חיי יוסף· יוסף בן מתתיהו
פרק שלשים ואחד: מהומות בגלל שרי המלך אגריפס אשר ברחו אל היהודים
אנשים אחדים הוסיפו לגרות את ההמון באמרם, כי שרי המלך אשר באו אלי, אין להשאירם בחיים, אם ימאנו לקבל עליהם את דת אלה אשר בצלם הם חוסים, לבעבור הציל את נפשם. גם דברו בהם סרה, כי קוסמים הם ובלהטיהם יביאו את הרומאים83. ההמון האמין בחפזו לדבריהם, כי המחמאות אשר נאמרו לצודד את לבו הוליכוהו שולל. בהודע לי זאת דברתי שוב על לב העם, כי לא יתכן לרדוף את האנשים אשר מצאו מחסה אצלנו. ואשר ללהטים שפכתי את חצי לעגי על דברי הבל אלה ואמרתי, כי לו יכלו הרומאים לנצח את אויביהם בקסמים – לא היו מכלכלים צבא גדול כל כך. בדברי אלה השפעתי עליהם, אך לזמן מצער. אחרי לכתם מפני הסיתו אותם הזדים שוב כנגד השרים, ופעם באו חמושים לביתם אשר במגדל להמיתם. לשמע הדבר בא פחד בלבי, פן לא יוכלו (השרים) להגיע84 (אל הכנרת) בחפצם לנוס, כאשר המשטמה תגיע למרום קצה. באתי, אפוא, לבית השרים ואנשים אחדים עמי וסגרתי את הדלת אחרינו. חפרתי מנהרה במעבה האדמה מן הבית עד האגם (כנרת). אחרי כן צויתי להביא סירה וירדתי לתוכה יחד עמם ועברנו למחוז סוסיתא. גם את מחיר סוסיהם, אשר לא יכולתי להעבירם במנוסת פתאום זאת, שלמתי להם ונפרדתי מהם בעודדי אותם, כי ישאו את המצוקה העתידה לבוא עליהם באומץ־רוח. התעצבתי מאוד אל לבי על אשר נאלצתי להשיב לארץ האויב את האנשים אשר בקשו אצלי מנוס להם. אולם חשבתי, כי, אם עליהם למות – טוב אשר ימותו מכף הרומאים ממוּתם (מידי היהודים) בארצי. אולם הם נצלו ממות, כי המלך אגריפס סלח להם. בזה נגמר ענין שרי אגריפס.