חיי אריה חלק א· רבי חיים אריה הורוויץ
סימן נז
פסחים דף ע"ג וחולין דף מ' ויבמות דף ל"ג
פסחים (דף ע"ג ע"א) א"ל ר"ה וכו' בעי מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור וכו' מתקיף לה רבינא הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב עליה שלש חטאות מאי תיקן א"ר עוירא שמוציאו מידי אבר מן החי ופרש"י לב"נ שאם אכלו אינו נהרג עלי'. והנה הקשה הצל"ח למה לא פרש"י דתיקן להוציא מידי אבמה"ח אף לישראל ונ"מ כגון אי לא התרו בה רק משום אבמה"ח דאי לא שחטו והוה חותך ממנו אבר בעודנו חי היה מתחייב מלקות משום אבר מן החי וע"י שחיטתו הביא בידו זה התיקון דאף ישראל לא יתחייב עלי' משום אבמה"ח וע"כ חייב משום שבת. ותירץ דהא קיי"ל כמ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ואיסור אבמה"ח לא חל מחיים ומעתה אפי' אי לא הוה שחיט שפיר לא היה מתחייב אם תלש אבמה"ח מחייה דל"ה מצי למיחל איסור אבמה"ח על קדשים וע"כ הוצרך רש"י ז"ל לתרץ דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ עכ"ד. וקשיא לי על תירוצו דמידי אריא אלא לרש"י ואיהו משמט דס"ל בחולין (דף ק"ב ע"ב) דאף למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ולא חל איסור אבמה"ח מחיים מ"מ לחתיכת בשר עומדת [וע"ש בתוס' שחלקו על רש"י] ואיסור בשר מן החי חל מחיים וא"כ או תקשי דשפיר תיקן אף לישראל דאילו היה חולש לבשר מן החי ואתרי לישראל משום זה האיסור היה מחייב מלקות כיון דאיסור במה״ח חל מקודם משעה שנולדה אף שלא היה עוד בו איסור הקדש. ונלע"ד לומר הביאור בדברי רש"י דהא שם בחולין (דף ק"ב) איתא אמר רבא את"ל ראב"ש סבר מחשבת אוכלין שמה מחשבה אף דאיהו ס"ל בהמה בחייה לאיברים עומדת חישב לאוכלה מתה דגלי דעתיה דבחייה לאו לאיברים עומדת אף שאוכלה חיה פטור ומתקיף לי' ומי איכא מידי דאילו אכלי' אחר פי' דלא חשיב עלה לאוכלה כשהיא מתה מיחייב ואכיל האי פעור ומשני זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו וא"כ חזינן דמי שחישב לאוכלה כשהיא מתה דוקא ואינה עומדת עוד לדידי' לאיברים נפקע לדידי' איסור אבמה"ח מחיים לראב״ש דאותו האיש תו אינו מתחייב אבל האיש האחר דלא חשיב כן לפי מחשבתו מיחייב דלדידיה לאיברים עומדת ולפ"ז יש לומר דזהו בחולין אבל בדבר שמקדיש אז ודאי תו אינה עומדת לאוכלה בחייה דאסור לחתוך ממנה איברים. ואף דבשאר בהמות ועופות נמי איכא איסור שלא לחתוך ממנה עיין ב״ב (דף כ' ע"א) דאפילו באבר ובשר המדולדלין בבהמה וחיה לא פסיק שדי לה לכלבים כיון דאיכא צער בעל חיים ועיין כו"פ (סימן ס"ב סק"ה) ודבריו צע"ק ועי' עוד ע"ז (דף י"ג) דאסור משום דאיכא צבע"ח מ"מ אי' שם בע"ז (דף י"א) דנדחה לפרקים משום כבוד מלך ונשיא. אבל במקדש אף בלי האיסור דחיתוך אברים הא ברייתא זו דחייב עליה שלש חטאות דמוקמינן לה בחולין (דף מ') בעוף וחצי קנה פגום המקדיש העוף ודאי הוי כאילו חישב שלא לאוכלה רק לכהנים אחר המליקה וגם ל"ש זה לפי מחשבתו וכו' דכ"ע בדילי מיניה דהאי חטאת העוף קאי לאוכלה בעזרה אחר המליקה ולכ"ע אינה לאיברים עומדת ואף מאן דיחלוק על סברת ראב"ש התם היכא יודה דלכל אחד הוי כחישב לאוכלה כשהוא מתה ע"י ההקדש שאינה עומדת עוד לחתיכה לאיברים וכיון שכן בעוף דהקדש מחיים משעת הקדשו אין בו איסור אבמה"ח ולא איסור בשר מן החי וכיון דאיכא איסור הקרש עלה ל"ש בה תיקון לישראל כלל אף אי הוה מחרינן ביה משום אבמה"ח או בשר מן החי דאף אם הוה תולש ממנה אבר או בשר לא היה לוקה משום דאינו חל על ההקדש וע"כ שפיר הוכרח רש"י לפ' דתיקן להוציא מידי אבמ"ה לב"נ ולא צריך לומר דאתיא רק כמ"ד לאו לאברים עומדת דשפיר אתיא ככ"ע ומיושב קושית הצל"ח ודוק:
