חיי יוסף· יוסף בן מתתיהו
פרק ארבעים ותשעה: יוסף מראה את צדקו לפני אנשי הגליל במעמד צירי ירושלים
לשמע הדברים האלה התחלחלו יונתן וחבריו; הם פחדו פן ימיתום הגליליים דורשי טובתי. מחשבתם הראשונה היתה לברוח, אולם לא יכלו לעשות זאת, כי אני צויתים להשאר. הם נאלצו לעמוד על מקומם בבשת פנים. צויתי את הגליליים לחדל משבח אותי ואת הנאמנים בין אנשי הפקדתי על הדרכים, לבל ישתער עלינו יונתן פתאום. גם פקדתי לגליליים לחגור את נשקם, למען אשר לא יבואו במבוכה בהתנפל האויב עליהם פתאום. בראשונה הזכרתי ליונתן וחבריו את דבר המכתב אשר בו כתבו, כי השלטון בירושלים שלח אותם להשבית את המריבה אשר ביני ובין יונתן, גם (הזכרתי), כי צוו לי להופיע לפניהם. באמרי זאת הראיתי את המכתב לעיני כל, לבל יוכלו להכחיש את הדבר, כי המכתב יעיד נגדם. אחרי כן הוספתי לאמר: «יונתן ואתם חברי המלאכות! לא הבאתי (רק) שנים או שלשה עדים כשרים וישרים111 במשפטי עם יוחנן למען הוכיח את (צדקת ארחות) חיי – ברור כי הייתם נאלצים, אחרי בָחנכם את אורח חייהם, להוציא משפט כי הנני חף מפשע. אולם למען תוָכחו, כי ביושר כלכלתי את מעשי בגליל, חושב אני, ששלשה עדים הם מעט מכדי להעיד על איש שחי חיי יושר כמוני, ולכן הנני מעמיד לכם את כל האנשים האלה (לעדים). אותם שאלו נא, מה היו חיי, ואם בתמים וביושר נהגתי את שלטוני112. משביע אני אתכם, אנשי הגליל, לבלתי העלים כל דבר אמת. אמרו בפני האנשים האלה כבפני שופטים, אם עשיתי דבר אשר לא כדת».