות פעם בחתונה, אדם השם על לסתו התחתונה שלחן או כסא וכדומה, כל זה מוחזק בכח הלסת שלמרבה הפלא איננה קורסת תחת העומס! לשם מה הקב"ה נתן לנו כוח כה חזק בלסתות? וכי אנו אמורים לטחון בהם חטים? או לגרוס בהם גריסים חיים? כוח זה נועד למטרה אחת ויחידה בכדי - שנפעיל אותו היטב בעת לעיסת האוכל!
ובאמת ישנן סוגי מאכלים, שלא ניתן לבולעם מבלי לעיסה טובה, (כגון: גזר חי) או אז יש לנו הזדמנות להווכח בעוצמתן של הלסתות. אם לא היה לנו כח כזה בלסתות, היה לוקח לנו זמן רב לאכול תפוח או גזר וכדומה.
ללעוס, ללעוס, ללעוס
מהרגע שנכנס אוכל לפיך, ההוראה החשובה ביותר היא - ללעוס, ללעוס, ושוב ללעוס. ככל שתלעס יותר כך תגיש לקיבתך אוכל הראוי להתעכל, הן מצד היותו מרוסק היטב והן מצד רוק הפה המעורב בו. להלן ארחיב בצורת הלעיסה הנכונה ובחשיבות הרוק, אך לפני כן חשוב לציין, כי חובה לדאוג לתקינותם של השיניים, בכדי שתוכל ללעוס איתם (הדברים אמורים גם לגבי מי שיש לו תותבות).
חשוב שתדע שאם תאכל מאכלים בריאים, כפי הסדר הנכון ובצורת הלעיסה הרצויה, רוב הסיכויים שיצר האכילה יפחת אצלך, הרגשת שובע תמלא אותך, ובזמן קצר כבר תחוש בשינוי עצום בהרגשת הרעב המדומה הפוקד אותך היום שהוא הסיבה העיקרית למילוי הכרס הגורמת לרוב החולאים כפי שכתב הרמב"ם.
עצה מהנסיון: לפני שהאוכל עומד להבלע, החזירהו ללעיסה נוספת עד שיהיה לעוס היטב. לעיסה מספיקה תביא בסופה לכך שהעיסה שבפיך תהיה מתוקה - אז תדע שלעסת דייך.
בית הלעיסה ובית הבליעה
בואו ונתבונן: הלשון איננה חלקה ושטוחה כפי שנדמה לנו. שימו לב לצורתה. באמצעיתה יש 'גבעה'. כאשר נתבונן נבחין כי גבעה זאת מחלקת את חלל הפה לשני חלקים.
החלק הקדמי הוא 'בית הלעיסה', אשר מתחיל בשפתיים, ומסתיים בגבעת הלשון וכולל בתוכו את השיניים הקדמיות המיועדות לחתוך את המזון, השיניים האחוריות שתפקידן לטחון ולרסק את המזון, את חלקה הקדמי של הלשון, ואת הלחיים, ובלוטות הרוק, כאשר כל אלה שותפים לריסוק המזון, עירבולו ועירבובו עם הרוק בכדי שיהיה קל ונוח לבליעה.
למרות שנדמה לנו כי חלל בית הלעיסה הוא גדול, אין למלא אותו, מכיון שאז המזון לא יוכל להתערבל. הדבר דומה לכלי קיבול של מערבל מזון שכאשר הוא משמש לאיחסון אין בעיה למלא אותו על גדותיו אך כאשר עקרת הבית תרצה להשתמש בו כמערבל מזון היא תשאיר בו מקום על מנת שהמזון יתערבל כראוי, בדומה לכך חלל בית הלעיסה. כאן המזון מתערבל ולשם כך דרוש לו מקום פנוי, ולכן אל תכניס לפיך כף גדושה, שכן בכך תגרום לעודף שיבלע כבר בשלבים הראשונים של הלעיסה, למרות שהמזון עדיין לא נלעס כל צרכו.
החלק האחורי (הפנימי) של חלל הפה הוא יקרא בשמו 'בית הבליעה' שתחילתו בגבעת הלשון וסיומו בפתח הקנה המיועד להכנסת והוצאת אויר לצורך הנשימה והדיבור, ופתח הושט שהוא הצינור שדרכו יורדים המזון והרוק לקיבה. הקנה והושט ממוקמים זה ליד זה בתחתית בית הבליעה. זוהי צומת מסוכנת מאוד. 'תאונה' בצומת זאת יכולה להיות רח"ל קטלנית, בכל גיל וללא התראה מוקדמת. שלא כבשאר מחלות או אירועים, שיש להם בדרך כלל סימנים (סימפטומים) מקדימים. לכן באה האזהרה החמורה של חכמינו ז"ל "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט". ועל כך ארחיב בהמשך.
העולה מכל האמור לעיל: כל מזון הנמצא בבית הבליעה, דהיינו מגבעת הלשון והלאה, בכל מצב שיהיה, לעוס מספיק או לא לעוס מספיק, יבלע תיכף, בכדי לפנות מקום לאויר!
לגודל הסכנה, חיישני בית הבליעה רגישים מאוד ומגיבים לגירויים באופן מהיר ומיידי ללא חשיבה, על מנת למנוע 'תאונות'. אמנה בפניך אחדים מהגירויים כדוגמא.
עין: כאשר העין רואה כלי אכילה עם מזון המוכן להכנסה לפה - מתבצעת בליעה
דיבור: דיבור עם אוכל בפה, מלבד שהוא מסוכן, גם גורם לבליעה מהירה.
חוש השמיעה: כאשר אתה שומע שקוראים בשמך, או כאשר הטלפון מצלצל, או כאשר הפעמון בדלת הבית מצלצל כל אלה גורמים לכך שמתבצעת בליעה.
מחשבה: קריאה או חשיבה על ענינים שונים מסיחה את הדעת מהלעיסה וגורמת למזון להגיע מהר אל בית הבליעה ומשם הוא כאמור נבלע מיד.
מתוך הנקודות שכתבתי לעיל, כגורמות לבליעה מהירה - ללא התחשבות אם המזון נלעס כל צרכו או לא - ארחיב להלן בשתי הנקודות הראשונות - העין והדיבור.
קשר עין-פה
ברצוני להפנות את תשומת לבך הקורא לדבר מופלא שהבחנתי בו בתהליך הבליעה.
אחד הרפלקסים החשובים שיש לנו הוא העין. רבים מאיתנו רגילים למלא את הכף או את המזלג תוך כדי לעיסת המזון שזה עתה הוכנס לפה. והנה שימו לב למה שקורה וכל אחד יכול לבדוק זאת על עצמו.
ברגע שהעין מבחינה שהכף מלאה במזון - מיד מתבצע רפלקס בליעה! מדוע? מה קרה כאן? העין מבחינה במזון המוכן בכפית לצורך הכנסתו לפה, המוח מתרגם זאת מיד למצב מצוקה, מאחר שהכנסת כמות כפולה של מזון לפה עלולה לגרום לכמין 'התנגשות' והאדם עלול להחנק, שכן אין מקום בפה לתכולה של שתי כפות, והאדם גם נושם תוך כדי, והכל במקום כה מצומצם, לכן המוח נותן מיד פקודה לפנות את מה שנמצא כרגע בבית הלעיסה ולבלוע אותו.
אתן לך דוגמא נוספת, אדם לוקח תפוח עץ בגודל בינוני, חותך אותו בסכין לארבעה רבעים, מקלף את הרבע הראשון ומכניסו לפיו ומתחיל ללעוס אותו. בידו הוא לוקח את הרבע השני ומתחיל לקלף גם אותו. ברגע שהרבע השני יהיה מקולף, תתבצע פעולת בליעה למה שבתוך הפה... ועכשיו שימו לב: כאשר הרבע הרביעי יוכנס לפה זמן הלעיסה שלו יהיה כפול מהזמן שנמשכה הלעיסה של הרבע הראשון! ומדוע? כי אין חתיכה נוספת שצריכה להאכל... הרי לך עוד דוגמא לקשר המופלא הזה.
לכן אייעץ לך כאן לאמץ הרגל חדש, שיהפוך עם הזמן לטבע שני:
כל זמן שהאוכל בפיך הנח את האוכל או את כלי האכילה מידך עד שתסיים ללעוס ולבלוע את האוכל שבפיך! אם תנהג כך - אינך צריך לספור לעיסות מכיון ששום דחף חיצוני לא יגרום לכך שתבלע את האוכל לפני שיהיה ראוי לבליעה.
דיבור
דיבור בשעת האכילה, גורם לאדם המדבר לא ללעוס די הצורך את האוכל. לא תמצא אדם המדבר באמצע האוכל וגם לועס די צרכו. זה פשוט לא מציאותי. המדבר אפילו לא שם לב אם הוא לועס וכמה הוא לועס. הנושא עליו הוא משוחח תופס אותו, הנה הוא צריך לומר את המשפט הבא, והדבר גורם לו לבלוע מהר את מה שבפיו. כתוצאה מכך המדבר בולע חתיכות אוכל לא טחונות דיין. [חתיכות אלו, תוך כדי "נסיעתן" במערכת העיכול, עלולות לגרום לשריטות ושפשופים "אירוזיה" בלע"ז]
כמו כן החתיכות אינן מעורבות עם כמות מספיקה של רוק, וכך המזון יורד לקיבה לא מרוסק, והקיבה טוחנת במקום לעכל. אמנם בסופו של התהליך כל מזון הנכנס לגופנו אכן מופרש בצורה מרוסקת, אולם יש להבדיל בין עיכול לבין ריסוק וטחינה. לא כל מרוסק הוא מעוכל, ואם התהליך משתבש, אזי במקום שכל 'תחנה' תפיק את המירב מהמזון, אין היא מספיקה לעשות זאת.
עצה מהנסיון: כשאוכלים כמה מבני הבית יחד - לשבח את מי שיגמור לאכול אחרון!
לסיכום: ככל שתלעס יותר כך גופך יקבל תועלת גדולה יותר, ותשבע מכמות קטנה יותר של אוכל. עדיף שתאכל מעט ותלעס הרבה - מאשר שתאכל הרבה ותלעס מעט. (אם הינך סובל מעודף משקל - זה עדיף מסיבה נוספת. כך תעשה דיאטה, מבלי שתזדקק לשיטות קשות ומסורבלות).