חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן סז
אמר המחבר טרם סגרי שערי חדושי הלכות אשר הוצאתי כעת לאור בעזר ה' יתעלה בל אמנע מלהעתיק פה דבר אחד הנצרך להלכה. ומעשה בא לידי בימים האלו. והוא בנדון שנשאלתי משני כהנים שיש להם בשותפות חנות הפונה לצד הרחוב והחנות היא בבית גדול אשר מאחוריו דבוק בו בית קטן ובאותו הבית קטן מת תינוק נכרי והם מניחים מתיהם יום או יומים ויהיו השותפים מוכרחים לעזוב את מרכלתם ושאלו הכהנים מפי תורה אם רשאים להיות בהחנות והוריתי להיתר. ולכתחלה יסגרו הדלת השנית שיש עוד להחנות מאחוריו ולחנות ילכו דרך הרחוב ודלתות החנות בחורף מוגפים על המנעול ואין להחנות חיבור עם הבית הקטן שמונח בו המת נכרי רק ע"י זיזים (געזימזע) הבולטים תחת הגג ופונה לצד הרחוב. וטעמי דידי אמינא לפי ע"ד כפי שבינותי מדברי הפוסקים ואבאר בזה בס"ד:
הנה בש"ע יו"ד סימן שע"ב סעיף ב' פסק קברי עכו"ם נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם וכ' הרמ"א אע"פ שיש מקילין נכון להחמיר. וידוע שמקור הפלוגתא הוא שהרמב"ם ז"ל וסיעתו פסק פ"א מהל' טומאת מת הל' י"ב ופ"ג מהל' אבל שהעכו"ם מטמאין רק במגע ומשא אבל לא באוהל. ולכן מותר לכהן לדרוך על קבריהם והוא כר' שמעון ביבמות (דף ס"א ע"א) דדרשינן אדם כי ימות באוהל אתם קרוין אדם וכו'. ובספר היראים וי"א בנמק"י (הובא בד"מ סימן שע"ב) מקילין שאף טומאת מגע ומשא אין להם. והיש מחמירים בש"ע הם שיטת התוס' שם ביבמות ובב"מ (דף קי"ד ע"ב) והרא"ש שפסקו כרבנן דר"ש שיש לעכו"ם טומאת אוהל אמנם לפי הכלל שנתן אא"ז שעד אפרים תשובה ק"ד דהיכא שכ' בש"ע יש מחמירים נראה שאין מן הדין כיון שרוב הפוסקים כהמקילין רק נכון להחמיר ליזהר ולפרוש מאיסורא. (ועיין פמ"ג פתיחה לאו"ח) וכה"ג כ' הט"ז יו"ד סימן נ"ג סק"ח שתי' פסקי רמ"א דבסי' ק״י פסק שמותר בנשבר ובנשמט מצד הנראה לו לפי הדין. וכאן כתב מצד החומרא שכן משמע לשונו כאן שכתב יש להחמיר ולאסור. ועי"ש בש"ך סקט"ו. וכן בנידון דידן תפסו בעלי הש"ע דרוב הפוסקים ס"ל שאין נכרים מטמאין באוהל (ועיין נמי ישועות יעקב או"ח סי' שמ"ג) לכן פסקו שעל קבריהם שנכון להכהן ליזהר מלילך וכן כה"ג יש ליזהר שלא יהיה הכהן באוהל אחד עם המת לחוש להפוסקים המחמירים. אבל בנ"ד שהמת בשכונה ואין לו חיבור עם מקום שהכהן שם בחנות רק ע"י זיזין הבולטין מן הגגין ודאי יש להתיר ע"פ דברי הרש"ל ביש"ש פ"ו דיבמות סימן כ"ה שכ' וזה לשונו. וכן היה רשב"י אומר קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל וכו' ולית הלכתא כותי' (רק כרבנן דמטמאין באוהל) ומשום הכי צריכים הכהנים לזהר שלא לילך על קברי עכו"ם בפרט האידנא דליכא בארונות שלהם פותח טפח. ושם עוד פילפול ע"ד ס' אא"ז בשער אפרים מותר להדליק בב"ח לנר חנוכה:
סימן סד בדברי הרמב"ם פ"ז מהל' מעילה לענין נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיס ושם נתבאר פסק ומקור לרמב"ם ז"ל שפסק דאשם צריך ידיעה בתחלה ואם הקריב קודם שנודע לו ואח"כ נודע לו אינו עולה:
סימן סה ישוב קושית הקצוה"ח סימן ק"ה על דברי הה"מ בהל' מלוה ולוה לענין פסק הרמב"ם ז"ל דאף דקיי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואפי' במקום שחב לאחרים:
סימן סו ישוב קושית התוס' גיטין (דף נ"ה) וביאור דברי הכפ"ת בסוגיא דאוונכרי:
אבל שלא ליכנס באותו דרא שיש שם מת כמו שאנו נוהגים שלא ליכנס בכל הדרא אף ששכונת מבוי שלנו אינם מאהילות להיות אוהל דאורייתא אין להחמיר כולי האי גבי מת נכרי דלא גזרו אלא על המצוי דהיינו ישראל ובפ' המקבל אי"ה נאריך בזה עכ"ל. הרי שרבינו הרש"ל שפסק דלא כר' שמעון וס"ל כהנך פוסקים דעכו"ם מטמאים באוהל התיר ליכנס בשכינה שיש שם מת נכרי מפני הטעם שנתן שהאוהל בשכונה רק מדבריהם ולא גזרו טומאה דרבנן גבי מת נכרי. ומי ירום ראשו לחלוק על המהרש"ל:
ובביאור ס' הרש"ל אאריך בזה לקמן בס"ד ומטרם נברר שאין לומר לענין לילך על קברי עכו"ם יש עוד צד היתר מהא דמדלגין היינו על גבי ארונות (ברכות דף י"ט ע"ב) דזה לא שייך האידנא וכמש"כ נמי הרש"ל דהאידנא רוב ארונות אין להם פותח טפח. וגם בלא"ה הא כ' התוס' ברכות שם ד"ה רוב והביא כן נמי רבינו הטור יו"ד סימן שע"ב דהיתר דמדלגין היינו ע"ג ארונות שייך רק כשראש הארון פתוח לחוץ אבל האידנא שכלו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה מפני שדינו כקבר סתום ועיין ב"ב (דף י"ב ע"א) בית סתום מטמא כל סביביו אם פרץ אם פצימיו. וע"כ אין שייך היתר דמדלגין על גבי ארונות לענין לילך על קברי עכו"ם:
והנה בהא דרוב ארונות יש להם פותח טפח הקשו התוס' שם בברכות ד"ה מדלגין דאמאי אין המת מטמא באוהל כיון שהכיסוי עצמו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ורציתי לתרץ ע"פ שנראה מדברי הראב"ד והרמב"ם פי"ג מהל' טומאת מת שהיו הארונות מונחים על פני השדה ואיתא באבל רבתי פ' י"ג והובא בש"ע יו"ד סימן שס"ג ס"ה אדון שפינהו אסור בהנאה אם הוא של אבן ושל חרס ישבר ומדאסור בהנאה ע"כ נתנו שם ע"ד שלא לפנותו אלמא שלאו דוקא של עץ הי' ארונותיהם רק של אבן ושל חרס נמי. וכיון שכלי אבנים אינם מקבלים טומאה וכן כלי חרס אינו מטמא מגבו חוצץ בפני הטומאה כמו שאיתא בש"ס ב"ב (דף כ' ע"א) חבית גופי' תיחוץ דהא כלי חרש אינו מטמא מגבו ולא תיקשי קושית התוס'. ואולי לזה כיון הראב"ד שם בפי"ב מהל' טומאת מת שמוקי להאי דמדלגין על גבי ארונות כי הארונות שהי' עומדין על השדה של אבן היו. ואף שיש עליהם תורת גולל ודופק כיון שזאת הטומאה אין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וחוצץ מפני הטומאה של מת שהכהן מוזהר עליה כיון שכלי אבנים אין מקבלין טומאה דק טומאת גולל איכא שאינה שייכה בכהן שיזהר עליה. אבל ראיתי שהגאון בעל חת"ס יו"ד תשו' סימן ש"מ פי' בדרך אחרת בדברי הראב"ד ואני מבטל דעתי מפני דעתו הרמה. אולם בכ"מ נראה קצת כמו שפירשתי והרמב"ם ז"ל שם בפי"ב כ' בפירוש ארונות של עץ אם יש בהם פותח טפח חוצצים ואף שרבינו פסק בריש פ"ז מהל' טומאת מת דקבר סתום מטמא כל סביביו צ"ל כמש"כ הכ"מ שם שכשהארונות מגולים מונחים על פני השדה דין אחר להם וכמש"כ בחת"ס שם שדינם ככלים דלית בהו משום קבר סתום ודינם כשאר אוהלים שחוצצים כשיש בהם פותח טפח. וצ"ל שתי' קושית התוס' הנ"ל בברכות דהא כל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ כתירוץ התוס' שם עיי"ש או כמש"כ שם הפנ"י דהא דקיי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה נמי לאו דאורייתא ובהא דמדלגין היינו ע"ג ארונות כיון שהיו לכבוד מלכים לא גזרו או י"ל שהיה הדף התחתון ניטל מהארונות כמש"כ הטור סימן שמ"ב ומש"ה תו ל"ה ככלים שמקבלין טומאה ודו"ק. והנה כ"ז א"צ לנידון דידן רק להסביר דנשמע מזה שאין לצרף קולא לענין לילך על קברות עכו"ם מפני שרוב ארונות יש להם פותח טפח דגם לרמב"ם ז"ל י"ל דארון שאינו מונח על פני השדה רק בקבר שוב אין דינו ככלים. רק כקבר סתום ועמא ההולך על הקברים. ולכן שפיר יתראה מדוע בש"ע ראו לחוש לדעת המחמירים בטומאת אוהל עכו"ם והזהירו הכהנים לילך עליהם:
אמנם בנ"ד כבר הראיתי פסקו של רבינו הרש"ל ז"ל דבטומאה דרבנן לא גזרו על מת נכרי ושכונת מבוי שלנו אינן אוהל ד"ת אכן לפי שקיצר הרש"ל ז"ל בלשונו ולא זכינו לחדושיו על פ' המקבל בב"מ שכ' ששם יאריך בזה צריכים אנו לפי קוצר דעתנו לבאר דבריו. והיה נראה לומר דהרש"ל ס"ל כמו שמשמע מפשטת דברי הש"ך יו"ד סימן שע"ב ס"ק ב' דדוקא באוהל המת עצמו הטומאה ד"ת אבל בבתים הסמוכים שאין הטומאה יוצאת רק ע"י פתח אינה אלא טומאה דרבנן וכבר חלק עליו המג"א סימן שמ"ג ס"ק ב' דחור טפח מביא טומאה ד"ת וכמו שנראה מדברי הב"י יו"ד סימן שס"ט בהדיא בשם הרמב"ם פ"ג מהל' אבל ה"ג דאם נכנס לאוהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר. ועוד הרבה בקושיות עיי"ש ומפני זה הוציאו הרבה אחרונים דברי הש"ך מפשטם וכ' שכוונתו רק לענין סוף הטומאה לצאת ולא שכשהחדר שהמת מונח בתוכו פתוח. ומיהו ראיתי לש"ב בן הגאון ש"א סימן צ"ג שעשה לסניף להתיר אף במת ישראל דעת הש"ך דמאוהל לאוהל אינה רק טומאה דרבנן. וכן דו"ז הגאון מהריעב"ץ ח"ב סימן קע"ח הביא ס' השיך דס"ל דמאוהל לאוהל רק טומאה דרבנן:
ומצאתי בספר מרכבת המשנה הל' טומאת מת פי"ב ה"ב כ' שיש לומר לשיטת התוס' דמה שהטומאה יוצאת מחדר לחדר דרך חלונות טפח ה"ל מדבריהם. וכ' שכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל. והיינו כשיטת הש"ך וגם הגאון בעל פנ"י ז"ל שפך סוללה לקיים דברי הש"ך ושלא כדברי המג"א הנ״ל. והביא בכמה מקומות בחדושיו בברכות (דף י"ט ע"ב) ובסוכה (דף י' ודף כ' וכ"א) והוכיח מדברי רש"י ז"ל דמבית לבית ל"ה רק טומאה דרבנן וביאר שמש"ה פסק הרמב"ם פי"ג מהל' ט"מ דכל חור שהוא טע"ט בין נעשה בידי אדם או לא נעשה בידי אדם מאהיל על הטומאה ובפי"ד פסק לענין חלון שלא נעשה בידי אדם אין הטומאה נכנסת מבית לבית אלא כמלוא אגרוף וא"כ דבריו סותרין זה את זה אע"כ האי כדיני' והאי כדיני' דבפי״ג לא מיירי אלא לענין טומאה דאורייתא משא"כ בפי"ד לא איירי אלא לענין טומאה דמבית לבית או לעלייה דרך חלון ל"ה אלא מדרבנן מש"ה בעינן כמלוא אגרוף וכו' וזה ברור וצלול בדעת הרמב"ם עכ"ד הפנ"י עיי"ש. ואולי לזה כיון נמי במרכבת המשנה הנ"ל שכ' שמשמע מדברי הרמב"ם דמאוהל לאוהל ע"י פתח אין הטומאה ד"ת. אולם קושית המג"א מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל שכ' בפ"ג מהל' אבל דאם נכנס לאוהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר. צריך לומר שיישבה הפנ"י כמו שנראה מדברי' בסוכה דאפי' מה שמוציא תחת האויר לא הוי אלא מדרבנן כגון שהטומאה אינה מנחת תחת האויר ממש אלא בבית שלא כנגד החלון והרמב"ם מיירי שהטומאה נגד הפתח לכן יוצא מבית לבית ד"ת ולוקה הכהן אף אם עצמה של טומאה בבית אחר. והגאון פנ"י בתשובת הלכה למעשה שכ' לענין הולכת הטומאה מבית לבית ע"י ביבין מתחת לקרקע הבית והביבין פתוחין לבתים והובאה בספר האשכול שנדפס מחדש הל' טומאת כהנים ביאר דלא שייך טומאת אוהל אלא באחד מג' דרכים. א) שמאהיל אדם או אוכלים נגד גוף המת בכולו או במקצתו אף אם המת במקום מנונה בלא אוהל אמנם בזה אף בצדדי המת אין טומאה כלל ובהפסק כל דהוא סגי. ב) שמאהיל המת כולו או מקצתו על האדם או על הטהרות כנגדה ממש. ג) שיהיו המת והאדם תחת אוהל אחד וזה הנקרא בגמרא אוהל המשכה עיין חולין (דף קכ"ה ע"ב) והיכי דמי אוהל גרידה בהמשכה ופירש"י דבר אחד מאהיל עליו ועל הטומאה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עלי' אלא דבר אחר ממשיך הטומאה עליו עכ"ד הפנ"י עיי"ש היטב:
ונראה בדעת הפנ"י דאם הטומאה מכוונת ממש נגד הפתח אף שמונחת בבית אחר הוי דאורייתא דמה לי אוהל זה מה לי אוהל אחר והוי מה"ת כאוהל אחד על האדם ועל הטומאה ואם אין הטומאה מכוונת נגד הפתח ממש אז חדרים הפתוחים שיוצא הטומאה מחדר לחדר מדרבנן אסור. ומתחת הביבין לאוהל ס"ל להפנ"י כיון שאין התקרה בשטח אחד עם האוהל שבו הטומאה אף מדרבנן לית ליה טומאה. אבל הגאון בעל חת"ס יו"ד סימן ש"מ חולק על דברי הגאון בעל פנ"י עיי"ש שכ' באריכות. אמנם נראה שהציע החת"ס דעתו הגדולה לפני הגאון בעל ישועות יעקב והוא בא באריכות באו"ח סימן שמ"ג והרבה לחזק דעת הפנ"י בס' הש"ך דמאוהל לאוהל אינו רק טומאה דרבנן עיי"ש שדחה ראיות המג"א. אמנם מה שהביא המג"א מדברי התוס' יבמות (דף ק"ג) שכתבו דהא דאיתא במתניתין דכלים פ"א למעלה ממנו המת שהוא מטמא באוהל אף דגם מצורע מטמא באוהל מ"מ יש נ"מ לענין היכא דיש פותח טפח מבית לבית דמביא את הטומאה במת ולא במצורע משמע דהוא מן התורה כמו שאר מעלות דקחשיב שם ותי' היעי"ק דראיה זו ג"כ אינה מכרחת די"ל דהתם רק מדרבנן ותירוצו דחוק קצת. ולענ"ד בפשיטות יש ליישב דהא איתא במתני' נגעים פי"ג מי"ב נכנס (מצורע) לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על רוחב ד' אמות נכנס ראשון ויוצא אחרון ואז אינם מתטמאין העומדים בבית הכנסת אלמא שכשהמצורע עומד אחורי המחיצה של י"ט ודאי מקצתו שהוא למעלה מעשרה טפחים נראה כנגד העומדים ממש ובכה"ג ביארתי שאף לפנ"י מאוהל לאוהל ד"ת כיון שהטומאה נגד מקום הפתוח ושפיר כ' התוס' שלמעלה מהן מת אף ממצורע שבמצורע בכל גווני מאוהל לאוהל אינה יוצאת טומאה ובמת אם הטומאה כנגד הפתוח יוצאת אף ד"ת:
כל זה הוצרכתי לבאר למען נבין כונת הרש"ל שכ' ששכונות מבוי שלנו אינו מאהילות ד"ת ואמרתי די"ל שס"ל כהפנ"י בשיטת הש"ך דמאוהל לאוהל אינו ד"ת. ועוד נ"ל די"ל דאף אם נימא דמאוהל לאוהל הטומאה יוצאת ד"ת מ"מ אם באה הטומאה מאוהל לזיזין ומשם לאוהל כמו בנידון שלפנינו ודאי ל"ה אלא מדרבנן דהא השב"י חלק ראשון סימן פ"ד וח"ב סימן צ"ח הוא מן הסוברים בדעת הש"ך דלא איירי רק לענין סוף הטומאה לצאת הא ע"י חור טע"ט יוצאת הטומאה ד"ת מאוהל לאוהל מ"מ כ' דאם הבית שהמת מונח בתוכו פתוח לחוץ כיון דאפי' ע"ג ארונות מותר לדלג כשיש בהן פותח טפח מכש"כ מן הצדדים ואם הטומאה באה ע״י זיזין ודאי הוי מדרבנן עכ"ל עיי"ש. ונראה טעמו דודאי אם הטומאה והאדם עומדים והזיז מאהיל על שתיהן הוי מה"ת. אבל הפנ"י ביאר כמו שהבאתי לעיל דבעינן אוהל המשכה דהיינו שיהיה אוהל אחד מאהיל על הטומאה ועל האדם או הכלים א"כ יש לומר דאם יש חור טע"ט בין חדר לחדר אף אי אין הטומאה מונחת נגד החור ביתא כמאן דמליא טומאה דמיא והחור מביא טומאה מבית לבית אף ד"ת וחשבינן הכותל האמצעית כאילו היא נטולה והטומאה סגורה בשני הבתים. אבל אם הטומאה באוהל ופתוחה לזיזין לא נימא שהטומאה יוצאת מאוהל לזיזין ומשם לאוהל ד"ת דאינו חשוב עי"ז תו אוהל אחד כיון שהוא פתוח לחוץ וכמש"כ השב"י ע"ש בח"ב סימן צ"ח שא"א לפרשו בע"א ליישב דעתו מקושית השואל. וזאת יש לפרש נמי בדעת רש"ל שכ' ששכונת מבוי שלנו אינן מאהילות ד"ת כלומר אף אם בית שהמת נכרי מונח בו פתוח אין יוצאת לשכונה ע"י זיזין וגגין להיות אוהל ד"ת שבכה"ג ל"ה אוהל אחד על הטומאה והאדם ושרי בגוי דלא גזרי במת נכרי טומאה דרבנן. וא"ל דכונת הרש"ל כשהבית שהמת נכרי מונח בו מוגף ומטעם סוף הטומאה לצאת. חדא דנראה שהתיר בכל גווני אף שהפתח פתוח ועוד דלשונו שכ' ששכונת מבוי שלנו אינן מאהילות להיות אוהל ד"ת משמע דס"ל דאין בשכונה דין אוהל ד"ת שגוף האוהל רק מדרבנן ומה"ט בנכרי שרי ולא איירי משום סוף הטומאה לצאת:
והנה אין לומר שבנ"ד יש לאסור מטעם סוף הטומאה לצאת. וזה פשיטא דבשעה שהכהן הוא בחנותו והדלת מוגפת ודאי אין שייך דין זה דמי יכניס הטומאה לחנותו שקיי"ל דרך הטומאה לצאת ואין דרך הטומאה ליכנס. רק יש נ"מ בשעה שהכהן דורך על המפתן ועומד תחת הזיז הפונה לצד הרחוב או בעת שדלת החנות פתוחה מעוברים ושבים. ואף אם הבית שהמת מונח בתוכו סגור שייך דין זה מ"מ נראה שזהו ודאי ל"ש במתי עכו"ם דהא דעת הש"ך והמהר"ש אבוהב בתשו' דבר שמואל והשב"י והתשב"ץ ריש חלק ג' וכן רש"י פ"ק דביצה כ' דל"ה אלא מדרבנן וזהו שלא כס' חכמת אדם שפסק וסתם דסוף הטומאה לצאת ד"ת מהא דרש"י סוף ביצה דסוף הטומאה לצאת הל"מ. חדא דיש לומר כשיטת הר"ש מאיוורא הובא בב"י דעל סוף הטומאה לצאת אין הכהן מוזהר עליה וי"ל כמש"כ שם בשם מהרא"י ז"ל דהוא מפני שאין הנזיר מגלח עליה. ועוד גוף דברי רש"י ושיטתו כבר ביאר בתשו' מהר"ם זכות והעלה שדין סוף הטומאה לצאת הוא דרבנן (ואגב אעורר על מה שראיתי שם בס' חכמת אדם כלל קנ"ט ס"ו דאם יש חלון בין ב' בתים והטומאה באחד מהם והיו בחלון סריגות שקורין גראטער ובלשון אשכנז גיטטער אפי' היו של מתכות אע"פ שיש ביניהם אויר אה אין באחד מהם פותח טפח חוצץ בפני הטומאה ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח והוא מדברי הט"ז סימן שע"א ס"ק א' והובא בש"ך שם סק"ב ממתני' דאהלות ועש"ה. וחדש הרב הנ"ל דזה לא שייך בחלונות שלנו שהם נעשים לאורה דשיעורו רק כפנדיון והו"ו קטן מאד עכ"ל והביא בספרו ב"א דברי הרמב"ם פי"ז מהל' ט"מ. ואני שמעתי ולא אבין שהרי בפי' כ' הרמב"ם שם בהל' א' וחלון העשו אורה הוא שאין עליו תקרה אלא גלוי הוא לשמש וכן שם בהל' ה' חלון שהוא גלויה לאויר שיעורה כפנדיון מפני שאינה עשויה אלא לאורה בנה בית חוצה לה ונעשית חלון זו תחת תקרה והרי היא בין שני בתים שיעורה כפותח טפח ומש"ה כ' שם הרמב"ם בהל' א' ציורו בחלון שעשייה לאורה כגון היתה טומאה ובא אדם ונסמך לחלון זה של מאור וכו' נטמא אבל בחלון בין שני בתים כיון שיש תקרה מן הבית השני שיעורו בפ"ט ועיין אהלות פי"ג מ"ב ורק אם החלון פתוחה לשמש והטומאה נכנסה ע"י זיזין וכדומה נידון בשיעור קטן. שו"ר בפמ"א ח"ב שצ"ג שכ' כדברי הח"א ולענד"נ כמש"כ ותל"מ):
ועוד יש היתר בנ"ד דבחורף החנות מוגף על הדלת ואף אם הוא פתוח אם הדלת מבית שהמת מונח בו סגור אין איסור כיון שביררנו דסוף הטומאה לצאת מדרבנן ול"ש במת נכרי וכיון שקיי"ל כהש"ך דלא מיגרע מפני שהצירים של ברזל כיון שקבועים בקרקע ודאי אם הבית שהמת מונח בו סגור אין איסור רק יש חשש פן יתרמי שיהי' החדר שהמת מונח בתוכו פתוח וגם החנות שהכהן שם באותו רגע פתוח שנכנסים ויוצאים דרך שם בני אדם או פן יבוא הכהן תחת הזיז לחנותו בעת שהדנת מחדר שמונח בו המת יהי פתוח עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ויש להתיר במת נכרי שדין אוהל גבי' רק מחומרא כמו שביארנו ומצאתי להגאון מפיעטרקוב בספרו נפש חיה בסוף ספרו טל יו"ד שיצא להתיר מטעם ספק זה במת נכרי עיי"ש:
והנה שיטת הראב"ד דכהן בזה"ז אין איסור מה"ת מפני שהם טמאים מתים. וכן ביאר שיטתו הגאון רעק"א ז"ל בתשובות החדשות שנדפסות שנה זו והש"ג על הל' טומאה להרי"ף ז"ל הביא בשם סמ"ג עשין רל"א מש"כ בשם רבינו יעקב הוא ר"ת שבזמן הזה כהן המטמא בבית הקברות אינו לוקה ומביא ראי' מדתניא מס' שמחות הרי שקבר את מתו ובא אחר כל זמן שעוסק בבית הקברות יכול לעסוק בו פירש מן הקבר אם חזר וקברו לוקה דברי ר' עקיבא ר"ט אומר כל היום אינו לוקה מפני שאינו מרבה עלי' ימי טומאה ובה"ג פוסק כר"ט וא"כ בזה"ז מאי מרבה טומאה יש כיון שמי חטאת אינן נוהגות ע"כ. ומיהו מה שרוצה בתשו' מהר"ץ חיות ז"ל לפשוט ספקו של הדג"מ שמסופק בדעת הראב"ד דאפשר דדוקא מלקות ליכא אבל איסור תורה יש עכ"פ אף שכבר נטמא. וכ' דמלשון הסמ"ג מוכח דגם איסור תורה אין כאן דהרי בזה"ז אין נ"מ למלקות לע"ד אינו מוכרח די"ל דנ"מ לפוסלו לעדות וכמש"כ הש"ך יו"ד סימן ט"ז סקי"ז עיי"ש ובכ"ד. והנה בספר ישוי"ע שם צירף עוד דעת הרשד"ם דיש להקל בכהני זמננו שהם רק כהני חזקה. ועוד יש סניף ס' השב"י דכל טומאה דרבנן אין הכהנים מוזהרים בזה"ז מפני טומאת ארץ העמים. שבלא"ה כלם טמאים ומכל הני טממים יש להתיר ודו"ק:
כללא דמילתא בנ"ד שאין להאוהל שהכהן שם חיבור עם מקום שמונח שם המת נכרי רק ע"י זיזין הבולטין מן הגג ודאי יש להתיר ומכש"כ כשהדלתות סגורים על המנעול ופתוחים רק בשעה שנכנסים ויוצאים כמו שביארתי, מיהו במקום הפסד הסומך ומקיל אף אם יש חיבור ע"י אוהל אם רק אין פתחיהן מכוונים וסומך ע"ד הפנ"י דמאוהל לאוהל אינו ד"ת לא הפסיד. ומ"מ בכה"ג יראה שעכ"פ יהיו הבתים שהכהן שם והמת נכרי מונח מוגפים שאז איכא רק חשש דיתרמי שיהיו שניהם פתוחים ואיכא להקל טפי. אבל בנ"ד ודאי שרי וכל האריכות בזה לע"ד אך למותר רק להוציא מלב המפטפטים הצרכתי לבאר זאת. וה' ית' יאיר עיני בתורתו ויצילנו משגיאות ויראני נפלאות לראות בהרמת קרן ישראל ובישועות הנבאות:
דברי הקטן חיים ארי' הלוי איש הורוויץ.
ואלה דברי אהובי אחי הרב החריף ובקי זית רענן כש"ת מו"ה פינחס הלוי איש הורוויץ נ"י מסקאהל אשר כתב אריכות דברים בסוגיא זו. ומחמת אפיסת מקום אביא סנסן אחד מחדושיו.
בסנהדרין דף מ"א ע"א בסוגיא דעידי נערה המאורסה שהוזמו פריך הש"ס אלא באשה חבירה דקיי"ל דמקטלא אליבא דריב"י היכי משכחת לה. ומשני כשזינתה וחזרה וזינתה כו' מ״ש נעה"מ דנקט אפילו נשואה נמי אין אלא אפילו ההיא דלא יתבה תותי' יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. והנה ראיתי בשו"ת ר״מ איגרא לא"ז הגאון רשכב"ה מו"ה משולם ז"ל מפרעשבורג האהע״ז סי' מ"ב אות ה' שהק' על הא דקאמר שיכולין לומר לאוסרה על בעלה וכו' וז"ל הא בזנות א"צ שיראו כאחת ובד"נ בעינן כאחת. וכונתו להקשות עפ"ד הח"מ אהע"ז סי"א סק"ז דעידי טומאה מצטרפין בעדות מיוחדת לפי הטעם שכ' הב"י דמילי דאיסורא לממונא מדמינן להו א"כ ק' איך יכולין לומר לאוסרה וכו' אי לא היה דעתם להורגה ה"ל למימר עדות על הטומאה בעדות מיוחדת דלאוסרה מצטרפין ולחייבה קטלא אין מצטרפין. וחי' אא"ז הגאון הנ"ל עפ"ד התוס' בכ"ד דמיגו בשני עדים ל"א דכל אחד ירא שמא לא יאמר חבירו כמותו כן ה"נ לא קשיא דל״ה יכולין להעיד בעמיו״ח שכל אחד ירא שמא לא יאמר חבירו כמותו ותהיה עדותן מוכחשת בב"ד [עיין תשו' הנ"ל חאהע"ז סימן ל"ז אות ט"ו] ויש להעיר על תירוצו לפ"ד התוס' קידושין (דף מ"ג ע"ב) ד"ה והשתא בשם הר"י מקוצי דבטענה שנפטרים בה העדים מממון אמרינן מיגו בתרי כי בכה"ג בטוחים הם זע"ז שיאמרו דבר אחד ועי' גם בתוס' ביב (דף כ"ט ע"א) ד"ה הני הרי דהיכי שיש היזק לדידהו גופייהו מכוונים לומר דבר אחד ואין יראים מהדדי וא"כ הכא בסוגין תו קשיא הול"ל בעמיו״ח ואין לומר דיראים אחד מחבירו שמא לא יאמר כמותו ז"א כי הכא עוד יותר בטוחים הם זע"ז שיאמרו דבר אחד כיון דאיכא לדידהו דררא דנפשות שחוששין העדים שאם יאמרו שלא בעמיו"ח אם יחזמו יתחייבו קטלא כנ״ל ויש לחלק. ונלע"ד ליישב בדרך זה לפי"מ שנ"ל לחדש ולומר דהא דכ' הח"מ דבע"ט עמיו"ח מצטרפת לאוסרה כונתו שמהני עדותן רק מדרבנן ולא מדאורייתא לפמ"ש התומים ז״ל סל' סקי"א דרק בממון מהני עמיו״ח מדאורייתא אבל בד"נ שצריך עדות גמור וכו' בזו שפיר אמרינן דעמיו"ח לאו שמי' עדות דבעינן שיראו כאחד משא"כ בד"מ דלא איברו סהדי אלא לשיקרא ואם הבע"ד מודה א"צ עדות מה נ"מ בעמיו"ח כו' עיי"ש ולפ"ד התומים י"ל דנהי דס"ל להח"מ דמהני עמיו"ח בע"ט לאוסרה מטעם דלממון מדמינן לי' מ"מ לענין זה לא דמיא לד"מ דבד"מ מדאורייתא מצטרפת עמיו"ח משא"כ בע"ט דהרי בעינו בעינן עדות גמור ודרישה וחקירה (עי' ב"ש שם ס"ק י"ג) הרי דמחמת שהוא איסור לא מדמינן לד"מ ולענין דו"ח הה"ד דס"ל להח"מ דלא מהני עמיו"ח בע"ט רק מדרבנן לאוסרה מאחר דמדאורייתא אפילו לאוסרה בעינן עדות גמור וא"כ לפ"ד התומים ל״מ כ"א לאוסרה מדרבנן בעמיו"ח והן כ' הח"מ גופי' בסי' קי"ט ס"ק כ"ב לחלק בין אם אסורה עלי' איסור דאורייתא בין היכי דלא אסורה רק מדרבנן וקאמר דהיכי דאסורה עלי' מדאורייתא כגון סוטה ורואה דם מ"ת וגירשה עי"כ הרי הוא אסור לדור עמה אף במבוי אבל היכי דאין אסורה עלי' כ"א איסור דרבנן כגון שבוי' וכיו"ב אסורה לדור רק בחצר אבל במבוי מותרת לדור עמו עיי"ש וכ"כ הפר"ח והמל"מ. והשתא לפ"ז דברי הח"מ מיושבים שפיר דפסק בעיט עוניו"ח מצטרפת ול"ק קושית זקני ז"ל האיך יכולין לומר לאוסרה הול"ל בעמיו"ח ז"א דהרי בררנו דעמיו"ח בע"ט לא מצטרפת כ״א מדרבנן וא"כ יכולין שפיר לומר דמש"ה אמרו שלא בעמיו"ח כדי לאוסרה איסור דאורייתא לאוסרה שלא תדור עמו גם במבוי אבל כשהי' אומרין בעמיו"ח ל"ה אוסרין אותה רק מדרבנן ול"ה אסור לדור רק בחצר ולא במבוי כדברי החמ״ח הנ"ל. וע"כ הי' מוכרחין לומר שלא בעמיו"ח ולעולם לאוסרה ולא להורגה באו ומיושב ק' זקני הגאון ז"ל דהח"מ דס"ל עמיו"ח בע"ט מצטרפת לשיטתי' אזיל דס"ל ג"כ דבאסורה עלי' רק מדרבנן אינה אסורה לדור עמו במבוי רק בחצר וכנ"ל. ולפי דרכנו י"ל גם קושית הנוב"ת חאהע"ז סי' כ' לדעת ר"ת הובא ברא"ש פ"ב דיבמות דאף בעידי כיעור לחוד נאסרה על בעלה האיך יכולין לומר לאוסרה כו' דהול"ל שראו רק כיעור לחוד והוי אסרי לה ומדאסהידו בעדות טומאה ש"מ שכוונו להורגה אמנם לפי"מ שמבואר באבני מילואים סי' י"א סק"ו דעידי כיעור ל"מ לאוסרה אלא מדרבנן עיי"ש והי' א"ש דע"כ אמרו רק בע"ט כדי לאוסרה מדאורייתא כדי שתהי' אסורה לדור במבוי דאי הוי אמרי בע"כ ל"ה אשרו לה רק מדרבנן. אבל לעולם רק לאוסרה כוונו:
ובד"ז נבין בס"ד מאי דמשני הש״ס ע"ה דמקשה מ"ש נעה"מ דנקט כו' ומשני אין אלא אפילו ההיא דלא יתבה תותי' יכולין לומר לאוסרה כו' ומקשים מאי רבותא היא דלא יתבה תוחי' מ"מ כיון שיודעין דהיא ארוסה לו ובודאי ישאנה אם לא יעידו לאוסרה עלי' ושפיר יכולין לומר לאוסרה שלא תנשא לו כלל באנו ומה יש חילוק בזה בין ארוסה לנשואה. אבל לדרכנו י"ל דכונה אחרת יש בתירוץ הש"ס והיינו דהנה באמת בנתגרשה מן הארוסין הרי פסקינן התם בסקי"ט סי"א דמותרת לדור עמו אף בחצר והרי כאן מיירי במאורסה א"כ אכתי הול"ל בעמיו"ח ול"ל דלאוסרה שלא תדור עמו במבוי באו ז"א כי במאורסה לא נאסרה עלי' כלל לדור עמו אולם מ"מ יהי' א"ש גם במאורסה דאכתי יכולין לומר לאוסרה באו אף לדהח"מ והיינו דהרי פסקינן התם דאם לבו גס בה אף מן האירוסין לא תדור עמו וא"כ שפיר יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו באם שיהי' לבו גם בה שאז יהי' אסור לדור עמה ויהי' תו שפיר נ"מ בין איסור דאורייתא לדרבנן דמדאורייתא תהא אסורה לדור עמו במבוי משא"כ אם היו אומרים בעמיו"ח לא היה אסור לדור רק בחצר ושפיר יכולין גם במאורסה לומר לאוסרה אבעלה לדור עמו אף במבוי באנו באם שיהי' לבו גס בה וזהו שמתרץ הש"ס אלא אפילו ההיא דלא יתבה תותי' וא"כ איכא סברא אלימתא דאין לבו גם בה מ"מ יכולין לומר לאוסרה באנו לענין שבאם שיהי' נמצא שיהי' לבו גם בה שלא תדור עמו במבוי ואף שרחוק הדבר כעת מ"מ כיון שיכולין לתרץ דיבורם הכי ולא יהא נהרגין מהדרינן להו לזכותא ודו"ק:
[אמר המחבר לעד"נ לישב ק' א"ז הגאון הנ"ל וגם יתר קושיות כאלו הנמצאים בדברי האחרונים על סוגיא זו. דהא הק' התוס' סנהדרין דף פ' ד"ה עידי דאמאי כשהביא הבעל עדים להזים לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון הא מצי למימר לא לחייב עדי הבעל קטלא באנו אלא לחייב הבעל ממון ותי' דהתם יודעים העדים שא"א להיות זה בלא זה. משא"כ הכא בסוגין לא ידעו שהיתה חבירה דאילו ידעו שהיתה חבירה לא יכולים לתרץ דלאוסרה באו דהא יודעים שחייבת מיתה על דיבורם אי נמי לא ידעי דחבר אין צריך התראה עיי"ש. וצריך להבין מאי משני בסוגין כשזינתה וחו"ז. הא לא ידעו אם היא חבירה או אם חבירה א"צ התראה ולא כוונו להורגה. וצ"ל דאילו ידעינן שלא ידעו אם היתה חבירה אז בכל גווני לא מקטלא משום שה"ל עשאאילה"ז רק הם מעידים בסתמא ע"כ דיינינן להצלת העדים שלא ידעו שהיתה חבירה ורק לאוסרה באו והא דל"א בעמיו"ח ובע"כ או זינתה כשהוא קטנה אליבא דרמב"ם וכה"ג וכמו שהק' הטעם משום שלא ידעו שהוא חבירה או שחבירה א"צ התראה וודאי לא יהרגוה ומה לי אם אמרו זינתה או עידי כיעור ועדות מיוחדת אף כשאמרו זינתה לא עלתה על דעתם להורגה אבל אם אמרו זינתה וחו"ז בהוספת הדיבור ניכר שכוונתם להורגה ע"כ חייבין מיתה ועתו"ס פסחים י"א ע"ב ד"ה זה דכיון דאיכא הוכחה בדבורם שכוונו עדותם לא דייקינן עוד להצילו ודוק וגם האשה נהרגת ואם אמרו סתמא זינתה ושפטו העדה והצילו העדה שלא כוונו להורגה ודיינין הב"ד לזכותם ולהצילם]:
ב״ה נעתרתי לבקשת האומלל ה"ה נחום שאול בן ר' ישראל ליב בירנער נ"י אשר לו אשה ושמה לאה בת ארון קאסטערליץ וילדה לו שלשה ילדים שני בנים ובת אחת אבל יד ד' הויה בה זה שבע שנים שנשתגעה ויצאה מדעתה ר"ל וזה כארבע שנים שנתנוה לבית המשוגעים אשר להממשלה במחלקת החולים שאין להם תרופה. ונתברר לנו שהיא שם יושבת ואין לה דעת צלולה כלל ומתנונת והולכת בשגעונה, ואצ"ל שא"א לדור עמה בשום אופן, והבעל דפק על פתח בד"צ לפתוח לו שערי היתר להסיר מעלי' כבלי העיגון להתיר לו מוסרות חרגמ"ה ז"ל, והאיש בוכה ומילל על ימי' כי הוא אובד עצות לא יוכל בעצמו כשהוא לבדו בלי עזר לגדל בניו כראוי, אכן הוא איש עני וקשין מזונותיו עליו מאד ואין בידו מעות להשליש על הכתובה. אבל יעורר רחמינו לחמול עלי' ועל ילדי' לחפש לו מקורי היתר שיוכל לשא אשה על אשתו:
והנה באשה המשוגעת שא"א לדור עמה, כבר פשט ההיתר ע"פ דברי רבינו בעל הב"ח ומובא גם בב"ש שיסכימו בהיתר גדולי הדור, וגם מאה רבנים מג' מדינות בהשלשת הכתובה וחייב ליחד לה בית לשמרה ממנהג הפקר וחייב לתן לה מזונות, ובנ"ד הלא אין ידו משגת לתן הכתובה ונדוניא וגם תקנת הצ"ץ בסי' ס"ד המובא שם בב"ש דיש תקנה למכור הכתובה והנדוניא לבעלה בטובת הנאה, ולתת לה מזונות אינו יכול לקיים רק היא נתונה בבית החולים הנ"ל ושם ארוחתה נתן לה ע"י א"י הממונים על בית החולים:
אכן ראינו לרבותינו האחרונים אשר רובם התירו אף אין בידו להשליש הכתובה אם הוא עני וכמו שיובא. דבריהם להלן. והנה באבע"ז סי' קי"ט ס"ו פסק הרמ"א דיכול לגרשה אפי' אין לו לשלם הכתובה והנדוניא אין יכול לעכב משום זה הגירושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה, וכתב הח"מ שהרשב"א חולק על זה, ואף הרא"ש שכ' כן בתשובה כלל מ"ב התם רק היכא דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב כשהוא בא בטענת מום גדול, והב"ש שם סק"ו כ' דהיכא דרשות בידו לגרש ע"פ הדין אז יכול לגרש אף שאין לו כתובה רק הרשב"א שכ' שאין אדם רשאי לגרש אם אין לו לשלם כתובתה מיירי היכא דאין ראוי לגרש כגון בלקתה בסי' ע"ט אז היכא דאין לו הכתובה אין רשאי לגרש עכ"ל. וכוונת הב"ש על הא דפסק הש"ע מדברי הרמב"ם אם ראה הבעל שהחולי ארוך יכול לומר הרי כתובתך מונחת או רפאי עצמך מכתובתך או הריני מגרשך ונותן כתובה ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ. ורישא דהאי דינא הוא מכתובות דף נ"א ע"א וסיפא שכ' אין ראוי לעשות כן הוא שהרמב"ם ס"ל דהא דאיתא בספרי פרש' תצא על קרא ושלחתה לנפשה וכו' ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ק"ו לבנות ישראל הקדושות הוא אסמכתא. ומזה סמך וכתב ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ כמו שמשמע מהאי דספרי וכן כ' הגר"א ז"ל שם בסי' ע"ט, והנה בשוטה פסק הרמב"ם ספ"י מהל' גירושין והובא שם בש"ע אבהע"ז סי' קי"ט שמניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב ברפואתה, ולא כ' הא דאין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ, והטעם שאין אדם בן דעת יכול לדור עם השוטים וא"כ הא מילתא דפשיטא לפ"ד הב"ש בסברת הרשב"א דרק היכא דאף כשיש לו לשלם הכתובה מוטל עלי' הא דאין ראוי לעשות כמו בשאר חולה דעלמא אז כשאין לו כתובה אין רשאי לגרש. ממילא דבשוטה דל"ה הדין הא דאין ראוי לעשות כן ויכול להניחה ולשא אחרת ממילא כשאין לו כתובה ושאר חיובים הוא רשאי לשא אחרת ואף לרמ"א שם בסי' קי"ט שפסק כהפוסקים ששוטה חייב ברפואה ומזונות וכן אפי' לפי סברת החלקת מחוקק שם בס"ק ט' שכ' דאף לרמב"ם לדידן שאין מגרשין בע"כ ה"ה אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון דהא נסתחפה שדהו מ"מ הא כבר הסכימו הפוסקים דשוטה הוי מום גדול שמתירין לו לשא אשה אחרת והב"ש סי' קי"ט סק"ו כ' דכשהוא בעלת נכפה בזה לא תקן רגמ"ה אף אין לו לשלם הכתובה, וא"כ ה"ה הכא שמתירין לו לשא אחרת אף אין לו לסלק הכתובה ואין יכול לקיים חיובי הבעל כיון דבשוטה לא אמרינן כמו בחולי ארוך אם מניחה שאין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ וע"כ אף כשאין לו החיובים רשאי להניחה ולשא אחרת:
והנה שם בפ"י מהל' גירושין שכ' ברמב"ם בשוטה שמניחה ונושא אחרת וכו' וגם לא חייבוהו בחיובי ממון כ' ה"ה שזהו מצד הסברא שאין אדם דר וכו' ומה שאינו חייב בחיובי ממון לא מצא לזה ראי'. והראב"ד כ' ואם היא בת רפואה למה לא יהא חייב ברפואתה וכמה יש משתטות מחמת חולי וחוזרות ומתרפאות, והנה ביו"ד סימן ר"מ הביא הטור שיטת הרמב"ם גבי מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו וכו' אם א"א לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר מניחם וילך לו ויצוה לאחרים שינהגם כראוי, וכ' הראב"ד אין הוראה זו נכונה אם הוא יניחם וילך על מי יצוה לשומרם וכ' הב"י דעת הרמב"ם ברורה מש"ס קידושין דף ל"א בעובדא דרב אסי שהניח את אמו ואזיל לארעא דישראל, והפרישה תירץ בדעת הראב"ד דהרי הרמב"ם כ' שיצוה אחרים לנהוג בהם כראוי ואם כן כש"כ הוא שחייב לנהגם בעצמו, וע"כ הקשה אם הוא יניחם וילך לו על מי יצוה לשומרם, ובעובדא דגמרא שלא נזכר שיצוה לאחרים מיירי שהיתה כבר נשתטה עד שא"א לשום אדם לנהוג בה עכ"ל. וא"כ לפ"ז יש לומר דהיכא דנשתטית לגמרי שאינה בת רפואה וא"א לשום אדם להתנהג עמה גם הראב"ד מודה לרמב"ם שמניחה והולך לו ומכש"כ היכא שאין בכחו לשומרה ולנהגה כראוי כמו בנ"ד שהיה מוכרח לתתה לבית המשוגעים שאין להם תרופה דאם באבי' ואמו אמרו כן כש"כ באשתו, ודעת הרמב"ם באביי ואמו שכ' שיניחם ויצוה לאחרים לשומרם. נראה דלפעמים השוטה אף שיכול לנהגו מ"מ א"א להזהר מלגעור בו ולהכות אותו ע"כ אין ראוי שיהי' הבן עושה כן להוריו, על כן יצוה לאחרים לנהגם. ובזה מיושב ק' הט"ז יו"ד סי' ר"מ ס"ק י"ד על רמב"ם. ואם א"א לנהגם כלל אף באבי' ואמו רשאי להניחם לגמרי וכמשמע מקידושין, וא"כ א"ש דכת' נמי התם בשוטה באשה שמניחה והולך ונושא אחרת ול"ש כלל הכא שאין זה מדת דרך ארץ וא"כ הכא בנ"ד דטבא לה עבדו לה שהיא בבית המשוגעים ושם יתנו לה הצטרכותה והבעל יכול לשא אחרת אף שאין לו לשלם הכתובה כיון של"ש הא דאין כאן מדת ד"א רשאי לשא אחרת אף שאין לו לשלם כתובה כנ"ל:
והנה בהך דנשתטית בזמנינו שכת' הב"ח בסי' קי"ט והובא בב"ש סימן א' שחייב הבעל ליחד לה בית בפ"ע ושישמרוה ממנהג הפקר, והנה בנ"ד א"א לבעל לקיים כזה רק אם נחשוב מה שהיא נתונה בבית המשוגעים ושם לחמה תאכל. והנה יש להסתפק בענין שאמרו רז"ל שאינה מגורשת אף שיודעת לשמור גיטה מפני שלא ינהגו בה מנהג הפקר אם הפי' היינו שלא יכשלו בה ישראל מפני שגדולה היא ויש לה תאוה ובני אדם להוטים אחרי' וכמש"כ התוס' קידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה וכל, וכן בההוא דח"ש וחב"ח בגיטין דף ל"ח דהות נהגין בה מנהג הפקר וכפו את רבה לעשותה בת חורין והיינו שלא יכשלו בה בני אדם ועתוס' שבת דף ד': אבל משום עצמה לא חששו דהא שוטה הוא ואין ב"ד מצווין. להפרישה ועיין יבמות דף קי"ד דאף ארשת אין מצוה להפרישה ומכש"כ שוטה. ועיין תשובה ארוכה באו"ח סי' פ"ג להגאון בעל חת"ס דאם מוסרה לא"י לאכילה ל"ה כמוספה לה בידים, ובנ"ד אף שמתיחדת בין הא"י מ"מ לא יכשלו בה בני ישראל, וגם מלבד זה ל"ש כלל חשש זה דהא יראים מחוקי עונשים של הממשלה יר"ה וחלילה להם לעבור ולנהוג בה מנהג הפקר, וגם אפשר בשוטה כי האי דנ"ד דמתנונת והולכת ל"ש גזירה דל"ש לומר הא דכתבו בתוס' קידושין הנ"ל ובני אדם להוטים אחריה:
ועוד נלע"ד לומר דאף לפי דעת הצ"ץ שכתב להחמיר באין לו להשליש על הכתובה ומטעם דילמא כך היה מקובל בפי רבותינו ז"ל שאפי' יראו טעם מבורר יתירו רק כשישליש כתובה ותוספתא דגם בנשתטית דילמא היום או למחר תתרפא ותשתפה ויצטרך לגרשה ושמא לא יהי' לו לשלם כתובה וא"כ האיך אנו מפקיעין זכותה שתצא ולא תגבה כתובה רק משאר עלי' חוב עיי"ש בדברי הצ"ץ סי' ס"ז, מ"מ בנ"ד שהרופאים אומרים שאין לה תרופה ועל כן בבית המשוגעים לאותם החולים היא נתונה יש להתיר חר"ג אף אם נתפוס בעלמא ס' הצ"ץ. ובשד"ח הביא תש' פרח מטה אהרן ח"ב סימן ס"ו על אנשים אשר זה שנתיים ימים שלא נודע ולא נשמע מנשותיהם אם הלכו שבי לפני צר ואם הם חיים בשבי' כ' ובענין חר"ג אף במקום דאיכא חר"ג הא כ' הר"ן שהי' או לתקנת הנשים או לתקנת האנשים שלא תכנס מריבה לתוך ביתם, א"כ בנד"ד דלא נודע לבעליהן איה הן אין בזה תקנה לנשים וגם לאנשים עכ"ד, וא"כ בנ"ד נמי מה תקנה היא לאשה השוטה אשר הרופאים אמרו נואש לרפואתה ומה יסכון לה ומה לה לתועלת אם בעלה יתעגן, ואם הלכו הנשים שבי עדיין יש להסתפק אולי תשובנה והבעלים יהי' מחויבין לפדותן. אבל בנ"ד כיון שהרופאים אומרים שאין לה רפואה יש לסמוך עליהם, ועיין נדה דף כ"ב דסמכו על הרופאים בענין איסור דאורייתא ובתשובת עבודת הגרשוני סי' כ"ב הביא קושית הרא"ש להרשב"א ז"ל למה צוו רז"ל שם בנדה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות להטיל במים אם נמוחו ולמה צריך עוד הבחינה והנסיון הא הרופאים אומרים מכה יש לה במעיים. ומסיק שם בעבודת הגרשוני לעולם אנו סומכין על הרופאים אף להקל והיינו היכא דליכא להבחין אם דבריהם הם אמתיים ומה שלא רצו רז"ל לסמוך ע"ד הרופאים בנדה כנ"ל מפני שהי' בידם להבחין אם דברי הרופאים נכונים וקלעו אל השערה עכ"ד, וא"כ בנ"ד שאין סמא בידן לבחון אם יש לשוטה זו רפואה ודאי יש לסמוך על דברי הרופאים שאמרו שאין רפואה למכתה ומה תועלת לה בעיגון הבעל שלא נשא אשתו עלי' אדרבה האשה החדשה היא תגדל את ילדיה הקטנים, ויען שהוא עני עכ"פ כפי ברכת הבית עם אשה ובנים יוכל לחיות ולהחיות את בניו כראוי, ואיתא בכתובות דף מ"ח מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסי' וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, דאמרינן ודאי ניחא לי' בכך וה"נ מסתמא ניחא לה שיזונו בניה ברווח ושלא בדחק כמו שהוא עתה שאין לו אשה ואין מי שיכלכלם כראוי:
ומה שמצינו דעת הגאון בנובי"ת אהע"ז ס"ו לענין מי שהלכה אשתו ברשותו מחמת רעבון ושהתה שמונה שנים ולא רצה לומר איסור ולא היתר התם שאני כמש"ה שא"כ נתת דבריך לשיעורין שבאם תתעלם אשה איזה זמן. נתיר לו אשה אחרת, והכא נמי דאף אם נימא כדעת הצ"ץ דבשוטה אם אין לו להשליש הכתובה או עכ"פ למוכרה בטובת הנאה לא מתירין לו חר"ג יש מקום לאמר כן בשוטה דיש להסתפק דילמא תשתפה וכמש"כ הראב"ד דהרבה שוטות חוזרות ומתרפאות ואמרינן כן בסתם שוטה שלא ניתן דברינו לשיעורין אף אם היא שוטה שנים הרבה להתיר לו החר"ג בלי השלשת כתובה וכס' הנ"ל הנ"ל דילמא תתרפא ותצא ממנו בלא כתובה משא"כ כשהרופאים אומרים שאין לה רפואה יש לסמוך עלייהו כנ"ל. והן אמת דעת כמה פוסקים שאין דברי הרופאים רק ספק ואין להחזיק דבריהם בודאי ועיין חת"ס יו"ד בכמה תשו' וגם בתשובה קנ"ח שהמציא סברא נכונה דבדברים כוללים נאמנים הרופאים ולא בגוף פרטי מ"מ גם מדברי' שם נראה דבאיסור דרבנן יש להאמינם וחר"ג לאחר חלף החמישי לשא אשה על אשתו נראה מהפוסקים הוא דרבנן עיין דרכי משה ריש סימן א', והן בנובי"ת יו"ד סיקמ״ו ר"ל שהח' הוא כדברי קבלה מ"מ גם הוא כתב שיש להקל בספקו וא"כ ודאי יש לסמוך על הרופאים. ואף בגוף פרטי וכסברת החת״ס, מ"מ הגדת הרופאים שויא לי' ספיקא אשר יש להקל בו באיסור דרבנן כהאי, ובשלמא בכל אשה אמרינן כשם שמהדר על תקנתא דבעל להתיר לו אשה מהדרינן נמי אתקנתא דידה דשכיח שתשתפה וכמו שמשמע נמי מדברי הב"ח שכ' שנותנין גט ומשלישין כתובה שיהי' מוכן כשתשתפה למה יגרע זכותה ולא ליעבד לה תקנתא משא"כ בנ"ד שאין לה תרופה למה נעגן הבעל בשביל הכתובה ודאי אילו היה ביכולת מצווין אנחנו לשמוע בקול רבותינו לחייבו להשליש הכתובה ולחייבו במזונות משא"כ בנ"ד שאין לו. ומפני הלחץ והדחק שלא לעגנו נתיר לו אף בלי השלשת כתובה, וככל האמור למעלה:
וראיתי להגאון כמוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בתש' החדשות סי' מ"ד שהתיר בפירוש אף למי שאין לו לשלם כתובה כשנתשטתה אשתו רק באופן שיתן שטר על עצמו לשלם כאשר תשיג ידו והשיג נמי על דבר הצ"ץ שכתב להכי נמי צריך השלשת כתובה משום דילמא תתרפא והוא מוכרח לגרשה כדי שלא תהיינה לו שתי נשים ומדוע תגרע ותצא בלא כתובה. וכ' שגוף הדין שאין יכול לקיים אח"כ שתיהן לא ברורה לי' דהא הראשונה ודאי נשאת לו בהיתר שהיא מקודם אשתו והשניה ג"כ נשאת בהיתר שהרי מצאנו טעם מבורר כאן להתיר החר"ג י"ל דיכול לקיים שתיהן וסיים בצ"ע. ונ"ל דאף שכ' הב"ש ג"כ שם בסי' א' דאם תשתפה חייב לגרשה מיד כדי שלא תהיינה לו שתי נשים מ"מ לכאורה נראין דברי הגר"ע איגר ז"ל דאם שתיהן מרוצות לדור עמו י"ל שאין עלי' חר"ג. ועיין יבמות דף פ״ד לענין שתחזור לזיקה כשמת בנה תלמוד לומר דרכיה דרכי נועם ועתוס' יבמות ריש דף ב' ד"ה ואחות וא"כ אשתו השניה ודאי מותרת לו כל זמן שהראשונה בשגעונה והיאך תאסר כשתשתפה צרתה הא אין זה דרכי נועם. והתרנו לה הנשואין ומה פשעה, וגם הראשונה מדוע תאסר הא היא ודאי לא נשאת באיסור כלל. כ"נ לכאורה להסביר הדברים:
אכן עוד יש לומר כיון שהראשונה לא נשאת ע"ד שתי נשים. ולדידן שמנהג שלא לשא שתי נשים הוה דינא כהאי דר"א שאמר כל הנושא אשה על אשתו יוצא ויתן כתובה [יבמות ס"ה ע"א] ע"כ כשתתרפא תוכל להכריחו שיגרשנה ויתן לה כתובה ושפיר קאמר הצ"ץ דאין להפקיע זכותה אם הוא לא ישליש כתובה כי מי יכריחה שתהיה אגודה עמו כשיש לה צרה, ואפשר עוד לומר ע"פ דברי הב"ש דס"ל דכשתשפה איכא עליו חיוב שלא יהיו לו ב' נשים שודאי אין כונתו שאיכא עליו חר' ואיסור רק משום קטטה שלא יכנוס בתוך ביתו וגם נגד המנהג שיהי' לאיש שתי נשים, וע"כ חייב לגרשה. ואפשר עוד לומר על מה שנוהגין שמשליש גט ביד שלית הא כ' הפוסקים שאינו מועיל מפני שעתה אינה בת גירושין ושייך הא דכל מידי דאיהו לא מצי עביד וכו' וצריך לכתוב גט חדש לכשתתרפא ולמה לנו השלשת גט ועיין נובי"ק אהע"ז סי' ג' שכ' שלא לבטל מנהג ראשונים להשליש גט. והטעם, נ"ל דהא עתה כשהיא בשגעונה ויש בה מום גדול כזה ודאי היה יכול לגרשה בלא דעתה אילו היתה בת גירושין רק שאסור לו אי מה"ת כשאינה יכולה לשמור גיטה אי מדרבנן כשאינה יכולה לשמור עצמה. אבל עכ"פ לענין זה מועיל הגט שהא הדין גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול לגרשה בע"כ אח"כ וכמש"כ הרמ"א סי' קי"ט. והן באהע"ז סי' ק"כ ס"ג איתא כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ומקור הדין ב"ב קס"ז ושם פי' הרשב"ם הטעם דכותבין ונותנין לו דהא לא בעינן דעתה שהרי היא מתגרשת בע"כ ובזה"ז שאין מתגרשת בע"כ י"ל צריך היתר אף בשעה שנותן ליד שליח בכה"ג שמתירין לו לשא אחרת. וי"ל שמועיל נתינת הגט ליד השליח עתה שיהיה כנותן לה גט פסול מדעתה ומה לי מדעתה ומה לי בהיתר חכמים ודאי בכל אשה כשנתן גט ליד שליח אף מדעתה עוד אינו יכול לגרשה בע"כ הכא שאני דאדעתא דלהתיר החר"ג נמסר והוי כנתן לה הגט. ואח"כ כשתשפה אף אי נימא כדעת הב"ש שחזר עלי' החיוב שלא לדור עם שתי נשים ואף אי נימא שאיכא עלי' חר"ג מ"מ מותר לו לגרש הראשונה בע"כ שהרי כבר התרנו לו התחלת הגירושין רק לא יכולנו לגמור הגירושין מפני שלא היתה בת גירושין ואילו לא היינו נותנים עתה גט ליד השליח מה נעשה אם הראשונה לא תתרצה אח"כ לקבל גט ותהיינה לו שתי נשים וזה היפך המנהג משום קטטה ועיין דברי חיים מהד"ק אהע"ז סי' ג' שכ' נמי שיכול לגרש אח"כ לגרש הראשונה בע"כ. הכי אז נזדקק לו להתיר חר"ג דגירושין בע"כ. וע"כ אמרינן הא יש לה מום גדול שאין עליה חר"ג והיה יכול לגרשה משום החר' רק פומה הוא דכאיב לה כלומר שאינה בת גירושין נתיר לו לשא כעת אחרת וישליש גט ויתננו ליד שליח אף אם לא תנשא בו כדי שאם תתרפא ולא תתרצה בגירושין יוכל לגרשה שלא מדעתה דהוי כאילו התרנו לו החר' בעת ההיתר ויוכל לתן אח"כ גט כשר שלא מדעתה כנ"ל ליישב המנהג בזה"ז אף שסוברין שלא תנשא בגט המושלש מ"מ משלישין אותו והטעם כנ"ל:
והנה ראיתי להגאון דברי חיים והגאון בעל שו"מ והגאון רח"כ רפופורט ז"ל כולם פסקו להתיר חר"ג אף שאין לו לשלם הכתובה וכן הביא בשד"ח חבל פוסקים שסוברים כן וכן הגאון מהרי"ם מבריסק הביא מהא דחצי עבד וחצי ב"ח שנותן שטר על דמיו אלמא כיון שחייבו רז"ל לשחרר מפני שיקיים העבד מצות פ"ו האדון מוכרח לקבל שטר על דמיו וכן בנשתטית אף שאין לו לשלם הכתובה עכ"ד ולא מיבעיא שמשום מצות פ"ו מתירין לו חר"ג וה"ה אף כשאין לו לשלם הכתובה אכן אפי' בנ"ד שכבר קיים פ"ו הבעל מ"מ הא ידוע מה שכתבו שאין ראוי לעגן הבעל לעולם וגם כדי שינצל מהרהורי עבירה ואולי גם מגופי עבירה ג"כ ראוי להתיר חר"ג ועיין רדב"ז ח"א סי' נ"ג שראובן מפני שאשתו היתה חולה נכפה ונפשו קצה לדור עמה ואין אדם ניצול מהרהור עבירה שקשה מעבירה [וע"כ אף שנשבע שלא לשא אשה על אשתו] ואף רגמ"ה ז"ל לא גזר באופן כזה. וכ' הרדב"ז שם שאם יברר ראובן כן נותן לה מה שיש בידו והשאר מהכתובה עלי' חוב ואם לא תרצה לקבל גט מותר לשא אשה אחרת עכ"ד הרדב"ז והכא נמי בנ"ד משום העיגון ומשום להנצל מעבירה ואינו יכול לגרשה יש להתיר לו לשא אחרת אף שאין לו לשלם כתובה:
והנה בשנת תרנ"ג כתבתי לאיזה רבנים גדולים ממדינתנו יחי' בענין כזה להעיר מהא דב"ב דהך ס' ע"ב דקאמר הש"ס מיום שחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לשא אשה וכו' והק' בתוס' הא כתיב פרו ורבו ותירצו באותן שקיימו פ"ו ואכתי תקשי איך יעמדו אף אלו בלא אשה הא איכא הרהור עבירה, וי"ל בדוחק שהכונה שישאו נשים שאינם בת בנים או אולי שאילו שהתאבלו על ירושלים במרירות הלב אין חשש זה וכמו שאמר בן עזאי נפשי חשקה בתורה או אפשר שזה נמי נכלל בתרוץ הגמרא אלא הנח להם וכו'. והרב הגאון המפורסם בגולה וכעת הוא אבד"ק לבוב ני' כתב אז מדברי הש"ע או"ח סי' תרנ"ו דבל"ת צריך לתת כל ממונו יש לדון דהרהור עבירה ל"ח מעשה דהמחשב בקדשים לוקה רק לר' יהודה זבחים כ"ט ולרבנן לא לקי משום דהוה לאו שאב"מ. וע"ז כתבתי אז להרב הגאון הנ"ל ולשאר רבנים ידידינו ממדינתנו יחי'. דיש להעיר מהא דשבת דף ס"ד ע"א א"כ כפרה למה אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו תדר"י מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה וכו' וכ' שם ברי"ף על עין יעקב דעל הרהור הלב לא היה צריך כפרה כיון שלא היה בה מעשה רק על שזנו עיניהם נחשב מעשה וצריך כפרה והפמ"ג כ' דבלאו דב"י אינו צריך לפזר כל ממונו ואין דומה לל"ת שיש בו מעשה ואני כבר הקשיתי על הפמ"ג בספרי חיי אריה סי' ל"ב מדברי הריב"ש סי' שע"ז דגם בשבועה להבא צריך לתת כל ממונו דחמיר טובא, אלמא אף שאין בו מעשה וה"ה רק הרהור חמיר טובא וגם בנ"ד קשה להציל מגופה דעבירה ועינא ולבא תרין סרסורין דחטאה ירושלמי פ"ק דברכות וע"כ ודאי איכא למיחש שלא יבוא לידי גוף העבירה. כ"ז כתבתי מאז להרבנים שי' זה איזה שנים. [והנה לשיטות שהביא הכה"ג בהגהות ב"י סי' א' אות ט' דס"ל דאם נשא אין כופין אותו להוציא. ומש"כ הנמ"י וחייבין לכוף על החר' זה בבא לשא לכתחילה א"נ אפי' בנשא למקריי' עבריינא ולהחרימו על שעבר חר"ג ולפ"ד אם נימא שאינו עובר בכל שעה ושעה ודאי מוטב להתיר לו איסור חר"ג בפעם אחת כדי שינצל מהרהור עבירה כל ימי' ועיין או"ח סי' ש״ו דאף איסור מה"ת שרינן בפעם אחת כדי שלא תעבר כל ימיה עבירות ועיי"ש במג"א]:
ועוד נלע"ד דבכה"ג הכא שע"י שהוא קשור בכבלי העיגון יבוא ח"ו לידי מכשול הרהור עבירה ודאי יש לומר דיכולין להתיר החר"ג דהא עיקר הטעם שיש לומר דאין יכולין להתיר החר"ג הוא משום שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד שגדול ממנו בחכמה ובמנין ומיהו אנו אומרים שהטעם מבורר לנו שראוי להתיר וע"פ ק' רבנים אמרינן רגמ"ה כן היה דעתי' ועיין ב"ח סימן א', ומעתה י"ל ודאי במקום שיבוא קלקול עי"ז שיבוא הבעל לידי עבירה ודאי יש להתיר דהא איתא בירושלמי מועד קטן פ"ב הל' ג' א"ר אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי וכו' התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד וכו' כלום אסרו לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואינון אוכלים ושותין ופוחזין והק' ביפה מראה הא אין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ומנין ותי' דשאני הכא דגזר ב"ד הוה לתקלה שעי"כ עושין היפך הכונה. וזה נלע"ד טעם הרמב"ם הובא בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' צ"ד באריכות שלא להתפלל רק תפלה אחת עם הש"ץ ביחד מפני שהיו משיחים בשעת חזרת הש״ץ וג״כ ועשה תקנה אף נגד הגמרא כדי שלא יבוא לידי עבירה ובכה"ג יכולין לבטל, וא"כ בנ"ד נמי ודאי יש לומר כיון שיש תנאי בתקנת רגמ"ה שאם יראו תנאי מבורר שיכולין להתיר לשא ב' נשים מכש"כ אם תבוא מתקנתו זאת תקלה שיבוא לידי עבירה ח"ו. ודאי אין כן חר' ותקנה כלל כיון דמצד הדין אין לו לדור עמה וא"כ בכה"ג היה ב"ד קטן יכול לבטל ביד הגדול ממנו ומכש"כ שאנו יכולין לומר בכאן שבכה"ג לא תקן רגמ"ה ונתן לנו רשות להתיר שכיון שקלקול יש כאן ותקנה שלא ימעול באשתו אין כאן ודאי אין לך טעם מבורר מזה. ומה יעשה שלא יוכל לקיים חיובי הבעל ולא יוכל להשלש כתובה. וזה פשוט ומבואר:
כללא דמילתא כפי שהורינו רבותינו יש להתיר לה"ר נחום שאול בן ר' ישראל ליב בירנער נ"י לשא אשה על אשתו לאה בת ארון קאסטערליץ, ובלבד שישליש גט ביד שליח עבור האשה כשתשתפה וגם ישליש ח"כ ביד ב"ד שיהי' מונח שאם תחזור האשה לדעתה ותהי' ראויה לקבל גט יתן גט חדש, והח"כ יהי', על סך מאה רו"כ וגם ח"כ כפי הכתובה והנדוניא, שבאם תשתפה ויהי' לאל ידו בל יגרע חלקה. ויען שהנשואין שלהם היו גם כפי חוקי המלכות יר"ה ע"כ ישתדל הבעל להשיג רשיון מהממשלה ואז כשיקיים כנ"ל ויסכימו עמנו רבנים גדולים שליט"א וגם עד צירוף מאה רבנים לומדים ומופלגים. אז מצדנו ובצירוף הרבנים המובהקים ב"ד רבה דפה הותר להנ"ל החר' ורשאי יהא לשא אשה על אשתו לאה בת ארון קאסטערליץ, וע"ז באתי עה"ח פה קראקא יום ג' ט"ו סיון תרנ"ז לפ"ק:
חיים אריה הלוי איש הורוויץ במקום אבשפ"ק.
סוף הספר