חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן ס
יתבאר אם נוכל לקיים שיטת האבודרהם דס"ל דעל האשה ליכא מ"ע דיבום.
יבמות (דף כ"א) קשקיל וערי הש"ס אי אמרינן דביאת כה"ג באלמנה מן האירוסין דפוטרת צרתה דאיכא מ"ד דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ומש"ה פוטרת ואיכא מ"ד דאינה פוטרת דלא אתי עשה ודחי ל"ת מיתבי אם בעלו קנו לימא תהוי תיובתא נמי לר"ל [פי' דס"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם ל"א עשה דוחה ל"ת] ומשני כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. וראיתי לאא"ז הגאון זצ"ל בספרו בר ליואי חאה"ע (סימן ס"ע) שהביא שיטת האבודרהם דעל האשה אין חיוב מצוה כלל להתיבם והקשה לדברי' איך ס״ד דהש"ס דאתי עשה ודוחה ל"ת דאלמנה מן האירוסין ואי אמרת דבדידה ליכא עשה לא מקשי הש"ס מידי דהא בדידה איכא איסור לאו כדקיי"ל פ' יש מותרות (דף פ"ד ע"ב) דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת וגם לפ"מ דמסיק רבא ביבמות הטעם דבכל חייבי לאוין לא מייבמי משום דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה נמצא ע"כ צריך לומר דגם בדידה איכא עשה דיבום שלא כשיטת האבודרהם עכ"ד:
וגם לכאורה יש להוכיח כן מפרק קמא דיבמות (דף ה' ע"ב) דרצה הש"ס לומר דאי לאו קרא דעליה נילוף ממילה ותמיד דידחה עשה דיבום ל״ת שיש בה כרת דעריות והשתא תיקשי הא בעריות גם עליה איכא איסור כרת מדין התורה ואיך נימא שידחה עשה דיבום דליתא בדידה כלל את ל״ת החמור דעריות אע"כ דגם בדידה איכא עשה ומש"ה שפיר דחי:
אולם נלע"ד לתרץ הנך קושיות וליישב שיטת האבודרהם ובהקדם עוד מה שיש להקשות על שיטת הרמב"ם פ"א מהל' יבום דאם האשה אינו רוצה שיבם אותה כפינן לי' לחליצה וא"כ אמאי נימא דעשה דיבום דוחה ל"ת דכה"ג באלמנה מן האירוסין הא אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ובכה"ג לכאורה לא דחינן עשה לל"ת וכמו שמשמע מהא דכתובות (דף מ') דמש״ה בחייבי לאוין אינו דוחה ל"ת באונס משום דאי אמרה לא בעינא ליתי' לעשה כלל והנה השתא נאמר דודאי פשטא דקרא יבמה יבוא עליה ויבמה ואפי' בע"כ מורה שאין עליה מ"ע דיבום ורק על היבם קאי והן אמת התוס' בפסחים (דף פ"ח) כ' בתירוץ אחד כהאי סברא דהקשו אמאי לא נימא בח"ע וחב"ח דליתי עשה דפ"ו וידחה ל״ת דלא יהיה קדש ותירצו דבדידה ליכא עשה והנה מלבד די"ל דאבודרהם תירץ קושיא זו ביישוב השני של התוס' שם ל״ד כלל נידון דיבום להתם דהתם אטו על השפחה מוטל להנשא לו ע"כ אמרינן דהיא לא תעבור לזכות אותו דלמה היא תעבור על העבירה יותר מאחרת משא"כ ביבמה דהתורה אמרה שרק על ידיה יקיים מצוה זו. וכה"ג מצינו על הא שהקשו התוספת שבת (דף ד') דאמרינן התם אין אומרין לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואמאי אמרינן בפסחים (דף נ"ט) דקעברי כהנים אעשה דהשלמה כי היכי דליזכי מחוסר כפורים בפסח ותירץ שם הרמב"ן ז"ל בחדושיו דכיון שעשתה תורה לכהנים שלוחי דבעלים ואי אפשר לבעלים לקיים מצוה הגדולה דפסח אי לאו שידחה עשה נרידא דהשלמה אף דהעשה דהשלמה איש אחר דוחה לית לן בה כיון שע"כ אי אפשר לקיים המצוה בענין אחר ויכול האחד לעבור על איסור הנדחה כדי שיזכה האחר וכן נימא אנן בהאי דינא דעל האשה אין כאן מצות יבום כלל כשיטת האבודרהם רק שיכולה לעבור על חייבי לאוין כיון שבלעדה לא יקיים היבם מצות עשה דיבום וכן אי נימא דדוחה אף ל"ת שיש בה כרת הדין כן ושפיר קסבר דהש"ס לפי הה"א דאתי עשה דיבום וידחה ל"ת דאחות אשה אף אי נימא דלדידה ליכא עשה דיבום כלל. וכן מבואר בחינוך מ"ע תקצ"ח דיבום נוהג רק בזכרים הרי כשיטת האבודרהם. וראיתי לרש"ל ביש"ש פרק החולץ שכ' דאף דקיי"ל כאבא שאול מ"מ אי ידעינן ברור דהוא מכוין למצוה מיבם ולא איכפת לן אף אם היא מתכוונת לנוי וד"א ע"ש משמע להדיא דעל האשה אין מוטלת המצוה ואשתריא גבי' דידי' דאי לא"ה ניבעי שגם היא תכוין למצוה:
ויותר מזה נלע"ד להוכיח שלא כדמשמע לכאורה מתי' אחד בתוס' בהנך מצות דאמרה תורה דדחיין לאוין יכול אחר לדחות הלאו אף שאין עליו דוקא החיוב מועל לקיים העשה. לא מיבעי ביבמה דא"א ליבם לקיים המצוה בלעדה אלא אפי' איש אחר שאינו עלי' דוקא חיוב אשר באמצעיתו תוכרח עשיית המצוה אעפ"כ דחין המצות האיסור. וכן מוכח מהאי דכ' הרשב"א ברכות (דף כ') דהא דקרבנות דוחין שבת הוא מטעם דחיי' וכן משמע פ"ק דיבמות (דף ו') ודוק ועיין יומא (דף מ"ו) ותיקשי למה יוכל כל אחד לשחוט פסח חבירו בשבת כמבואר פסחים (דף ע"א) ועיי"ש ברש"י ומשמע דהיכא דהדין דדוחה עשה האיסור אז יכולין לעשות ע"י אחר אף שאין הכרח רק לעשות המצוה כי אם ע"י זה האחר יכול כל ישראל לעשות המצוה כדי שיזכה חבירו בהמצוה. וראיתי במקנה קידושין (דף מ"א ע"ב) תוס' ד״ה נפקא שהעיר בדבר חדש בענין הלזה דבפסח מש"ה שוחט אחר אף שאין הוא העושה פסח והביא מן המכילתא דאיתא התם ושחטו אותו וכי כולם שוחטין וכו' לעשות שלוחו של אדם כמותו ושחטו אותו בין בחול בין בשבת וכו' או אינו וכו' ת"ל ויעשו במועדו אפי בשבת דברי ר' יאשי' וכו' דמהאי קרא דושחטו אותו נפקא דעיקר מצות שחיטה על הבעלים ויכול לעשות שליח היינו דקמ"ל דאף בשבת יכול לעשות שליח וכ' שם עוד דלהכי בפרו של אהרן ביוה"כ ל"ש שליחות דישחוט אחר דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמש"כ התוספת גבי עשה דהשלמה ומש"כ התוס' שם בשבת (דף ד') דמצוה דרבים שאני לא שייך בפרו של אהרן דהוי קרבן יחיד ול"ד למילה שיכול למול אחר שאינו אביו אפי' בשבת שאני התם דמצוה על כל אדם אלא שהאב מצווה יותר אבל בשחיטת פרו של אהרן דלאחרים ליכא מצוה כלל כיון דאית בי' חילול שבת ממילא אין שליח לד"ע ואינו יכול לעשות שליח עכ"ל. ולפ"ז אין ראי' מקרבנות צבור דהם מוטלים על כל ישראל ע"כ יכול לשחוט כל אחד ובפסח יש קרא מיוחד לזה לפ"ד המקנה שיוכל לשחוט אחר הפסח. אבל דברי המקנה אין מחוורין לענ"ד דנימא דמש"ה מילה יכול כל אדם למול בשבת אף שאינו אביו משום דמצות מילה מוטלת על כל אדם ולא משמע כן ברש"י יבמות (דף ע"א ע"ב) דמשני הש"ס היכי דל"ה הזכרים בשעת עשיית הפסח והיו בשעת אכילה כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין ופירש"י בשעת עשיה היו חבושין ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים ורק אם לא מל האב חייבים ב"ד למולו כדקיי"ל יו"ד סימן רס"א אבל כשרוצה האב למול מצות מילה עליו מוטלה ולא על אחר ואעפ"כ דוחה שבת ויכול למול אחר ועכצ"ל דכל היכא דנתן לאו לדחות לכל ישראל ניתן אף שאין זה מצותו ומהא דפרו של אהרן ודאי טעמא אחרינא איכא להאי מ״ד דס"ל שאין שוחט רק כה"ג משום דכל הכהנים לגבי הפר כזרים נינהו ואין נעשים שלוחים לשחיטתו. ומן המכילתא אין ראי' שצריך קרא שישחוט שליחו הפסח בשבת רק לפשיטו קאי התם ליליף אי שחיטת פסח בכללו דוחה שבת והדר פריך או אינו דלא תיליף מכאן די"ל דאתי לגופו דיש שליחות בפסח ויליף מבמועדו. אבל שישחוט אחר א"צ קרא דבכל מקום שדוחה עשה האיסור כל ישראל יכול לעשותו ול"ד כלל להא דהדביק פת בתנור דאמרינן דא"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. דהתם אין כאן מצוה שצותה תורה הדחי' וע"כ מה לו לחבירו לחטוא בשביל אחר. ואדרבה התם פשע חבירו כמבואר שם בתוס' ואף עשה אין דוחה ל״ת הבאה ע"י פשיעה לשיטת תוס':
שוב ראיתי בפנ"י בכתובות (דף מ') שהטור על דברי רש"י יבמות (דף מ"ט) דס"ל דאי אמרה איני רוצה להתיבם ונותנת אמתלא לדבריה לא כפינן לה ואמאי שקיל וטרי דאפי' בל"ת שיש בה כרת לידחי יבום וס"ל משום זה הפנ״י דאף בדידה איכא עשה דיבום. והק' על דברי רש"י שפי' בהש"ס התם באנוסה לחייבי לאוין מש"ה אינה נושאה דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל דפירושו דמלמדין אותה לומר שאינה רוצה ותיקשי למה פי' כך הא איהי נמי מזדהרת על כל איסור ל"ת דביאה אסורה ואיסור עשה דולו תהי' לאשה לא קאי עלה דהא כתיב ולו תהי' מדעתה א"כ אפי' רוצית מי צייתינן לה לעבור על ל"ת היכא דליכא עשה גבה עכ"ד. ולפי הנ"ל שביארתי דהיכא דיש על אחד עשה ויכול לדחות הל"ת אז אף האחר שאין עלי' החיוב מוטל יכול לדחותו בעבורו ע"כ ה"נ אף שאין עליה מ״ע יכולה להנשא לו וצריך ללמדה שתאמר איני רוצה דאי אין כאן מ"ע כלל דעיקר המצוה לא נאמר רק לטובתה ולדעתה. ע"כ מלמדין אותה כן משא"כ מצות יבום שהוטלה להקים שם אחיו [ולא תיקשי לשיטת הרמב"ם פ"א מהל' ייבום דאם האשה איני רוצה שיבם אינה כופין אותו שיחלוץ] ע"כ אין מלמדין אותה לומר איני רוצה כדי לעקור היבום ואף שאין מוזהרת על העשה יכולה לדחות הלאו כדי שיוכל היבם לקיים המצוה. והנה עוד יש לעיין ביבמות (דף קי"ב וגיטין דף ע"א) דאיתא התם בפקח שמת ולו אחר חרש דאינו יכול לחלוץ וכונס את יבמתו ובתוס' יבמות (דף ג' ע"ב ד"ה) לא תעשה כתבו דלהכי אין למילף מיבום דדחי לית דאשת אח דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דהתם שאני דמצותו בכך ואי אפשר בע"א לקיים מצות יבום. וא"כ יש להקשות לכאורה בחרש דאינו בר מצוה ועליה אין עשה דיבום כלל. ואמאי הפקחת תעבור על איסור אשת אח דהכא ל"ש לומר דאחד יכול לעבור על ל״ת כ"ה דאחר יקיים המצוה דהא הכא היבם אינו יכול לקיים דאינו בר מצוה. וי"ל כיון דעכ"פ עיקר כוונת התורה ביבום שלא ימחה שם האח ויוכל להתקיים אף ע״י אח חרש לכן הותר גם כאן איסור אשת אח ותוכל גם הפקחת להתייבם אליו. וכזה יש להוכיח מהא דאמרינן ביבמות (דף קמ"ח ע"ב) דקפריך למה יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו קרי כאן להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי היא ונראה דס"ל דקטן אינו מוליד וכדאמרינן סנהדרין (דף ס"ח ע"ב) עיי"ש ומשמע דאי קטן היה ראוי להוליד הוי קרינן בי' להקים שם ול"ה ביאתו ביאה אסורה וכן בחרש כיון דראוי להוליד ל"ה ביאתו אסורה וקרינן בי' להקים שם אחיו וביבמות שם הדר יליף מקרא דקטן יכול לבוא על יבמתו הגדולה ולא עבדא איסורא בביאתו וכמו שפי' שם המהרש"א עיי"ש:
ובגוף סברת התוס' הנ"ל שכ' דמש"ה אי אפשר למילף מאשת אח בעלמא דלידחי עשה את ל״ת שיש בה כרת כמו דדחי עשה דיבום איסור דאשת אח די"ל דשאני אשת אח דאי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום ואם לא כן בעלה מצות יבום אמרתי ליישב קושית ש"ב בספר כסא דהרסנא שכ' שנתקשה כ"ה שנים על הא דבעי הש"ס (יבמות דף ה') למילף אחות אשה כשהיא יבמה דלידחי האיסור ממילה פסח ותמיד דכמו שאלו המצות דוחות שבת ה"נ עשה דיבום ידחה עריות ובלא עליה ס"ד דהיבום דוחה עריות וכ' דכמו זר נחשב בעיניו איך ס"ד שהיבום ידחה ערוה ואיך ילמד משבת ומשאר חייבי כריתות וכל אלה נדחין מפני פקוח נפש משא"כ בערוה שאין פקוח נפש הדוחה הכל דוחה אותה. ולפ"ד התוס' הנ"ל דנראה. דאשת אח גופה מטעם דחייה לק"מ דכי בעי הש"ס למילף מקרבנות דדחי שבת אף דהיא כרת ה"נ ידחה יבום איסור אחות אשה ליכא למדחי מה לאיסור שבת שנדחה מפני פקוח נפש משא"כ עריות דאנן נימא אשת אח תוכיח שאינו נדחה מפני פקוח נפש שלא במקום מצוה ונדחה מפני היבום וכי תפרך מה לאשת אח שכן מצותו בכך ואי לא"ה תתבטל מצות יבום וע"כ דוחה הכרת ועבירה דעריות שנדחה מפני פקוח נפש נימא קרבנות תמיד ופסח ומילה יוכיחו שדוחות שבת אף דאפשר לקיים עיקר מצותם בשאר ימות השנה וכן פסח אם חל בחול ולא תתבטל עיקר מצותן ומשני הש"ס דליכא למילף מהנך דדחי שבת שהוא כרת דבהנך איכא חומרא בהעשה גופא שכן ישנן לפני הדיבור משא"כ ביבום וע"כ אין דוחה כרת היכא דלא תתבטל מצות יבמין מכל וכל:
ובזה ביארתי הא דאמרינן לקמן ביבמות (דף נ"ד ע"ב) ואלא נדה דכתיבא גבי אשת אח למה לי לכדרב הונא וכו' אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנלן [ופרש"י אם גירשה אחי'] וכו' לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ושם בתוס' ד"ה אלא נראה דהוה קשיא להו אמאי הוה פשיטא לי' להש"ס דבחיי בעלה לאחר גירושין לא יהי' איסור אשת אח ועונש כרת הא אדרבה מצינו באחות אשה דאיצטריך רחמנא לגלות בחייה דכל זמן שאשתו חיה אחותה אסורה הא לאחר מותה שריא וגם מסתמא דאסרה תורה אשת אח אסורה כל הימים שלא במקום מצוה ואף כשגירשה בעלה למה תותר אלי', ולפרק זאת הקושיא תירצו בזה"ל דכיון דשריא רחמנא אחר מיתתו של אח אין סברא לומר דאסורה בחיי' כערוה החמורה דלא מיסתברא שהי' בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בה כרת דהיינו יבום מדחה איסור אשת אח אי לאו דמוכח קרא בהדיא. וקשה לכאורה ע"ז דמה בכך הא מצינו כמה מצות שעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מילה ושבת ותמיד אף שלא תתבטל מצותן לגמרי וכי בעי למילף מנייהו עריות לענין יבום קדחי שכן ישנן לפני הדיבור אבל עכ"פ ראינו שהתורה אמרה דאתי עשה ודחי צ"ח שיש בה כרת ומכש"כ יבום שא"א להתקיים המצוה בענין אחר וע"כ דין הוא שידחה ודאי ולכן לא פריך כלל הש"ס התם ביבמות (דף ו') מהאי טעמא ממוספים דשבת דהני ודאי דחי משום דעיקר מצותן א"א בענין אחר וא"צ לתירוץ שכן ישנן לפני הדיבור דבאמת מוספי שבת לאחר הדיבור ודוחין משום שא"א בענין אחר. ולפ"ז א"ש דהא תינח אחר שידענו מקרא דיש איסור כרת באשת אח כשמת הבעל או גירשה ידעינן שהתירה התורה ליבום אף איסור כרת הדוחה פקוח נפש כ"ה דתתקיים מצות יבום שפיר בעי למימר דדוחה אף ל"ת שיש בה כרת וכמו שביארנו משא"כ להס"ד דהש"ס התם (דף נ"ד) הוי מסתברא דלא אסורה רק בחיי' בכרת וכשלא גירשה ולמיקם עלה בתרי לאוין דעריות כשהיא תחת בעלה מדצותה תורה יבום ולא מסתבר דהתירה תורה לאו דכרת ולא מצית למימר דהא חזינן דקרבנות ומילה דחי שבת אף דכרת נינהו וכן מוספי שבת אף שהן לאחר הדיבור דמה להנך שכן נדחות מפני פקוח נפש וע"כ ס"ד דליכא רק איסור עשה בחיים אחר גירושין או אחר מיתה כשיש בנים וזאת שהתירה התורה ביבום ואף דשם בעריות י"ל אף לאו מכלל עשה דוחה פקוח נפש ועיין רמב"ם פ"ה מהל' יסה"ת וב"י וש"ע יו"ד סימן קנ"ז דבכל עריות יהרג ועל יעבור מ"מ לא מיסתברא לן אי לאו קרא דהתירה תורה איסור כרת שהוא גם איסור חמור הדוחת פקוח נפש ודוק: