חיי יוסף· יוסף בן מתתיהו
פרק ששים וחמשה: יוסף מתוכח עם איש ריבו יוסטוס מטבריה, סופר קורות המלחמה עם הרומים
אחרי128 אשר הגעתי עד הנה בספורי, ארשה לעצמי להגיד דברים מעטים נגד יוסטוס, אשר גם הוא כתב את פרשת הדברים האלה, ונגד האחרים אשר לקחו על עצמם לכתוב את דברי הימים, אבל האמת היתה קלה בעיניהם, ובגלל שנאתם או אהבתם לכמה אנשים – לא רחקו מדבר שקר. באמת אין ביניהם ובין מזיפי שטרות ולא כלום, אולם מפני שאינם צפויים לענש כמו אלה (מזיפי השטרות) – ממשיכים הם לשקר בלי בושה. יוסטוס לקח על עצמו לכתוב בספר את תולדות המלחמה ההיא וברצותו להרָאות כדיקן ושקדן בעבודתו, בדה עלי דברים אשר לא כן וגם על עיר מולדתו לא ספר את האמת129. בעבור זה הנני נאלץ כעת להגן עלי מפני עדות השקר הזאת ואגלה דברים אשר כסיתי עליהם עד הנה. ואל יתפלא איש על אשר לא הודעתי זה כבר; כי אמנם על סופר דברי הימים לכתוב את האמת, אולם הרשות בידו להמנע מהוציא משפט על תועבות אנשי רשע, לא מפני חבתו אליהם כי אם בגלל מדת המתינות שהיא חובה עליו. ובכן אפנה אליו כמדבר לנוכח: «יוסטוס המֻבחר בין סופרי הקורות130 – כי כן יהללך פיך – במה אני ואנשי הגליל אשמים, שעיר מולדתך בגדה ברומאים ובמלך? הלא בטרם הפקיד אותי השלטון בירושלים למפקד בגליל חגרתם נשק, אתה וכל אנשי טבריה, ואסרתם מלחמה על עשר הערים אשר בסוריה131. אתה שלחת באש את כפריהם ועבדך נפל חלל בקרָב הזה. ולא רק אני אומר זאת, כי כן כתוב בספרי הזכרונות132 אשר לשליט היחיד (לקיסר) אספסינוס, וגם בתלונת תושבי עשר הערים, אשר צעקו חמס לפני אספסינוס בעכו ובקשוהו, כי ייסר אותך, הגורם לאסונם. וגם היית מקבל את ענשך במצות אספסינוס, לולא המלך אגריפס אשר לו נִתנה הפקֻדה להמיתך, והוא נענה לתחנוניה המרובים של אחותו ביריניקי והחליף לך את עונש המות במאסר לזמן רב. גם יתר תעלוליך הצבוריים מראים בעליל את (ארחות) חייך, כי אתה אשר קוממת את עיר מולדתך ברומאים. עוד מעט ואוכיח זאת. אולם קודם יש את נפשי להגיד מלים אחדות על אנשי טבריה – וגם זה נוגע לך – להראות לאלה אשר יעסקו בקורות האלה בימים הבאים, כי לא הייתם לא אוהבי הרומאים ולא אוהבי המלך. הגדולות בערי הגליל הן: צפורי וטבריה, עיר מולדתך, יוסטוס נכבדי, צפורי, היושבת בטבור הגליל ומוקפת כפרים לרב, יכלה על נקלה להעיז ולהתקומם לרומאים, לו חפצה. אולם היא גמרה לשמור אמונים לאדוניה, סגרה לפני את שערי העיר ואסרה לאזרחיה להתחבר אל חיל היהודים. בחפצם להשתגב גם מפנינו התעו אותי ודרשו ממני לבצר את עירם בחומות133, ומאת קסטיוס גלוס, מפקד צבאות הרומאים בסוריה, קבלו משמר בחפץ לב, ולי בזו, אף כי כחי היה אז רב והכל פחדו מפני. ואחרי כן כאשר ירושלים, בירתנו המפוארת, היתה במצור וסכנה נשקפה למקדש המשותף לכל העם, כי יפל בידי האויבים – לא נתנו אנשי צפורי אף עזר מעט לבלתי הרָאות כמורדים ברומאים. ומולדתך, יוסטוס, יושבת על גדות ים כנרת ורחוקה מסוסיתא שלשים ריס ומגדר ששים ומבית־שאן אשר היא למלך מאה ועשרים ואין עיר יהודית בקרבתה: לו חפצה לשמור את אמונה למלך – יכלה לעשות זאת על נקלה. הלא תושביה היו מרובים ונשק היה להם למכביר! ולוּ גם היה נכון אשר אמרת, כי אז הייתי אני האשם, יוסטוס יקירי, – מי היה אשם אחרי כן? הלא תדע, כי לפני מצור ירושלים הייתי אני כבר בידי הרומאים, וידפת ועוד הרבה מצודות נלכדו ביד חזקה134, והמון רב מאנשי הגליל נפל חלל בקרב. אולם כאשר עבר פחדי מנגד עיניכם, היה עליכם להשליך את הנשק מידכם ולהראות למלך ולרומאים, כי לא ברצון רק באנס ערכתם נגדם מלחמה. ואתם חכיתם, עד אשר יקרב אספסינוס בעצמו עם כל חילו אל החומות135, ורק אז פשטתם נשקכם מתוך פחד. ועירכם היתה נלכדת בחזקת היד, לולא נענה אספסינוס לבקשת המלך ולהתנצלויותיו על אולתכם. ובכן לא בי האשמה, רק בכם, כי למלחמה נשאתם את נפשכם. או הלא תזכור, כי אני מדי כבשי את עירכם לא המתי אף אחד מכם. ואתם הייתם נתונים במלחמת אחים, לא בגלל אהבתכם את הרומאים ואת המלך, כי אם מפני זדון לבכם, והרגתם מאה ושמונים וחמשה איש מתושבי העיר, בעת שאני הייתי בידפת הנצורה על ידי הרומאים. וכי לא בדקו ומצאו, כי במצור ירושלים היו אלפים איש מטבריה, שחלק מהם נפל חלל וחלק לוקח בשבי? ואם תאמר, כי לא היית אויב (הרומאים) ולכן ברחת אל המלך – אומר אני על זאת, כי עשית זאת מיראתך אותי. אתה אומר שאיש זדון הנני.
אולם הלא המלך אגריפס נתן לך את נפשך לשלל, אחרי שאספסינוס חרץ עליך משפט מות, וגם הרבה מתנותיו לך, ומדוע שמך אגריפס אחרי כן פעמים במאסר ופעמים גרש אותך מעיר מולדתך? האם לא צוה פעם אף להמיתך, ורק לבקשות הרבות של אחותו ביריניקי נעתר להציל את נפשך? למרות מעשי־נבלה אלה הפקידך אחרי כן למזכירו הסודי136, אבל בקרוב נוכח בקלות דעתך ושלחך מעל פניו. אולם אין ברצוני למנות כרוכל את כל מעשי נכליך. אך תמה אני לעזות מצחך, אשר תהין לאמר, כי תיטיב לספר את המאורעות הללו מכל יתר הסופרים, ואתן אינך יודע את הדברים אשר נעשו בגליל, כי היית אז עם המלך בבירות ולא חקרת את אשר סבלו הרומאים ואת אשר עשו לנו במצור ידפת. גם נבצר ממך לדעת את אשר פעלתי אני לבדי בעת המצור, כי כל האנשים אשר יכלו להודיע על זה אבדו במלחמה הזאת. ואולי תאמר, כי תארת נכונה את המעשים (אשר קרו) בירושלים. אבל איך אפשר הדבר? הלא לא לקחת חבל במלחמה וגם לא קראת את ספרי הזכרונות אשר לקיסר! וההוכחה החזקה ביותר נגדך היא, כי ספרך סותר את הנאמר בספרי הזכרונות של הקיסר137. ואם בכל זאת תהין לאמר, כי היטבת לכתוב מכלם, מדוע לא הוצאת את ספר דברי הימים (אשר כתבת) בחיי השליטים אספסינוס וטיטוס עושי המלחמה, ובעת אשר היו עוד בחיים גם אגריפס וגם כל בני משפחתו אשר היו בקיאים בחכמת יון? הלא (ספרך) היה כתוב עוד לפני עשרים שנה, ואז יכלת להביא עדים על אמתותו אנשים שידעו את הענין לאמתו138. רק אחרי אשר האנשים האלה אינם עוד בקרבנו אין לך לפחד כי יכחישו דבריך, מצאת עוז בנפשך לפרסם את ספרך. לא כן אנכי, אשר לא יראתי כמוך לספרי; ובעת אשר המעשים רחפו עוד כמעט לפני עינינו מסרתי את ספרי לשליטים בעצמם, ונפשי יודעת, כי שמרתי על האמת. וגם תקותי למצא לי עדים (נאמנים) לא נכזבה. מהרתי לתת את ספרי לאנשים רבים, וביניהם אשר לקחו חבל במלחמה, כאגריפס המלך ואחדים מבני משפחתו. השליט טיטוס רצה, אשר האנשים ילמדו את פרשת המעשים רק מתוכם (מתוך ספרַי) ולכן חתם בידו את ספרי וצוה להפיצם בקהל139. והמלך אגריפס כתב ששים ושתים אגרות להעיד על אמתות ספרי. שתים מהן מציע אני בזה ומהן תוכל להכיר את תכן (יתר) המכתבים:
«המלך אגריפס מברך בשלום את יוסף החביב מאד. בענג גדול קראתי את ספרך, לפי דעתי עלית הרבה על הסופרים האחרים אשר כתבו על הענין הזה בשקדך על דבר אמת. נא לשלוח לי גם את (הספרים) האחרים. היה שלום».
«המלך אגריפס מברך בשלום את יוסף החביב מאד. מספרך אשר כתבת נראה, כי אינך זקוק להוראות למען אשר תוכל לתאר כמו את כל הענין מראשיתו, בכל זאת, כאשר תבוא אלי אספר לך כמה דברים שאינם ידועים לאיש»140.
במדה זו קלעתי אל האמת בספרי, והוא (אגריפס) לא החניף לי, כי זה לא היה נאה לו, ולא התל, כאשר תאמר אתה, כי זדון לב כזה היה רחוק ממנו, אך העיד על האמת, ככל האנשים אשר קראו את ספרי. אולם רב לי לטפל ביוסטוס, אשר נאלצתי להפסיק בגללו את ספורי.