אור ברסלב

חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ

סימן סד

סימן סג

ב"ה אור ליום ג' אסרו חג שבועות תרמ"ז לפ"ק קראקא שלום וברכה לכבוד העורך מערבה במלחמתה של תודה החריף ובקי כש"ת מו"ה יוסף הכהן שונעעוויים ג"י בק"ק רישא.

לשמחת לבבי השגתי חד"ת ביו"ט העבר ואף שאני טרוד כעת אקח מועד ודברים אחדים אשמור לדבר. הן על דברת הרמב"ם שעמדו רבים שפסק בפ"ז מהל' מעילה הל' י' הני תרתי דינים דמתניתין מעילה (דף כ"א ע"ב) נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר״ע וחכ"א אינו מעל עד שיוציא כל הכיס. ורבינו פסק כרבנן והן שם בש"ס הק' בתוס' ותימא ליבטול האי פרוטה של הקרש שנפלה לתוך הכיס ברובא וכ"ת דהוי דשיל"מ ע"י פדיון הא דשיל"מ אינו אלא מדרבנן וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול א"נ מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל התוס'. וא"כ הרמב״ם דפסק שם כחכמים וז"ל וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש וכו' ואם הוציא ולא חילל לא מעיל עד שיוציא כל הכיס ע"כ וקשיא גם לדידי' אף אם הוציא כל הכיס אמאי מעיל הא בטיל ברובא ול"ש תירוץ התוס' דמטבע דחשיב ולא בטיל דלהתוס' אפשר לומר דס"ל דדבר שבמנין כה"ג הוא מה"ת בתירוצם השני. אבל הרמב"ם הא פסק בהל' מ"א פט"ז הל' ע' דדבר ברור הוא שכל איסורין אלו מדבריהם ואין לומר כתירוץ הא' של התוס' דמיירי הרמב"ם שאין שם רק שנים עוד אחת לבד מן הפרוטה של הקדש שאין במשמע לשונו שכ' וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס דמשמע דבכיס עם מטבעות הרבה מיירי ומרן בכ"מ הק' על הרמב"ם ותי' והקשו על תירוצו וכ"מ האריך בפילפולו:

ולע"ד נראה ליישב שיטת הרמב"ם ויעלה כהוגן ולהתאימה עם דברי התוס' במעילה הנ"ל והוא בהקדם מה שאמרתי ליישב עוד הרמב"ם פ"ט מהל' שגגות הל' י' שפסק כל המחויב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחילה ואח"כ יקריב אשמו אבל אם הקריבהו קודם שיודע לו ונודע לו אחר שהקריב אינו עולה לו וכ' רבינו בכ"מ בפ' כלל גדול (דף ע"א ע"ב) אמרינן למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה בעל ה' בעילות וכו' וכ' רש"י דפלוגתא דר' טרפון ור"ע בפ' דם שחיטה בכריתות (דף כ"ב ע"א) דר"ע סבר בעי ידיעה בתחילה ופסק כמותו. והנה ראיתי שתמהו על מרן הכ"מ דאם הרמב"ם הוציא מקורו מדברי ר"ע עדיין תיקשי קושית התוס' בשבת שהק' על רש"י דהא התם תנן דחייב על ס' מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרין אמר ר"ט מה לזה מביא ב' אשמות אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם ומתנה אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק המעות נדבה אמר ר"ע נראין דברי' במעילה מעוטה הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם [פי' לשם אשם תלוי שחייב אליבי' בספק מעילה] ואל יביא ספק מעילה במאה מנה עכ"ל המשנה. ומוכח דלר"ע לא בעי ידיעה בתחילה דהרי בתנאי שמתנה בעוד שלא הי' לו רק ידיעת ספק מן החטא נפטר בהבאתו האשם הזה מן חיוב האשם אף אחר שיודע לו החטא בידיעה ודאית וא"כ מדמודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת דסגי שיתנה זה התנאי נשמע מיני' דלא בעי ידיעה בתחילה דהא נפטר מן אשמו כשהתנה כן אף כשיתברר לו שחטא והוא הביא האשם על התנאי בעוד שלא הי' לו ידיעה ודאית מן החטא. וכן איתא התם בכריתות אמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה ועדיין תיקו הקושיא על הרמב"ם מנ"ל דאף בדיעבד אם הקריב אשם בעוד שלא הי' לו ידיעה מן החטאה דאין הקרבן עולה לו:

והנה לישנא דהש"ס בשבת דקאמר ולמ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה אלמא דאיכא מ"ד דבעי ידיעה צריך ביאור מאן הוא המ"ד. וראיתי להרב המאירי כאן אחר שהאריך מסיק ואמר ובפרושים ישנים מצאתי שהאומר צריך ידיעה לא נתפרש מי הוא אלא הכי קאמר הש"ס אי איכא מאן דבעי ידיעה בתחילה וכו' ונראים דבריהם וגם המהרש"ל שם בשבת כ' ק"ל מנו הוא המ"ד דבעי ידיעה באשם ואמר אולי מצאו כן מאן דאמר בתוספתא. וראיתי למהרש"א שם שהשיג על הרש"ל וכ' דחכמים דפוטרים אשם תלוי במעילות ומפרש בגמרא דאית להו דאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שדינו כרת והיינו מ"ד אשם תלוי בעי ידיעה בתחילה וכ' דאולי נעלמה מתניתין מן הרש"ל:

ולכאורה לא הבינותי דברי המהרש"א דמנא שמעינן מדפטרי חכמים בהקדש מאשם תלוי וטעמם משום דבעי חכמים להבאת אשם תלוי שיסתפק אם עבר דבר שזדונו כרת ולא כשיסתפק אם מעל דנסתפק רק אם עבר איסור לאו או מיתה לרבי אבל מנא לן דחכמים בעי ידיעה בתחילה לאשם ודאי איך תלוי זה בזה דמדפטרי במעילות מאשם תלוי דבעי ידיעה בתחילה הלוא אדרבה בספק חלב דאיסור כרת אמר רחמנא דלייתי אשם חל ובחטאת ודאי בעי ידיעה בתחילה דאו הודע אלי' חטאתו כתיב אלמא דאם מביא אשם תלוי בעי ידיעה על הודאי ומנ״ל למהרש"א מדפטרי בספק מעילות מאשם דבעי רבנן ידיעה בתחילה וכבר עמד בזה הפנ"י שם. ונראה דכוונת מהרש"א כיון דפטרי רבנן בהקדש מאשם תלוי לא משכחת בספק לו אם מעל שלייתי אשם ויתנה כמו שהדין לר"ט בכל ספק מעילה ור"ע במעילה מועטת עכ"פ דהא לא יוכל להתנות אם לא מעלתי הרי הוא אשם תלוי דפטור הוא על הספק וקמייתי חולין בעזרה א"כ לא משכחת לה שיביא אשם אליבא דחכמים בלתי ידיעה ודאית זהו נראה כוונת המהרש"א דשמעינן מחכמים דאין מביא אשם תלוי בלתי ידיעה בתחילה. אולם נראה דאין כאן השגה גדולה על המהרש"ל דנימא שנעלמה ממנו ח"ו אותה המשנה בעודו דעסק בהאי ענינא [וכן המאירי נחית ואזיל בשיטת רש"ל] דהרמב"ם הנ"ל שהבאתי האריך בלישני' וקמ"ל דלא מיבעי' דלכתחילה לא יקריב אשמו אלא אפילו הקריבו קודם שיודע לו ונודע חטאו אח"כ דאינו עולה לו וכן סבר לה הרש"ל בלישנא דהש"ס למ"ד דבעי ידיעה בתחילה הוא כמו בחטאת שאין הקרבן נרצה לו בלתי ידיעה בתחילה וזה לא שמעינן כלל לפום ריהעא מן הש"ס מלישנא דמתניתין דכריתות דחכמים פוטרים מאשם תלוי בספק לו אם מעל בהקדש דהכי שמעי להו קרא וע"כ לכתחילה לא יכול להביא קרבן בספק מעילה פן יפגע באיסור חולין בעזרה. אבל זאת קשה לי' לרש"ל מנ"ל דבעי ידיעה בתחילה כלומר דרק הידיעה מעכבת ריצוי הקרבן ואף אם עבר והקריב ואח"כ נודע לו שחטא ודאי שאין הקרבן עולה לו שכן משמע מן הש״ס דשבת דאיכא מאן דבעי ידיעה בתחילה וע"ז תיקו לו הקושיא מאן הוא מ"ד דמדחכמים דפטרי מאשם תלוי לא שמעינן רק דלכתחילה אין להביא אשם בלתי ידיעה ודאית וכן עוד לא נגלה לנו מאין הוציא הרמב"ם דין הלזה באשם דבלתי ידיעה בתחילה אף אם הקריב לא יצא:

ואשר נלפע"ד הוא דשפיר הוציא הרמב"ם דינו מן חכמים דמתניתין דכריתות דפטרי מאשם תלוי מכלל דבעי ידיעה בתחילה באשם ואף אם הקריב לא יצא והוא כמו שיתבאר דהן ק"ל על האי מתניתין דפטרי רבנן אם נסתפק לו אם מעל והיינו אף כשהי' חתיכה של הקדש וחתיכה של חולין ואכל אחת מהם ואינו יודע איזהו ופסק הרמב"ם פ"א מהל' מעילה הלכה ה' דפטור מן התשלומין כמו שפטור מן הקרבן דהכי משמע לישנא דמתניתין דחכמים פטרי מכלום בין מן חיוב דקרבן אשם תלוי בין מן חיוב תשלומין מה שנהנה מן ספק הקדש. וקשיא ע"ז דהא פסקינן בש"ע יו"ד (סימן רנ"ח סעיף ב') המפריש סלע ואמר הרי זה לצדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה והיינו משום דהוא איבעי' דלא איפשטא בנדרים [דף ו'] ואזלינן לחומרא והן אף הרמ"א שם שפסק (בסימן רנ"ע ס"ה) דמי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו דנקראו היורשים מוחזקים וההקדש בא להוציא עלי' הראי' וע"ש בט״ז וש"ך מ"מ ודאי מודה לדינא דמחבר שם דמי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה ושם מייתי לה מן הירושלמי מקרא דעני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו דאף אם הוא מסופק אם יש בידו מחויב ליתן [ועיין חולין דף קל"ד ע"א דיליף עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו ומחלק בין היכא דבחזקת חיוב קיימא לפרה דבחזקת פטורה קיימא מ"מ נ"ל דאם אכל חתיכה משתי חתיכות דמקרי אתחזיק איסורא דבחזקת חיוב להקדש קיים ועכ"פ אינו בחזקת פטור] ב ושם בסימן רנ"ח בדין הנ"ל לענין המתפיס בצדקה ואמר זה כזה שפ' הרמב"ם והש"ע דאזלינן לחומרא והיינו משום דס"ל לאת"ל דנדרים (דף ו') דנפשט איבעי' דיש יד לצדקה דכיון דאיתקוש צדקה לקרבנות אין היקש למחצה וא"כ ודאי אין שייך לומר דרק בצדקה אם מסופק אם יש בידו מצדקה מחויב ליתן ולא בהקדש דשייך נמי למימר אין היקש למחצה דאין לומר דהקדש קיל מצדקה ומכש"כ לשיטת הרמב"ן שהביא שם הר"ן בנדרים (דף ו') דבספק עניים אזלינן לחומרא להוציא משום דהוי ספק איסורא ולא אמרינן ספק ממונא לקולא לנתבע ותיקשי לפ"ז מ"ש הכא בספק אכל מן הקדש או ספק נהנה ממעות הקדש יאכל הלה וחדי ולא יתן כלום כיון דאם מעות בידו או חתיכה בידו ומסופק אם הוא של הקדש ודאי מחיוב ליתנה ולהוציא מתחת ידו ומ"ש דאם אכלה דפטור מכלום ל"ש אם יש כאן רק חתיכה ספק של הקרש ואכלה ל"ש אם אכל חתיכה מב' חתיכות ואף אם נאבד השני דודאי ניזוק הקרש כדמשמע ממתניתין דכריתות [דף כ"ג] ורמב"ם פ"ט מהל' שגגות הל' י"ב וכן מבואר שם בפי' בשטמ"ק לכריתות עיי"ש נהי דמאשם תלוי פטרי' רחמנא בספק מעילה כיון שאינו ספק כרת ואינו רשאי להביא חולין לעזרה אבל מן התשלומין למה יפטר מספק ובמתניתין איתא וחכמים פוטרים דמשמע פטרי מכלום וכן כ' הרמב"ם הנ"ל פ"א ממילה להדיא. ועיין ב״ש (סימן קל"א סק"ד) שהביא בשם הרשב"א דאף דאין ברירה רק מספק אחים מחזירים זה לזה ביובל דמצוה מה"ת היא ולהכי אזלינן לחומרא ועיין מל"מ פ"י מהל' תרומות הל' ר' דבאוכל ס' תרומה או ס' כהן צריך להפריש הקרן וחומש מחולין מתוקנים דאי לא ל״ה כפרה למכור לכהן עייש"ה:

ונראה לע"ד בטעם הדברים דהנה באמת בהקדש לא הקפידה תורה על חסרון ממון דהקדש היכא שמכלהו או מוציאו מן הקדש דהא דרשינן במעילה (דף י"ט) כי יאכל פרט למזיק וכ' התוס' שם ובכמה דוכתי דכל מזיק הקדש פטור [ואף הרמב"ם דפסק פושע בהקדש חייב וכש"כ מזיק י"ל דהיינו דרבנן ואכמ"ל] אמנם חייבה תורה כי נהנה מן הקדש קרן חומש ואשם משום דתהוי לי' כפרה ואיתא בב"ק (דף קי"א ע"א) מנין שאם הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת"ל באיל האשם ונסלח לו ופרש"י משמע דאין סליחה אלא בשניהם באשם וקרן וצריך להביא תחילה הקרן כדפסיק הרמב"ם וע"ש בכ"מ ודוק. ואיתא התם בב"ק דכסף מכפר מחצה ונראה מזה דאף בשאר מזיק הקדש פטרתו התורה מן התשלומין רק בנהנה מן ההקדש או מוציאו לחולין עיי' מעילה חייבתו בתשלומין כ"ה דליהוי לי' כפרה וכיון שהכסף שמשיב להקדש הוא לשם כפרה [וזה שלא כדברי התוס' כתובות (דף ל' ע"ב) וכבר ראיתי שעמד בזה דודי הרה"ג ל"י בספר אבני שוהם] ע"כ דינו כאשם גופי' ולמאן דאמר בעינן ידיעה בתחילה אם השיב להקדש טרם נודע לו ידיעה ודאית שחטא אינו מתכפר לו. ומעתה א"ש מיושב הקושיא למה פטור בספק אכל חתיכה של הקדש אף מתשלומין ודאי אי יש בידו ממון וספק אם הוא של הקדש בעי להחזירו דלא גרע מהקדש עניים אבל אי נהנה מספק הקדש והוציאו לחולין פעור דהא מטעם חסרון הקדש אין לחייבו דאף מזיק ודאי פטור ואמאי חייבתו תורה לשלומי ממונא להקדש במעילה כ"ה דתהוי לי' כפרה ואי לא נודע לי' חטאי' אף אם יקדיש כסף על תנאי לא יתכפר דכסף דינו כאשם גופי' ובעינן גבי' ידיעה ודאית בתחילה כמו לענין הקרבן וזהו הטעם שחכמים פוטרים לגמרי אף במעילה מוטעת באכל חתיכה ספק של הקדש ומשמע שאף אם רוצה להביא המעות להתנות כ"ה דתהוי לי' כפרה קצת אינו מביא ופטור באכל או הוציא מעות ספק של הקרש לחולין ואף מן התשלומין ואין לו תקנה לקצת כפרה שיבוא ויתנה על המעות. וא"ש נמי הוכחת הרמב"ם אליבייהו דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה היינו אף אם הקריב לא הורצה כמו שמבואר בדברי הרמב"ם דאי אמרת אם הקריב ירצה תיקשי אמאי חכמים פוטרים באכל ס' הקדש מן התשלומין ניהו דהקרבן לא יוכל להקריב מן הספק כיון שלא חייבתו תורה אשם תלוי במעילה ופן יביא חולין בעזרה אם יתנה אבל הכסף שנתחייב יביא מספק ויתנה עכ"פ במעילה מועטת כמו לר"ע אם ירצה מביא ומתנה דהרי אם מעיל ודאי נתחייב בתשלומין ה"נ בספק יתנה על המעות ואח"כ כשיתודע לו מן החטא ודאי יביא האשם אע"כ דאשם בעי ידיעה ודאית ואף הכסף שמביא הוא כפרה כמו הקרבן ודינו כמו האשם דבעי ידיעה ודאית ולא יועיל כלום הבאתו. ואם אח"כ יודע לו יצערך מחדש להביא כסף עם האשם וכיון שאינו מועיל כלום לחכמים ע"כ לא יוציא מספק להתנות דמשום ממון הקדש כמו מזיק אינו חייב ומשום כפרה אינו מועיל לרבנן וע"כ פעור מכלום. ושמעינן מחכמים דפוטרים מן התשלומין ולא ניתן בידו הבחירה להתנות על המעות כ"ה דתהוי לי' מחצה כפרה נמי דינא דרמב"ם דאף בדיעבד אם קרב האשם בלי ידיעה בתחילה לא הורצה והיינו נמי המ"ד בשבת דרמזו עלי' בשבת דף ע"א ע"ב] דבעי באשם ידיעה בתחילה ומזה יש נ"מ לדידן לענין אמירת היה"ר אחר משנת דאשם בבוקר ועיין מג"א בראשו ובייע"ק שם מסיק נמי שלא לאמר היה"ר ואם מזיק הקדש דרבנן חייב ואין לחייבו מספק ודוק]:

ואחרי הראתי מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל נשוב לענין. הן כ"מ הביא סברת הש"ש ו' פ"ד דבהקדש לא איכפת לן משום תורת ממון שבו רק משום תורת איסור מהא דהק' התוס' הנ"ל במעילה וליבעול האי פרועה שנפלה ברובא ומאי קושיא הא ממונא לא בעיל וכדאיתא בביצה (דף ל"ח) דהכא הא גבי הקדש איסור מעילה הוא תלוי במה שמעל בנכסי גבוה וא"כ היך שייך ביטול כיון דממונא לא בטיל הרי מעיל מספק בממון גבוה אע"כ צ"ל דבנכסי גבוה לעולם אין דנין בם תורת ממון רק תורת איסור עכ"ל. וע"ז הקשה כ"מ וכדומה שכבר עמדו בזאת הקושיא באחרונים מהא דכריתות (דף י"ח ע"ב) כי קמכפר יוה"כ אאיסורא אבל לא מכפר אממונא ושם קאי לענין מעילה בהקדש ומשמע דשייך בי' ממונא. ולפי שהסברתי הענין נראה דאיש דודאי חיוב ממון גרידא ליכא לחייב במועל בהקדש דהא פטרה תורה אף את המזיק ומחלה לי' הממון רק בנהנה כ"ה דתהוי לי' כפרה על האיסור אז חייבתו תורה אף את הממון ואז באמת דינו כממון והכי קאמר הש"ס בכריתות (דף י"ח) דכמו דיוה"כ אין מכפר על גזל חבירו עד שישוב לו כן הכא במעילה דחייבתו תורה מעילה ותשלומין ולא פטרה אותן כשאר מזיק הקדש א"כ שוב דינו כממון ואין יוה"כ מכפר ואף דשם איירי דאכל לפני יוה"כ חצי שיעור מעילה דהיינו חצי פרוטה ובכה"ג בחבירו אין ממון לענין הישבון הא מרבינן בב"מ (דף נ"ה ע"ב] בחטא מן הקדש חצי פרוטה להישבון עיי"ש ומש"ה דינו כממון:

אבל התם במעילה (דף כ"א) דאיתא דכ"ע ס"ל דמעל אם הוציא פרועה אחת והיינו שמביא אשם תלוי שמחייב ר"ע על ס' מעילה והן ר"ע ס"ל להדיא במתניתין דכריתות (דף כ"ב) דאף שמביא על ספק מעילות אשם תלוי אבל הממון א"צ להביא עד שיתודע לי' ופליג על ר"ט במעילה מרובה דס"ל דאף הממון צריך להביא ועכצ"ל דשניא לדידי' דין דספק אשם מעילה מודאי אשם מעילה דבודאי חייבתו תורה אף הקרן וחומש לכפרה וחייבתו תורה הממון אף דבכ"מ מזיק ההקדש פעור ולא עוד אלא שאם לא הביא הממון אין כאן כפרה כלל ועיי"ש בשטמ"ק לכריתות שמבואר להדיא דבודאי ס"ל לר"ע דצריך להביא הממון קודם אבל בספק אין מחויב הממון דאם מעיל במרובה אי בעי לא מייתי כלל הממון ושוב ישוב דינו במועל בספק הקדש ככל מזיק את הקדש דא"ל גבי' כמו לרבנן דמש"ה אינו מביא הממון משום דהוא לכפרה וכפרה בעי ידיעה בתחילה דהא ר"ע לא ס"ל דבעי ידיעה בתחילה דהא במיעוט מביא ומתנה. וס"ל לר"ע דילפינן מהקשא דואם נפש שם בגמרא לחייב קרבן רק על ס' איסור שבא לידו וא"כ שפיר הקשו התוס' לר"ע אם הוציא אחת מן כל הכיס אמאי מחייב אשם תלוי דנהי דבחתיכה משתי חתיכות מחייב משום ס' איסור שבא לידו לר"ע אבל הכא הא איסורא ברובא בעיל ואי משום הממון הא בספק לא החמיר ר״ע כלל לענין הממון ומה שהוציא לחולין לא גרע משאר מזיק הקדש דפטור וא"ש מבואר קושית התוס' ואזדא לי' הוכחת הש"ש דבהקדש אין דנין בו רק תורת איסור דזה לא נאמר בהתוס' רק בס' מעילה ואליבא דר"ע וכמו שהוכחנו:

אולם הא תינח בתוס' שהק' רק לר"ע דמיירי שלא הוציא רק אחת מן הכיס אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כרבנן ואינו חייב עד שיוציא כל הכיס ואז ודאי אכיל לי' ממונא דהקדש שוב אין כאן קושיא דליבטול ברובא דשוב הכא דחייבתו תורה אף הממון אין בעיל דממון חבירו אינו בטיל ואף כי של גבוה דכי אכיל ודאי דהקדש מחייב לשלומי ומש"ה לא יבטל אף לענין איסורא דאנו דנין בהקדש אף תורת ממון שבו כדאיתא בכריתות דאממונא לא מכפר יוה"כ ומש"ה ישתאר גם האיסור לצרף את המעילה לשלש שנים ה"נ ממונא דהקדש לא בעיל וישתאר גם האיסור לענין מעילה היכא דנהנה מכל הכיס ואכיל ודאי דהקדש וא"ש מיושב פסק הרמב"ם. והנה אף דאמרינן בב"ק (דף ז' ובגיטין דף מ"ט) דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא דלא דרשינן רעהו למעט אם שורו נגח שור של הקדש רק אדרבה אף תם חייב נ"ש וכ' שם התוס' בב"ק ד״ה ור"ע דלדידהו אף אדם המזיק חייב קרן עכ"פ ונסתר לכאורה מה שהנחנו אליבא דר"ע. אכן י"ל דל"ק דבגיטין שם ד"ה ור"ע נראה בפי' דס"ל לתוס' דאף לר"ש בן מנסיא ור"ע רק בנזקי שורו חייב להקדש ולא בנזקי גופו עיי"ש במהר"ם ופנ"י דס"ל כהתוס' בגיטין והוכיח כן מש"ס ב"ק. ונלע"ד דאף לדברי התוס' ב"ק דס"ל לר"ע דאדם המזיק חייב בקרן וכמש"כ שם התוס' נמי דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בעצמו ממזיק ע"י שילוח בעירו וא"כ כיון דמרבינן לר"ע ולר"ש בן מנסיא אם שורו נגח לשור של הקדש כש"כ דחייב במזיק בעצמו וקרא דכי יאכל פרט למזיק נוקמי' דפטרי קרא רק מחומש ויקשה לפ"ז לכאורה לר"ע במרובה אם מעל בס' הקדש דנראה דפטור לגמרי מתשלומין וכמו שביארתי נהי דבתורת מעילה פטור דלא חייבתו תורה מעילה ותשלומין וחומש רק אי אכול ודאי הקדש יתחייב מתורת מזיק עכ"פ לשלם קרן. וי"ל דאף אי חייב אדם המזיק בהקדש מ"מ לא עדיף חיובו בזה משאר חולין וכ"ה דבחולין בספק הזיק פעור דקולא לנתבע ה"נ לענין היזק בהקדש כיון דמשום כפרה אין כאן דבספק פטור מכפרה אף לר"ע לענין התשלומין רק בקרבן אשם תלוי חייב ע"כ גם מס' חיובן לענין מזיק הקדש פטור דבזה לא עדיף הקדש מהדיוט דמש"ה.. מיעטה התורה מחומש במזיק דהקילה בזה דדמיא לשאר ממון ואמרינן קולא לנתבע כצ"ל לשיטת התוס' בב"ק כ"ה דלא תיקשי להו ממתניתין דכריתות:

והנה עוד י"ל קושית התוס' שם במעילה בפשיטות דהא כ' התוס' בכריתות [דף י"ז] דאף בס"ס חייב אשם תלוי כגון אם ספק אכל שומן ואת"ל חלב ס' אכל כזית. והק' באחרונים הא ס"ס מותר מה"ת בכל מקום ותירצו דהכא איקבע איסורא דאיירי שיש כאן שני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אכן הוא מסופק אם אכל כזית או אולי אכל רק כח"ש ואת"ל אכל כשיעור פן מן השומן אכל. והן הא פשיטא דאם יש כאן חתיכה של חלב בין שתי חתיכות של שומן ואכל אחת מהן ודאי פטור אף מאשם תלוי דהא בטיל לי' ברוב וכן איתא להדיא בתשו' הרשב"א ח"א (סימן רע"ב) עש"ה. וי"ל דזה רק התם דבאמת אף אי אכיל כל הג' חתיכות לא עביד איסורא דהא בטיל האיסור ברובא אבל הכא דאי הוציא כל הפרועות מכיס ודאי מעיל דהכא איקבע איסורא וכמו שהוכחנו דבהוציא כולהו אז יש נ"מ לענין תשלומין ממונא להקדש וממונא לא בטיל וא"כ י"ל דאף אי אכיל חד מיניהו חייב באשם תלוי ואי משום דיש רוב היתר ונתלי בהיתרא ז"א דהא אף בס"ס מביא אשם תלוי אף דאיכא למתלי ברובא להיתרא ה"ה ברוב כיון דהכא הוא ממון ואיקבע איסורא ולא בטיל דנימא שיחשב כל התערובת היתר. ונראה דאף להרשב"א ז"ל בתשובה ח״א (סימן ת"א) שכ' דס"ס אף באיתחזק איסורא מותר דהא ס"ס הוא כרוב ואפשר דאלים היתרו מרוב מ"מ י"ל דהתם חייב באשם תלוי בספק אכל שומן ואת"ל דילמא ח"ש משום דהתם ליכא ס"ס להתירא שכן על הח"ש יש רק חד ספק וכיון שעכ"פ איכא הכא איסור תורה ל"ד לחתיכה שנתבטל ברוב ושאר ס"ס דע"י הס"ס או הרוב עשה היתר גמור משא"כ התם או בהאי פרוטה בכיס שע"י הרוב לא נעשה היתר כיון שאין הרוב מועיל מפני שממונא לא בטיל ודוק:

תוכן העניינים

חיי אריה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה