חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן סב
סוגיא דשתי הלחם מנחות דף ק' ע"כ.
במשנה ואבות פ"ה ולא נמצא פסול בעומר ושתי הלחם ופי' הרע"ב שאם היה נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה ולא הי' מרבים לקצור ושתי הלחם נאפות מעיו"ט ואין אפייתן דוחה יו"ט עכ"ל. וביותר ביאור מפורש ברש"י יומא (דף כ"א ע"א) דהואיל דאין אפייתן דוחין יו"ט אם יפסול לא יאפ' אחרת תחתיה ומבואר בדברי' דאף אי נמצא פסול בשתי הלחם אין אפייתם דוחה יו"ט ואף דבמתני' דמנחות (דף ק' ע"ב) דאיתא שאין האפיה דוחה את השבת ואת היו"ט שם איירי בהי' אפשר לעשותן בעיו"ט ולמה ידחו בחנם מ"מ ס"ל לרש"י דה"ה אם נפסלו ביו"ט אין דוחין אפיתם שהרי כתב לא יאפו אחרת תחתיה וצריך לבאר דברי רש"י והרע"ב בעומר דאף דקיי"ל נקצר שלא כמצותו כשר ואילו נפסל היה יכול לקצור מחדש ביום ולהביא וע"כ הא דקאמר הרע"ב לא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהם נמשך אמאי שכ' ולא הי' מרבים לקצור דר"ל דממה שנקצר בלילה כמצותו לא היה אפשר להקריב אחר תחתי' כיון שלא הי' מרבים בקצירה אבל הא פשיטא דעכ"פ עוד הי' יכולים לקצור ביום ולקיים מצות העומר ורק כיון שלא הי' יכולים לקיים מצות קצירת העומר בלילה כתיקונה ע"כ לא נמצא בו פסול וכן יש בזה לפרש דברי רש"י ביומא:
אכן כגון דא צריך לברורי שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל דפסק פ״ח מהל' תמידין ומוספין דאם הונפו הלחם עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבדו הלחם אז צריך להביא לחם וכבשים אחרים והוכיח מזה בספר חמדת שלמה להגאון אבד"ק ווארשויא ז"ל שנדפס מחדש דס"ל לרמב"ם דאם אירע שאבדו הלחם יביאו שתי הלחם אחרים ואפייתן אז דוחה יו"ט דמאין להם לחם אחרים דלא מצינו בשום מקום שהי' צריכין לאפות בכל פעם יותר משתי הלחם פן יאבדו הלחם וא"כ צריך להבין טעם רבינו חדא מנ"ל דבכה"ג דוחה יו"ט ואי באמת אבדו הלחם יכול לאפות אחרים תחתיהן ועוד תקשי לדידי' מתני' דלא נמצא פסול בשתי הלחם דפי' רש"י דלא הי' עוד אפשר לאפות אחרות תחתיהם ולרמב״ם לא שייך זה וא"כ אמאי לא הי' נמצא הפסול הא לא ניתן מגרעת להמצוה אף לכתחילה וקושיא זו העיר שם בספר חמדת שלמה אף שלא ביארה כמו שהצגנוה וסיים בצ"ע ובספר חמדת שלמה שם כ' דנ"ל דתליא במה שיש להסתפק במכשירין דהדין שאין דוחין שבת ויו״ט כמו שנתן ר"ע הכלל כל שאפשר לעשותן וכו' אין דוחה אם המכשירין אי אפשר לעשותן אם דחי ואם נימא דדחי הוא הדין בשתי הלחם אם נאבדו אם מעכבים הכבשים דוחין שבת ויו"ט כיון שא"א לעשותן ובהכי א"ש פשטת פסק הרמב"ם ז״ל. אכן בגוף זה הדין ראיתי שנסתפק ג"כ הצל"ח פסחים (דף ס"ה ע"ב) וז"ל אם נולד היום יבלת יש להסתפק אם דוחה שיהא מותר לחותכו דהא אי אפשר לעשותן וסיים דנראה דאסור והטעם שעכ"פ אינו דומיא דשחיטה דרחמנא קבע זמנו היום ועוד דאפשר בטלה אחר עכ"ל ובאמת מלשון הירושלמי שם באלו דברים מפשטתו נראה דאף באי אפשר אין דוחה דהא איבעי' לי' בהזאה ויבלת ומזבח היכא דאי אפשר לעשות מאתמול וקאמר טעמא משום דמין יבלת ומין הזאה אפשר לעשות מאתמול ולכך לא דחי עיי"ש אכן בתוס' יבמות (דף ו' ע"ב) ד״ה טעמא מבואר להדיא דאם אי אפשר לעשות מאתמול דחי מכשירין גם אליבא דר"ע ועתו"ס פסחים (דף ע"ה ע"א) ד"ה למעוטי בסופו. והגאון בעל חמדת שלמה שם מייתי לה מהא דעירובין (דף ק"ב ע"ב) קושרין נימא במקדש אם נפסקה בשבת מפני שהשיר מעבב הקרבן וטעמא משום דה"ל מכשירין שאי אפשר לעשותן ולפ"ז טעם הרמב"ם דדחי שתי הלחם נתון לפנינו שהוא משום דהני שתי הלחם אי מעכב הקרבן וכיון שנאבדו וא"א לעשותן דחי [והא דמבואר שם בעירובין דמכשירין שא"א לעשותן דחי ובירושלמי הנ"ל שהבאתי מבואר להיפך אכן לפי מה שביארתי במקום אחר דברי הירושלמי עיין לעיל סימן ל"ד א"ש] אבל יקשה מאוד דברי רש"י יומא שהבאתי שמפורש בדברי' דאם נפסלו הלחם אי אפשר לאפות אחרים תחתיהם ויקשה אמאי לא דוחה אפייתן דהא ה"ל כמכשירין שא"א לעשותן ולרש"י תקשי טפי דהא איהו פירש לה שם בעירובין גבי נימת כינור שנפסקה שדוחה אפי' מלאכה דאורייתא שכן פירש שם אף דהקשר אב מלאכה דחי ועיי"ש בתוי"ט ורע"ב ז"ל:
ולכן נראה לע"ד לומר דלא כסברת הגאון בעל חמדת שלמה אליבא דרש"י דאף אי נימא דמכשירין שא"א לעשותן דוחין שבת ויו"ט מ"מ זהו רק באותו הקרבן דהיינו המכשירין שנצרכים להקרבתו כגון אפי' נימת כינור שנפסק שהי' משוררים על הקרבן ואי מעכב שיר כלי דחי אבל הכא השתי הלחם גופייהו אינם קרבן שהתורה קבעה להם זמן לדחות את יו"ט ושבת דהרי אפשר לעשות מעיו"ט דעיקר מה שהתירה תורה קרבנות הקבוע להם זמן שידחו שבת משום דאי אפשר בענין אחר רק להקריבם בשבת ואי ל"ה לא הי' נקרבים אבל על שתי הלחם כיון שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט לא ציותה תורה עליהם שידחו שבת ויו"ט ואי שידחו בתורת מכשירין שא"א לעשותן מפני הכבשים דאי אפשר להקריבם בלעדם וכמבואר במנחות (דף מ"ה ע"ב) פלוגתא דתנאי מ"מ הלוא עשייתן ואפייתן אינו לגוף הקרבן של הכבשים רק מצוה אחרת מקיים בעשייתן ולהכי לא דחי. וכן משמע ברש"י פסחים (דף ס"ט ע״ב) ד"ה וכל דאף לר' אליעזר דס"ל מכשירין דוחין שבת מ"מ אי ערל הוא לא אמרינן לי' בשבת זיל מהול כדי לקיים פסח וע"כ אף דמעכב מילה הקרבן כיון שאינו שייך לענין עשיות הקרבן וסדר הקרבתו כמו השיר לקרבן רק מילתא אחריתא הוא לא דחי וה"נ בשתי הלחם אף דמעכבין הכבשים למ"ד מ"מ לא דחין משום דיהא דינם כמכשירין שא"א לעשותן כיון שאין המכשירין תלוים בגוף עשיית ומצות הקרבת הכבשים רק מילתא באפי נפשי' נינהו ולהכי פרש"י שפיר דאי איפסלי השתי הלחם אין אפייתם דוחה יו"ט. וע"כ שם בדינא דאיתא במנחות (דף מ"ה וכן בדף מ"ו) שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה י"ל דס"ל דאין תקנה להקריב הכבשים מפני שא"א לאפות הלחם ודלא כהרמב"ם הנ"ל דס"ל דיבואו אחרים תחתיהן [ומכש"כ דא"ש למ"ד התם דכבשים נקרבין אף שאין לחם ודוק]:
ובטעמא דהרמב״ם הנ"ל שהבאתי דפסק דאם הונפו הלחם עם הכבשים ואבד הלחם צריך להביא לחם וכבשים אחרים נ"ל דלא הוא מטעם שמכשירין דא"א לעשותן דוחין כמש"כ הבעל חמדת שלמה כמו שביארתי דלא דמי לנימת כינור שנפסק רק טעמו נראה דאם אתרמי כה"ג בשבת ודאי ל"ה דחי דאין עשה דחי ל"ת שיש בה כרת ועשה. אכן אם ביו"ט אתרמי אף דנקטינן דלא דחי יו"ט מ"מ אין עובר ל״ת ועשה דיו"ט רק אעשה דלכם ולא לגבוה וכמבואר בפסחים (דף מ"ז ע"א) ועתו"ס ביצה (דף י"ב) דלמ"ד אין נדרים ונדבות קרבין ביו"ט אין כאן לאו דשייך מתוך רק אעשה דלכם הוא דעבר וגם הכא כיון דהי' עוד ראוין השתי הלחם לאכול בו ביום אין כאן עשה ול"ת דיו"ט ורק דהתורה מיעטה לכם ולא לגבוה ובזה לא שייך מתוך וכמו שהוכיח הפנ"י בביצה (דף כ"א) מדברי התו' ביצה (דף י"ב) הנ"ל. והן מבואר בתוס' ביצה (דף ה') גבי ונתקלקלו הלוים בשיר דלהכי לא הי' קילקול בהבאת המוספין דהי' יכולים להקריב אחר תמיד של בין הערבים משום דאתי עשה דרבים דקבוע להם זמן ודחי עשה דהשלמה כמו דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה ומבואר בתוס' פסחים (דף נ״ט) דאף דל"ה בעידנא דחי וא"כ טעם הרמב"ם דאם אבדו הלחם ובפרט אחר הנפה דאז מעכבין הכבשים דיכול לאפותן ביו"ט דאתי עשה דרבים דכבשי עצרת ושתי הלחם ודחי עשה דלכם ולא לגבוה ודמי שפיר כמו התם במחוסר כפורים שדחי עשה דהשלמה אף שאינו בענין אותו הקרבן ולא משום טעם דמכשירין שא"א לעשותן מאתמול שכן התם ודאי אי חל ערה"פ בשבת אין דוחה מחוסר כפורים והיינו משום דאינו בגוף הקרבן אינו דוחה משום קביעת זמן וכן ה"נ אי חל בשבת אין דוחה אפייתן ונפסד הקרבן ורק אם חל בחול ואבדו דוחה משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דלכם ולא לגבוה וכמש"כ התוס' ביצה הנ"ל וזהו טעם הרמב"ם:
אולם ליישב קושיא השניה אליבא דרמב"ם וכמו שהעיר נמי בספר חמדת שלמה דאמאי לא נמצא פסול בשתי הלחם הא אף אי הי' נמצא פסול ביו"ט כשחל בחול לא הי' הפסד הקרבן להרמב"ם ז"ל דאדרבה הי' דחינן באפייתם יו"ט והי' יכולין להקריבן וכמו שביארנו ומ"ש מכל הקרבנות דכיון דהדין אם הי' נמצא בהם פסול הי' יכולין להביא אחרים לא נעשה נס שלא יהיה נמצא בהם פסול. ונלע"ד לבאר ואקדים מה שאמרתי בביאור דברי:
התוס' מנחות (דף מ"ח ע"א) גבי הא דשחט שני כבשים על ד' חלות דקאמר הש"ס מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון וקאמר הא דלא כרבי דס"ל שחיטת כבשים מקדשה ללחם דאי כרבי דפריק להו מאבראי נפסל ביוצא אי דפריק להו מגוואי קמייתי חולין בעזרה ומשני לעולם כרבי ופריק להו מגוואי ול"ה חולין בעזרה משום דחולין ממילא קא הווין וכ' בתוס' שם ואין התנור מקדש כמ"ד אין כלי שרת מקדש שלא מדעת. והק' בברכת הזבח הא רבי ס"ל במנחות (דף ע"ב) דדוחין ב' לחם שבת ויו"ט באפייתן דסבר תנור מקדש ואי אפי להו מאתמול אפסול בלינה ואיך ס"ד לרבי דאין כ"ש מקדשין אלא לרעת יקשה יאפה מעיו"ט ויכוין שלא לקדשם וכמו שאמרינן בסוכה (דף מיט) לענין ניסוך המים דממלא אותה מע"ש בחבית שאינה מקודשת ופריך הש"ס דלייתי במקודשת למ"ד אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת ויכוין שלא לקדש הכלי המים:
ועוד קשה לי הא הכא הוכיחו התוס' במנחות מדיכול לפרוק דאף דהניחם בתנור אין מקדשין אלא מדעת וע"כ לא קדיש קדושת הגוף וא"כ איך הקשו בתוס' סוכה (דף נ') מסוגין לשיטת רש"י דס"ל דהיכא דקדיש בכלי נפסל ביוצא א"כ מאי קאמר לרבי אי דפריק להו מאבראי הא נפסל ביוצא כיון דס"ל שחיטה מקדשא ולשיטת רש"י קשה אף קודם שחיטה נפסלו ביוצא כיון דסבר רבי במנחות (דף ע״ב) דתנור מקדש א"כ לרש"י איך יכול לפרוק מאבראי וזה תימא הא הכא הוכיחו התוס' בעצמם דהכא ע"כ לא מיקדש קדושת הגוף כיון דפריק להו ומטעם אין כלי שרת מקדשין שלא מדעת וא"כ ע"כ הכא איירי דהניחם ע"ד שלא ליקדשו בתנור ול"ק לרש"י הא דלא נפסלו ביוצא קודם השחיטה:
ועל כן נראה לומר בהאי דינא דאין כלי שרת אלא מדעת דהא עוד הקשה בבה"ז שם על דברי הרמב"ם שפסק פ"ג מהל' תמידין ומוספין ה"ל י"ח דחביתי כ"ג דוחין לישתן ואפייתן שבת שקבוע להן זמן ועוד אם תאפה מבערב יפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקודש. והק' עלי' הא איהו ס"ל דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וא"כ יאפה מערב שבת ויכוין שלא לקדש ועוד הקשה הרב בעל לחם משנה פ"ה מהל' תו"מ ה"ז על הרמב"ם שפסק דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ואפייתם מבחוץ ולא דחי שבת ויו"ט הא הרמב"ם ס"ל בפ"א מהל' כלי המקדש שמדת יבש נתקדשה והיתה כלי שרת ואמאי לישתן ועריכתן מבחוץ הא אמרינן במנחות (דף צ"ה) דאי מדת יבש נתקדשה אף הלישה והעריכה היתה צריכה להיות בפנים וגם אמאי אינו נפסל בלינה הא כבר נתקדש כשמדדו בעשרון הקודש
ולתרץ כל זה נלע"ד דהא דאמרינן אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וצריך דעת בנותן בכלי זהו רק במידי דלא ציותה התורה בפי' לעשותו בכלי שרת ורק משום דהדין הוא דכל הבא לכלי שרת נקדש וע"כ מהני מחשבתו שנותן ע"מ שלא לקדש שלא יהא קדוש קדושת הגוף ולכן התם בסוכה גבי' ניסוך המים דהתורה לא ציותה מילוי המים בכלי שרת ואף לא נצטווה על מילוי המים כלל וכדמשמע שם בתוס' סוכה דהקשו דיעשה כמו שמילא הקוף ע"כ שפיר פריך דנייתי במקודשת ויכוין שלא לקדש דבזה מהני מחשבתו וכן התם בלחם הפנים ושתה"ל במילוי דעשרון קודש א״ש פסקי הרמב"ם כיון שהתורה לא ציותה למלאות דוקא בכלי שרת ואין המילוי מצוה מן התורה [והא דמדת יבש נתקדשה י"ל זהו כמו דאמרינן מנחות (דף ח' ע"ב) עשרון למה נמשח למנחת חוטא דלא היה מייתי רק הקמח לקרבנו כ"ה דליקדש תיכף בכלי שמביאה וכמו שמבואר שם] וע"כ יכול להיות לישתן בחוץ דיכוין בשעת המילוי שלא לקדש דאיהו ס"ל כמאן דאמר אין כלי שרת מקדשין שלא לדעת דהיכא דנתן בהכלי ואין עושה אז המצוה שציותה עלי' התורה אז אין מקדשין אלא מדעת והסוגיא דמנחות דאיתא דאי מדת יבש נתקדשה אף הלישה והעריכה צריכה להיות בפנים אזלא אליבא דמ"ד כלי שרת מקדשין שלא לדעת:
אבל במרחשת דחביתין דהתורה ציותה האפייה בכלי שרת ע"כ נקדש בכלי ואין תלוי בכוונתו שלא לקדש דלא תועיל מחשבתו לאפקעינהו ממה שציותה עלי' התורה אף למ"ד אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וכעין דאמרינן בזבחים (דף ג') חטאת ששחטה לשם חולין כשרה דלא תועיל מחשבתו ליגרע קדושת הקרבן [וזהו פשיטא דאף תודה ששחטה לשם חולין קדשי החלות אגבה וש"מ דמחשבתו להיפך אינו מגרע] וכה"ג חדש והוכיח בספר עורי אבן בר"ה (דף כ"ח ע"ב) דמצוה אף אי מכוין שלא לצאת יצא עיי"ש וע"כ שפיר פסק הרמב"ם התם דחביתין של כה"ג דחי אפייתן שבת דאין יכול לאפותן מע"ש ולכוין שלא לקדש כיון דהתורה ציותה האפייה והוא אפי לה בכלי שרת לא תועיל מחשבתו לגרוע קדושתה אף למ"ד אין מקדשין אלא מדעת:
ומעתה לפ"ד אלה יעלה ביאור נכון בדברי התוס' מנחות (דף מ"ח) וגם בסוכה (דף נ') דהתם כששחט על ד' חלות דהדין דמושך שתים מהן ומניפן והשאר פודן שפיר ביארו התוס' במנחות דמהני להו פדיון אף לרבי דס"ל תנור מקדש וע"כ קדשי בכל פעם שתי הלחם קדושת הגוף בתנור ודחי שבת ויו"ט משום דס"ל תנור מקדש כ"ה דלא ליפסלו בלינה תינח השתים דמצותן בכך מה"ת כיון דכתיב חמץ תאפנה והתורה ציותה עלי' האפיה בתנור דהוא כלי שרת אף שהוא יכוין שלא לקדש לא יועיל דעתו אבל השנים הנותרים כיון דאין עלי' מצוה כלל לאפותן למ"ד אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת תועיל דעתו דלא ליקרוש וא"כ שפיר יכול לפרוק שנים מהם בכל מקום שהם כיון שהנותרים לא קדשי שלא מדעתו ול"ק קושי' הברה״ז עליהם. אבל התם בסוכה שפיר הקשו התוס' לשיטת רש"י דס"ל דהיכא דקדיש בכלי נפסל ביוצא וא"כ התם במנחות אם עשה ד' חלות הואיל ואינו מכיר השנים שאינם מקודשות וכמו שפרש"י שם במנחות ומה שיצארך להוציא מהד' חלות לאבראי לס"ד דצריך לפרוק מאבראי וכיון דאיכא שנים דמצותו בכך ואינהו ע"כ בכל אופן קדשי קדושת הגוף ולא יועיל דעתו שיכוין שלא לקדש ואמאי קודם השחיטה משמע מהש"ס דיכול להוציאם הא לרש"י איפסלו ביוצא אע״כ אף דקדיש קדושת כלי אינו נפסל ביוצא ושפיר הקשו לשיטת רש"י ז"ל:
והנה ראיתי מקשים דאיך אפו הד' חלות לרבי דס"ל דנפסלו בלינה וצריך לאפות ביו"ט וא"כ תינח שתים דמצותן בכך אבל השתים הנותרות איך אפאן ודוחק לאוקמי בעבר ואפאן. ונלע"ד לתרץ דהרי הקשו התוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) לדידן דאין התנור מקדש למה לא יכול לאפות ביו"ט השתי הלחם ומטעם הואיל ואי בעי פריק ותי' בתוס' יו"ט ספי"א דמנחות דלשיטות הרע"ב והרמב"ם דאין פודין טהורין וכן פסק הרמב"ם להדיא פ"ו מהל' איסורי מזבח כהאי מ"ד א"ש דל"ש הואיל. אולם אם אפה הד' חלות לרבי שפיר יכול לאפות ואין כאן חילול יו"ט כלל דהשתים כמצותן הא לרבי דחין יו"ט והשתים האחרים כיון דהכא אם הם יותר ממצותן יכול לפדותן וכדאיתא בש"ס וכן פסק לה הרמב"ם וע"כ שפיר יכול לאפותן מטעם הואיל ואי בעי פריק כיון דהנותרים אין התנור מקדש שלא לדעת וכמו שביארנו:
ובהצעה הלזו נפן לבאר מתניתין דאיתא לא אירע פסול בשתי הלחם והקשינו אליבא דהרמב"ם דמבואר בדעתו דאם נאבדו הלחם אחר ההנפה יביאו לחם אחרים ואין כאן הפסד למצותן וביארנו טעמו משום דאתי עשה דרבים דכבשים ושתי הלחם ודחי עשה דלכם ולא לגבוה אולם ק' אמאי לא אירע פסול בהו. והנראה לומר בזה הוא דהא הקשה הכו"פ בסימן ק"ח למה לא יוכל לאפות השתי הלחם לדידן דאין התנור מקדש וימלא התנור בשאר פת לצורך יו"ט דהדין דממלאה אשה תנור פת ואף שאינה צריכה אלא לפת אחד ומפני שהפת נאפה יפה וכמו שביארו התם בתוס' פסחים במתניתין דכיצד מפרישין. אולם בטעם המלך פ"ג מה' יו"ט דחי זה דאינו יכול לאפות עם שאר הפת מטעם דאסור להכניס חולין בעזרה ועיין מל"מ פ"ב מה' שחיטה. ועוד נ"ל דאף דנאמר דמותר להכניס לצורך הקרבן חילין מ"מ לאפות חולין בתנור בעזרה ודאי גנאי הוא וכעין שכ' התוס' מנחות (דף ציה) דגנאי הוא להוציא כ"ש לחוץ ה"נ אף דהתנור לא הי' כלי שרת סברינן מ"מ לאפות שם חולין גנאי הוא ולפ"ז דאמרינן דיכול לאפות ע"י מילוי התנור פת ורק משום דחולין בעזרה מיתסר אם נימא דאם אירע פסול ביו"ט דצריך לאפות אחרים יכול לאפות אף בגוונא דלא נידחת העשה דלכם ולא לגבוה כגון שימלא התנור חלות דיקחם ויקדישם קדושת דמים ובהנך ל"ש דמביא חולין בעזרה כיון דקדשי קדושת דמים וכמשמע בסוגיא דמנחות (דף מ"ח) בשחט על ד' חלות והשתא לא לידחי עשה דיו"ט דלכם ולא לגבוה כלל דהחלות הנותרים יותר מן השתי חלות תשתרי מטעם הואיל ובעי פריק דל"ש תירוץ התוי"ט הנ"ל דאין נפדין טהורין דהני כיון דאינן למצותן שפיר נפדין ואף השתים שנעשו למצוה דמצותן בכך ואין נפדין טהורין ול"ש גבייהו הואיל כיון דאין בהם פסול מ"מ יותרו לאפות מטעם ממלאה אשה פת בתנור משום שהפת נאפה יפה ואף הלישה מותרת ועיין פ"י ביצה (דף כ"א). והא שהק' הכו"פ אמאי לא עביד הכי בכל השנים שיאפן כה"ג נלע"ד דל"ק מטעם אחרינא דהא מבואר ריש שתי הלחם דהם נאפין אחת אחת לכתחילה ויליף לה מקראי וא"כ משום זה אין ראוי למלאות התנור פת ואף שבספר מנחת חינוך כ' דבכה"ג אם אפה פת אחרת עם אחת משתה"ל ל"ש דין דנאפות אחת מ"מ אין דברי' מוכרחין:
אכן הטעם דהי' הנס שלא הי' פסול בשתי הלחם א"ש דאדרבה עיקר הנס הי' כדי שיכולין לעשות מצוה מן המובחר כמבואר בפסחים (דף ס"ד ע"ב) ננעלו תנן אמר אביי וסמכינן אניסא פי' שננעלו מאליהן ומעשה ניסים הי' והתם ע"כ בדיעבד הפסח כשר אף כשלא נשחט בג' כיתות וכמו שהוכיח הרב בצל"ח שם ונעשה להם הנס כרי שיקיימו מצוה מן המובחר אף דבדיעבד אי נשחט הפסח לכל ישראל בפעם אחת בלא ג' כתות כשר ועיין עוד פנ"י שבת פ' ב"מ בסוגיא דחנוכה דאף שבאמת לא הוצרכו לנס דטומאה דחויה בציבור מ"מ נעשה להם הנס כדי להודיעם חיבת המקום כדי לקיים מצוה מן המובחר עיי"ש ואם יארע פסול בשתי הלחם הוכרח לאפות ולמלאות תנור פת ואי דתדחי עשה דשתי הלחם וכבשים עשה דלכם ולא לגבוה ז"א כיון דאפשר לעשות בענין דלא יצטרך לדחייה אין לעשות בדחייה וכיון דאפשר ע"י מילוי התנור לא הי' רשאי לעשות בלי מילוי אולם אז לא יוכל לקיים מצוה מן המובחר לאפות אחת אחת השתי הלחם ע״כ נעשה להם הנס שלא אירע בהם פסול וזהו גופי' שיאפם אחת אחת לא דחי העשה דלכם ולא לגבוה כיון דזה אין מעכב הקרבן ול"ש בזה עשה דרבים דהעיקר דדחי משום שלא יוכלו לקיים הקרבת הכבשים וכמו שאמרנו וגם אף בגוף שתי הלחם אין בזה תלוי מצותן ואש"ה: