חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן סג
בסימן הקודם הבאתי דברי הפנ"י שבת (דף כ"ב) שהק' דלמה נעשה נס בשמן בחנוכה הא אף שמן שנטמא היה יכולין להדליק מפני שטומאה הותרה בציבור ותירץ דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם עכ"ד. והנה אמרתי בל אמנע מלהציג מה שפלפלתי על דברי' ז"ל בחדושי דודאי מדברי הר"ב ורש"י יומא שהבאתי לעיל שכ' דלא נמצא פסול בהם שלא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהן ודאי משמע דלא איירי בטומאה שהותרה בציבור דבכה"ג אמרינן לי' הוה פקח ושתוק כדאיתא ביומא (דף ז') ואפי' לפי מה שפירשתי אליבא דהרמב"ם ז"ל בשתי הלחם היה הנס שאם יאורע פסול לא יוכלו לאפות אחת אחת דמצותן בכך לכתחילה כדילפינן מקרא אבל בטומאה אי הותרה ודאי אין שייך לומר כלל דיהי' בכלל ולא נמצא פסול בעומר ושתי הלחם. ועוד הא אמרינן בסנהדרין (דף כ"ב ותענית דף י"ז) דכהנים הי' אסורין לשתות יין לעולם אי לאו דתקנתן קלקלתן דמהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא והוה קשה להו התוס' שם בתענית ד"ה בעינן ובפסקי תו' סנהדרין דאיך יכנסו כהנים לעבוד עבודה הא כולנו טמאי מתים ותירצו דטומאה הותרה בצבור. והנה אמרינן בר"ה (דף ל' ע"א) התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ע מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול וכו' אלא דאיבעי בחמיסר מחצות היום ולהלן לישתרי דהא יהי' לפי פירש"י אף ביו״ט ע"ש מפני שבידי שמים הוא אבל עכ"פ נשמע דיש לצפות שיבנה המקדש בחמיסר ויהי' העומר נקרב בששה עשר ואין שהות שלישי ושביעי דאף דאין ב״ד בא ביו"ט ועיו"ט מ"מ אף אם יבוא בי"ג אין שהות ז' ימים וע"כ צ"ל כפסקי התוס' הנ"ל שיקרב בטומאה דהותרה בצבור אלמא דאף לעתיד שיגדל הנס יקרב בטומאה וע"כ שאין זה בכלל הנס:
ובטעמא שהיה הנס בשמן ולא תיקשי קושית הפנ"י הא טומאה הותרה בציבור נראה בפשיטות דהא התוס' כ' שם בשבת (דף כ"א ע"ב ד״ה שהיה מונח בחותמו של כמ"ג שכ' אם גזרו על הנכרים להיות כזבים צ"ל שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי ועמד המהרש"א ז"ל דהא בשבת (דף י"ז) איתא שגזרו על תינוק של נכרי שמטמא בזיבה בי"ח דבר תלמידי ב״ש וב"ה והם הי' מאוחרים טובא אחר החשמונאים ותירץ די"ל דכבר גזרו על כותי הזב שמעטא בזיבה כמו ישראל אף קודם י"ח דבר וזאת היתה גזירה קדומה רק אח"כ חידשו תלמידי ב״ש וב"ה שאף תינוק שאינו זב מטמא עכ"ד. ולכאורה יפלא דמעיקרא דדינא פירכא דמנין להם להתוס' לכנוס בהאי דוחק לתרץ שהיה מונח עמוק בקרקע שלא הי' יכולין להסיעו ולחדש דין שאף בימי חשמונאים כבר היתה גזירה דזבים עליהם וכפי חילוקו של המהרש"א מה שלא נמצא בש"ס ובפשיטות נראה שהיתה רק גזירת י"ח דבר. אולם לפי הנ"ל ניחא דבאמת קשה קושית הפנ"י למה אירע הנס הא טומאה הותרה בציבור אולם הא מבואר בפסחים (דף צ"ה ע"ב) וכן הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' ביאת מקדש דרק טומאת מת הותרה או נדחית בציבור ולא שאר טומאות ולהכי אי נימא שלא היתה גזירה על נכרים כזבים ולא היתה רק טומאת מת שהותרה בציבור ואמאי אירע הנס בפך כה"ג הא יכולין להדליק אף מאחרים שנתטמאו אע"כ שגם אז הי' כזבים וכמש"כ המהרש"א שרק לא גזרו עוד על התינוק אולם הוה ק"ל היכי היה משתמר אותו הפך מטומאת היסט שזה חומר בזב מטומאת מת ותי' שהי' מונח עמוק בקרקע שלא הי' יכולין להסיטו ולפ"ז מיושב קושית הפנ"י ומדויק לנו הדיבור בתוס':
ואגב דעסקינא בזה בענינא דחנוכה בל אמנע מלהעתיק דבר מחדושי על הא שנסתפק א"א זקני ז"ל בשער אפרים (סימן ל"ח) אם מותר להדליק בב"ח לנר חנוכה דיש לומר אף דאסור בהנאה הא נקטינן מצות לאו ליהנות ניתנו. והביא ראי' מסוכה (ל"ה ע"א) דאמרי' דאתרוג של ערלה פסול משום דאין בו דין ממון ואנן בעינן לכם משמע דבשאר מצות דלא בעינן לכם שרי באיסור הנאה ומטעם מצללה"נ. וראיתי באחרונים שרצו לדחות ראי' זו דרק התם שבעשיית המצוה אין מתכלה הקרן דהפרועה ששוה האתרוג מקודם אף אחר שקיים בו מצותו עודנו בשיווי' ולכך אי לאו דבעינן לכם הוי שרי אף באיסור הנאה משום שאין כאן הנאה רק עשיית המצוה ומצוה ללה"נ אבל הכא בנר חנוכה שהמצוה בשריפת השמן ואם ידלק באסה"נ משתכר פרועה שא"צ להוציא על שמן וזהו הויא הנאה גמורה ואף דאמרינן מצללה"נ אסור להדליק באסה"נ ומטעם דמשתכר הוא בזה פרוטה שהיה צריך לכלות אדות המצוה:
והנה לכאורה ק"ל על דברי האחרונים אלו מהא דאמרינן בש"ס ע"ז (דף י"ג ע"א) מיתבי ר"נ אומר יום שע"ז מנחת בו המכס מכריזין ואומרין כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו לכבוד ע"ז יניח לו את המכס וכו' ואם לאו אל יניח וכו' מה יעשה יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה ופירש"י יניח העטרה בראשו ונמצא נהנה מן הריח והק' בתוס' תיפוק לי' דמניחין לו את המכס ויהנה ותי' דאינו נקרא נהנה מע"ז כיון שהמעות שלו עכ"ד. אלמא דהא לא חשיבא הנאה מה שמשתכר שא"צ להוציא פרועה משלו. ונראה לי ליישב דלכאורה יש להעיר מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ג ע"ב) דאם נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא קא מהדר לי' דקמהני לי' פרועה דרב יוסף ואפי' מאן דפליג היינו משום דפרועה דרב יוסף לא שכיח ומשמע מכאן דאף היכא דהמעות שלו חשוב זה הנאה מה שלא יצטרך להוציא עבור העני מפני טרדתו בשמירת האבידה ומשמע דחשיב בכה"ג הנאה וקשיא אסברתו תוס' בע"ז הנ"ל שוב הראוני שהעיר קצת מק' זו על התוס' הנ"ל בעבודת עבודה להגאון מהרש"ק ז״ל. ואחר העיון נ"ל דלק"מ עש"מ שחילקו התוס' ב"מ (דף ל"א ע"ב) דפריעת ב"ח ל״ה מבריח ארי אלא מהנה גמור מפני שבאמת מחויב לשלם משא"כ במקום שמצילו מן ההפסד הוי מבריח ארי ול"ח מהנה א"כ ה"נ י"ל דהתם בצדקה לעני המצוה רמיא עלי' חיוב לתת לעני פרועה ואם מפני האבידה נפטר מזה חשוב נהנה גמור משא"כ שם בע"ז דבאים עלי' רק באונסים לתן את המכס לשם ע"ז [דאף שמכס דינא דמלכותא מ"מ פשיטא דלשם ע"ז הרי הוא אונס גמור] ואם מציל עצמו ע"י הנחת עטרה הוי שרי ולא חשיב נהנה דהוי כמבריח ארי וכו' כיון דהמעות שלו ושפיר איצטריך רש"י ז"ל לומר הפירוש דיניח נמצא נהנה מפני הריח של העטרה. ולפ"ז א״ש נמי די"ל דחשיב בנ"ח נהנה מה שמשתכר לתת פרוטה על הדלקת השמן כיון שבאמת המצוה רמיא עלי' כחוב ועיין מל"מ פע"ז מהל' מעשה הקרבנות שהביא דברי המהר"ם מינץ לענין אחד שקנה אתרוג מהודר בדמים יקרים ובא אחד וגנבו דס"ל למהר"ם מינץ דיכול לפטור נפשי' באתרוג כשר פשוט שאינו מהודר כ"כ והמל"מ וא"ז הח"ץ (סימן ק"כ) פליגו עלי' כיון שיכול למכור האתרוג בדמים יקרים למצוה דמים חייב עלי' ועיין מה שפילפל בזה אאמו"ר הרב הגאון שליט"א בספרו שו"ת בשמים ראש סימן מ"ג) מ"מ נראה דהכא כ"ע יודו דאין לומר מפני שעם ישראל חביבין עליהם מצות ומשלמין דמים יקרים עבור האתרוג לכן משום זה יחשב כנהנה מהאיסור הנאה מה שמקיים המצוה באתרוג של איסור הנאה דמ"מ עודף המחיר על האתרוג הוא רק משום המצוה וגם משתנה לפי המקום והזמן ע"כ משום זה הוי אמרינן שפיר דיוצא אף באתרוג של איסור הנאה אי לאו דמיעטה קרא מלכם. ולפי ס' זו מיושב קושית המל"מ פ"ה מהל' איסורי מזבח על הרמב"ם מ"ט לא פסק בקרבנות דנימא מצללה"נ ולפי הנ"ל א"ש ועיין ב"ח (סימן קכ"ד) באהע"ז כ' דכותבין גט על אסה"נ לכתחילה משום דלא נתכוין ליהנות וכ' עלי' בישועות יעקב הטעם בשם הג"פ כיון דמ"ע לגרש את אשתו מצות לאו ליהנות ניתנו ובאמת בחלקת מחוקק שם חלק אהאי סברא וכ' ז״ל וכי אין לך הנאה גדולה מזו שעושה צרכי' בדבר שאסור בהנאה וגם משתכר ממון דהי' צריך לקנות קלף ולכתוב עלי' הגט דפשיטא דנייר חלק יותר שוה מנייר מחוק. ומיהו מקושית התוס' שבועות (דף מ"ד ע"ב) ורב יוסף שהק' במודר הנאה מחבירו מותר לתקוע תקיעה של מצוה ואמאי הא קא מתהני מפרוטה דרב יוסף משמע נמי דמפני שהחיוב עלי' לעשות צדקה חשיב מתהנה ועיין תוס' חולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה למעוטי (ודף קל"א ע"א) ד"ה שאני וצ"ע. ועיין ש"ע יו"ד (סימן רכ"א ס"ב ובש"ך שם סק"ו) ודוק: