חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
מפתחות והשמטות
סימן א בנידון שאחד פדה בנו הבכור בששה רובל (באנקנאטען) אם יו"ח. החת"ס נסתפק אם מטעם דינא דמלכותא הבנקנוטען חשובים כגופן ממון. יראה לדעת מדברי הר"ם מסרקסטה בשטמ"ק ב"ק דאין מועיל דינא דמלכותא לענין מצות וגם בנייר שאין שוה בעצמותו ל"מ דינא דמלכותא שיחשב כגופו ממון. ואף שאין שם המלוה עלי' לא מועיל. פילפול בדין אם שייך לומר לדידי שוה לי. הולך ומבאר שבאנקנאטען לאו גופן ממון מכמה טעמים. יישוב קושית רי"ט אלגאזי בבכורות (דף נ"א) ומסיק דהפודה בב"נ לא י"ח ורק לענין שמירה וכיו"ב דנין בהו:
השמטה
דף ב' ע"ב ויש לדון בשטרי נייר דאין גופן ממון דאינו ישרף בפני עדים דינו כמו שנשרף שט"ח. ואף שכעת אם יביא איש ב"נ שחסר ממנו מקצת חושבים ומנכים כפי השווי אבל אם ישרף בפני עדים ויכירו סימני' יתנו ב"נ אחרים:
דף ג' ע"ב מ"מ מגוף הדין אין לזוז ממש"כ שאין פודין בב"נ. נ"ב וכן ראיתי שהביא הגאון מליסא ז"ל בסידור שלו שיעור הפדיון כסף או שוה כסף וכו' שהוא בערך ששה קערבליך [ר"ל רובעל כסף] ואין לפדותו בער באנקיצעטטעל או באנקנאטען או אסיגנאציות אע"פ שנותן כל כך כדי שיווי' של כסף הנ"ל לפי שאין פודין בשערות רק כסף או כלים שוה כסף כנ"ל. ושוב מצאתי לנכדו כמוהר"ר אברהם תאומים ז"ל בספר חל"א יו"ד צ"ה שחולק על הגאון מליסא. וכל דברי' אין מוכרחין ועיקר סמיכתו דבשטר שנכתב כל המוציאו גובה הוי גופו ממון. ובש"ך (סימן מ"ו סק"י) שהבאתי בפנים מבואר ההיפך:
סימן ב בסוגיא דפסחים (דף ד' ע"ב ודף ה' ע"א וע"ב). פילפול ארוך בדברי הרמב"ם פ"ב מהל' חמץ ומצה הל' א'. ביאור דברי המהרל"ח בטור (סימן חמ"ו). וישוב קושית הרא"ש מלוניל בפסחים (דף ה'). פילפול בדברי ר"מ דס"ל מומר לד"א הוי מומר לכל התורה. יישוב קושית השטמ"ק ריש ב"מ על הא דכריתות ריש פרק אמרו לו. יישוב להקושיא איך לוקה שוחט את הפסח על החמץ הא ה"ל הח"ס. יישוב לדברי הרמב"ם מכל הקושיות שהק' עלי':
השמטה
דף ו' ע"ד מובא בפנים בזה"ל תירוץ הגאון מהר"ש אבוהב ז"ל הוא בח"ץ (סימן מ"ב) דאיירי שקנהו [בז' של פסח שחל] בשבת [כצ"ל] ומה שראה שם אא"ז הח"ץ כבר סתר המגיה במל"מ פ"א מהל' חמץ ומצה. והבאתי בקיצור דברי הח"ץ ושם מפורש שהרי הרמב"ם פסק פ"ג מהל' חמץ ומצה הל' י"א שהשבתת חמץ בכל דבר כחכמים דס"ל מפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא"כ א"א לחייבו כלל משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים עכ"ל. ולע"ד יש להעמיד תירוץ הר"ש אבוהב ז"ל דמשכחת לה שקנה חמץ של תרומה טמאה שעובר על ב"י דהוא שלו ודעת רש"י (פסחים דף מ"ו וביצה כ"ז) דמטעם אחשבה אף שאר ביעורים אסורין. ועיין נובי"ק או"ח (סימן ט"ו) שביאר דבחמץ ל"א אחשבה מפני שהטילה תורה על גברא הביעור. וע"כ אינה נחשבת המלאכה זו כיון שלאחר אינה נחשבת מלאכה [ויש לעיין משבת (דף צ' ע"ב) המצניע לזרע ולדוגמא חייב בכל שהוא וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו ויש לחלק ודוק] משא"כ בקדשים דלכל אחד איכא מצוה לבערם אמרינן אחשבה עכ"ד ומשכחת לה שפיר שלא קיימו לעשה אם קנה תרומה טמאה בז' של פסח שחל בשבת ולפי שביארתי בפנים אף בשבת או ביו"ט תוך הפסח הדין כן. אולם לפ"ז יש לכאורה להקשות ע"ד חידוד מאי קאמר רבא שם בסוגיא ש"מ מדר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה מדהוכיח דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואי שרי מג שאר ביעורים אין כאן מלאכה וקשיא דילמא ס"ל השבתתו בכל דבר והוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דמה יעשה עם תרומת חמץ ועתו"ס שבת (דף כ"ה ע"א) ד"ה כך דתרומה איתקש לקודש אף דאורייתא ואולי משום דקרא קאי אמדבר נמי ושם לא הי' להם תרומה ודוחק. ודע שמה שתירץ הח"ץ דברי הרמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה משום שפסק פרק ט"ז מהל' סנהדרין דבלא קיים להעשה לוקה א"כ משכחת לה שהשההו עד אחר הפסח תירוץ זה הרגיש בתשו' דבר שמואל (סימן שט"ו) ודחהו עיי"ש:
דף ז' ע"א ובכהאי הת"ס דיכול לתרץ דיבורו ואין העדות נגמרת ע"פ העדים י"ל דגם הרמב"ם מודה. נ"ב שוב מצאתי בתשו' פנ"י (ח"ב או"ח סי' ה') שביאר קושיתו דאיך לוקה שוחט פסח על חמץ דילמא ביטלו בלב ואף אם הוא אומר שלא ביטל. וכי נלקה על פי' והא אין לוקה ע"פ עצמו. ואע"פ שהודה לפני זה שלא ביטל חמצו והתרו בו שלא לשחוט וקבל עליו התראה ועבר ושחט אפ"ה נראה דפטור דאטו אם אחד אמר חלב בידי והעדים אינן יודעין אם הוא חלב או שום והתרו בו אם חלב הוא לא תאכל ואכל מי מלקינן לי' כיון דלא ידעינן אם חלב הוא אם לאו והרי תניא סנהדרין (דף מ' ע"ב) מכירין אתם אותו עכו"ם הרג או ישראל הרג ואע"ג דע"כ צריך לקבל עלי' התראה אין ההתראה מועלת דבעינן הכרה שידעו העדים אם הרג ישראל ה"נ לא מועלת הודאתו לחייבו מלקות אף שקיבל התראה דילמא ביטל עכ"ל תשו' פנ"י. ומוכח להדיא שלא כחילוק המק"ח שהבאתי לעיל בפנים דמשום דקיבל עלי' התראה אין לחוש תו שמא ביטלו רק הס' כמש"כ כיון שאין העדות נגמרת על פיהם שהוא יכול להכחישם בדבר שלא ידעו אין יכולים לחייבו רק העדים צריכים לידע בבירור שעשה איסור. ולכאורה קשה ע"ז מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שבועות הל' י"ב שכ' דאם הודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עלי' התראה ולא טען שטעה בעת ההתראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי על דבר זה ואחר שהעידו עלי' שנשבע או נדר אמר לא הי' פי' ולבו שוין או תנאי היה בלבו אין שומעין לו ולוקה עכ"ל אלמא אף שאין העדים יודעין בבירור אם הי' תנאי מועלת החזקתו שקיבל התראה. וכן ק' מהא שפסק פ' כ' מהל' א"ב הל' י"ג דאם אמר כהן אני אוסר עצמו בגרושה וזונה ואם נשא לוקה. ונ"ל די"ל החילוק ביניהם דודאי סבירא לן גדולה חזקה ואם החזיק עצמו בכהן אנן מלקינן לי' אחר שהחזיק עצמו דאיסור בע"א יוחזק כמו שהוא שיטת הרמב"ם מירושלמי והוה כאילו ידענו בעדים שהוא כהן. וכן מסתמא כשנשבע אנן תפסינן שלא היה שם תנאי שהוא אומר שהוציא בשפתי' בלחש וכמו שפי' שם בכ"מ משום דדברים שבלב אינם דברים כשקיבל התראה. ומה שאמר לא נשבעתי אינו יכול לתרץ דיבורו שהוי משום התנאי כאילו לא נשבעתי וכמש"כ הש"ך יו"ד (סימן רל"ב ס"ק כ"ז) דהוי הטעם דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואיך נאמינו כנגד עדים ועתוס' ב"ב (דף ו' ע"א) ד"ה כל שכ' דאם הדיבור מורה שמכחיש להדיא העדים לא מהימן ולא מצי לתרץ דיבורי. ובפ"ט מהל' נזירות שכ' הרמב"ם הטעם דאדם נאמן על עצמו וגם טעם דיכול לתרץ נראה שהוא משום שאינו יכול להכחיש העדים להדיא. אבל בחמץ שאינו מכחיש העדים ואמרינן דילמא ביטל דהא כל ישראל מבטלין וכמש"כ שם בתשו' פנ"י דכל בתי ישראל מלאים חמץ ע"י הביטול מה"ת קודם שהתקינו בדיקה ולכל אחד לא מתרינן ולזה מתרינן אף שיאמר אני שוחט על חמץ לא נוכל לו' שהחיוב יבוא על דיבורו שאמר הריני שוחט על החמץ והוי הת"ס וכתשו' פנ"י. ומיהו מש"כ הש"ך שם ביו"ד אפי' יש עדים כדברי' האחרונים כלומר שהיתה שבועתו על תנאי אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והוא אמר בתחלה לא נשבעתי ודמי להא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ודאי צ"ע דאם באו עדים שהיה תנאי בדברי' ולענין ממון ודאי אינם מועילין עדים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל הכא הא איגלאי מילתא למפרע שלא הוחזק בשבועה ופטור הוא ממלקות ודוק (ובכ"מ נראה שדעת הרמב"ם שנאמן משום מגו) וצ"ע בכל הנ"ל:
סימן ג פילפול ארוך בסוגיא דכריתות (דף י"ב). ובתוכו מבואר תשובת שאלה באשה שנתגרשה בב"ד והשיבה שאינה מעוברת וניסת ונמצאת מעוברת וטוענת שלא ידעה אם היא מעוברת ומוסתה אין ראיה שכן דרכה לעכב וסתה ו' חדשים אם צריך לכוף ולגרש. ומסיק שדיו בהפרשה. ישוב קושיא על התוס' גיטין (דף ל"ג). עוד פילפול בכריתות שם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני וכו'. פי' בדברי הש"ך חו"מ סי' (ל"ד סק"ז) מש"כ זה קאי לס' הראשונה:
סימן ד יישוב לדברי הרמב"ם פ"א מהל' נדרים הל' י"ח:
סימן ה ביאור דברי הרמב"ם ז"ל פי' המשניות חולין (דף י"ד) ושם ישוב לדברי הרמב"ם שפ' חובל בשבת חייב משום מפרק:
השמטה
דף י' ע"א וש"ס דילן לא קאמר הניחא כמו התם נ"ב ועיין מרדכי פ"ק דביצה (סימן תרנ"ב) שהביא בשם סה"מ שנראה שקיי"ל אליבא דר"ש דמודה בבעלי חיים שמתו שאסורין ורק במסוכנת התיר:
שם ע"ג יש להסתפק במסוכנת אי לחייב ד' וה' דיכול לומר שחטתיה כדי שלא תלך לאיבוד. נ"ב וא"ל מהא דב"ק (דף ק"ו ע"ב) גבי שאכלו משלם תשלומי כפל ולא משני כגון שאכלו מסוכנת דהא מסיק דחדא מתרי ותלת טעמי נקט ועיי"ש בשטמ"ק:
סימן ו ישוב קושיא על תירוץ הרשב"א בתוס' דכיון שאם אין לו פירות לא יביא בכורים לכן הווין חובה שאין קבוע להם זמן. פילפול בדברי התוס' ריש פסקים על ריב"ב שלא עשה לעשות הפסח. ישוב קושית הר"ד דייטש ז"ל אמאי לר"א פסח ומכשיריו דוחה שבת נימא הואיל ובעי מפקיר קרקע ויפטור. ביאור דברי הרמ"ע מפאנו ז"ל תשובה ל"א. ישוב קושית התוס' על רש"י במכות גבי אונס שגירש:
סימן ז יישוב קושית הרשב"א בחדושיו לב"ק (דף ס"ז):
סימן ח ישוב קושיא על מתני' דפסחים שתי חבורות שהי' אוכלות בבית אחד. ביאור דברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' ק"פ הל' א':
השמטה
דף י"ג ע"ג דהא פסק הרמב"ם ז"ל בשם הירושלמי דאין מוציא אחר מוציא בפסח כיון שהוציאו הראשון נפסל:
ועוד אמרתי די"ל דמשכחת לה דינו של הרמב"ם שהבאתי שם דהמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה ולא תקשי בעין קושית הירושלמי דאם אמרינן חוץ לחבורה שהוא מתחייב לא כש"כ שהביאו לחבורה אחרת וא"צ לדחוק דהרמב"ם איירי שהשתי חבורות אוכלות בבית אחד. ואי דתימא הא כ' הצל"ח פסחים (דף פ"ה ע"ב) בסופו דאף שאין המוציא בשר פסח חוץ לחבורה חייב מלקות על ההוצאה כי אם בעקירה והנחה כמו בשבת אבל הבשר נאסר אף קודם ההנחה שמחיצת בשר הפסח היא חבורתו וכיון שהגיע חוץ למחיצה זו כבר הוא בשדה ואסור משום שיצא חוץ למחיצתו עכ"ד הצל"ח. וכיון שכבר נפסל כשהוציאו מחבורה ומבית שהוא, שם איך משכחת לה שיתחייב כשהביאו לחבורה שניה הא על פסח פסול שוב אין איסור הוצאה. ואמרתי דיש לומר עפ"ד הש"ס זבחים (דף פ"ב ע"ב) לענין דם הנכנס לפנים ת"ר פנימה אין לי אלא פנימה שנכנס לפני ולפנים] היכל מנין ת"ל אל הקודש פנימה וכו' ופריך אלא הכא כיון דאיפסל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי וכו' אלא אמר רבא כל מידי דחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל. ופרש"י כיון דאשמעינן קרא דהיכא דחשיב עליה מתחלתו להכניסו לפני ולפנים ותחלת הבאתו להיכל ע"מ פנים היה לא מיפסל עד דמטי לפנים לקודש הקדשים] ואם החזירו לחוץ כשר עכ"ל. וה"נ י"ל דאם אכל הפסח בבית והוציאו לחוץ מיפסל בשעת הוצאה קודם שהניחו אבל אם הוציאו ע"מ להניחו בחבורה אחרת אינו נפסל עד שיבוא לחבורה אחרת ולהכי יליף מקראי. והפי' בדברי' הרמב"ם אין מוציאין ממנו מחבורה שיאכל בה ואז לוקה תיכף כשהוציא מן הבשר חוץ לחבורה והמוציא כזית בשר מחבורה לחבורה דהיינו שהיתה מחשבתו בתחלה לכך לוקה כשהניחו בחבורה השניה וגם בשר הפסח אינו נפסל עד שיבוא לשם כיון דילפינן מקראי שני עניני הוצאות דבשר פסח דינו כמו התם בזבחים במכניס דם לפנים:
סימן ט בנידון השאלה אם אנשים המניחים תפלין בחוה"מ מותרים להתפלל עם אותם שאין מניחים. פילפול ארוך בסוגיא דלא תתגודדו. ומסיק דאם המניחים אינם מברכים על התפלין בחוה"מ ואיכא הוכחה שעושים מחמת ספק רשאים להתפלל בבהכ"נ אחד עם השאינם מניחים:
סימן י בדבר השאלה בישראל ששכר בית והשכיר בו דירה לישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא אם הדין שאינו אוסר עליו כמו בהשכיר לגוי. ומסיק דיש לדון שאין אוסר עליו. ומיהו אם יכול לשכור רשות אף משכירו ולקיטו או משכירו ולקיטו של שרי העיר שפיר טפי:
סימן יא בביאור דברי רבנו יקיר ז"ל דגוים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות ממון:
סימן יב פילפול ארוך בסוגיא דאיש מדיר את בנו בנזיר בש"ם נזיר (דף נ"ח ע"ב, ודף כיט ע"א):
סימן יב בישוב קושית הגרע"א ז"ל על רש"י סוף תמורה:
סימן יד שאלה על מי שקנה אצל א״י שכר שעורים ואפשר שיעמיד לו השכר בתוך הפסח איך ימכרנה הקונה. ומשיב לתרי אנפי איך להתנהג אם כבר נגמר השכר ועומד בבית הנכרי מוכן עבור הישראל או אם עוד לא נגמר השכר וירא פן יגמר בפסח ויביאנו אליו. ובסופו מבואר איך להתנהג אם נתן מעות לנכרי שיקנה לו חמץ לפני הפסח ונשתהה בדרך:
השמטה
דף י"ט ע"ב ועומד אצל הנכרי מסוים לישראל אף אם קנה הישראל השכר בדרכי הקנייה המועילים:
סימן טו אחד שמכר חמצו שלא כהוגן שכתב שמכר החנות באלף כסף ובאמת לא היתה שלו רק שכורה מא"י ועשה קנין אסטומתא וקבל עירבון והשאר זקף במלוה. ולא פרט להנכרי מיני החמץ רק אמר סתם הנני מוכר לך כל החמוצים הנמצאים בכיפה כפי המקח שבשוק. ועל השטר שלא הי' כת"י של המוכר ולא חתם שמו עלי' הי' רשומים כל החמוצים ונשאלתי אחר הפסח מאי דינו. והשבתי באריכות שיש להתיר בהנאה עכ"פ מפני שהוא הפסד ובתוך הפילפול הארכתי להקשות על מש"כ בספר מק"ח דאם הבית שלו ל"ע מה שישכיר לא"י רק צריך שימכרנו לו:
השמטה
דף כ' ע"ד שוב ראיתי בב"ח או"ח (סימן תמ"ח) שכ' כדברי המק"ח שימכור החדר ולא ישכיר וכ' הטעמים חדא דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח כמש"כ האגור ע"ש הירושלמי. ועוד דמסיק בגמרא פ"ק דפסחים דשכירות לא קניא אלא צריך למכור החדר לעכו"ם עכ"ל. ומש"כ מדברי האגור כוונתו על דברי' בסימן תש"ד הובא בב"י או"ח סימן ת"נ ובש"ע. ולע"ד יש לדון דהתם הא איירי שמפרש שמשכיר החדר רק על חמץ אבל אם שכרו לדור בו אף שודאי יכניס בו חמץ אין לאסור בשביל זה וכן כ' בחק יעקב (סימן ת"נ סק"ט) הסכמת ראשונים ואחרונים דאע"ג שמשכירו סתמא שרי ואין אסור אלא היכא שמשכירו בפי' לשם חמץ בתוך הפסח או בעה״פ. ואולי ס"ל לב"ח דהכא ה"ל כמוכח ששכרו רק לחמץ ודוחק. ולפ"ז יש תקנה שיעשה השער מכירה ונקנה ביום י"ג. ומש"כ מהא דשכירות לא קניא כבר הארכתי בפנים ומיהו משב"י (ח"ב סימן ע"ו) משמע שנהג כהב"ח:
סימן טז פילפול ארוך בסוגיא דבל תוסיף וישוב דברי הרמב"ם פ"ז מהל' לולב הל' ז':
השמטה
דף כ"ג ע"א וכיון דאית בדם מצות שירים לא יוכל דם העולה לבעל דמצות אין מבטלין זו את זו ועיין תוס' מנחות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה מכאן שהקשו למה לי קרא דעולין אין מבטלין זה את זה תיפוק לי' משום דמצות אין מבטלין זו את זו כדאיתא בפסחים (דף קט"ו ע"ב) וכן איתא בזבחים (דף ע"ט ע"ב) פיגול ונותר ועמא שבללן זה בזה אין מבטלין זה את זה ומייתי ראי' מדהלל ועיי"ש שתירץ בדוחק. ולע"ד נראה דרק מצות שכל אחת חשובה למצוה בפני עצמה כגון מצה ומרור וכן איסורים שכל אחד הוא איסור בפני עצמו וראוי ללקות עלי' ע"כ אין מבטלין זה את זה אבל התם קרא ולקח מדם הפר ודם השעיר דאיירי ביוה"כ שמערב דם הפר ודם השעיר וכלם הזאה אחת ואם זרק אחד מהם לא הועילה הכפרה דכולם חשיבין מתיר אחד ע"כ דם הפר או דם השעיר כל אחד בפני עצמו לא חשיבה מצוה שצריך להזאת שניהם שאז מקיים מצוה דיומא ואחד מהם נקרא חצי מתיר ע"כ אין לו חשיבות שנימא דיהא שייך גבי' הא דאין מצות מבטלין זו את זו אי לאו דאמרינן מטעם דעולין אין מבטלין זה את זה אבל בנתערבו מתן ד' במתן אחת שכל אחד קרבן מיוחד ומצוה בפני עצמה שפיר שייך לומר סברא שכתבתי בפנים דבשירים נימא מצות אין מבטלין זו את זו:
שם אבל אם יתננו לשם מים ודאי לא יצא ידי נתינת שירים דהא הוא מכוין להיפך המצוה והוה כרשות ויבטל דם וכו'. נ"ב וכה"ג מצינו במנחות (דף מ' ע"ב) גבי הטיל למוטלת דאם גברא לבטולי קא מכוין היינו שמכוין לבטל ציציות הראשונות כשעשה השניות [ועיין ב"י או"ח סימן י' בשם הרמב"ם] וכשירות הציציות האחרונות דהראשונות בטלו כשרצה להפקיען ממצוה ה"נ כשרצה להפקיע הדם ממצות שירים וזרקו לשם מים שפיר ה"ל רשות:
סימן יז ישוב באופן אחר לשיטת הרמב"ם פ"ז מהל' לולב. תירוץ על קושית החת"ס או"ח סי' קס"ד טל דברי רש"י עירובין (דף צ"ו):
סימן יח מסיק להלכה דיש לסמוך על כותל ארוך יותר מד' אמות משום לחי של צוה"פ היכא שהכותל סותם מקצת באותו רוח שצריכין לצורת הפתח:
השמטה
דף כ"ה ע"ב ועוד דהכא שהצה״פ ארוך וגבוה ומפסיקים וכו' וגם י"ל דהכא עדיף מהתם דהתם בעובדא דמהרי"ל כשעשה עץ קשור מן הצד' כפי הנראה לא היה ראוי עוד לכניסה ויציאה אבל הכא הפתח רחב מאוד וראוי לכניסה ויציאה ודאי הבנינים קטנים שעומדים בתוך אינם מבעלים תורת צה"פ:
סימן יט בנידון השאלה אם יש לסמוך לתיקון העיר משום עירוב על דלתות הראויות לנעול ואין הממשלה נותנת רשות לנועלם. מסיק דאם עשוים כצורת דלתות מקרין ראוין לנעול אף שאנוסין ע"פ הדיבור שלא לנועלן:
סימן כ פילפול בסוגיא דטעה בדבר מצוה פסחים (דף ע"א ע"ב) עד (דף ע"ג):
סימן כא ישוב דברי המכילתא ר' ישמעאל אומר א"צ (למעט יו"ט משריפת קדשים) ואיצטריך רק אם חל בשבת. והיא פליאה האם שבת קיל מיו"ט:
השמטה
דף כ"ט ע"ד דהא בשבת (דף קי"ד ע"א) ס"ל לר' ישמעאל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט דאזיל בתר מעשי'. נ"ב ולכאורה יש להקשות על זה וגם על גוף טעמא דידי דמש"ה נדרים ונדבות קרבין ביו"ט דאזלינן בתר מעשי' ומעשי' להיתר כיון שהוין צורך אוכל נפש ולא משמע כן התם בש"ס שבת הנ"ל דקאמר לכשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט וכי איצעריך קרא ליוה"כ ופירש"י הילכך כיון דנדרים ונדבות שיכול להמתין ולשוחטן בחול ולהקריבן נשחטים ונקרבים ביו"ט ק"ו בחלבי שבת שנשחטו בזמנן וניתותרו שמותר להקריבן וכי איצטריך קרא ליוה"כ. ולפ"ז קשיא מאי ענין נדרים ונדבות שהותרו מפני צורך הדיוע דאזלינן בתר מעשיו והם צורך אוכל נפש לחלבי שבת שיש בהם רק צורך גבוה. ולכאורה יקשה זה על הש"ס אף בלא טעמא דידי. וכן מצאתי שהגאון כמוהר"ר עקיבא איגר זלה"ה בחדושיו הקשה בזה"ל תימא הא פלוגתא זו דנו"נ אי קרבין ביו"ט היא רק בשלמי נדבה אבל עולת נדבה דלית בהו צורך הדיוע לכ"ע לא קריבה וכ"כ התוס' חגיגה (דף ח' ע"א). והכא בחלבי שבת שקרבין ביו"ט הא בעולה מיירי (של מוספין או תמידין של שבת) עכ"ל ובאמת תקשי עפי גם לפי טעם התוס' שבת (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לפי שכ' דלמ"ד קרבין היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן נמי לצורך אדם ולא רק לשם גבוה וע"כ אינם אסורין להקריב ביו"ט וקשיא בש"ס דידן מאי ענין נו"נ לחלבי שבת ביו"ט דמדמה להו אהדדי. אולם אחר העיון לע"ד לא קשה דהא דייקי התוס' וכו' דשחיטתן של נו"נ צורך הדיוט אית בהו ועדיין יקשה אמאי מותר הקרבת אימורין ביו"ט למ"ד קרבין ובביצה (דף כ' ע"ב) הדין פשוט לפנינו דלמ"ד אין קרבין או עבר ושחט. אין מקטיר האימורין עד לערב ואפ"ה מצי לאכול הבשר כמש"כ התוס' שם ד"ה מאי דהואיל דאין יכול להקטיר האימורין מבע"י הוי כאילו נאבדו או נטמאו וא"כ אין ההקטרה צריכה לאכילת הדיוט. וגם הלוא הוה הקטרה רק כמכשירין שאפשר לעשותן אחר יו"ט ודאי לא דחי יו"ט ושפיר יכול לאכול הבשר אף שאינו מקטיר האימורין דמשום איסור יו"ט הוי כנטמאו או שאבדו. ועיקר הטעם דיכול להקריב נו"נ למ"ד קרבין הוא משום צורך אדם. וגם קשיא איך מותר לשחוט דידחה אח"כ הקטרה ובשבת פרק ראד"מ הביא הר"ן גבי תינוק דאישתפוך חמימי קודם מילה. דלשיטת הרז"ה והרשב"א אסור למול מפני שיצטרך אח"כ לדחות שבת לרוחצו בחמים ומייתי ראי' מביצה (דף ב') דב"ה אומרים לא ישחוט אא"כ היה לו דקר נעוץ מבעוד יום. ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ולא שחטינן מפני שמחת יו"ט ואח"כ אמרינן שדוחה והר"ן כ' שם דליק מזה לשיטת הרמב"ן שהתיר למול היכא דאישתפוך חמימי אף שאח"כ יצטרך לדחות מפני פקוח נפש לרחוץ התינוק שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבועה כמילה בשבת, ולפ"ז אף למ"ד קרבין הא בהקטרה אינו עושה צורך הדיוט ואמאי מותרת אף הקרבת אימורין דהוא רק צורך גבוה ואי לא תתיר הקטרה גם השחיטה לכתחלה לא תשתרי כיון שאין זמנה קבועה כמילה. אע"כ פשיטא דלמ"ד נו"נ קרבין ביו"ט ס"ל דבקרבן שמותרת שחיטתו ביו"ט אף שאין זמנו קבוע באותו יום מותרת הקרבת האימורין. והטעם נראה עפ"ד הפנ"י שם בביצה (דף כ') שביאר מילתא בטעמא דמש"ה אי עבר ושחט אין הקערה דוחה משום שבא ע"י פשיעה ולמ"ד קרבין השחיטה מותרת משום צורך אוכל נפש וה"ה הזריקה שבות דרבנן דע"כ צריכה לאכילה דהוי כא"א לעשותן ורק ההקטרה אי היתה השחיטה בהיתר שפיר דחי הקערה משום דחביבה מצוה בשעתה ולכן מקטיר ביו"ט וה"ה אם ניתותרו מעולת שבת ביו"ט אף דליכא תו חביבה מצוה בשעתה דחי הקטרה דאמרינן דאם לא עבר ושחט ולא היתה השחיטה בפשיעה ההקטרה יכול לעשותה ביו"ט וזהו הדין למ"ד קרבין שהותרה השחיטה ומעתה תו לא קשיא דהא גבי יו"ט אסורה עולת נדבה להקריב אף למ"ד נו"נ קרבין דהתם עיקר האיסור רק משום השחיטה דהיא אינה כלל לצורך הדיוט משא"כ בשלמים למ"ד קרבין ס"ל עיקר השחיטה מותרת משום שהוא לצורך הדיוט כפי ס' התוס' או משום שאזלינן בתר מעשי' כמש"כ בפנים אבל ההקרבה ע"כ אינה מותרת משום צורך הדיוט דהיא אינה צורך הדיוט כמו שהוכחנו וגם לא היה מותר לשחוט ע"מ לדחות אח"כ בהקרבה כמו שיש להוכיח מהא דלא ישחוט אא"כ היה לו דקר נעוץ ושפיר שמעינן שבכל קרבן שעשה בהיתר שחיטתו אישתרי ליה הקרבה ביו"ט וה"ה חלבי שבת ביו"ט משום שאמרינן שמצות הקרבה דוחה יו"ט אם לא כשהיתה ע"י פשיעה וכמש"כ הפנ"י:
סימן כב פילפול בדברי הש"ך יו"ד סי' ק"י לענין ס' איסור דרבנן באיתחזק איסורא. ישוב לדברי הרמ"א בת"ח:
השמטה
דף ל' ע"ב ודמי לשני שבילין אם בא לשאול עליו ועל חבירו נ"ב ויותר יש לדמות להא שהביאו התוס' נדה (דף ז' ע"א) ד"ה שלא בשם התוספתא ב' שבילים אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מוכיחים פירוש מוכיחים לטומאה דאיזה מהם נטהר וקאמר הש"ס התם דחולין גרידא נמי מטמי:
סימן כג ישוב קושית הב"ש באהע"ז סי' קל"ב ופילפול לענין החזרת גט בסימנים ובטביעות עין לצורבא מרבנן:
השמטה
דף ל"א ע"א ויש לעיין הא כשמעיד שהבעל מת הוא מעיד נגד חזקת חי של הבעל. ועיין תשובת הט"ז אהע"ז סימן קנ"ו שנתוכח עם אא"ז הגאון כמוהר"ר העשל ז"ל וביאר שם דאין העד יכול לגרע החזקה ולומר דמת הבן קודם שתזדקק לחליצה מפני שיש לו חזקת חי וי"ל דזה תלוי בדעות הפוסקים אי נאמן ע"א נגד החזקה:
סימן כד ישוב דברי הרמב״ם פ"י מה' תרומות. ישוב לדברי הרמ"א או"ח סי' ר"ד מקושית הט"ז והמג"א. השמטה
דף ל"ב ע"ב חלקתי דבדבר איסור שאסור אף שלכד"א חייב גם על הנאת מעי' משא"כ היכא דאינו חייב שלכד"א לא אסרה תורה רק הנאת גרונו והנה יש לכאורה להעיר על זה מהא דפסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' מאכלות אסורות הל' ו' דהמבשל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בישולו ואינה לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שאין איסור בב"ח חל על איסור נבילה וכיון שפסק פי"ד מהל' מ"א הל' י' כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכלם דרך הנאה חוץ מבב"ח ואמאי לא נימא כשאוכל נבילה שבישל בחלב כשנבלעה בגרונו פקע איסור נבילה שאינו חייב עוד עליה על הנאת מעיו ואז חל איסור בב"ח שחייב נמי על הנאת מעיו. והנה י"ל דבב"ח שאני כיון דאפקי' רחמנא אכילה בלשון בישול לומר דרק דרך בישול אסור א"כ הכא כיון שאינו יכול לחול בשעת בישול משום שיש נגדו איסור נבילה ע"כ אף אח"כ כשבא לגרונו ויפקע ממנו איסור נבילה תו לא מיחייב על בב"ח וכה"ג כ' התוס' חולין (דף צ' ע"א) ד"ה מוקדשים לענין גיד הנשה דכיון דמחיים לא חל איסור גיד דאיכא איסור מוקדשין תו לא חל איסור גיד לאחר שחיטה וזריקה דבעינן שיחול מחיים דומיא דיעקב שנשה לו גיד מחיים עכ"ד ה"נ בעינן שיכול לחול בשעת בישול דדרך בישול אסרה תורה ועי' תוס' מנחות דף ס"ט ודוק:
סימן כה ישוב לקושית המהר"ם שיף על דברי רש״י נ״צ (דף נ"ח). ישוב קושית התוס' גיטין (דף נ"ג ע"א) ושם פילפול בסוגיא דהיזק שאינו ניכר:
סימן כו בתשובת שאלה אם מותר לקנות בשר אצל ישראל מחלל שבת בפרהסיא אף שמרויחו. וגם אם יש להאמין להחשיד בחב"ח אף שהבשר שלו. פילפול ארוך בביאור הדין:
השמטה
דף ל"ד ע"ב וכן מבואר בתשו' נובי"ת לענין פודר צוקער בפסח ועיין מג"א סימן כ' ס"ק א' דדבר דהוה זיוף אף לעכו"ם אינו משקר אבל במה שהוא רק לישראל יש לחוש אף באומן מ"מ נראה דזיוף חותמות ודאי אף לעכו"ם הוה זיוף ומירתת ולא מיבעיא אם כבר קנה הישראל הבהמה ודאי אין חשש שיחליף אלא אף אי לא קנה לא מיזייף האותיות כי זיוף חותמות הוא שקרות לכ"ע וא"ש אף למג"א ומועיל סברא דתגר לא מרעא אמנותו דאף בשלו סמכינן אחותמות:
סימן כז פילפול ארוך בנדרים (דף ע' ודף י') ישוב דברי רש"י שכ' דבנדבה ליכא בל תאחר. ישוב קושית הר"ן על הא דקאמר הש"ס שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא. פילפול ארוך בסוגיא דנודרת גיטין (דף ליה) וישוב דברי רמב"ם שבנודרת ליתומים לא כ' דמדרינן לה ע"ד רבים ובכהן הנושא נשים בעבירה פסק דמדרינן לי' ע"ד רבים:
סימן כח תשובת שאלה לגאלאץ בצידון שו"ב שאמרו, עלי' שמכר בשר טריפה במר דכשירה. ושם פילפול ארוך בענין אם מקבלין עדות על שו"ב שלא בפני':
השמטה
דף ל"ט ע"ב ואפי' בפעם אחת מעבירין אותו וכמו שכ' הפר"ח ועיין עוד מש"כ התב"ש סימן ב' סעיף כ':
סימן כט סוגיא דמופלא הסמוך לאיש. ובתוכו ביאור לדברי רש"י פסחים (דף כ"ג) בד"ה תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. ישוב לקושית השואל בב"מ (דף מ"ו):
סימן ל ביאור דברי הרמב"ם והכ"מ שכ' ושוחטין (את הפסח) על הקטנים וכו' לא שתהיה החבורה כולה קטנים שאינם בני דעת. פי' בדברי הש"ס ברכות אר"א שמואל מורה הלכה בפני רבו היה:
השמטה
דף מ"ב ע"ד דכיון שהם בעצמם אינם יכולים לשחוט תו הוי זכות גמור וכו' ומצי אחר לשחוט. ובזה יש להבין הא דאמרינן בגיטין (דף נ"ב ע"א) האפיטרופין תורמין ומעשרין להאכיל דאיירי אף שהיתומים קטנים שלא הגיעו לעונת מהס"ל הם תורמין עבורם שיהיו להם זכות גמור וכדפרישנא אבל לא להניח ופרש"י התבואה באוצר עד שיגדלו למה לי' עשורי כשיגדלו יעשרו הם וילפינן מקרא דאתם ולא אפיטרופין ומשום התורם את שאינו שלו ואעפ"כ להאכיל דהוא זכות גמור יכולין להפריש:
סימן לא בנידון מי שבא ממקום קרוב ביום ז' של אבילות ושמע ממיתת קרובו שם דהדין דנגרר אחר גדול הג״ת ויקום מאבילות תיכף אחר תפלת שחרית מהו דינו אח"כ לענין הנחת תפלין. התשובה דיניח תפלין אח"כ:
השמטה
דף מ"ג ע"ב דכיון דנפטר מן האבילות למה יבטל ממצות תפלין וכו' עיי"ש. ועיין מג"א סימן תקמ"ח ס"ק ה' דבחוה"מ שאין חל עליו אבילות דמניח תפלין ביום ראשון דהרא"ש כ' דאבל אסור בתפלין משום שהוא לו יום מר ואבל מעולל בעפר קרנו וזה ל"ש בחוה"מ דאין נוהג באבילות עכ"ל. ויש לומר דמה התם דאליבא דכ"ע נוהג דברים שבצנעא ואף שהוא יום המיתה והקבורה כיון שאין עליו חיוב אבילות מניח תפלין הכא שאליבא דרוב פוסקים אף דברים שבצנעא אין נוהג ודאי אמרינן דנפקע האבילות ומניח תפלין דל"ש הא דאבל מעולל בעפר קרנו. ואף שבתשו' שבות יעקב ח"ב סימן כ"ה חלק על המג"א וכ' כיון שנוהג אנינות ביום ראשון גם קורע וחולץ כתף בחוה"מ יום מר קרינן בי' ופטור מן התפלין עכ"ל. הנה אנינות וחליצת כתף ל"ש בנידן דידן ומאי דנקיט השב"י קורע אגב אחריני נקט לה דהא בשמועה רחוקה על אביו ואמו קורע ולא מקרי יום מר שיפטר מתפלין. וגם שם כיון שהי' מתו מוטל לפניו ושייכים מה שהביא השב"י דאיכא מרירות טובא ונפטר מלהניח תפלין משא"כ הכא יש לדמות לשמועה רחוקה. וגם בלא"ה צירף שם השב"י שיטות שפוסקים שאין מניחים תפלין בחוה"מ דל"ש בנ"ד. לכן נראה כמש"כ בפנים דאחר הבכי וישקוט מצערו ויקומו המנחמים יניח תפלין:
סימן רב תשובת שאלה באחד שהניח סך גדול לקרן קיימת לתקן בהמ"ד על שמו וילמדו שם גם שני ת"ח והתנה שיהיה הבהמ"ד רק ברחוב היהודים שהי' אז בהמבורג שנת תקס"ט ועתה נשרף הרחוב ורוב היהודים אינם דרים שם וא"א להשיג מנין באותו הרחוב אם מותר לשנות מכפי הצואה להעתיק מקום התורה והתפלה לרחוב אחר. והוריתי דיכולים לעשות כן:
השמטה
דף מ"ג ע"ד ברחוב עקוואלל שאני דר בה וכו' בפנים שניתי שם הרחוב מפני הכבוד ועיין ספר מצרף לחכמה (דף כ"ג) שכ' וחי ראשי שמטעם הנ"ל אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ואין אתנו יודע שום דבר בזמן הזה שבעו"ה בכל תפוצות ישראל אנו דרים במבואות המטונפות וכן יקראו הגוים לרחוב שדרים היהודים בעיר המבורגי אשר אנו מרביץ תורה ביניהם (ד (ר"ל מבוי של צואות וכן ברוב המקומות תמצא בית המטבחיים סמוך לבית הכנסת ואם במקום סרחון כזה אפי' לדברי ד"ת אסור איך תשרה עלינו רוח הקודש עכ"ל היש"ר מקנדיאה ז"ל וזה שם הרחוב עוד הי' למקום שדרו בו היהודים עד עת השריפה הנזכרת בשאלה זו. אוי לנו איך נדמנו והיינו לעג וקלס בגוים. מדוכאים ושפלים. ועתה נודה לה' אשר ראה בענינו ולא נתננו טרף לשיניהם ושנה עתים לטובה:
סימן ל"ב בנידון אשה שהכינה אפיה לכבוד שבת וגם אפיה לצורך חול ואח"כ נודע שהיה מת בשכנותה והיא השתמשה בהמים. התשובה שכיון שמאכלים לשבת אינם אסורים משום שומר מצוה וכו' גם מאכלי חול מותרים. ומסיק דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך אף בחול ולהתיר המאכלים שנתבשלו במים שהי' בשכונה שמת שם מת:
השמטה
דף מ"ו ע"א והן אף שהאו"ז אחד מתקיפי קדמאי נסתפק אי יש לאסור בדיעבד כיון שלא החליט לאסור ע"כ נלע"ד שיש לדון להקל בהפס"מ כמו שהבאתי בפנים בשם תשובת חסד לאברהם. ועיין תשו' גנת ורדים הספרדי אהע"ז כלל ב' סס"ב שכ' נמי בענין חמור מאד לענין חליצה שהרמב"ן והרשב"א ז"ל נסתפקו דאיטר אינו חולץ כלל וכ' כיון שאינם חולקים בהדיא לא משגיחינן בסברת המסתפקים בין שיהי' יחיד או מרובים דכל מ"ד אינו יודע כמאן דליתא דמי כמש"כ הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' סנהדרין. וכן בפ"ק דסנהדרין (דף י"ז ע"א) קאמר תלמודא מ"ד האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתא דמי וכו' קמ"ל דכמאן דליתא דמי ואי אמר מילתא לא שמעינן ליה עכ"ד וכיון שאיכא בנ"ד דעת הרמב"ן דשפיכת המים רק משום סי' י"ל דתשו' הפוסקים רק במקום דליכא רק הפסד מועט כמים וכדומה. אבל בהפסד מרובה יש לסמוך אהמתירין. וגם יש להקל כיון שכל עיקר דבר זה לא מוזכר בש"ס:
סימן רד ביאור דברי הש"ס פסחים ריש פרק אלו דברים וגם הירושלמי שם בכמה אנפי:
סימן לה סוגיא דאחע"א בחולין ריש פרק גיד הנשה. ישוב דברי הרמב"ם שפסק דאוכל גיד הנשה של נבילה וכו' ושל מוקדשים חייב שתים. ישוב דברי הראב״ד מה שהק' עלי' הרשב"א בחדושיו ליבמות (דף ל"ג):
סימן לו אריכות בסוגיא דוכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים יומא (דף י"ג ע"א):
סימן לז בנידון השאלה שסדרו גט בלום גדליה שנדחה וחל בד' תשרי והם כתבו באחד בשבת ג' ימים לירח תשרי והוא מקום עיגון. תשובה להקל ושם ביאורים בסוגיא דנכתב ביום וכו':
השמטה
דף נ"ג ע"ב ע"כ אמדינן דעתי' שטוב בעיני' שיועיל הגט עכ"פ ד"ת. ולפ"ז יהי' נפשט ספיקתו של המל"מ הל' אישות פ"ז הל' כ' שנסתפק באומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה קידושין דרבנן או ספק קידושין מהו מי אמרינן דהויא מקודשת דרבנן או ס' קידושין או דילמא הויא שינוי בשליחות דמצי למימר המשלח אני לא עשיתיך שליח אלא בקידושין ודאין מן התורה שאם יבוא אחר ויקדשנה שלא יהי' קידושין תופסין בה אבל קדושין דרבנן או ס' קידושין דקדושי אחר תופסין בה לא ניחא לי' והויא שינוי בשליחות ואינה מקודשת כלל עכ"ל. ויהי' נפשט דתופסין קידושין בכה"ג ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה כיון דמשמע דהגירושין חלין ד"ת בכה"ג וכמ"ש הפנ"י הבאתי בפנים נראה דל"ש אף בקידושין שינוי בשליחות ושם איכא למימר סברא טובא דלקרובה קאתי וניחא לי' שתהא אגודה בי' ותהי לו לאשה. וע"כ ודאי תופסין קידושין ודו"ק:
סימן לח תשובת שאלה בנידון ב"ד שסדרו כתיבת הגט והבעל מסר הגט לשליח ראשון והשליח ראשון עשה שליח שני בנויארק והאשה המגורשת שבה מנויארק טרם קבלה הגט מיד שליח שני והחזירו הב"ד בנויארק לכאן הגט ולא נעשה שליח ג' כאן כד"ת רק גילוי דעת בעלמא מאת השליח ב' שרוצה שיהי' פב"פ שליח ג' והבעל אינו בנמצא האם רשאי השליח הראשון למסור הגט וליכא חששא דנתרוקנה השליחות:
השמטה
דה נ"ד ע"ב שהרי יהא נעשה כמו שגילה השליח בדעתו ונראה דלכתחלה יכולין לעשות כזאת בנ"ד להתיר להשליח ראשון השבועה ע"י הפתח וחרטה דמעיקרא כמבואר בפנים והשליח ראשון ימסור הגע ליד האשה ואח"כ יצוו הב"ד לעול עוד הפעם הגט ויעשה גם הוא מצדו את השליח שגילה השליח שני דעתו שרוצה שהוא יהי' שליח שלישי והוא ימסור עוד הפעם הגט ליד האשה:
סימן לט מבואר דין גר שחזר לסורו איך כותבין שמו בגט. ובסופו אדות המאורע באחד שזינה עם אחות משודכתו בקשרי התנאים אם רשאי ליקח את משודכתו. תשובה שאינו רשאי:
סימן מ פילפול בענין שליחות גט ע"י הבי דואר. וגם בדברי האו"ז שכ' הטעם דבעינן הזכרת שמות בגט משום לשמה ובסופו ישוב לקושית הרדב"ז על דברי הר"ן שכ' דכשהבעל לפנינו אף שבא הגט ממדינת הים אין למסור גט מוקדם:
השמטה
דף נ"ה ע"ג בפנים הבאתי דברי הירושלמי פ"ג דגיטין עבר שם גוי מאי ונמשכתי ע"פ מפורשי הירושלמי שהביאו מזה ראי' שאין לשלוח ע"י גוי גט ליד שליח שוב הראני בני היקר החריף צבי הירש שי' דברי האו"ז הל' גיטין סי' תשל"ב שהוא מן החוברים ששולחין גט ע"י גוי ליד שליח ופי' דברי הירושלמי בדרך אחרת דלמסקנא אם עבר עכו"ם פסול דחיישינן דילמא נפל מיניה דשולחין גט ע"י עכו"ם ובעובדא דרבה ב"ב חנה שהכשירו הגט היינו משום שהי' לו סימן בגט. עיי"ש:
סימן מא תשובת שאלה במי שנשא אשה ואחר החתונה נודע שהיא עתים חלומה עתים שוטה איך יתירו לו לישא אשה על אשתו:
סימן מב באשה שלא היתה בדעת צלולה אף שהיתה שואלת ומשיבה כהוגן וגם בעניני אישות לא התנהגה כשורה אם יש להתיר להבעל לשא אשה אחרת:
סימן מג פילפול בסוגיא דקטן אינו מוליד בסנהדרין פרק בן סורר ומורה:
סימן מד ישוב דברי החוו"ד בסימן קכ"ז ופילפול בדין ע"א נאמן באיסורין ובגיטין (דף נ"ד):
סימן מה בביאור דברי הרמב"ם ריש הל' אישות ע"פ פי' הרמ"א באהע"ז סי' כ"ו:
סימן מו סוגיא דבני העיר ששלחו את שקליהם. פילפול ארוך בדברי הרמב"ם פרק ג' מהל' שקלים הל' ח' וט':
סימן מז ביאור לדברי הרמב"ם הל' שקלים שפסק דהגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא וחייב לשלם כפל או להוסיף חומש:
השמטה
דף ס"ד ע"ד ואי שחטו בפנים רק לבעלים ראוי להיות הקרבן לפטור עצמם בו. והעיר ע"ז תלמידי החריף ושנון כמר ליבש בלייכער ני' מדברי הפנ"י ב"ק (דף ס"ו ע״ב) תוס' ד"ה דגזל קרבן דחברי' שכ' דלריה"ג דס"ל דקדשים קלים ממון בעלים שפיר יכול למכור הקרבן ואנן אליבא דריה"ג איירינן. אולם דברי הפנ"י כבר דחה בספר קצה"ח סימן ת"ו עיי"ש שחידש דקדשים קלים לריה"ג אינן אלא לענין הבשר שיוכל למוכרם מחיים שיאכל הקונה את הבשר. אבל שישחוט ויזרוק על שם הקונה מודה ריה"ג דלא מהני דהזבח אינם נשחט ונזרק אלא על שם הבעלים שהקדישו אותו וכשם שאסור שינוי זבח כך אסור שינוי בעלים ובזה יישב הנ"ל קושית המל"מ שהקשה בפ"ז מהל' חובל ומזיק על רש"י שפי' גיטין (דף נ"ג) כהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין כגון ששחטו וזרקו לאכול חוץ לזמנו ואמאי לא פי' גם באכלו שלא לשמה שלא עלו לבעלים לשם חובה. אולם א"ש דלפ"ד התוס' שהבאתי בפנים דאין דין דגרמי רק היכא שראוי לכל העולם ויקשה דהכא אין ראוי הקרבן רק לבעלים ואמאי יחייב תשלומין דהא הפנ"י הקשה שם בגיטין דמאי מקשה הש"ס ואי אמרת היזק שא"נ ל"ש היזק האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מבעי' ליה דהא אף אי שמיה היזק מדאורייתא פעור דהא מזיק את ההקדש פעור. אולם לפי ס' המל"מ פ"ב מהל' גניבה הל' א' דיש לאוקמי הא דכהנים שפיגלו במקדש כריה"ג ובקדשים קלים ל"ש פרט למזיק א"ש ולפ"ז א"ש דפי' רש"י רק בפיגול שלא לזמנו דאז פסול כל הקרבן ואף הבשר אינו ראוי למכור א"כ שייך דינא דגרמי כיון שראוי לכל העולם לריה"ג. אבל אי נימא בשלא לשמו והבשר עודנו ראוי לאכול ועיקר ההיזק רק לבעלים שלא עלה לשם חובה ול"ש דין דגרמי ושפיר פעור מדאורייתא אף מן התשלומין אף אי היזק ניכר שמיה היזק ותיקו קושית הפנ"י ומש"ה פי' רש"י בפיגול חוץ לזמנו:
סימן מח ישוב דברי הרמב"ם פ"ג דשקלים שפסק דאם שלחו השקלים ביד ש"ש נתחייבו בגניבה ואבידה ולא כ' דמיירי בקנו מידו:
סימן מט ישוב שיטת הראב"ד דפסק דהני ד' דפטרה תורה זהו רק משאר שבועות השומרים אבל שבועה שאינו ברשותו חייב:
סימן נ באופן אחר ליישב שיטת הראב"ד הנ"ל:
סימן נא עוד באופן אחר ליישב שיטת הראב"ד הנ"ל:
סימן נב בנידון בהמות שמקיזין בצוארם דם אם מותר לאכול בשרן וחלביהם. ישוב דעת הרמב"ם פ"ג מהל' שחיטה דניקב הושט הרי זו נבילה. ביאור דברי המהר"ם לולבין חולין דף ל"ג):
סימן נג עוד בענין הנ״ל. ישוב קושית רש"י על רבותינו שפסקו דנאבדה הריאה טריפה א"כ איך אתמול אכלנו מחלבה. ישוב דבריהם מקושית הרשב"א מביצה (דף כ"ה):
סימן נד בנידון סירכא שלא כסדרן היוצאת מקמט הניכר שהוא מברייתא:
סימן נה בנידון השאלה עלם כבר חמיסר והוא אטר יד ימינו וכל מעשיו מעודו בידו השמאלית וגם היה כותב בה והיה מניח תפלין בימין כל אדם וזה יותר משנה שלמה הרגיל עצמו לכתוב בימין כל אדם. ובידו השנית שהוא שמאל כל אדם אינו כותב בה עוד רק שאר דברים עושה בה. מאי דינו לענין הנחת תפלין. נתבארו שם שיטות הפוסקים ומסיק דאם רוצה לצאת כל הדעות יניח בשתי ידיו בשעת התפלה יניח כמו שנהג עד עתה בימין כל אדם ואח"כ יניח בשמאלו:
השמטה
דף ע"ג ע"ב ואח"כ יניח בשמאלו. ואם יכול להניח האחת בשעת התפלה בימין כל אדם ואח"כ יניח אותה התפלה בעצמה בשמאל כל אדם עיין תשו' נחלת שבעה סימן מ' שנשאל כעין זה והשיב שאם יסיר הרצועה להוציאה לחוץ המעברתא ולהשימה בצד השני אין להקפיד אף שהיוד אינה עומדת כנגד הלב עש"ה ומ"מ צ"ע בזה. ויוכל לסמוך ע"ז בשעה"ד:
סימן נו פילפול בנידון אם היה אפשר לבדוק ולא בדק אם מיחשב כאונס או כשוגג. ובדברי הגאון מליסא דבאיסור דרבנן אם עבר בשוגג א"צ כפרה ומסתעף לסוגיא דעבד"מ. ומסיק חילוק חדש דאם שימשו בתוך כד"ח ואח"כ נמצא דם על החלוק א"צ כפרה דמאי שלא הצריכה תורה לבדוק משויא לי' אונס כיון שהיתה מותרת בתחלה ואח"כ אתרמי מכשול משא"כ אי אכיל ונמצא טריפה אף שלא היה לבדוק צריך כפרה דאונס כי האי שנגלה שהיה בטעות ולא הותר מעולם צריך כפרה:
סימן נז פילפול גדול לענין אחע"א ומקלקל בהבערה ובחבורה בפסחים (דף ע"ג) וחולין (דף מ') ויבמות (דף ל"ג):
סימן נח פילפול בסוגיא דיבמות לענין זר ששימש בשבת בשבת ומסתעף להא דשבועות ביוה"כ כרת דיומא היכי משכחת לה:
סימן נט לבאר ספיקו של רבנו הב"י בחו"מ סי' ל"ג בגרים שהיתה הורתם שלא בקדושה ולדתם בקדושה אם פסולין לעדות מדרבנן וקשיא הא היתה לידתן בקדושה חייבים כרת משום אחין מן האם ואמאי לא יפסלו לעדות. תי' על קושיא זו ובתוכו ביאור נכון לדברי השאילתות פ' תצא:
סימן ס בביאר שיטת האבודרהם דעל האשה אין מ"ע דיבום:
סימן סא ישוב לקושית האחרונים בשבועות (דף כ"ה) אמאי לא מקשי התם הש"ס דליחשוב ה' חטאות כגון שאמר שבועה שלא אוכל ח"ש חלב. וישוב לקושית מחנה לוי דליחשוב ד' חטאות ושני אשמות:
סימן סב סוגיא דשתי הלחם. במנחות (דף ק'):
סימן סג בישוב קושית הפנ"י בסוגיא דחנוכה למה נעשה הנס הא היו יכולין להדליק בטומאה משום דהותרה בציבור