עוד ראיתי שם בצל"ח בסוגין דאם שחט קרבן בעל מום בפנים אמרינן לרבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ וממילא מטמא טומאת נבילה דה"ל כאילו לא נשחטה וכאילו נחרה והרבה להשיב על סברתו וחזקה במסמרים כמבואר בתשו' נוב"ת יו"ד (סי' ס"ט) ובנו הגאון מהר"ש ז"ל סלק מעל סברא זו התמיה מה דאמרינן בזבחים (דף ס"ט) אם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת משום שחיטת חוץ לא תועיל לו לטהרו מידי נבילה דהתם הויא טעמא דמילתא כיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן דבזה אי עביד מהני אבל בשוחט קדשים בעלי מומים בפנים לא מצאנו דקראתו התורה שחיטה וע"כ כיון שיש לאו בשוחט מומין במקדש נאמר ביה שפיר אעל"מ ולא תהני שחיטתו לטהרו מידי בילה. וק"ל על דבריו דהא הקשו התוס' ב"ק (דף ע"ו ע"א) דשוחט קדשים בחוץ כיון דהשחיטה היא כמום פדיה לקרבן זה ששחט בחוץ וכן מבואר בש"ס חולין (דף לו ע"א) דכיון דשחיט לה פורחא אדחי ליה מחדא אידך כי קא שחיט וכו' מדמי פסח מי אדתי ופרש"י ז"ל כיון דשחיט בה פורתא אין לך מום קבוע גדול מזה אלמא דאף כשהתחיל לשחוט ושחט מקצת הויא לי' בעל מום. וגם נראה דבכה"ג אף אם עלו ירדו דדוקא בחצי קנה פגום רצה הגאון בעל חת"ס בהגהותיו לחולין לומר דאף דנקרא מום מ"מ אם עלה לא ירד וגוף דבריו שם צ"ע ועי' היטב בתשובת בית אפרים או"ח (סי' כ"ג) ודו"ק. ומ"מ אם שחט מקצת סימנים ונעשה מעשה טריפות ודאי אם עלה ירד וכן נראה ודאי דאם שחט בחוץ והתחיל לשחוט מקצת סימנין וגמרו אח"כ בפנים ה"ל בעל מום ולא דמי לכל שוחט בחוץ היאך מיחייב הא אינה ראוי לפתח אהל מועד דבהכי חייבים רחמנא כיון דדרך שחיטה קא עביד אף אי אינה לשחיטה אלא לבסוף. אבל זאת תיקשי לפי סברת הגאון הצל"ח איך משכחת לה בחולין (דף כ"ט ע"ב) וכן פסקו הרמב"ם ז"ל למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאיחייב משום שחוטי חוץ כששחט מיעוט סמנים בחוץ וגמרן מבפנים הא קדשים שנעשו בע"מ קודם שנכנסו לעזרה קשחיט שהרי בעת ששחטן מקצתן בחוץ נעשו בעלי מומין דהא פשיטא דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף צריך דוקא שישחוט בחוץ עכ"פ דבר שעושה נבילה וכמו שבאר בחוו"ד שצריך מקצת שחיטה עכ"פ ובכה"ג הויא מום גמור דאף עלה ירד ולפי דעת הנוב"י בשוחט בעל מום בפנים לא מהני שחיטתו דהויא כנוחרו והורגו וא"כ הא אמר רבא גופיה התם דאף מ״ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מודה בנתקלקלה בשחיטה דהיינו נתנבלה דאגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל ואם כן לסברת הצל"ח קשיא דהא כיון דשוחט בעל מום בפנים ל"מ שחיטתו והויא נבילה וה"ל נתקלקל בשחיטה ואגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל ואיך יתחייב משום שחוטי חוץ וצע"כ.
ולכאורה יש להקשות קושיא זו גם על התוס' חולין שם (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כגון שהקשו מהא דחייב ג' חטאות דמוקמינן בחטאת העוף וחצי קנה פגום ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לישמעינן זבחי ובחצי קנה פגום דאתי שחוט חוץ וע"ז בבת אחת ואף שלא יתחייב משום שוחט בשבת רק כששחט סימן שני מה בכך כיון שאם יבא התיקון מידי אבמה"ח אז יתחייב. ותירצו דהא דמתחייב בסימן אחד הכא היינו משום דגמר השני בפנים אבל התם דאיירי בשוחט לע"ז מכיון דנאסרה בסימן ראשון לא חשיב סימן שני אלא כמחתך עפר בעלמא והוא כמו נתקלקלה בשחיטה דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא. ולפ"ז יש להקשות נמי לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל פי"ח מהל' פסולי המוקדשין דכששחט בעל מום בפנים אסור משום לא תאכל כל תועבה ואמרי' בחולין (דף קי"ד ע"ב) דלר' אבהו דקי"ל כותיה דאכילה אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אף בהנאה אסור מה"ת מטעם לא תאכל כל תועבה וכיון דתוס' כ' דהיכא דנאסרה בהנאה משום תקרובת ע"ז הויא כמו כמחתך עפר בעלמא ונתקלקלה בשחיטה א"כ נמי כששוחט מקצת סימנים בחוץ וכולה בפנים דנאסרה מטעם שוחט בעל מום משום לא תאכל כל תועבה ובהנאה נמי נימא דהויא כנתקלקלה בשחיטה אף בלי טעם הצל"ח דמשום אעל"מ ל"ה שחיטה. אולם בפשיטות יש ליישב קושיא זו דאף אם נימא בשוחט בעל מום הבשר נאסר משום ל"ת כל תועבה אף בהנאה למ"ד יש לשחיטה מתחלה ועד סוף י"ל דלא בא האיסור עד אחר ג"ד השחיטה דהא בתו' חולין (דף קט"ו ע"א) ד"ה חורש הקשו דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה כמו בישול של בב"ח ותירצו דהיינו טעמא דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין תועבה ניכרת שאינו ניכר אם נעשה בשבת. ולפ"ז בקרבן הזה ששחט דבר שנעשה בו נבילה בחוץ ועשה בו עי"ז מום גמור ואח"כ כשהביאו לעזרה הרי הוא כשוחט בעל מום. מ"מ כששוחטו אין התועבה ניכרת והרמב״ם בהל' פסהמ"ק לא איירי רק במום כגון יתור רגל או עורת או יבלת וכדומה שודאי התועבה ניכרת אכן בכה"ג שגמרו בפנים אין כאן איסור הנאה משום כל תועבה כיון שאין התועבה ניכרת ומשום זה לא נחשב כמחתך עפר בעלמא שנימא אגלאי מלתא למפרע דהוי נתקלקלה בשחיטה. ואין לומר בשעה שהביא הקרבן לעזרה ואז היה מקצת סימן שחוט באותה העת היה המום ניכר ויהיה שייך הדין דכל שתעבתי ז"א שא"כ בשבת נמי נימא כשבישל ונתן על האור באותה העת התועבה ניכרת אע"כ צריך להיות שאחר עשיית האיסור יהיה ניכר כמו בב"ח שנרגש אף בטעם וזהו שייך במום דעלמא כנ"ל ולא בכי האי דכשהתחיל לשחוט בפנים תו אינו ניכר אם היה נשחט מקצתו בחוץ. וא"כ אין כאן דין מכל שתעבתי לך. והשחיטה ראויה היא ול"ק לשיטת התוס' רק לפי דברי הנוב"י בצל"ח קשה כנ"ל.
והנה הגאון כמהור״ר עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו (סי' קס"ה) הביא קושיא על סברת ר"ת בשבת (דף ק"ו) דשוחט מש"ה ל״ה מקלקל היינו משום דבשעת הקלקול בא התיקון להוציא מידי אבמה"ח ויקשה לפ"ז בהאי דשוחט בשבת בחוץ דחייב ג' חטאות דהתיקון היא רק להוציא מידי אבמה"ח לב"נ כדפרש"י והא בזה בשעת השחיטה לא בא התיקון דגם אחר השחיטה בעודה מפרכסת אסורה לב"נ דהא לב"נ במיתה תליא מילתא וליכא בזה משום מי איכא מידי וכו' דהא לישראל אסור משום ע"ז ושחוטי חוץ. והנה הרב הנ"ל בתשו' דחה קושיא זו די"ל דהברייתא אתיא כר' שמעון דס"ל מקלקל בחבורה חייב והתוס' לא כ' רק אליבא דר' יהודה דצריך שיבא התיקון מיד אבל לר״ש אף אי לא בא התיקון מיד חייב מקלקל בחבורה אף אליבא דרבי יוחנן. אי עכ"פ איכא תיקון כל שהוא ואף שיבוא להלן.
ולע"ד נראה אי משום הא לא אריא לדחות קו' זו דהא בתוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל הקשו איך מחייב לרבי אבהו מקלקל גמור הא הוי מלאכה שא"צ לגופה דבחבורה אף לריש בעי מלאכה הצריכה לגופה. ותירצו דאף במקלקל גמור משכחת לה ג"כ צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיוכל לתת לכלבו ולבשל בו קדירה ומחייב לר' אבהו אליבא דר"ש דהא לפי טעותו שסבר שיוכל ליתן לכלבו הוי צריכה לגופה ולר' יוחנן אליבא דר"ש פטור דאף דהוי דצריך לגופה כפי מחשבתו מ"מ סוף סוף מקלקל גמור הוא בלא תיקון כלל וע"ש היטב ובחידושי רש"ל ז"ל, וע' פנ"י ב"ק (דף ל"ה) שהסביר הענין היטב דלענין מלאכה שאצל״ג ודאי בתר מחשבתו אזלינן דעיקר הטעם משום שאין מחשבתו לזו המלאכה רק לדבר אחר ומשו"ה כשסבר שיוכל להנות אף שבאמת עטה בזה כי אסור להנות מ"מ חשובה מלאכה הצריכה לגופה. אבל לענין מקלקל ל״ש לקרות מתקן בשביל מחשבתו שסבר שיוכל להנות בהנך איסורי הנאה דאפרן אסור כיון דבאמת אסור בהנאה הוי מקלקל מצד המעשה.
