פרק ב - הכל בידי שמים
מחשבה נפוצה ומקובלת בין אלו החיים 'ללא חשבון' ואוכלים מכל הבא ליד בכל עת שבוחרים ובכל כמות שחפצים, היא: כיצד ניתן לומר כי אוכל זה או אחר מקצר את חיי האדם, בעוד שברור לנו כיהודים מאמינים, כי חיי האדם ושנותיו קצובים לו מפי עליון? במבט שטחי נראה לכאורה שאכן זו טענה ניצחת. אולם עיון בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והפוסקים, מוכיח נאמנה עד כמה אין שמץ של ממשות בטענה זו, וכל כולה באה מכח ה'הותרה לו' ושכנוע עצמי של האדם, בכדי שיוכל להמשיך במסלול חייו ורצונותיו, מבלי לתת לעצמו דין וחשבון.
האמת תורה דרכה, כי בחיי האדם ישנם שני סוגי מאורעות. האחד - מה שקורה לאדם מבלי קשר למעשיו, כפי שאמרו בגמ' בחולין דף ז': "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", וכפי שביאר זאת המאירי: "מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה, הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך, והוא שאמרו "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים" עכ"ל שם.
אולם לעומת זאת, ישנם מאורעות שהאדם מביא על עצמו ועליהם ציווה הקב"ה את האדם להנהיג את עצמו בדברים הגורמים לגופו להיות בריא וחזק ולהאריך את ימי חייו. ולהיפך חס וחלילה על ידי זלזול בעניני בריאות הגוף יכול האדם לגרום לעצמו למות קודם זמנו, ולהביא על עצמו מחלות שונות, רחמנא ליצלן.
דוגמא לכך היא מדברי רב יהודה (ברכות נד, ב) המונה שלושה דברים שמאריכים ימיו ושנותיו של האדם ואחד מהם הוא: המאריך בבית הכסא, ואת זה ביאר רש"י שהטעם הוא מפני: "רפואה היא לו".
וכן מסופר על התנא ר' יהודה בר אלעאי (שם) שתלה את הסיבה למראהו הטוב והבריא בכך שהיה טורח ומתנהג בדרכי הבריאות והרפואה.
וכן מצינו כי אף אם נגזר על האדם חיים ארוכים הוא עלול למות קודם זמנו. צא ולמד ממה שאמרו במסכת בבא מציעא (קז, ב): "רב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד (=יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו אם בעין הרע. רש"י), אמר: תשעים ותשעה מתו בעין רעה, ואחד בדרך ארץ (=בזמנו)".
מדברי הגמרא וכפי שפירש רש"י עולה שתשעים ותשעה אחוז מן המתים אינם מתים בזמנם, ורק אחוז אחד מת בזמנו. אם כן, אי אתה יכול לומר שכל אדם מת כאשר נגזר עליו למות ולא קודם זמנו, שכן, מפורש כאן שתשעים ותשעה מתים שלא בזמנם.
וכן מתבאר מדברי הגמרא בב"מ (פה, א), שמיתה שלא בזמנה מצויה אצל בני האדם, וכאשר היתה תקופה שלא מתו אנשים קודם זמנם צוין הדבר כמאורע חריג. שכך אמרו שם: "כולהו שני יסורי דר' אלעזר, לא שכיב איניש בלא זמניה". פירוש: יסוריו הנוראים של רב אלעזר ברבי שמעון, אשר קיבלם באהבה, כפי שמתואר בגמרא שם, הגנו על הדור כולו, שכל אותן שנים שבאו עליו היסורים, לא מת אדם קודם זמנו. משמע, שלפי דרכי טבעו של עולם, מצוי הדבר שאנשים מתים קודם זמנם.
הרי שביכולתו של האדם להשפיע על בריאותו ועל אריכות ימיו וכפי שכבר ביארנו לעיל האדם חייב מן הדין לעשות כן.
ומצאתי שהדברים מפורשים במדרש רבה: "אמר רבי אחא מאדם יהא (כלומר, בידי אדם הוא) שלא יבואו חליים עליו, מאי טעמא דאמר ר' אחא (דברים ז) "והסיר ה' ממך כל חולי" ממך הוא שלא יבואו חוליים עליך וכו'. רבי תנחומא בשם ר"א ורבי מנחמא בשם רב אמר "והסיר ה' ממך כל חולי" זו עין (הרע), על דעתיה דר"א תשעים ותשעה בעין ואחד בידי שמים. רב ורבי חנינא, רב כדעתיה דאמר תשעים ותשעה בעין (הרע) ואחד בידי שמים, ור' חנינא כדעתיה, דרבי חנינא ורבי נתן אמרי תרווייהו, תשעים ותשעה בצנה ואחד בידי שמים, (ומפרש המדרש את הסיבה למחלוקתם), רב על דהוה שרי בבבל דהוה עינא בישא שכיחא, (רב שהיה גר בבבל ששם היה מצוי עין הרע, לכן אמר תשעים ותשע בעין הרע), רבי חנינא על דהוה שרי בצפורי והוה תמן צנתא, (רבי חנינא שהיה גר בציפורי ששם היה קר, לכן אמר תשעים ותשע בצינה). רבי ישמעאל ברבי נחמן בשם רבי נתן אמר תשעים ותשעה בשרב ואחד בידי שמים. רבנן אמרין תשעים ותשעה בפשיעה ואחד בידי שמים". עכ"ד המדרש (ויקרא ט"ז ח').
והריני להביא את לשונם של מפרשי המדרש לבאר דברי רבנן שאמרו: "תשעים ותשעה בפשיעה". פירוש מהרז"ו: "בפשיעה: שאינם נשמרים מדבר שמזיק אותם ופושעים בעצמם". עץ יוסף: "בפשיעה: שאינם נזהרים מהקור והחום וריבוי המאכלות, וכיוצא מהדברים הצריכים זהירות בהנהגת הבריאות". מתנות כהונה: "בפשיעה: שאינו שומר את עצמו בדרך הבריאות ופושע בגופו, ועיין שם פרק המקבל, ב"מ ק"ז":. ובליקוטים פירש: "בפשיעה: שאינו שומר נפשו באכילה מזקת ואויר מעופש וכדומה". הרי לנו דברים ברורים שאין אדם יכול לפטור את עצמו מחובת שמירת בריאותו בטענה של הכל בידי שמים.
ניתן להוכיח עוד מדברי הראשונים, שיובאו להלן - הרמב"ם והרמב"ן, ה"חובת הלבבות" ו"החינוך", שאדם עלול לגרום לעצמו חולי ויסורים, ואינו יכול לטעון "כך נגזר עלי משמים", ועד כדי כך הדבר מוחלט, שאף בעניני "חושן משפט" (דיני ממונות) אין זו טענה "כך נגזר עלי" וכפי שנראה בהמשך.
זה תמצית דברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות שלוחין הלכה ז): "אחד מן האחין, או מן השותפים, שחלה מתרפא מן האמצע (כלומר, מכספי השותפות), ואם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג או בחמה עד שחלה, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה מתרפא משל עצמו".
ובפירוש המשניות למס' בבא בתרא (פ"ט מ"ה), הוסיף הרמב"ם והרחיב את הדברים: "וזה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו, לא מן האמצע, הוא כשסיבב עליו אותו החולי בכוונה, והוא שינהוג בעצמו במנהג שידוע אצל המון העם שהחולי יבוא בסיבתו בהכרח, כגון שאכל המאכלות שהן מפורסמות ברעה והתמיד בהם, או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור, כי דין זה כדין מי שפוצע עצמו בידו".
הנה, שפתי הרמב"ם ברור מיללו, שכל שאינו שומר עצמו מן החולי ומן הסכנה, הרי זה כמי שפוצע עצמו בידו, במכוון, כי גורם לעצמו בידים את החולי והיסורים שיבואו עליו, ושוב אין לו את הזכות ליטול חלק רפואתו מן השותפות בטענה שכך נגזר עליו מן השמים, מכיון שהביא על עצמו את החולי והנזק.
וכך אנו למדים בדברי ספר "החינוך" (מצוה תקמ"ו), שביאר לנו את היסוד הגדול הזה בהנהגת האדם בשמירת גופו ובריאותו: וזה לשונו "משרשי המצווה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע - בגזרתו ובמצוותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" - אף על פי כן, צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם. כי האל, ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש - שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ - שימות".
וממשיך בספר ה"חינוך" לבאר איך ינהיג האדם את עצמו: "והוא ברוך הוא, חנן גופות בני אדם וייפח בהם נשמת חיים - בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע... ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא (האדם) בעל חומר - ציווהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו, יעשה פעולתו עליו, אם לא ישמר ממנו".
ומכאן עובר ה"חינוך", אל המסקנה המתבקשת: "ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מוות בפשיעותנו ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס".
וכזאת מוצאים אנו גם בדברי הרב בעל הספר "חובת הלבבות" (שער הבטחון פרק ד): וזה לשונו "והדומה לזה כי אדם, אע"פ שקיצו ומדת ימיו קשורים בגזירת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים, במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלוקים, שיאמר, אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו, וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות, בבטחונו על גזירת הבורא וישתה סמי המוות, או שיסכן עצמו להלחם עם הארי ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה, ממה שאין האדם בטוח בהן, ויסכן בנפשו, וכבר הזהירנו הכתוב במה שאמר "לא תנסו את ד' אלוקיכם" (דברים ו, טז), כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים:
או: שימות ויהיה הוא הממית את עצמו, והוא נתבע על זה כאילו המית זולתו מבני אדם, וכו'. וכן מי שהמית את עצמו, יהיה ענשו גדול בלי ספק וכו'. וכן הממית את עצמו יוצא מעבודת האלוקים אל המרותו, בהיכנסו בסכנת מוות. וכן אתה מוצא בשמואל ע"ה, אומר "איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א' פרק טז, ב) ולא נחשב לו לחיסרון בבטחונו על האלוקים, אך היתה התשובה מאלוקים לו, במה שמורה כי זריזותו בזה משובחת ואמר לו: "עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לד' באתי" (שם), ואילו היה זה קיצור בבטחונו, היתה התשובה אליו "אני אמית ואחיה" (דברים לב, לט), או הדומה לו וכו'". ומכאן עולה ה"חובת הלבבות" לקבוע במסמרות: "ואם שמואל, עם תום צדקתו, לא הקל להיכנס בסיבה קטנה מסיבות הסכנה, אף על פי שהיה נכנס בה במצות הבורא יתברך וכו', כל שכן שיהיה זה מגונה מזולתו מבלתי מצות הבורא יתעלה.
או: שינצל בעזרת הבורא יתברך לו ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב, א) בזה הענין "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין, מנכין לו מזכיותיו" וכו'".
וממשיך בספר חובת הלבבות ומסיק, שאין הדברים אמורים רק ביחס למי שממית את עצמו, אלא אף במי שאינו נשמר מהיזקים ואינו שומר על בריאותו, והוסיף עוד ואמר: "וכן נאמר בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות, בסיבות אשר מטבעם זה, ולדחות המדווה במה שנהגו לדחותו..."
הנה המסר שבדבריו ברור, שאסור לו לאדם להכניס עצמו בסכנה ולזלזל בבריאותו בטענה כי כאשר יגזור הבורא, כן יהיה. כי אדרבה, עם גזירתו יתברך על המאורעות, גזר גם על האדם להשמר מהן, ואם לא ישמור עצמו וינזק, יתבע על שהזיק לעצמו. ואם יהיה לו נס מנכין לו מזכויותיו.
ועוד זאת לימדנו הרמב"ן בספרו "שער הגמול", בבארו עניין היסורים, בשם הרב הגדול (הרמב"ם) בספרו "מורה נבוכים" פרק י"ב, שכתב, כי רוב הרעות הבאות באישי בני אדם, באות מחסרון דעתם, ומסכלותנו נזעק ונשווע מן הרעות אשר נסבב לנפשנו ברצוננו, כמו שאמר שלמה המלך במשלי "איולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו", והאריך בזה הרבה, ופירש כי רוב הרעות ההוות בבני אדם באות מנזקי אדם באדם, כגון הקטטות והמלחמות, או מנזקי אדם לנפשו, ברוב התאווה למאכל וכיוצא בזה, ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק, (אלא) רק על נפשו, ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או... עיוור שיזעק, (אלא) רק על סכלותו, וכן תראה שיש מהם שיכנס בסכנות המדבריות והימים, כדי להתעשר ביותר משכניו, וימצאוהו תלאות, ילך וישווע וילין על הזמן, ויתמה מרוע מזלו, והקדוש ברוך הוא לא יחדש מופת ונס בעולם, לעזור המשוגעים על פחיתות מדותיהם".
הרי מפורשים המה דברי הרמב"ם, כי פעמים האדם מרוב תאווה למאכל מסוים וכיוצא בזה, גורם רעה לעצמו להיעשות מצורע, ולאחר מעשה אין לו על מי להטיל את האשמה אלא על עצמו והנהגתו הסכלית, הנהגה אשר כדברי הרמב"ם נובעת מחסרון דעת ופחיתות המדה ונחשב כ"משוגע".
ועוד זאת מצאנו בדברי 'ספר חסידים' (אות קמה), שיש ויביא אדם על עצמו מיתה טרם זמנה, שכן כתב שם: "בעלי הכעס, חייהם אינם חיים וגם מתים קודם זמנם".
מצאנו אם כן, כי עמדת חכמינו ברורה לחלוטין: כי על אף שחייו של אדם קצובים לו, הרי הוא יכול לסבב על עצמו בהנהגה לא ראויה, מחלות ומיתה קודם זמנם. ולא זו בלבד שאין זה 'תירוץ' נכון, אלא להיפך יש חיוב גמור וציווי מוחלט על האדם לשמור את עצמו ואת הסובבים אותו מן המקרים הרעים, לבל יהי בם מקרה רע העלול להביא לידי סכנה, ונתן הבורא כח ביד ההנהגה הטבעית המסוכנת והמקרים הרעים, לסכן את נפשו ולקצר חייו ושנותיו, וציונו לשמור עצמנו מכל דבר טבעי העלול להביאנו לידי סכנה, ובאם נשמור על כללי הבריאות בהנהגה הראויה, נוכל בס"ד לחיות את כל ימי חיינו בבריאות טובה, בלי מחלות, ואף להאריך את ימי חיינו!
וראה את דברי החזון איש בחלק א' אגרת ל"ה:
"מכתבך הגיעני, דע לך יקירי שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף, ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע כי מה שאנו קוראים טבע, המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל הויות יתברך. ולכן חובתך להפסיק לימודך לגמרי על משך שתי שבועות ותרבה בכלכלה ומזון מבריא ולהוסיף על השינה והטיול ועוד מעניני הבטלה, ואולי נכון שתבוא הנה לימים אחדים ול... עד שתחליף כח". ובאגרת קנ"ט בחלק ג' כתב ...הזנחה מהצלת נפשו הוא גם כן עבירת שפיכות דמים... עכ"ל.
וראה עוד בספר 'מעבר יבק' (קרבן תענית פ"ה) שכתב וז"ל: "החולאים יש מהם שיתהוו משטות בני אדם כגון צינים פחים, וזה דומה להורג עצמו שעתיד ליתן הדין, וכן המחליא עצמו מפני היותו רודף אחר תאוותיו, ובכלל זה מי שאינו משתדל ברפואה עצמה בכלל חוטאים יחשב, ואם ביטל העבודה בסיבת חולי גם את דמו מידו ידרושו" עכ"ל.
לסיום פרק זה אביא שני מעשים על גאון המוסר רבי ישראל סלנטר זצ"ל, מהם יש ללמוד על התייחסותו לחובת שמירת הבריאות.
וכך כותב הגה"צ רבי בן ציון ידלר בספרו בטוב ירושלים בשם הגר"י בלאזר זצ"ל. שכך השיב גאון ישראל רבי ישראל סלנטר זצ"ל ל'פרוש' אחד שהיה פרוש ביותר, אמר לו רבי ישראל בחכמתו.
"אני חושב כי על פי חכמינו זכרונם לברכה, אין לך חטא גדול יותר מלהיות כפוי טובה, והטובה הגדולה ביותר שנותן הקדוש ברוך הוא לאדם היא בריאות הגוף, שעל ידי שהאדם בריא בגופו יש ביכולתו לעבוד את השם, ומי שאינו שומר על בריאות גופו, חוששני שהוא בכלל כפוי טובה".
ובספר אור עולם מהגה"צ רבי אביגדור מילר (בעמוד 82) סיפר כי רבי ישראל סלנטר נסע פעם לגרמניא לטיפול רפואי מסויים, והיה שם רופא שאמר "אלפים באים אלי, אך לא ראיתי עוד אחד מהם אשר כל כך מדקדק למלא את הוראותי כמו הרב הזקן הזה". כך הוא אמר בציינו את רבי ישראל סלנטר, בספר "תנועת המוסר" (כרך א' פרק י"א) האריך עוד לספר על הנהגותיו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל בעניני שמירת הבריאות.