והנה לפ"ז לכאורה יש להקשות בהאי דשוחט בחוץ לע"ז בשבת דאף דנימא דהוה צריכה לגופה לפי טעות מחשבתו. ולא תקשי כאן קושית התוס' ד"ה לדברי וכמו שהעירו בזה המהרש"א והמג״ש. מ"מ באמת אין כאן תיקון דאינו רשאי אף ליתנו לב"נ דאסור בהנאה כתקרובת ע"ז והוי מקלקל גמור. ועכצ"ל דאף שהוא אינו רשאי ליתנו לנכרי מחמת אסור הנאה מ"מ ממילא נתקן אילו אכלו ב"נ לענין שאינו נהרג עליו משום אבר מה"ח. וא"כ קשיא מה הכא שהחטאת ע"י שחיטתו נפסל ונתקלקל מ"מ כיון דאיכא תיקון קצת לב"נ חייב משום שבת שם במבעיר באיסורי הנאה שבאמת לא היה מקלקל כלל שהרי היה אסה"נ רק הטעם כמש"כ המהר"ם שי"ף על סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) דבשבת בעינן מתקן וניהו דשם לא הוה מקלקל עכ"פ מתקן לא הוה ומש"ה פעור לר' יוחנן ורק לר' אבהו חייב. אבל תקשי שורף איסורי הנאה אף דאפרן נמי אסור נימא הואיל ואיכא תקון קצת לנכרי אי צריך האי אפר או האי דם לתת לכלבו יש לו מן המוכן ואף שהישראל אינו רשאי ליתנו וא"כ באמת לדידי' ליכא תיקון כלל הא התם נמי אין הישראל רשאי לתת לב״נ אעפ"כ חשבינן ליה תיקון דחייב משום שבת. משום דעל כל פנים שם תקון על האי שחיטה בין לישראל עצמו בין לב"נ מיחשב תיקון. דהא בכל מבעיר חייב אף שהוא מקלקל בעצים כיון שאיכא תיקון באפר. ה"נ נימא דאיכא שם תיקון על האי אפר אי איצטריך ליה ב"נ ושקיל ליה לצרכו. כיון דבאמת לא היה מקלקל בשרפתו שהיה אסה"נ. ואמאי כתבו התוס' בשבת דחובל ומבעיר באיסה"נ ה"ל מקלקל הא לישראל מקלקל לא הוה דהוא איסה"נ ולב"נ איכא תיקון באפר כמו בכל מבעיר. וע"כ נ"ל לתרץ דלק"מ דהא צריך להסביר לפי ס' התו' שם בשבת דבחובל וצריך לכלבו ומבעיר מיחייב לריש אף שאין התיקון בא מיד דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר וחבורה יליף ממילה והבערה משריפת בת כהן. וכיון ששם חשבינן המצוה שמקיים תיקון וכמש"כ התוס' שם ומנין שאף שאין התיקון בא מיד הוי הדין כן הא התם מקיים מצוה בהבערתו ובחבלתו. וצ"ל הטעם כמ"ש התוס' התם בשבת (דף ק"ה ע"ב ד"ה הא) דבמילה ושריפת בת כהן התיקון בא רק לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר ושמעינן מזה דתיקון חובל ומבעיר אף שאינו בא מיד מהני. ומזה ילפינן תיקון קצת דאפרו וצריך לכלבו דמהני ואף שאינו בא מיד חייב לר"ש וכמו התם בתיקון דמצוה. אכן נראה די"ל לפ"ז דלא שמעינן מהתם רק היכא דהוי התיקון לעושה המלאכה דכל מי שעושה המצוה בין במילה בין בהבערה חשיב לדידיה תיקון. וע' תה״ד רס"ה מה שכ' לענין מילה דאין חילוק בין אב לאחר בזה דכולהו למצוה קמכווני וחשיב תיקון ואף שאין התיקון בא בשעת עשיית המלאכה. ולפ"ז א"ש התם במבעיר באיסה"נ דהוי מקלקל גמור דאיכא תרתי לגריעותא שאין התיקון בא מיד וגם באמת אינו מתקן לעושה מלאכה עצמו דלדידיה אסור האפר ואף שמותר לב"נ אי מצעריך ליה האי אפר לא מיחייב ר' יוחנן אליבא דר' שמעון בכה"ג בחובל ומבעיר דלא שמעינן זה משריפת בת כהן ומילה ומודה לרבי יהודה דצריך שיהיה התיקון מיד. ולפי זה צריך לומר דבשוחט בשבת בחוץ לע"ז אף דהתיקון רק לב"נ ולא לעושה המלאכה מ"מ התיקון בא בשעת עשיית המלאכה ושפיר חשיב תיקון לכ"ע בין לר"י ובין לר' יוחנן אליבא דר' שמעון ודמיא להא שכ' התו' התם בשבת (דף ק"ה ע"ב) ד"ה הא דבקורע על מתו חייב כיון שבשעת קריעה בא התיקון אף שאינו תיקון גמור מיחייב והתם כיון שאין אותה המלאכה מהני תרתי דחובל בעינן שיהיה התיקון בא מיד ולעושה המלאכה ובחובל ומבעיר די באחת. אבל לפי זה הדרא קושיא של הגאון רעק"א לדוכתה. דאף לריש אם נימא דהתם בשוחט בשבת אין התיקון בא מיד שכל זמן שהיא מפרכסת אסור לב"נ ולגוף העושה מלאכה אין כאן תיקון כלל רק לאחר ודמיא לחובל באיסורי הנאה ואף ר"ש מודה דלא חשיב תיקון אף דראוי לב"נ כמו התם נמי באפר איסה"נ ל"ח תיקון אף הראוי לב"נ כיון שאין התיקון בא מיד כמו שביארנו. אכן העיקר צ"ל על הקושיא הנ"ל כמו שהביא הגאון רעק"א ז"ל הנ"ל שס דהכא כיון שמשום איסור אבמה"ח אשתרי לישראל ע"כ גם לב"נ מותר וכמו שהביא בשם התב"ש בשחט טריפה דאישתרי לב"נ בשחיטה דרק כשנתנבלה אסר התב"ש הבני מעים לב"נ עש"ה. ומשום דלא היתה שם שחיטה כלל. אבל כשהיתה שם שחיטה מותר אבמה"ח אף לבן נח.
ובדרד הלזה אמרתי ע"פ החידוד ליישב קו' התוס' חולין (דף מ' ע"א) שהק' על בריי' דקחשיב שוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות ואמאי לא חשיב נמי ביוה"כ ויחייב ד' חטאות. ולתרץ זאת ע"פ הנ"ל אומר דהא איתא ביבמות (דף ל״ב ע"א) לרבי שמעון דסבירא ליה אין איסור חל על איסור היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח. אתי איסור אחות אשה וחייל הילכך לא פקע עיש"ה. אלמא דאף דבמיתת האח אשתרי איסור אשת האח מ"מ לא נפקע הכא כיון שיש איסור אחות אשה שעומד תיכף לחול כנגדו. ולפ"ז נימא נמי בנשחטה נהי דפשיטא דאחר מיתת הבהמה שאפסה חיותה ודאי נפקע עכ"פ איסור אבמה"ח אבל כל זמן שהיא מפרכסת שדינה כחיה רק משום דהתירה התורה בשחיטה האיסור אבמה"ח שפיר יש לומר דאי נימא דיפקע איסור אבר מה"ח יחול איסור אחר תו לא פקע אבמה"ח דמתלי תלי וקאי כמו התם באיסור אחות אשה ואשת אח.
ולפי זה בשלמא אי שחיט בשבת בחוץ לע"ז גרידא בלא יוה"כ] ודאי י"ל דנפקע איסור אבמה"ח ואף כשעודה מפרכסת שריא. דאמאי לא יהא נפקע משום דמתלי תלי וקאי שלא יחולו איסור ע"ז וש"ח ז"א דאי משום איסור ע"ז הא כתב הכו"פ (סי' ד') להלכה דאף ע"י מעשה אין אדם אוסר דשא"ש רק מדרבנן וא"כ בחטאת שייך אין אדם אדשא"ש ואף למ"ד שם בחולין כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא מ"מ אי שחיט לאו חטאת דידיה ור״י שייך א"א אדשא״ש. ואין אסור רק מדרבנן. וכן איסור דשחוטי חוץ הא איתא בזבחים (דף ס"ע ע"א) דאם הועילה שחיטתו לחייבו כרת לא תועיל לטהרו מידי נבילה. וגלי רחמנא דשחוטי חוץ שחיטה גמורה היא מדחייב עליה משום ש"ח. וגם הא התוס' כ' בקידושין (דף נ"ז ע"ב ד"ה מה) לפי' הר"ם דשחוטי חוץ הוו אשתרי אף באכילה מן התורה ואף לפי מה שביאר שם במקנה דבאמת איכא איסור מן התורה לר"מ ור"ש בשחוטי חוץ הא כ' שם דהאיסור הוא רק משום דילפינן מחולין שנשחטו בעזרה ואין כאן מלקות. דבחולין בעזרה ליכא מלקות. וא"כ אי שחט בחוץ לע"ז ודאי בשעת שחיטה בעודה מפרכסת נפקע איסור דאבר מה"ח דל"ש למימר מתלי תלי וקאי כי היכי דלא לחול איסור ע"ז ושחוטי חוץ כיון דאין כאן איסור ע"ז מה"ת כלל. דאף במעשה אין אדם אוסר דשא"ש רק מדרבנן כמש"כ הכו"פ וגם ל"ש לומר דלא פקע כ"ה דלא לחול איסור ש"ח דהא נלי קרא דש"ח שחיטה גמורה היא וגם ודאי נפקע איסור אבמה"ח לענין מלקות דעל שחוטי חוץ אין איסור מלקות כמו שביארנו ול"ש האי סברא דאיסור אשת אח מתלי תלי וקאי. אולם הא תינח אי שחיט בשבת גרידא לע"ז בחוץ אבל אי שחיט ביוה"כ הא ר"ש ס"ל בפסחים (דף ל"ו) ובכמה דוכתי דבהמה בחייה לאברים עומדת ולכן האוכל נבילה ביו"כ פעור דאין יוה"כ חל על איסור אבמה"ח ועיי"ש ברש"י ותוס' וא"כ אי שוחט ביוה"כ וע"ז ובחוץ לא נאמר דנפקע איסור אבמה"ח בעודה מפרכסת לישראל דמתלי תלי וקאי דאי אמרת דנפקע יחול איסור יוה"כ הילכך לא פקע כמו התם באשת אח וע"כ אף לישראל במיתה תליא מילתא ולפ"ז מכש"כ לב"נ דליכא תו מי איכא מידי ובמיתה תליא דאז ע"כ נפקע איסור אבמה"ח משא"כ ע"י היתר השחיטה שייך שפיר לומר דאיסור יוה"כ מתלי תלי וקאי ובריי' מוקמינן כר"ש וע"כ ל"מ הבריי' ליחשוב ד' חטאות בשוחט ביוה"כ שחל להיות בשבת דאי איירי ביוה"כ אף משום שבת לא ליחייב דמאי תיקן ואין לומר לב"נ הא כאן כיון דמפרכסת אסורה משום דאיסור יוה"כ מתלי חל' וקאי תו אין התיקון בא מיד ואיסה"נ יש כאן דהא משום ההקדש אף ע"י המיתה וש"ח איכא איסה"נ דהקדש ואין ראוי' לישראל בעצמו רק משום שראוי לב"נ וצריך תיקון מיד אף לר"ש ולכן לא מצי איירי ביוה"כ ודוק:
והנה אציגה בזה מה שאמרתי בהסתעפות מהא דלעיל על הא דש"ס יבמות (דף ל"ג ע"ב) דקמסיק הש"ס דפליגי ר"י ור' שמעון בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה בכולל דלר' יוסי חייב שתים משום דקודם שבת חל עלי' איסור זרות וכיון דאתיא שבת מיגו דאתסר בשאר מלאכות איתסר נמי בהאי דעבודה ור' שמעון אינו מחייב אלא אחת דלית ליה כולל ופריך זר ששימש בשבת במאי וכו' אמר רב אחא בר יעקב משכחת לה בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר בזר פסולה אי הכי מאי אריא זר אפי' כהן הדיוט נמי ומשני שזר אצלו קאמר. והנה הקשו ע"ז דלפי אוקמתת ר"א בר יעקב בשחיטת פרו של כה"ג והיה השוחט כהן הדיוט א"כ לפני יו"כ לא נאסרו עלי' העבודות וביו"כ באו עלי' בב"א איסור העבודה ואיסור מלאכת שבת ויוה"כ ובאיסור בת אחת אף ר"ש יודה. ויש ליישב דהנה הריטב"א בקידושין (דף ע"ז) הביא בשם יש מפורשים דמשום הכי איסור נבילה קודם מיוה"כ דעל נבילה חייב בכזית ועל יוה"כ עד דאיכא כותבת והריטב"א דחי לסברא זו משום דהאיסור חל על כל החתיכה בבת אחת דהיא יתירה מככותבת עיי"ש דביאר דע"כ ל"ה יוה"כ מאוחר ומעתה אמינא דאף נימא כמו שמבואר ברש"י יומא (דף כ״ד ע"א) דשחיטה ל"ה עבודה תמה מפני שיש אחריה זריקה אבל י"ל דחייב הכהן הדיוט או הזר ששוחט פרו של כה"ג מלקות וכה"ג כתבו התוס' כאן ד״ה אמר לענין הצתת אליתא. אכן נראה דאף על תחלת שחיטה חייב משום זרות בהשחיטה דעכ"פ לא גריע מזר שהיפך בצינורא דקריבי עבודה היא [עיין שבועות דף י"ז ע"ב והרבני המופלג והבקי מו"ה יצחק בארנשטיין נ"י מפ"ק העיר דיש לומר דתליא בפלוגתא אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומיחייב נמי אף על תחלת שחיטה ואי אינה אלא לבסוף לא מיחייב רק אסופה]. ולפ"ז כיון דחייב על תחלת השחיטה משום זרות ובאותה העת ששוחט מקצת סימנים אינו יכול לחול עלי' איסור שבת רק כשגומר כל השחיטה דאיכא תיקון אבמה"ח וע"כ שפיר אתיא לפי ס' הי"מ בריטב"א הנ"ל ואף הריטב"א יודה דאיסור זרות קודם כיון שאז עודנו איסור מלאכה איננו ואח"כ חל איסור שבת כיון שכולל כל השחיטות אף שאינן של קדשים ול"ק קושיא הנ"ל דהכא אין איסור ב"א רק כולל ופליג ר״ש:
איברא לכאורה תו תיקשי לפי שיטת הרמב"ם בפי' המשניות פ"ק דחולין דמתחלת השחיטה בשהתחיל לשחוט בסימנים נתחייב משום מלאכת שחיטה [ועיין לעיל סימן ה' מה שפילפלתי בדברי הרמב״ם אלו] א"כ לכאורה הדרא קושיא לדוכתא דה"ל איסור ב"א והכא מסקינן דפליגי בכולל. אולם לפי המבואר לעיל באריכות א"ש דהא כבר העירו באחרונים דהרמב"ם ז"ל דעתו דאף דבתחלת השחיטה מקלקל הוא ה"ל מקלקל ע"מ לתקן ובחבורה לא בעינן התיקון בא מיד וכר' שמעון. אולם הכא כששחט פרו של כה"ג ופסלהו אף שזה נראה פשוט שיהא הדין אם עלה לא ירד כדמשמע מש"ס זבחים (דף פ"ד ע"ב) שכל הני חשיבי פסולו בקודש לענין אם עלה לא ירד אי איכא בהו צד הכשר כגון קבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולי דחזי עבודת ציבור והואיל והותר לעבודת ציבור דינו דאם עלה לא ירד ודכותייהו קחשיב טובא התם וא"כ שחיטה בזר שהותרה בכל הקדשים ע"כ נאמר ודאי דאף אם זר שחט פר של כה״ג למ"ד פסולה שחיטה בזר ג"כ הדין דאם עלה לא ירד. אבל מפני שזה התיקון לא נעשה עד גמר שחיטה ולא חשיב תיקון לגבי עושה מלאכה דעשה עבירה ולא קיים מצוה וקילקל הקרבן ואיכא איסור להעלות רק אם העלה באיסור לא ירד ואיכא קצת תיקון לגבי הקרבן שמש"ה יתחייב עלי' משום איסור מלאכה אבל כיון שליכא תיקון לעושה מלאכה דמיא להא דאמרינן לעיל בשוחט בשבת בחוץ לע"ז דהתיקון רק לבני נח דכ"ע מודים דצריך שיבוא התיקון מיד לעשיית מלאכה ואינו חייב עד סוף השחיטה ואיסור זרות אתיא קודם ואח"כ חל איסור שבת בסוף השחיטה בכולל אף אליבא דשיטת הרמב"ם וא״ש סוגית הש"ס משא"כ כל שוחט דעלמא דהשחיטה לדידי' גופו כשירה ואיכא תיקון לגבי דעושה מלאכה בעצמו א"צ שיבוא התיקון מיד וחייב מקלקל ע"מ לתקן אליבא דריש וא"ש: